סילבר פיינס 2 לאמן את הלב

פייזלי הופ

זה הזמן לברוח אל המערב הפרוע עם רומן קאובויז לוהט שישאיר אותךבלי אוויר ...וייד אשבי הוא ספר סגור. בין האחריות הכבדה של העסק המשפחתישהוא מנהל לגירושים הקשים שמהם הוא מנסה להתאושש, יש לו מקוםרק לדבר אחד בחיים: החווה שלו.אייבי ספנסר חטפה לא מעט מהחיים. לכן, כשהיא נתקלת בהזדמנותלעבוד בחוות ”סילבר פיינס”, היא לא מהססת לרגע. שום דבר לאיעמוד בינה ובין החלום שלה - לאלף סוס מרוץ ולהוביל אותו עד לדרבישל קנטקי.וייד אולי נחוש לשמור את הלב שלו נעול וסגור, אבל הנוכחות הקבועהשל אייבי מציתה בו במהירות תשוקה שהוא כבר חשב שאיבד מזמן.וברגע שהיא מתחילה לפרק את החומות שלו, אין דרך חזרה ...כי הדרך היחידה שהוא יפתח את הלב שלו שוב ... היא רק אם הפעם זהיהיה לתמיד.
שם: סילבר פיינס 2 לאמן את הלב
מחבר/ת: פייזלי הופ
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: אירוטי/אופל
מק״ט: 600011319

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 39.00

😴 2 כיפי לפני שינה
🎁 1 בול למתנה
💞 1 רומנטי

קרא פרק ראשון

						<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h2 id="_idParaDest-8" class="ChapterSplit">פרק 1</h2>
			<h2 class="sub">וייד</h2>
			<h6 class="small">אוקטובר</h6>
			<p class="firstspacebig2"><span class="_idGenDropcap-1">"ל</span>פני שהמוח שלי מוכן, הגוף שלי כבר שם. צ'ייס תופס אותי בעורף, אוחז לי בשיער כשהפה שלו טורף את שלי.״</p>
			<p class="text">"אלוהים, את עושה עוד משהו חוץ מזה?" אני נוהם בזמן שאני מנסה להנמיך את הווליום במערכת הסטריאו שהיא לא שלי, בטנדר שהוא לא שלי. </p>
			<p class="text">"אני רוצה אותו על הברכיים. אני רוצה שהוא יטבע בתוך ה —" </p>
			<p class="text">"צריך עזרה, בוס?" אייבי מצחקקת לידי כשאני סוף־סוף מוצא את הכפתור הנכון ומנמיך את ספר האודיו שלה, לפני שהקריינית תתאר לנו את הסצנה כל הדרך חזרה לחווה.</p>
			<p class="text">"אני מסתדר," אני נוהם ומושך שתי גומיות בד רכות מידית ההילוכים, כדי שאוכל להעביר את הסילברדו של אייבי לרוורס.</p>
			<p class="text">לא מפתיע שאני צריך להילחם בדברים המזדיינים האלה כדי לעשות משהו פשוט כמו לנהוג. בשבועות המעטים שאייבי עובדת אצלי, אני די בטוח שהיא השאירה גומייה כזאת בכל חור אפשרי בחווה. זה התחיל ביום הראשון, כשהיא השאירה אחת על השולחן שלי ואחר כך חזרה לחפש אותה, ואז למדתי שלגומיות בד מהסוג הרך והנפוח הזה יש שֵם — <span class="bold">סקראנצ'י</span> — ושאייבי אוגרת אותן. כל אחת בצבע אחר, בדוגמה אחרת, כאילו בכל רגע היא עלולה להזדקק לעוד שלושים ושתיים כאלה בבת אחת. יש לה מגדל שלם שלהן על השולחן, בכל צבעי הקשת, נראות זוהרות ושמחות בכל רגע נתון של היום — בדיוק כמוה.</p>
			<p class="text">למעשה, כל דבר שקשור לאישה הזאת הוא נשי ושטוף שמש, כולל הטנדר שלה, שאיכשהו היא גרמה לי לנהוג בו הערב. עץ ריח בניחוח פינה קולדה תלוי מהמראה, ומחזיקי הכוסות מלאים להתפקע בקרמים ושפתונים. זה פאקינג סלון יופי על גלגלים.</p>
			<p class="text">שפתיה הצבועות באדום עז של אייבי מתעקלות בחיוך שובב נוכח הבוז הגלוי שלי לבחירת הספרים שלה. </p>
			<p class="text">"אם אתה נוהג בטנדר של בחורה, אתה צריך להתמודד עם ההשלכות," היא צוחקת. "אתה יודע שאני אוהבת את הספרים שלי.״ עיניה הגדולות בצורת שקד נוצצות בשובבות כשהיא מהדקת את הז׳קט שלי מעל שמלת הערב האדומה שלה. נתתי לה אותו ברגע שהיא אמרה שקר לה, והשוטר החלקלק ההוא, חבר של קול, עמד להציע לה את שלו. אני זה שמסיע אותה הביתה. זה רק הגיוני שהיא תלבש את הז׳קט שלי.</p>
			<p class="text">"זאת סתם עוד דרך שלי לעצבן אותך, בוס... אתה יודע שאני עושה את זה בכוונה, נכון?" היא צוחקת כשאני מניד בראשי לעברה.</p>
			<p class="text">אין לי ספק שהיא באמת עושה את זה בכוונה. היא מצליחה להוציא אותי מאיזון ולבחון את מנטרת ה״תמיד בשליטה, תמיד עם תוכנית״ שלי מהיום הראשון שפגשתי אותה. </p>
			<p class="text">אבל אין ספק שהיא היתה הבחירה הטובה ביותר לתפקיד מאמנת הסוסים הראשית הזמנית שלנו. אני מודה, היא הרשימה אותי בריאיון, והמדריך שלה מאגודת הקוורטר והתורוברד לא הפסיק לדבר בשבחהּ כשהתקשרתי אליו לקבל המלצה.</p>
			<p class="text">אחרי כמה שבועות של עבודה יומיומית בצמוד אליה, אני יכול להבין למה הוא התלהב ממנה כל כך. אייבי מבריקה ויש לה כישרון מיוחד, שמעולם לא ראיתי קודם, להרגיע את הסוסים ולהתחבר אליהם. היא אף פעם לא מאבדת את הסבלנות עם אף אחד מהם, לא עם הסייחים הכי פרועים ולא עם הסוסים הזקנים והסופר אִטיים.</p>
			<p class="text">אבל פאק, היא נכנסת לי מתחת לעור. וזאת לא אשמתה, זאת אשמתי, כי קשה לי להתעלם מזה שהיא לא רק מהממת, אלא שככל שאני מכיר אותה יותר, אני מבין שהיא לגמרי לא מודעת למראה שלה ולקסם החצוף והמפתה שלה. </p>
			<p class="text">מה שאומר שהיא בכלל לא מייחסת חשיבות לכך שכל אחד מהעובדים שלי יוצא מגדרו כדי לקום מוקדם ולהביא לה קפה בבוקר, או שהם מציעים לה לעשות במקומה חלק ממטלות הבוקר שלה. המניאקים האלו לא הגיעו מוקדם לעבודה יום אחד בחיים שלהם, ופתאום הם באורווה עוד לפני שהתרנגולים קמים, ועוד נהנים מזה בטירוף?</p>
			<p class="text">אייבי מתלהבת מזה שכולם ״כל כך נחמדים״, כמו שכבר אמרה בכמה הזדמנויות, מה שגורם לי להאמין שאף על פי שהיא מציגה את עצמה כמאוד מנוסה, יש בה מידה לא קטנה של תמימות כשזה נוגע למין השני.</p>
			<p class="text">זה מציב אותי בעמדה שבה אני גם כל הזמן משגיח עליה וגם צריך להתאפס על עצמי כדי לא להיתפס בוהה בה יותר מדי. אני איכשהו מצליח להחזיק את עצמי, אבל עברו רק כמה שבועות, ואני די בטוח שזה כבר גרם לי להזדקן בעשר שנים.</p>
			<p class="text">אני מצדיע לאחי הקטן קוֹל דרך חלון הרכב, כשאני יוצא מהחניה של הפאב המקומי שלנו. הוא עומד בכניסה של מועדון הסוס והחבית ומביט בי מתרחק משם, מחייך כמו אידיוט כשהוא רואה אותי נוהג בטנדר של אייבי.</p>
			<p class="text">אני הנהג שלה רק בגלל שאחותי סיסי וחבורת הבנות שלה אימצו את אייבי כאחת משלהן הערב. הן הזמינו אותה לחגוג את האירוסין הטריים של סיסי בסגנון חבורת ה״לא־מלאכיות״ שלהן, שזה בעצם אומר לשתות הרבה יותר מדי ולרקוד כל הלילה על הרחבה בפאב. אז הנה אני, נוסע משם עם מדבקת פגוש שעליה כתוב ״קאוגירלז רק רוצות לעשות חיים<span class="bold">״</span>.</p>
			<p class="text">אני מביט בה ורואה את החיוך הממזרי שלה, ומבין שהיא בטוחה שפורנו־הספרים שלה הביך אותי.</p>
			<p class="text">"אני מצטערת שגרמתי לך להסמיק מהרומן הרומנטי שלי." היא מזמזמת לעצמה בזמן שהיא משחררת את השיער שלה מהגומייה, ובקולה לא נשמע ולו שמץ של צער. אני מביט בה בזווית העין כששערה גולש בגלים סביב כתפיה. </p>
			<p class="text">"צריך יותר מקצת <span class="bold">סמאט</span> כדי לגרום לי להסמיק," אני עונה במתקפה.</p>
			<p class="text">אייבי עושה פרצוף נעלב.</p>
			<p class="text">"זה ספר רומנטיקה לוהט, לא סתם סמאט, והחלק הטוב בדיוק התחיל כשהגעתי לבר. ממש חיכיתי להמשיך אותו בדרך הביתה. לא ציפיתי שאתה תסיע אותי." היא מצחקקת, בלי שמץ של מבוכה בקולה.</p>
			<p class="text">קשה לי לפספס את העובדה שהיא לא רק קוראת את זה בכל הזדמנות שיש לה, אלא גם מסתובבת בעיר ומקשיבה לפורנו מוקלט בלי למצמץ. והיא אפילו גאה בזה. אני לגמרי בעד שאישה תהיה בטוחה בעצמה ותיהנה מסקס ומכל מה שיש לו להציע, אבל כרגיל, אני האויב הכי גדול של עצמי, אז אני נוחר בבוז מהמילה שהיא השתמשה בה — רומנטיקה — ועושה את זה בקול רם מספיק כדי שהיא תיתן לי מכה קטנה.</p>
			<p class="text">היא צוחקת צחוק שחצני של יותר מדי צ'ייסרים ממסיבת נאש־וסיסי־התארסו־אז־בואו־נשתה־כל־הלילה.</p>
			<p class="text">"טוב, לא כולנו יכולים להיות מתחסדים ממורמרים כמוךָ, אז תסלח לי שאני נהנית מסיפור אהבה טוב." </p>
			<p class="text">בשלב הזה אני מעדיף פשוט לשתוק. אני הדבר הכי רחוק ממתחסד שהיא אי־פעם תפגוש. למעשה, אני מאמין גדול בזה שבכל מה שקשור לסקס, לא צריכים להיות גבולות. להתאפק זה בזבוז מוחלט בתחום היחיד שבו מותר לך להשתחרר — בריחה אמיתית.</p>
			<p class="text">אז... ממורמר? בטח. מתחסד? אין סיכוי.</p>
			<p class="text">"אה, אל תתחמק עכשיו, אל תחשוב אפילו להישאר בשקט. יש פה מוחות סקרנים שרוצים לדעת מה גורם לך לפלוט עלי את כל הרעשים השיפוטיים האלה. יש לך משהו להגיד על הבחירות הספרותיות שלי?" אייבי שואלת בהתרסה ואז מוסיפה, "החתול אכל לך את הלשון?"</p>
			<p class="text">אני משפשף את הפנים שלי עם ידי הפנויה. אני עדיין לא לגמרי רגיל לחוצפנית הקטנה והיהירה הזאת ולדרך שבה היא מצליחה להיכנס לי מתחת לעור.</p>
			<p class="text">"נו, קדימה. תשפוך," היא אומרת ומרימה גבה אחת לעברי. אני מסתובב אליה לשבריר שנייה בזמן שאני נוהג.</p>
			<p class="text">"לעלילה של הספר הזה אין שום פאקינג קשר לאהבה או לרומנטיקה," אני אומר בפנים חתומות ומצביע על הדשבורד.</p>
			<p class="text">"ברור שיש קשר," אייבי מעמידה פני המומה כשהיא מתעקשת בטון מתגונן, ואז אומרת, "כלומר, שניהם אוהבים אותה, כל אחד בדרך שלו.״</p>
			<p class="text"><span class="bold">שניהם?</span> אלוהים ישמור.</p>
			<p class="text">"טוב, אני זורם. בואי נתחיל עם זה. איך קוראים לספר?" אני שואל כשאנחנו עוברים על פני השלט של לורל קריק וממשיכים לנסוע בכביש הכפרי החשוך.</p>
			<p class="text">"איך קוראים לו?" היא חוזרת על השאלה שלי ונושכת את השפה התחתונה והעסיסית שלה.</p>
			<p class="text">"נכון מאוד. הרומן הלוהט הזה שאת כל כך נחושה להגן עליו — איך קוראים לו?" אני מסתכל עליה וסופר את השניות שבהן היא שותקת. "מה הבעיה?" אני שואל. "השם הפורנוגרפי של הספר אכל לך את הלשון?"</p>
			<p class="text">אייבי מתכווצת. "לא... פשוט... זאת שאלה לא הוגנת, כי הכותרת לא נשמעת רומנטית.״</p>
			<p class="text">עכשיו אני לגמרי בעניין.</p>
			<p class="text">היא משפילה את מבטה ובודקת בעיון את הציפורניים שלה, ועוד בחושך, כאילו הן ממש זקוקות לתשומת הלב שלה כרגע.</p>
			<p class="text">"מה השם, צרות?" אני חוזר על השאלה.</p>
			<p class="text">אייבי נאנחת ובוהה החוצה מהחלון. "אדוני החטא המטונפים," היא לוחשת. </p>
			<p class="text">אני מהנהן. "טעות שלי. נשמע מאוד רומנטי."</p>
			<p class="text">אייבי נושפת אבל לא אומרת מילה נוספת, ומשאירה את מבטה קבוע מחוץ לחלון.</p>
			<p class="text"><span class="bold">הוכחתי את הטענה שלי, תודה רבה.</span></p>
			<p class="text">אני מרפה מהנושא ומפעיל את הרדיו. קולטר וול שר לנו בזמן הנסיעה. אני מתמסר למוזיקה, אבל השקט מחזיק מעמד בערך שלוש דקות, כי האישה הזאת פשוט חייבת לפטפט כל הזמן בטון עליז ושמח.</p>
			<p class="text">"איזו מסיבה יפה לזוג הכי מתוק בעולם. אני יודעת שאני פה רק מעט זמן, אבל אני ממש אוהבת את המשפחה שלך. כולם כל כך נחמדים.״</p>
			<p class="text">"כן, הם ממש נהדרים," אני אומר, נשמע הרבה יותר ממורמר ממה שהתכוונתי, ואז מוסיף, "לא חשבתי שאי־פעם אראה את נאש מתמסד.״</p>
			<p class="text">נאש הוא החבר הכי טוב שלי כבר עשרים שנה, ובקרוב יהיה גם גיסי באופן רשמי. זה היה מפתיע, בלשון המעטה, כשגיליתי שהוא וסיסי נפגשו בסתר כל הקיץ. אבל אחרי שהיתה לי הזדמנות להירגע ולהבין מה הכוונות שלו, לא היה לי ספק שהם מושלמים ביחד. גם אם כל הנשיקות והחזקות הידיים הבלתי פוסקות שלהם עושות לי חשק להקיא את הארוחה האחרונה שלי, אני שמח שנאש ואחותי הקטנה מאושרים ביחד, ואולי הם באמת ישברו את קללת אשבי שתמיד רדפה אחרי שלושתנו בכל מה שקשור למערכות יחסים.</p>
			<p class="text">"יש לי רק שאלה אחת, ותעצור אותי אם זה אישי מדי," אייבי שואלת.</p>
			<p class="text">פאק.</p>
			<p class="text">"אני לא אוהב אישי," אני עונה בנהמה.</p>
			<p class="text">"ברצינות?" היא עונה בעוקצנות. "אני מבטיחה שזה לא יכאב. אני פשוט סקרנית.״ היא מפרשת את השתיקה שלי כהסכמה וממשיכה, "אני פשוט לא מבינה, מה באמת הסיפור עם המשפחה שלך?״</p>
			<p class="text">אני ממצמץ לעברה, לא לגמרי מבין את השאלה.</p>
			<p class="text">"זאת אומרת, כולם כל כך נחמדים ומכניסי אורחים, והם נראים כמו אנשים די שמחים, אז אתה כאילו, מאומץ? או שגדלת בבית אחר? אתה האח האבוד שעדיין שומר טינה?"</p>
			<p class="text">עכשיו אני ממש מסתובב כדי להסתכל עליה. העיניים הכחולות של אייבי נוצצות מכל התעלולים שזיכו אותה בכינוי שלה — צרות. הגבות שלי מתכווצות בזמן שהיא ממשיכה לצחוק מהבדיחה החצי מצחיקה שלה הרבה יותר מדי זמן מהדרוש.</p>
			<p class="text">"תגיד... הפנים שלך יודעות לעשות עוד דברים חוץ מלזעוף?" היא מהרהרת בקול רם כשאנחנו נכנסים לשביל הגישה של ״סילבר פיינס״ — חווה ומרכז לאימון סוסים של המשפחה שלי. הבית שלי. האחריות שלי.</p>
			<p class="text">אני חולף על פני הבקתה שלי בדרך העפר הישנה כדי להחזיר אותה הביתה. אייבי בחרה כמגורים צנועים את בקתת ״בְּלוּ אָייז״ לתקופה שהיא כאן. זו הבקתה הכי קרובה לשלי. היא יכלה לבחור כל אחת מהבקתות הריקות, אבל היא בחרה בבקתה הזאת משתי סיבות שהיא לא הפסיקה לדבר עליהן. האחת, בגלל שהעיניים שלה כחולות, מה שלדעתי הוא לגמרי לשון המעטה. הן כל כך כחולות שלפעמים הן כמעט סגולות, בצבע של שמי חורף נטולי עננים... או מה שזה לא יהיה.</p>
			<p class="text">והסיבה השנייה שהיא הכריזה עליה בגאווה היתה שהמרפסת של ״בלו אייז״ פונה ליער הצפוני, והיא אמרה שהיא אוהבת את הפרטיות שלה.</p>
			<p class="text">כנראה כדי שהיא תוכל לשבת שם בחוץ ולקרוא את הספרים המלוכלכים שלה בשקט.</p>
			<p class="text">"אין כמו בבית," היא אומרת בציניות כשהיא פונה אלי. "אז תודה שהסעת אותי הביתה, מר שמח. היה ערב נחמד. חוץ מרבע השעה האחרונה, כמובן.״</p>
			<p class="text">התגובה היחידה שלי היא נחירת בוז בזמן שאני קופץ החוצה מהטנדר ומגיע לצד שלה. אייבי מורידה את הז'קט שלי מגזרתה המעוגלת ומושיטה לי אותו כשהיא יוצאת.</p>
			<p class="text">"כבר לא קר לי, תודה," היא אומרת כשאני לוקח אותו ושומט את המפתחות שלה לתוך כף ידה. הבדלי הגובה בינינו בולטים הרבה יותר כשאנחנו עומדים במרחק של שלושים סנטימטר זה מזה. היא בקושי מגיעה לי לכתף, אפילו עם נעלי העקב שהיא נועלת. אני עומד במקום, מחכה שהיא תיכנס הביתה, אבל במקום זה היא ממלמלת משהו כמו "לא מחכה עוד שנייה אחת" בזמן שהיא נאבקת לחלוץ את נעלי העקב השחורות על הדשא.</p>
			<p class="text">"מממ... פאאק, זה טוב," היא גונחת בקול צרוד שגורם לי לבלוע רוק. חזק. "חיכיתי כל הערב לעשות את זה." היא צוחקת בתמימות כשנעל העקב השנייה נחלצת מכף רגלה, ועוד כמה סנטימטרים נעלמים מהגובה שלה. היא מרימה אלי את עיניה ומחייכת.</p>
			<p class="text">אני מסיט ממנה את את המבט כדי לנקות את הראש מכל הרעשים שהיא עושה, בזמן שהיא ממשיכה למלמל כמה נעים הדשא על כפות רגליה היחפות, ומשהו על שזה מקרקע אותה לאדמה. אני מצביע לעבר הדלת שלה. היא מסתכלת עליה, ואז מחזירה אלי את מבטה עם פרצוף של <span class="bold">אתה רציני</span>?</p>
			<p class="text">"אני חושבת שאני אסתדר, בוס. אתה יכול ללכת הביתה עכשיו. כאילו, אתה יכול לראות את המרפסת שלי מהמרפסת שלך." היא מצביעה על הבקתה שלי, שרחוקה משלה אולי שישים מטר.</p>
			<p class="text">אני מניד בראשי. "אני אלך הביתה רק אחרי שתהיי בפנים.״</p>
			<p class="text">אייבי מטה את ראשה לאחור וצוחקת כשהיא מטפסת בנחת במדרגות הכניסה שלה. "בסדר, אני אזרום איתך," היא קוראת מעבר לכתפה. "אבל רק בגלל ששתיתי קצת. אני ילדה גדולה, אתה יודע, אני יכולה להסתדר לבד." היא טופחת על התיק שלה וקורצת. "תרסיס נגד דובים."</p>
			<p class="text">ברור שיש לה תרסיס נגד דובים בתיק. החצופה הקטנה הזאת כנראה אפילו לא תצטרך אותו. היא בטח תתחבר עם הדוב ותאכיל אותו מהדלת האחורית שלה.</p>
			<p class="text">"לילה טוב, בוס, נתראה מחר בבוקר," היא מזמרת. הדלת שלה נסגרת, ואני נשאר לעמוד שם, מניד בראשי אל מול סופת הטורנדו ששמה אייבי ספנסר.</p>
			<p class="text">אני תולה את הז'קט על הזרוע והולך את המרחק הקצר לבקתה שלי, ״בלוּ גראס״.</p>
			<p class="text">הבקתה שלי היא הגדולה ביותר בנחלה, חוץ מהבית הראשי. זאת הבקתה של הבוס, הבקתה היחידה עם שני חדרי שינה ושני חדרי רחצה. חזרתי לכאן אחרי הפרֵדה וסוף־סוף סידרתי אותה בדיוק כמו שאני אוהב. עשיתי את רוב העבודה בעצמי, וקול עזר לי לשפץ את המטבח.</p>
			<p class="text">אני נכנס למבואה ומדליק את האור, נושם בתחושת רווחה. זה המקום שלי. קירות עץ כהים ורצפת עץ ישנה ממלאים את החלל הפתוח. באוויר עדיין יש ריח קל של עור וטבק, שנשאר מהדיירים הקודמים שגרו כאן לאורך השנים. המטבח הקטן שנמצא ישר מולי כבר משופץ, עם ארונות עץ אגוז חדשים ומכשירי נירוסטה מבריקים.</p>
			<p class="text">משמאל יש סלון בגודל מכובד, עם אח בנויה מאבני נחל שמגיעה עד לתקרה וחלונות שפונים אל הבית הגדול והאורוות שבמרחק. זה המקום המושלם לשבת בו בסוף יום עם כוס ויסקי ולהקשיב לתקליטים האהובים עלי. זה גם המקום היחיד שבו אני לא צריך לדאוג להכול — לחווה, לאמא שלי שגרה לבד ומזדקנת, לניסיון להיכנס לנעליים של אבא שלי, לג'נל, לעתיד.</p>
			<p class="text">זה המקום שלי להיות פשוט וייד, מי שזה לא יהיה בימים אלה. אין זמן לחשבון נפש כשיש לך חווה שלמה לנהל והלחץ מהדרבי של השנה הבאה כבר נושף לך בעורף. אני משחרר את העניבה ובועט מרגלי את נעלי הערב הלא נוחות בטירוף שלי. אני עובר בראש על יום העבודה של מחר, כשאני מרגיש משהו רך נוגע לי ברגל בזמן שאני תולה את ז'קט החליפה.</p>
			<p class="text">אני מתכופף ומרים את הדבר כדי לראות מקרוב. אייבי לבשה את הז'קט שלי אולי פאקינג עשרים דקות. אני מקרב את הבד הרך לאף ונושם את הריח המתוק והמסוכר שלה. פאק, זה נעים. אני מניח את גומיית הסאטן השחורה שלה בסלסילה שעל המקרר והולך למקלחת.</p>
			<p class="text">כל המוצא — זוכה.</p>
		</div>

			

ספר מודפס

מחיר מוצר 69.00 ₪ מחיר רגיל 98.10 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 26.00 ₪ מחיר רגיל 39.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון

הוספה למועדפים

שיתוף רשימה

Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור

ביקורות