שין

דריה שועלי

שין הוא רומן דחוס, המתאר את התאהבותו ההרסנית של סופר נשוי בשכנתו הגרושה. התשוקה החורכת נמסרת
בגוף ראשון, ישיר וחשוף, ומעוררת רצון להציל את הגיבור מכרוניקה של הליכה על פי תהום, שממנה בוקעים השדים
של חייו; יתמותו, בדידותו ויחסיו עם אחותו הקטנה והאבודה.
זהו ספרה השני של דריה שועלי. ספרה הראשון, ”כליא ברק”, זכה לשבחי הביקורת, היה לרב מכר, תורגם לשפות
רבות ומעובד בימים אלה לטלוויזיה.
שם: שין
מחבר/ת: דריה שועלי
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת מקור
מק״ט: 600011266

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 49.00

🚀 1 מומלץ ביותר

קרא פרק ראשון

					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h1 id="_idParaDest-2" class="kot-perek">1</h1>
			<p class="text-no-hazacha">זה היה סוף שבוע. רותי התארגנה לנסוע לריטריט יוגה באיזה מקום בשם כוכב המדבר. היא היתה נרגשת. איזו קלילות לא אופיינית. לריטריט הוזמנו מורים בכירים מכל הארץ, כולל אחד שאם אני זוכר נכון היא היתה מאוהבת בו, או שהוא היה מאוהב בה, או שהיה ביניהם איזה רומן לא ממומש פעם, לפני שהכרנו. ובנוסף, הבעלים של המקום המדברי הזה, חליל אני מכנה אותו, היה ידיד נעורים של רותי, או כמו שאמרה, ״המאהב האמיתי היחיד שהיה לי.״ </p>
			<p class="text">כששאלתי אותה למה הכוונה, היא תיארה בענייניות ובפירוט לא נחוץ את עור הקטיפה שלו, את עדינותו, ואיך הם אף פעם לא התבלבלו ולא קינאו, ואיך היא אפילו ״העבירה אותו״ לכמה חברות שהיו זקוקות לאיחוי־לב. ומתישהו הקשר ביניהם התפוגג, ועכשיו הוא ואשתו וחמשת ילדיהם חיו חיים מלאי קפה־שחור־בזריחה ותה־מזוטה־לבנה־בשקיעה, ואירחו מורים ליוגה ושרו שירים לאש.</p>
			<p class="text">אם כל זה היה קורה שנה קודם לכן, היו שני הגברים האלה מעברה של רותי מעוררים בי משהו שדומה לקנאה, איזה רגש ריק ובזוי, שאף אחד לא רוצה להתבונן בו או לגעת בו, מקק מת בחדר המדרגות. אבל באותו סוף שבוע, עם נעמה שהחלה לשקוע ברקע וזריחתה של השכנה, גם אני הייתי קליל ונוטה לשמחה, בעטתי בפגר המקק ואיחלתי לרותי בהצלחה. טליה נסעה לדודה ראפה, למסיבת פיג׳מות עם בנות־הדודה, ולי נשאר בית ריק, אידיאלי לכתיבה. </p>
			<p class="text">אני כותב מתוך תחרותיות. רותי היתה מבטלת את הטענה הזאת. היא היתה אומרת שאני אמן. שיש לי נביעה של הנפש. אין לי נביעה של הנפש. יש לי דליפה של האגו. ולא קטנה, לא כתם שמן בחניה. דליפת ענק. משחירה. מזהמת. ולכן, בתחילתו של אותו סוף שבוע ישבתי וקראתי את הספר החדש של סופר שאני מעריך ואפילו מחבב, אלא שבגלל דמיון מסוים בינינו וצפיפותה של הסצנה הספרותית בארץ, אנחנו מתחרים על אותם פרסים, אותן הזמנות, אותם משאבים. כדי לגרות את השאפתנות שלי, השוויתי את הספר שלו לספר שעליו עבדתי. שלו הצטיין במקוריות ובחדות. זה מיד קומם אותי והתיישבתי לכתוב. כתבתי מתשע בבוקר ועד שש בערב עם הפסקות קצרות לסידור הבית, לאכילה חטופה ולאוננות. בשש בערב קמתי מהמחשב, ובגלל שהגשם שטף את המדרכות המזוהמות, וכל הזוהמה הזאת נשפכה עכשיו לים, יצאתי לרוץ לאורך החוף. בהיעדרה של רותי נחסך ממני הנאום על הנזק הנוראי שאני עושה לגוף שלי. כשחזרתי התקלחתי וצליתי סטייק, עוד תענוג שחִנו ניטל כשרותי הטבעונית בסביבה. </p>
			<p class="text">אחרי האוכל הוצאתי מקופסת פח ג׳וינט ענק שאבשלום גילגל לי ליום הולדת חמישים. אני לא מעשן הרבה, ואף פעם לא לבד, אבל הגיל חייב אותי לכל הפחות להשתעשע בתסמינים של משבר אמצע החיים. בחוץ התחיל מבול. שמתי לי את ״שמונה וחצי״ של פליני, עימעמתי את האור והלכתי למטבח לקחת מצית, אבל לא מצאתי. חיפשתי בכל מגירות המטבח, בין העציצים במרפסת, בסלסילה בכניסה — ואין מצית, והכיריים שלנו חשמליות להכעיס. היו בקלות ארבעה שכנים שיכולתי לדפוק אצלם בדלת לבקש. ללכת לפיצוצייה בגשם לא התחשק לי; כבר הייתי לאה לאות נעימה, לראשונה זה שבועות לא הייתי משימתי. הייתי מקולח ומגולח, בטרנינג ובטי־שרט דהויים ורכים, והחמימות באזור החלציים שלי הורתה מזרחה, לכיוון הדירה של השכנה, בפעם הראשונה אבל לא האחרונה. נתקעתי עומד במרכז הסלון שלנו הקטן, בין הספרים לעציצים. מה קרה, מה לי ולסמנכ״לית־הכספים הזאת, לאישה המקרית הזאת, שלא החלפתי איתה יותר מצרור מילים סתמיות וחסרות ערך. למה היא מעסיקה אותי, מה פתאום היא מעוררת אותי.</p>
			<p class="text">שבועיים לפני כן, ואחרי שרותי תיארה את השכנה כ״רגילה״, תיאור שנעדרה ממנו לחלוטין אותה קנאה מצונזרת, שמאשרת באוזניו של גבר שאישה אחרת אכן מושכת, ניסיתי לקבל חוות דעת נוספת, גברית, על מידת האטרקטיביות של השכנה. היה לי דחף לגרד את הנושא. ישבתי אז לבירה עם אבשלום ויואב. לאבשלום יש עיניים כהות מהפנטות. בימים הוא עובד כמדריך נוער בסיכון, ובלילות הוא כותב שירה מפוארת ומשולחת רסן, וכשהוא מחייך, הוא לא שומר דבר לעצמו. הוא הדבר הדומה ביותר שיש לי לחבר קרוב; לצרכים שלי מספיקות בדרך כלל ידידות. הקשר שלי עם יואב קרוב פחות. הוא צעיר מאיתנו בכמה שנים, ביישני, חייכני ומתעתע. דיסקרטי אבל לא אפל. שדוף ודק קרסוליים, עם גומת חן שממיסה נשים ששכבו עם לא יותר משלושה גברים. הוא עובד, לטענתו, ככותב תוכן בחברה לציוד רפואי. הפרטים על העבודה שלו עמומים וחסרי ממשות, ואבשלום ואני מאמינים שהוא שייך למערכת הביטחון. את שניהם הכרתי שבע שנים לפני כן, כשהבנות שלנו היו יחד בטרום־טרום־חובה, שיואב כינה טט״ח, מתוך חיבתו לראשי תיבות, שחיזקה את החשדות שלנו לגבי תחום העיסוק שלו. החלטתי לגשש אם אולי הכירו את השכנה מהשכונה, ואם כן, מה חשבו עליה. רציתי לעשות את זה באגביות, אבל לא היתה סיבה להגזים בזהירות — תמיד דיברנו על נשים. היינו מדברים על כדורגל, כדורסל וטניס, ובעתות מצוקה על ענפי ספורט אחרים, מרפרפים על פוליטיקה וכלכלה, דנים בסדרת טלוויזיה איכותית, בחידוש טכנולוגי, כולל ויכוחים סמי־אינטלקטואליים על השלכותיו הסוציולוגיות, מרכלים קצת, מדווחים על מצב הכושר או האימונים, פציעות ספורט, תוצאות בדיקות דם — רק אם הן חריגות — ולבסוף, הזדמנויות נדל״ן לא ממומשות. על הבנות היינו מדברים רק אם השיגו הישג שמותר להתגאות בו מהבחינה האובייקטיבית. על הנשים שלנו כמעט שלא, ואם כן, בעיקר בחיבה, או בקיטור אם העיסוקים שלהן מנעו מאיתנו להיפגש. לקשר הזה יתרונות רבים; הזמינות שלו והטבעיות חסרת היומרה שבה צמח. אבל היתרון העיקרי שלו היה שלא חלקנו עבר רחוק. הרקע הביוגרפי שלי מעולם לא עלה בשיחה. </p>
			<p class="text">בערב ההוא פתח אבשלום בהתאבססות לא מתנצלת כלפי מורה בבית הספר של הבנות שלנו, צעירה מוצקה ולוהטת, באותו אופן גנרי שבו נשים צעירות הן לוהטות, ושהצורך שלו במושאי השתוקקות טריים לכתוב להם שירה רוממו אותה. ואחרי שדנו בצחוק — ובידיעה שאבשלום לא יוציא לפועל אף אחת מהתוכניות שהתאמצנו להכשיר מוסרית עבורו — בהיתכנות של רומן בינו, נשוי בנישואים לא פתוחים ואבא בבית הספר שמבוגר ממנה בעשרים שנה לפחות, לבינה, מורה לשפה מהקריות, שלא חולקת עם אבשלום אף תחום עניין תרבותי מלבד חוברת שפה — ואחרי שיואב, כהרגלו, זרק לתוך השיחה אישה אגבית כדי להיראות כמי שתורם את חלקו, רק אז הגיע תורי, ואני הסוויתי את העניין הדחוף שלי בשכנה על ידי כריכתה עם שתי אימהות ברונטיות אחרות, שאני אפילו לא זוכר מי הן היו ומה הוכרע לגביהן. </p>
			<p class="text">את השכנה תיארתי כ״קטנה כזאת, שיער חום ׳עד כאן׳, עם וספה וילד בכיתה א׳ נראה לי." ואבשלום אמר, ״שטוחה כזאת, נכון? נראית כמו אחת עם מקרר יינות,״ ויואב אמר, ״רגע, נראה לי שאני יודע מי זאת,״ ותיאר בפירוט את הווספה, מהדורה מוגבלת, שהעמדתי פנים שלא שמתי לב אליה. ואני אמרתי, ״כן, נראה לי שזאת היא.״ ויואב אמר, ״חמודה,״ ואבשלום אמר, ״אנחנו כבר לא נריב על נשים.״ ואני יצאתי מהשיחה מחוזק ומעודד; שהיא מספיק מושכת כדי שישימו לב אליה, אבל לא מושכת מדי באותו אופן אבסולוטי שהיה עלול להפוך אותה גם למושא התעניינותם. כלומר, היא יכולה להיות רק שלי.</p>
			<p class="text">מיד לאחר מכן החלו הספקות. לגבי מידת העניין, או ליתר דיוק אופיו של העניין, שגילתה היא בי. במבט לאחור לא יכולתי למצוא את אותה הזמנה מרומזת. חילופי הדברים שיזמה נדמו לי פתאום ידידותיים, נטולי כפל משמעות, וגם טבעת הנישואים שלי (שענדתי למרות שמעולם לא נישאנו) לא היתה פתוחה לפרשנות. ייתכן שכל זה היה בראשי? ולמה הייתי נסער כל כך?</p>
			<p class="text">וככה מצאתי את עצמי עומד בסלון ביתי, לבדי, עם הג׳וינט, בלי מצית ובלי הסבר לעניין שהתלקח בי כלפי השכנה, ועם איזו דחיפות, שהרגישה חיצונית לי, נסיבתית, פורטל שנפתח ועמד להיסגר ולהיפתח שוב רק בעוד מאה שנה. הייתי חייב לעבור בו. </p>
			<p class="text">את מספר הטלפון שלה לא היה לי. למעשה לא ידעתי את שמה. היא הציגה את עצמה פעם, כמה חודשים לפני כן, כשזה היה לא חשוב ולא דחוף. היה לה שם גנרי, ועל תיבת הדואר שלה עוד הופיע שמו של בעל הבית הקודם. ובכל זאת לא הצלחתי לשחרר את העניין, ונשארתי תפוס ועומד, נרעש, מרגיש שאני חייב לעשות מעשה, נדחף קדימה לעברה. </p>
			<p class="text">ולכן שלחתי הודעה בעניין המצית ליבואן המשקאות ולאשתו המעצבת שגרו בבניין של השכנה, קומה מתחתיה, ונעניתי שאני מוזמן לבוא ״בכיף״. בכניסה לבניין הלב שלי הגביר. אולי אתקל בה בחדר המדרגות. הכול יכול לקרות אז. אבל לא נתקלנו ודבר לא קרה. דפקתי בדלת הדירה שמתחתיה, וכעבור דברי נימוסים, ואחרי שניתן לי המצית (״תשמור כבר אצלך״), שאלתי אם יש להם מושג מי זאת האישה שנכנסה לדירת הגג; יש שמועה שהוועד מתכנן לגזום את העצים שבין הבניינים, והייתי רוצה את עזרתה במניעת היוזמה; העצים נותנים לי פרטיות נחוצה ובטח גם לה. אפילו לא זכרתי שאני יודע לשקר. ויבואן המשקאות כינה אותה ״הגרושה עם הילד״ (גרושה!) מידע יקר ערך שאת השפעתו, כך קיוויתי, לא ראו על פניי, ומעצבת הפנים אמרה שהיא ״סימפתית״. וכן, יש להם את מספר הטלפון שלה, ונפלא מכך, הם ידעו את שמה. חזרתי הביתה דרך השער שבחצר האחורית, נרגש. שין נולדה. </p>
		</div>

			

ספר מודפס

מחיר מוצר 78.40 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

מועדון: 73.49 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 20.00 ₪ מחיר רגיל 49.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון

הוספה למועדפים

שיתוף רשימה

Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור

ביקורות