המפוכחות

היעלמותה של שרה לרואה בת ה 15- טלטלה את החיים בכפר הקטן בוביל-סור-מר וזעזעה את צרפת כולה.
בכל בית, בכל שיחת סלון, אנשים שאלו את עצמם מה באמת קרה לה. אבל אלה שידעו שתקו.
עשרים שנה לאחר מכן נשלחת פאני, עיתונאית חוקרת, לבוביל-סור-מר לכתוב על הפרשייה שעדיין מרתקת את המדינה. פאני לא רוצה לעסוק בטרגדיה שעיצבה את נעוריה.
היא לא רוצה לפגוש את אחותה הקטנה שהייתה חלק מחבורת ”המפוכחות” של שרה לרואה, והיא בטח לא רוצה שהבת החורגת והמרדנית שלה תתלווה אליה.
אבל מה שמתחיל כנסיעה מאולצת ומורכבת הופך אט-אט למסע משנה חיים, עבור כל הנוגעים בדבר.
המפוכחות הוא רומן התבגרות מרתק ושובה לב, שנקרא בנשימה עצורה. זהו ספרה השביעי של מארי ואריי הצרפתייה, והראשון שרואה אור בעברית. ספריה תורגמו לעשרות שפות, וזיכו אותה בפרסים
ובאהבת הקוראים והמבקרים.
שם: המפוכחות
מחבר/ת: מארי ואריי
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת תרגום
מק״ט: 600011002

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 44.00

🚀 1 מומלץ ביותר

					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<p class="firstsplit ParaOverride-7" dir="ltr"><span class="bold _idGenCharOverride-1">טיוטה</span></p>
			<p class="first ParaOverride-7" dir="ltr"><span class="bold _idGenCharOverride-1">פרשת</span><span class="bold CharOverride-15"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">ש</span><span class="bold CharOverride-15">ֹ</span><span class="bold _idGenCharOverride-1">רה</span><span class="bold CharOverride-15"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">ל</span><span class="bold CharOverride-15">ֵ</span><span class="bold _idGenCharOverride-1">רו</span><span class="bold CharOverride-15">ּ</span><span class="bold _idGenCharOverride-1">א</span><span class="bold CharOverride-15">ָ</span><span class="bold _idGenCharOverride-1">ה</span><span class="bold CharOverride-15"> — </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">1992</span></p>
			<p class="firstspace">כולנו נושאים באחריות מסוימת למה שקרה לשרה לרואה. אני עצמי השתתפתי בזה, אפילו שחלפו עשרים שנה עד שהבנתי והשלמתי עם התפקיד שמילאתי בסיפור הזה. לא אחשוף בפניכם את זהותי, זאת לא מטרתי, ובכל אופן אינני רוצה שתחשבו שאני מספרת את האמת כדי לפטור את עצמי ולטפול את האשמה על אחרים, או אפילו רק כדי לספר על עצמי. נדמה לי שהאמת צריכה להיכתב איפשהו. בשבילנו, בשביל שרה, ואולי גם בשבילכם. כדי שבהיעדר מחילה נוכל סוף<span class="no-break">־</span>סוף לחיות עם מה שעשינו.</p>
			<p class="text">אף על פי שכולם כנראה יחשבו אחרת, היו לנו בעת ההיא אמות מוסר. לא מוסר מהסוג שהיה מונע מאיתנו לשקר למשטרה, למשפחותינו, אפילו לעצמנו. סוג המוסר שאנחנו ממציאים כשאנו בני חמש<span class="no-break">־</span>עשרה ועדיין לא משלימים עם ההיעדר המוחלט של צדק בעולם הזה. בשמו של המוסר הזה אני כותבת לכם היום, אף שחלפו עשרים שנה מאז המאורעות.</p>
			<p class="text">התמונה שמצורפת לדפים האלה צולמה ימים אחדים לפני היעלמותה של שרה לרואה. משמאל לימין, תוכלו לראות את אנג'ליק, שלמרות שמה אין בה שום דבר מלאכי, מורגן, שהיום היינו מתייגים כ"בעלת פוטנציאל גבוה", ז'סמין, שבעיתונים ובדוחות המשטרה התפרסמה אחר כבוד כ"בתה של עוזרת הבית", ושֹרה לרואה. ובהנחה שלא ביליתם את עשרים השנים האחרונות בתרדמת חורף באיזה איגלו בגרינלנד, אין שום צורך להציג בפניכם את שרה לרואה.</p>
			<p class="text">אני בטוחה שתרצו לדעת מי אני, אבל אין לזה בעצם כל חשיבות. אנחנו ישות אחת, אנחנו "המפוכחות". בדיוק כמו שבדקדוק — וגם בחיים<span class="no-break"> —</span> הגברי מביס את הנשי, בסיפור שלנו ה"אנחנו" תמיד מאפיל על ה"אני", ולכן אני מרשה לעצמי לכתוב בשם כולנו.</p>
			<p class="text">איש אינו יכול לצפות שמישהו יזכור היום באופן מהימן לחלוטין מה בדיוק קרה בקיץ שבו נעלמה שרה לרואה. אשר לי, אני הוצאתי בשבוע שעבר מעליית הגג את ערֵמת מחברות הספירלה שלי שבהן נהגתי לכתוב את יומני האישי, פעילות שהתמסרתי לה באופן כמעט יום<span class="no-break">־</span>יומי מכיתה ו' עד סוף הלימודים, וקראתי שוב את כל מה שקשור בתקופה הנדונה.</p>
			<p class="text">אבל בואו נתחיל מההתחלה.</p>
			<p class="text">הפעם הראשונה ששרה ואנג'ליק נפגשו לא הייתה בכיתה י'2, בתיכון ויקטור הוגו. בניגוד למה שנטען בתקשורת כשאנג'ליק נלקחה למעצר, הן לא שנאו זו את זו ממבט ראשון מאחר ש"היו שני הפכים". אנג'ליק ושרה הכירו בבית קברות כשהיו בנות שבע או שמונה. ונכון שהן לעולם לא היו מתקרבות אילו התקיימה אותה פגישה ראשונה בנסיבות אחרות. הן באמת לא חלקו דבר במשותף. ובזה אני מתכוונת ששרה הייתה בִּתם של בורגנים, ואילו הוריה של אנג'ליק היו שקועים עד צוואר בחובות כספיים. אבל בתי קברות הם סביבה ניטרלית ומעוררת חמלה, ולכן הן יכלו להכיר זו את זו ללא דעות קדומות. לשרה, בניגוד לאנג'ליק, הייתה סיבה טובה להיות באותו יום בבית הקברות בּובִיל<span class="no-break">־</span>סוּר<span class="no-break">־</span>מֵר: אמא שלה הובאה לקבורות. ואילו אנג'ליק הייתה שם, ואני מצטטת, כי היא "העריצה בתי קברות". הייתי אומרת שהתחביב הזה מטריד במידה מסוימת, אבל שרה לא ייחסה לזה חשיבות.</p>
			<p class="text">שרה הייתה אז בשלב האבל המכוּנֶה הכחשה. מדי בוקר הקיצה משנתה כשהיא משוכנעת שחלמה חלום רע, וגילתה בתדהמה ששוב התעוררה לצלצולו הצורם של השעון ולא בין זרועותיה החמימות של אמה. אביה, בֶּרנאר לרואה, נאלץ לגרור אותה מטקס האשכבה בעיצומה של התמוטטות עצבים. היא בכתה כל כך, שלא היה אפשר לשמוע את הכומר. סבתה קיבלה בהשלמה את הוצאתה מן הכנסייה, ושרה הסתלקה משם בריצה. צעדיה הובילו אותה בלי משים אל בית הקברות. אם מעולם לא ביקרתם בבוביל<span class="no-break">־</span>סור<span class="no-break">־</span>מר, דעו שבית הקברות הזה עומד על תילו. הוא שוכן על ראש מצוק לבן וגבוה הצונח בתלילות לעבר תעלת למאנש, לא רחוק מקאפּ–גְרִי<span class="no-break">־</span>נֶה. בימים בהירים אפשר לראות משם את אנגליה.</p>
			<p class="text">במעיל גשם צהוב גדול ממידותיה, סמוך לאנדרטה מכוסה טחב, ישבה אנג'ליק ברגליים משוכלות על אחת המצבות. הרגש הראשוני שהתעורר בשרה למראה אנג'ליק היה קנאה עזה, כמו אגרוף בבטן, למחשבה שאמהּ ודאי גערה בה לפני צאתה והכריחה אותה ללבוש מעיל. לאנשים מסוימים עדיין הייתה אמא אוהבת שדאגה שלא יחלו בדלקת ריאות. לא לשרה. החיים היו כל כך לא הוגנים. שרה אמנם למדה עד מהרה שהוריה של אנג'ליק אינם מאלה שדברים פעוטים כמו דלקת ריאות מטרידים את מנוחתם, אבל באותו רגע, מעיל הגשם הגדול ממידותיה נראה בעיניה כמו סמל האהבה העצומה שזה עתה נגזלה ממנה. בכייה גבר. בחמת זעם השליכה חלוק אבן קטן לעבר אותה זרה שלא הייתה מודעת למזלה הטוב. אנג'ליק הסתובבה. היא בחנה את שרה ממושכות בזמן שזו התייפחה. ואז היא קמה מן המצבה, אספה אותה בזרועותיה וחיבקה אותה חיבוק אמיץ. היא הדיפה ריח ים וריח שוקו חם. שרה חשה שנשימתה מתרפה. רגע ארוך נותרה חבוקה בין זרועותיה של אותה ילדה קטנה, שהייתה זרה גמורה אך גם הראשונה שהציעה לה מראית עין של נחמה.</p>
			<p class="text">"מי מת?" שאלה אנג'ליק וסרקה במבטה את שמלתה וגרבוניה השחורים של בת שיחהּ.</p>
			<p class="text">"אמא," מלמלה שרה.</p>
			<p class="text">"אוי. מצטערת."</p>
			<p class="text">שקט השתרר, ושרה גמגמה בין שתי יבבות:</p>
			<p class="text">"את יודעת מי הייתה האישה הראשונה שחצתה את תעלת למאנש בשחייה?"</p>
			<p class="text">אנג'ליק הנידה בראשה. היא לא הבינה מה הקשר.</p>
			<p class="text">"גֶרטרוּד קרוליין אֵדֶרלה, ב<span class="no-break">־</span>1926. אמריקאית. היא יצאה מקאפּ–גרי<span class="no-break">־</span>נֶה והגיעה לדוֹבֶר בארבע<span class="no-break">־</span>עשרה שעות ושלושים דקות. היא שברה את שיא העולם לגברים של אותם ימים בשעה וחמישים ותשע דקות. אמא שלי סיפרה לי את זה. היא ידעה מלא דברים מעניינים."</p>
			<p class="text">המידע אמנם לא ממש ריגש את אנג'ליק, אבל היא בהחלט התרשמה ממפגן התרבות, שהיה הזוי ובה–בעת חסר משמעות בהתחשב בנסיבות, והנהנה. היא אחזה בידה של שרה והתבוננה בה ברצינות תהומית.</p>
			<p class="text">"אני מצטערת, החיים באמת נוראים, במיוחד בשביל בנות. כמו שפאני אמרה לי, הפתרון היחיד שלנו הוא האחווה."</p>
			<p class="text">"מי זאת פאני?"</p>
			<p class="text">"אחותי הגדולה."</p>
			<p class="text">לשרה לא היה שמץ מושג מהי משמעות המונח "אחווה", אבל הוא נשמע כמו רצף של תווים, סולם מוזיקלי גדוש בתקווה שהיא בהחלט נזקקה לה בימים טרופים אלו, והיא שאלה את אנג'ליק:</p>
			<p class="text">"תוכלי לבוא איתי להלוויה?"</p>
			<p class="text">"כן, בטח!" קראה הילדה, כאילו זה עתה הציעו לה ללכת לאכול גלידה.</p>
			<p class="text">אנג'ליק שמחה על ההזדמנות לראות מת אמיתי. השתיים קרבו אפוא אל הבור הטרי שנכרה באדמה והמתין לבוא הארון. הן חיכו בשתיקה. מפעם לפעם מחתה אנג'ליק את דמעותיה של שרה בממחטת נייר משומשת שמצאה בכיסו של מעיל הגשם. ואז החלו הפעמונים לצלצל, והתהלוכה האפרורית של בני המשפחה הצועדים לפני הארון נכנסה אל בית הקברות כמעופם הקודר של עורבים.</p>
			<p class="text">"זה יותר מדי עצוב, אני משאילה לך את הווקמן שלי," לחשה אנג'ליק, "גנבתי אותו מאחותי."</p>
			<p class="text">בלי לחכות לתשובתה של שרה היא הרכיבה את האוזניות לראשה של חברתה החדשה, והגבירה את עוצמת הצליל.</p>
			<p class="text">וכך התחיל הכול: אנג'ליק, לבושה במעיל גשם צהוב כשמש שהגיע עד קרסוליה, אוחזת בידה של שרה מוכת היגון, וברקע מתנגן שירהּ של הזמרת הבלגית אַקסֶל רד "חושניות".</p>
		</div>
	

			

ספר מודפס

מחיר מוצר 83.20 ₪ מחיר רגיל 93.60 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

מועדון: 77.99 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 44.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון

הוספה למועדפים

שיתוף רשימה

Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור

ביקורות