החיים שאחרי / רוברטה רקיה
סְטֶלבִיוֹ התאהב
במָריסה כשעבד
בחנות של אביה ברומא
בשנות החמישים. זו הייתה
תחילתו של סיפור אהבה
שאמור להיגמר באושר ועושר.
ובהתחלה נראה שזה מה שיקרה:
לזוג הצעיר נולד בן, אֶטוֹרֶה, ואחריו בת
יפהפייה ומלאת חיים, בֶּטָה. הם גרו בווילה
ליד הים והיו מאושרים. כל זה היה בחיים שלפני.
ערב אחד, בטה בת ה־ 16 יוצאת לבלות עם בת דודתה
מרים. מהבילוי הזה רק מרים תחזור, כשהיא אוצרת בליבה את
הסוד על הלילה הנורא שעבר עליהן.
האבל על מותה של בטה קורע לגזרים את משפחת אַנסַלדוׂ, שמתקשה
להתמודד עם אובדן הבת האהובה, ועם החקירה המשטרתית שמציפה
דעות קדומות לגבי נשים צעירות שחיות את חייהן בחופשיות. נטל הסוד
של אירועי אותו הלילה משפיעים גם על מרים, שמתקשה להמשיך בחייה.
רק מפגש עם לֵיאו, בחור צעיר מהפרוורים, מביא ניצוץ של תקווה לחייה ואולי
אפילו התחלה של ריפוי
שם: החיים שאחרי / רוברטה רקיה
מחבר/ת: רוברטה רקיה
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת תרגום
מק״ט: 600010986
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 44.00
				<div id="_idContainer002" class="_idGenStoryDirection-1 _idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
<p class="עימוד_chapter-no"><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-1">1</span></p>
<p class="עימוד_chapterheadline"><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-1">החיים שלפני כן </span></p>
<p class="עימוד_indented-txt">מתי התחילו החיים שלפני כן? </p>
<p class="עימוד_running-txt">כאשר החליטה להתחתן עם סטלביו אנסלדו, הייתה מריסה משיבה נחרצות. </p>
<p class="עימוד_running-txt">ליתר דיוק, ברגע שבו הסתובבה והביטה בו, ביום ההוא כשטיילו זה לצד זו לאורך וִיָה דֶל מוֹרוֹ. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני רוצָה להתחתן איתך! בוא נתחתן, סטֶה," אמרה בפתאומיות, כמתגרה בו לעשות מעשה מטורף.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא הביט בה, מבולבל מתדהמה. אלפי שאלות ריחפו על שפתיו האילמות, <span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-9">איך, כמה, למה</span>. אך רגשותיו אל הנערה הזו, עם גומות החן שנפערו בלחייה כאשר חייכה והמבט התוסס שבהק בכנותו, העניקו לו את כל התשובות שחיפש. הוא הנהן, מבלי לומר דבר. וכך, שעה ששילב את זרועו בזרועה והידק את ידו בידה, התחילו החיים שלפני כן. </p>
<p class="עימוד_running-txt">זה היה אחד מימי ראשון בחודש נובמבר של שנת 1956. </p>
<p class="עימוד_running-txt">לפני החתונה עם סטלביו גרה מריסה עם משפחתה. שנות ילדותה נערמו בזיכרונה באקראיות, כמו באלבום תמונות גדול בשחור ולבן. סצנות שהלכו ונעשו פחות ברורות שעה שהזמן טשטש את הקצוות, פורר באיטיות את הפרטים הקטנים. היו אלה שנים שבהן חיה עם הוריה ועם אחותה אֶמָה. שורה ארוכה של ימים רגועים או סוערים, אולם תמיד נעימים, כמו חיבוקו של אביה עם בטנו הנפוחה כאבטיח תחת סינר הצרכנייה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">מריסה לא זכרה את הפעם הראשונה שבה ראתה את סטלביו. הוא הופיע בחייה כמו ניצב בקולנוע, אי־שם ברקע, במקום שאיש לא מבחין בו. אולי זה היה בתחילת 1954, כאשר רוּגֶ'רוֹ, איש המשלוחים של מאפיית קָמַסְטרָה, התפטר ונסע לחפש את מזלו בטוֹרינו. מריסה הייתה שקועה בענייניה ובעבודתה בצרכנייה המשפחתית, במשך זמן רב כלל לא הבחינה בבחור הצעיר והשקט שהביא בכל בוקר את הלחם מהמאפייה במקומו של רוג'רו. בכל יום, לפני שעת הפתיחה, סידרה סחורה על המדפים, הדביקה מחירים, רשמה הזמנות, שעה שאביה, בסינר מבריק, סידר גבינות ונקניקים בדלפק־המקרר החדש שבו התגאה כאילו היה בנו. כאשר היה סטלביו מגיע, נהג לדפוק בעדינות על זגוגית הדלת ולהמתין שאביה יפתח לו. לאחר מכן מסר לו סלים מלאים בפסטה ובכיכרות לחם. אביה מיהר לרוקן את הסלים על מנת להחזיר אותם, ובינתיים היה סטלביו ניגש אל הקופה כדי להחתים את מריסה על ההזמנות. זהו, לא יותר מברכת 'בוקר טוב' אדיבה ו'תודה', בכל בוקר. </p>
<p class="עימוד_running-txt">הראש שלה היה במקום אחר, היא חשבה על פרנצ'סקו, שמזה שנתיים התגורר בשווייץ ועבד כמלצר במלון בֶּלָה־וִיסְטָה שעל שפת האגם בז'נווה. זו הייתה הקרבה, ברור. הם נאלצו לנהל קשר מרחוק, להסתפק במכתבים, אבל הבטחותיו הלעיטו את הציפייה הארוכה. כדי לנחם אותה הזכיר לה פרנצ'סקו בכל הזדמנות שהוא נמצא שם למען שניהם, כדי לחסוך את הכסף הדרוש לפתיחת בית קפה גדול, ממש בפיאצה, כזה שיגרום לכל אלה מוִויָה וֶנֶטוֹ להחוויר. בכל פעם שחזר לרומא לכמה ימים, היו עושים אהבה ואז הוא היה מתאר לה לפרטי פרטים את מה שאמור היה להיות 'גרנד קפה מַלפִּיגִי': את השולחנות והכיסאות בסגנון אר־נובו, את השיש הוורדרד, הסטוּקוֹ על התקרה, את הוויטרינות בברזל יצוק, מוארות בחגיגיות, ואת המוזיקה אחרי חמש אחר הצהריים. הוא אף החליט שהיא לא תצטרך לעמוד בקופה ולא לשרת את הלקוחות, יהיו לו עובדים לשם כך. היא רק תופיע מדי פעם במעיל פרווה, כיאה לבעלת הבית. בפעם הראשונה צחקה מריסה וקבעה שלא אכפת לה לעבוד, היא רגילה לכך: הרי היא עובדת בחנות המשפחתית מאז שסיימה את הלימודים בבית הספר, והדבר מעולם לא הכביד עליה. ובכלל, יוכלו לחסוך בעובד, במיוחד בהתחלה. אבל הוא לא היה מוכן לשמוע, הוא רצה לפצות אותה על ההמתנה הארוכה ולפייס את הוריה, שסוף סוף יוכלו לראות את בתם מסודרת. </p>
<p class="עימוד_running-txt">מריסה הייתה צעירה, מאוהבת ומוסחת דעת. בנובמבר 1955, אחרי שישה חודשים שבהם לא התראו, הגיע פרנצ'סקו לרומא כדי להשתתף בהלוויית דודתו. האובדן המצער עורר אצלם מעט מאוד עניין, ומהר מאוד הם נסחפו אחר תשוקתם, שהתעצמה בחודשים שהיו רחוקים זה מזו. כך קרה שמייד אחרי חג המולד ידעה מריסה שהיא מצפה לילד. </p>
<p class="עימוד_running-txt">בוקר אחד בסוף דצמבר התחננה מריסה בדמעות אל רופא המשפחה שלא יאמר דבר בנוגע להריונה. מייד לאחר מכן מיהרה בחזרה אל הצרכנייה ומלמלה לאביה הסבר נדוש כלשהו בדבר איחורה. בתירוץ נוסף, ירדה אל המחסן הקטן והחלה להתהלך בו הלוך ושוב. הבושה, הפחד, כי פרנצ'סקו רחוק כל כך... המומה מהבלבול, התירה לעצמה לבכות בכי קצר, שטפה את עיניה במים קרירים ואמרה לעצמה שאחרי הכול, זה לא סוף העולם. ניתן יהיה לארגן חתונה בתוך כמה שבועות, היא יכולה לנסוע לשווייץ ולהיות שם עם פרנצ'סקו כמה שצריך. פעמים רבות בעבר הציעה להצטרף אליו, אך הוא העדיף שלא: הגרנד־הוטל סיפק לו מזון ומגורים בחינם בחדר זוגי שחלק עם עמית לעבודה, היה זה חיסכון משמעותי בהוצאות. כך בסוף כל חודש, אחרי ששלח קצת כסף למשפחתו, הצליח לשים בצד כמעט את כל המשכורת. אולם כעת, חשבה מריסה, יהיה תינוק. זה משנה את הכול. עליהם למהר ולסדר את העניין, לא חשוב באיזו אמתלה יבחרו, ולא חשוב אם האנשים יתחילו לדבר. </p>
<p class="עימוד_running-txt">ביום ראשון שלאחר מכן אמרה מריסה שהיא יוצאת לבקר חברה בבית החולים, אבל הלכה להתקשר לפרנצ'סקו מתא הטלפון של אחד המלונות במרכז העיר. המרכזנית אילצה אותה לחכות על הקו זמן ממושך. לאחר מכן ביקש ממנה הפקיד בגרנד־הוטל, שלמזלה דיבר גם איטלקית, לחכות זמן נוסף שעה שהעביר את השיחה למסעדת המלון. מריסה התפללה שיזדרז, נותרו לה רק מעט מאוד מטבעות לשיחה. לבסוף שמעה את קולו מעברו השני של הקו, מוכר ומלא דאגה. קולו נעם לה ונסך שביב של הקלה בבטנה המתהפכת מזה יומיים. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"מימי, מה קרה?" מאז ומתמיד קרא לה כך. מימי. ניתן היה להבין שהוא רץ לענות לטלפון. </p>
<p class="עימוד_running-txt">מריסה קיצרה בדברים, המטבעות הלכו ואזלו. "פרנצ'י, קרה איזה עניין. אתה חייב לחזור לרומא, אנחנו צריכים לדבר."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"לרומא? עכשיו? מה קרה?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני לא יכולה להגיד. אנחנו צריכים לדבר." היא הנמיכה את קולה והוסיפה בעדינות רהוטה ובחיוך: "אתה צריך למהר, אבל אל תדאג. אני בסדר... אנחנו בסדר."</p>
<p class="עימוד_running-txt">שתיקה ארוכה השתררה מעבר לקו, נשמעו רק רעשי רקע קלים וקרקוש רחוק של כלי מטבח. "כבר דיברת עם מישהו?" שאל בקול שקט ששמעה רק בקושי. </p>
<p class="עימוד_running-txt">מריסה נענעה בראשה באיטיות, מופתעת מהשאלה הלא צפויה. "לא, כמובן שלא."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני בא אחרי ראש השנה. נתראה בחמישי, בשעה שש בערב בבית של דודה שלי. אני אחכה לך שם," אמר וניתק מבלי להיפרד, לפני שסיימה ללחוש "בסדר" אל תוך השפופרת. </p>
<p class="עימוד_running-txt">מריסה חזרה הביתה ברגל, מכווצת בתוך מעיל הצמר. הקור בחוץ החריף. רוח קלה אך עיקשת טלטלה את הצעיף שעטף את ראשה ואת צווארה. הרכבת החשמלית חלפה על פניה יותר מפעם אחת, אך היא התעלמה ממנה אף שכפות רגליה דאבו. היא הייתה אסירה תודה לחושך שירד, כך יכלה להסתיר את דמעות האכזבה והצער. אולי לא הבינה נכון את כוונתו? ואם כן הבינה, איזו מין תגובה זו? הריחוק הפתאומי, הפגישה שקבע בקרירות, כאילו מדובר בעסק מפוקפק. ללא עדינות או רגש. מריסה התאמצה להבין: פרנצ'סקו תמיד היה גבר בעל שאיפות, עם פרויקטים מוגדרים בראש, ברורים. הוא לא רצה חיים כשל אביו, טכנאי טלפונים עם חמישה ילדים ומעט מאוד אמצעים. הרי בשל כך מצא חן בעיניה. אין להכחיש שתינוק לא מתוכנן יטרוף ודאי את הקלפים. אבל מזה זמן רב שהוא חוסך כסף, ויש סכום שהוא עתיד לקבל עבור הדירה של דודתו המתה, הטרחנית הזקנה. היא שכנעה את עצמה שאם יחשבו על כך בהיגיון, יוכלו למצוא פתרון הולם בלי הרבה ויתורים. בסופו של דבר, רגע לפני שהגיעה הביתה, גמרה בליבה שעליה להבין את הקרירות שהפגין, וכמעט הרגישה אשמה על שלא ידעה לבשר לו על האבהות בדרך נאותה יותר. </p>
<p class="עימוד_running-txt">הימים עד לפגישה התארכו עד אינסוף. על מנת לתרץ את מצב רוחה הירוד זייפה שפעת קלה, חום נמוך ותחושת צריבה בגרון. אבל הראש לא הפסיק לכאוב לה. היא קיבלה ברצון את הטיפול המפנק בחלב חם עם דבש מצד אימה, את שעות המנוחה בצו אביה, ונותרה סגורה בחדר השינה שפעם חלקה עם אֶמָה, אחותה הגדולה שהתחתנה שנתיים לפני כן. </p>
<p class="עימוד_running-txt">אֶמָה מעולם לא רצתה לשמוע על הצרכנייה המשפחתית, ובגיל ארבע־עשרה הלכה לעבוד במתפרה כדי להפוך לאשת אופנה. מכיוון שאכן הפגינה כישרון, הסכימו הוריה לממן את הוצאותיה עד שבתחילת 1951 פתחה מתפרה משלה ברחוב פִּינֶרוֹלוֹ. לאחר מכן הכירה את עֶמנוּאלֶה בַּסֶבִי, יזם יהודי בתחום הטקסטיל, שבגין אהבתו לאחותה נאלץ להתנתק ממשפחתו, שנידתה אותו מעולמה הבלתי מתפשר, ונשא בכאב את קללותיו של אביו, שכעס עליו עד אחרון ימיו. אחרי ככלות הכול, היו זוג שלֵו. לבנם הבכור הם קראו דוֹנָטוֹ, על שם סבו מצד האב שנפטר. זו הייתה דרכו של עמנואלה לכפר על הצער שגרם לאביו, אשר אהב אותו מאוד ולא החסיר ממנו דבר עד יום החתונה עם אֶמָה. בכל שנותיה עם פרנצ'סקו חלמה מריסה על אהבה כמו זו, עמידה בפני זעזועים ושיברון לב. </p>
<p class="עימוד_running-txt">בהגיע יום חמישי המדובר הצהירה מריסה שהיא מרגישה טוב יותר והולכת אל קְלֶלִיה, הספרית, אף שכבר חפפה וסידרה את שערה יפה מאוד. קלליה הייתה חברתה הטובה, כך ששיתפה פעולה בסוד השקר, ומריסה עלתה על הרכבת החשמלית לפּוֹרְטָה מָג'וֹרֶה. היא הגיעה לפגישה כשעה לפני הזמן, ובכל זאת ניסתה את מזלה ודפקה על הדלת, תחילה בהיסוס ואז בהחלטיות, עד שפרנצ'סקו פתח. הוא היה לבוש ברישול, שלושת הכפתורים העליונים של חולצתו פרומים והשרוולים מופשלים. הוא בירך אותה בפנים כבויות. "כנסי," אמר, וזז קצת הצידה. מריסה עמדה כמשותקת לאור חוסר הנוחות שהפגין, ואפילו לא חיבקה אותו. </p>
<p class="עימוד_running-txt">בשנתיים האחרונות התראו בדירה הזו כמה פעמים, שהרי דודה קוֹסטַנטינָה לפני מותה העבירה יותר זמן בבית ההבראה מאשר בביתה. מאז היום שבו החליטה מריסה לספק את מבוקשו על מנת שלא ילך לחפש במקום אחר, נהגו להיפגש שם בחשאי. זה היה מקום אהבתם. מייד אחרי הפעם הראשונה שבילו בחדר השינה המצועצע של קוסטנטינה, ידעה מריסה שפרנצ'סקו מַלפּיגי הוא הגבר בשבילה. שכוב לידה על צידו בעיניים מאוהבות, הוא סילק ממנה את מבוכתה, כמו גם את ההיגיון הבריא. היא הייתה אז מאושרת, אולם בערב ההוא הרגישה שקירות הבורדו ואלפי חפצי הנוי סוגרים עליה וחונקים אותה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">פרנצ'סקו הצביע על עגלת המשקאות החריפים. "רוצה כוסית?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">היא נענעה באיטיות בראשה, והוא סימן לה לשבת. היא צייתה מבלי להבחין בכך והתיישבה על הספה עם המשענת הגבוהה והמוזהבת והכריות הממורטות. היא שקעה בהן יותר מהרצוי. טרם הסירה את המעיל, ושתי ידיה אחזו בחוזקה בידיות התיק. </p>
<p class="עימוד_running-txt">לפתע הרגישה שאינה מכירה את הגבר הזה שעמד מולה, את גופו הרזה שהכירה בכל מובן, ושהצליח לשמור על אלגנטיות גם ברגעי משבר. הוא נותר עומד עם הידיים בכיסים ובמרחק מה. הביט בה וקימט את מצחו, ואולי כלל לא ראה אותה. כמו אדם עיוור עמד מולה ולא ראה דבר. או יותר מכך, לא רצה לראות. ומריסה, במקום לשקוע בייאוש, הוצפה לפתע ברוגע. היא הכינה עצמה ליבבות ותחנונים. כבר משיחת הטלפון הבינה את הלך הדברים. היא אזרה כוחות כדי להתמודד עם הרגע הזה כאילו מדובר בקרב, אך כעת שכך ליבה, נשימותיה שקטו ומבטה ננעץ בפניו בציפייה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"מימי, חשבתי לחזור בפברואר כדי לדבר איתך." הוא הניע את מרפקיו מבלי להוציא את הידיים מהכיסים. </p>
<p class="עימוד_running-txt">מריסה הקשיבה בסבלנות.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"הרבה דברים השתנו..." המשיך. "מה אני יכול להגיד?" שתיקתה ומבטה היוקד גרמו לו אי־נוחות. "הזמן, המרחק... תמיד אהבתי אותך, אבל המצב השתנה." קולו רעד מעט, כאילו השיב על שאלתה האילמת. "את צריכה להבין אותי, מימי!"</p>
<p class="עימוד_running-txt">מריסה נשמה נשימה איטית ועמוקה. "אבל הילד הזה הוא גם שלך," אמרה בקול שקט, בלי דרמות. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני יודע, אני יודע," אמר והנהן במהירות, עצבני. הוא שלף את ידיו מהכיסים וניער אותן כדי להדגיש את חוסר האונים, כאילו הדגים לה אותו. "לא ככה רציתי לספר לך, לא עכשיו..."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"לספר לי מה?" שאלה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">ואז הוא אמר בלי שמץ של מבוכה: "יש לי מישהי אחרת." </p>
<p class="עימוד_running-txt">מריסה סיכמה את פליאתה בלא יותר מתנועת גבות זעירה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"היא הבת של הבעלים. את מבינה מה זה אומר בשביל אחד כמוני?" פרצו המילים מבין שפתיו, הוא רכן לעברה ותחב שוב את הידיים בכיסים. "הבת של המנהל, מימי!"</p>
<p class="עימוד_running-txt">מריסה הנהנה בקושי. "הבעלים..." אמרה ועיקמה את שפתה בחיוך מר. דממה ירדה בחדר, רק תקתוק השעון הדהד בחלל. לפתע הרגישה צורך לחשוב על משהו אחר, מבטה החליק אל השולחן העגול שבצד הספה. ליד אגרטל ריק מקריסטל עמד פסל פורצלן לבן ועדין של אישה מרת נפש המתנדנדת, לעד ללא ניע, על נדנדה התלויה על ענף פרחוני, ומכוסה בשכבה דחוסה של אבק. ליבה של מריסה נכמר על קוסטנטינה הזקנה, שרק חפצי הנוי הנדושים הללו ארחו לה לחברה במשך שנים רבות. במהלך החודשים שביקרה שם, מעולם לא הבחינה בבדידות הנוראה שנטפה מהקירות ההם.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"ואני, מה אני אעשה עכשיו?" שאלה מבלי להביט בו, עיניה נעוצות בפסל האישה. היא הרגישה בתזוזת ידו שיצאה מהכיס, מהוססת. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"יש לי כתובת של מישהי שאפשר לסמוך עליה, בשכונת גַרבָּטֶלָה. אם תלכי לשם בחמישי בצהריים, בסביבות שתיים, היא תגיד לך מה לעשות."</p>
<p class="עימוד_running-txt">מריסה הרימה את מבטה אל פיסת הנייר שהחזיק ללא בושה, כמי שממהר לסיים את הפגישה. זה היה כרטיס לקולנוע מקופל לשניים, מקומט לגמרי, ועליו כתובת בכתב יד של בית ספר יסודי שמריסה לא זיהתה. היא שוב הביטה בפניו, כדי לוודא שזה אכן הוא, הגבר שאיתו תכננה לבלות את שארית חייה, איתו צחקה בין השמיכות, בשפתיים צמודות ועם תשוקה שבערה בה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">היא לא זזה, אך הוא התעקש ותחב בכוח את הפתק בכף ידה. זו הייתה הפעם הראשונה שנגע בה מאז נכנסה. היא נרתעה מגסות המחווה ומשכה את ידה, התרוממה על רגליה והניחה לפתק ליפול ארצה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"מימי, את חייבת להבין אותי," אמר בתחינה גחמנית והתכופף להרים את פיסת הנייר. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"מה אני צריכה להבין?" רשפה בשקט.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"את הורסת לי הכול!"</p>
<p class="עימוד_running-txt">היא התרחקה ממנו מעט. "תחזור לשווייץ. אני – ממך - לא רוצה שום דבר."</p>
<p class="עימוד_running-txt">פרנצ'סקו אחז בזרועה והביט בה ממרום קומתו, פניו קדרו בסלידה שהותירה אותה ללא מילים. "מרי, אם הילד הזה ייוולד, כולם ידעו שהוא ממני!" </p>
<p class="עימוד_running-txt">היא נחלצה מאחיזתו בתנועה החלטית. "למה אתה כל כך בטוח? לא יכול להיות שבגדתי בך?" התגרתה בו במבט יוקד. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"אל תדברי שטויות!"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"כמו שהייתי איתך, יכולתי גם ללכת עם כל אחד אחר, לא?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">הכעס פרץ מגופו בסילון אוויר שיצא מנחיריו. "למה את לא יכולה לחשוב בהיגיון?" צעק. "לעזאזל! מה יֵצא לנו מזה, אם הילד ייוולד?" </p>
<p class="עימוד_running-txt">מריסה רצתה לסטור לו, אולם כוחותיה אזלו. היא הרימה את התיק מעל כריות הספה ופנתה לכיוון הדלת. הוא שוב עצר אותה, משך אותה אליו ובה בעת שלף דבר מה מכיס המעיל שהיה מוטל על ידית הכורסה. היא ניסתה להיחלץ ממנו, אך לשווא. הפעם הניח בכף ידה גליל עטוף בנייר עיתון ומהודק בנייר דבק. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"אלה פרנקים שוויצריים, לא הספקתי להחליף אותם. בלַארְגוֹ סַנטָה סוּזנָה יש בנק גדול, יחליפו לך שם את הכסף בלי שתצטרכי לחכות הרבה." הוא התמהמה לרגע ואז החליק לכיסה את כרטיס הקולנוע עם הכתובת, והוסיף בקול כמעט בוטח: "זה סכום יפה. לאישה ההיא כבר שילמתי, מה שיש כאן זה בשבילך." </p>
<p class="עימוד_running-txt">מריסה הביטה בצרור השטרות. הוא גלגל אותם בקפידה על מנת שלא יפריעו בכיס. ואולי מפני שחשב שעבורה, קופאית בצרכנייה, זה יהיה נוח יותר. מריסה הרגישה שזו התבוסה שלה בכף ידה, אחרי שהושפלה בידי הגבר שהעניקה לו את כל כולה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"את בחורה חכמה," לחש לה ברוגע חדש והרפה קצת מזרועה, כמו מבקש לתת לה זמן להתעשת לפני שתלך משם. </p>
<p class="עימוד_running-txt">היא הסתכלה בעיניו, בעיגולים הכהים שעיטרו אותן, וזיהתה את מצוקתו ואומללותו: הייאוש, השינה הטרופה, ייסורי המצפון שלא ידע להתגונן מפניהם, ועל כן ניסה לעדן את רשעותו. "אם הייתי בחורה חכמה, לא הייתי כאן היום," השיבה ברוגע. היא הוציאה את כרטיס הקולנוע מכיסה והניחה אותו בכף ידו, כמעט בעדינות, יחד עם צרור השטרות. אצבעותיה נגעו בו קלות והיא התמהמהה מעט, עד שהרגיש את עליבותו שלו, ממש שם בכף ידו. היא רצתה לומר לו שלא יַראה שוב את פניו כאן, אולם ידעה שאין בכך צורך. </p>
<p class="עימוד_running-txt">עיניו ננעצו בה כאשר הפנתה אליו את גבה, פתחה את הדלת ויצאה מהדירה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">כך השאירה אותו מאחור, בביתה המאובק של קוסטנטינה הזקנה. </p>
<p class="עימוד_indented-txt">הפעם החליטה שתיסע הביתה ברכבת החשמלית. עייפות הרסנית נפלה עליה. היא ישבה ליד החלון, עיניה נעוצות בכביש, מתחמקות ממבטי האנשים. לא הצער, אלא הבושה היא שגרמה לה להרגיש מובסת. לא מחמת מעשהו, ולא בגלל הילד - שהיה בעבורה פרי אהבה אמיתית, ואף לא בגלל מה שעתיד לקרות אחרי שתיאלץ להודות בפני הוריה על המצב. הבושה העצמית היא זו שייסרה אותה, מפני שהתירה לתמימות ולאמון העיוור בגבר שלא ידעה לזהות את מגרעותיו להוביל אותה לכל התיאטרון הזה. הנה היא, מריסה בָּלֶסטריאֶרי, כמו דמות בסרטיו של מָטָראצוֹ. היא הרהרה באותן דמויות על המסך שנהגה לשפוט בבוז של אישה מודרנית, ולא הבינה אז כיצד הן לא מבחינות בתרמית הברורה לעין. "כמה טיפשוּת," חזרה ואמרה בין סצנה אחת לאחרת. "כמה טיפשוּת," אמרה כעת לעצמה שעה שהרכבת החשמלית קרקשה בדרכה הביתה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">אף שניסתה לחשוב בצלילות, לא הצליחה למצוא פתרון שלא טומן בחובו עוגמת נפש. פרנצ'סקו הציע את הפתרון שלו, אך היה זה בלתי נתפס מבחינתה. זו לא הייתה שאלה של מוסר: היא סירבה להפיל את הילד מפני שכבר אהבה אותו. זה התחיל ברגע שבו חשדה בקיומו, ואהבתה אליו לא דעכה לרגע, גם כאשר התמוטטו רגשותיה כלפי אביו. היא הרגישה כמו תחת הפגזה, כשהרס מוחלט על פני השטח, אולם בתוך בטנה שמרה על אוצר יקר מפז. אי הוודאות כילתה אותה מבפנים. כיצד יגיבו הוריה? איך תתמודד עם האכזבה בעיניו של אביה, ששיבח אותה מלא גאווה בפני הלקוחות בחנות שלו? היא תוכל להתמודד עם הצעקות, הבכי וההאשמות מצד אימה. אך לא עם מפח הנפש שתגרום לאביה, אֶטוֹרֶה בָּלֶסטריאֶרי, עצם המחשבה על כך מוטטה את הקרקע תחת רגליה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">היא ירדה מהרכבת שתי תחנות לפני הבית, אולי כדי לדחות את הקץ, והלכה בצעד מהיר לחפש נחמה אצל חברתה הטובה ביותר, מריה־אלנה פְרַאוּ. בזמן שבעלה הקשיב לחדשות בחדר האוכל, שפכה בפניה מריסה את ליבה. הן ישבו אל שולחן המטבח ובכו יחד על מר גורלה. מריה־אלנה המטירה קללות סולידריות על פרנצ'סקו, שאם לומר את האמת, מעולם לא מצא חן בעיניה, והבטיחה שתמיד תעמוד לצידה. היא לא שופטת אותה, היה לה חשוב להדגיש זאת, ומריסה יכולה לסמוך עליה בכל דבר. </p>
<p class="עימוד_running-txt">אחרי חצי שעה נפרדה מריסה מחברתה, שהרי פחדה לאחר הביתה, והלכה בזריזות את יתרת הדרך. כאשר הגיעה, רתחה אימה מזעם על האיחור, מבלי שהבחינה בשערה הסתור. מריסה מלמלה כמה תירוצים אבל האם נזפה בה והניחה לה לאכול לבד. היא ואביה כבר אכלו. זה חוסר כבוד מצידה לגרום להם לחכות כך מבלי להודיע. אך בזמן שלגמה בקושי כמה כפות מהמרק הקר, הציץ אביה מפתח הדלת מבלי שאימה תבחין בכך. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"את בסדר?" שאל בשקט, דואג.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"כן, בטח..." השיבה לו בחיוך. "רק עצרתי לקשקש קצת עם מריה־אלנה ולא שמתי לב לשעה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא הנהן בהסכמה ונעלם. </p>
<p class="עימוד_running-txt">ברגעים ההם ממש, שוחחה מריה־אלנה בטלפון עם אחותה איוַונָה, רק כדי להפיג מעט את המועקה, וסיפרה לה בסוד על הטרגדיה של מריסה האומללה מהבית הסמוך. שתיהן הסכימו שבסופו של דבר, היא קצת הביאה את זה על עצמה. הרי ידוע שפרנצ'סקו היה רודף שמלות לפני שהכיר אותה, וקשה להאמין שמישהי נבונה כמו מריסה לא הביאה זאת בחשבון. אחרי הכול, העובדה שהיא חמודה ובאה ממשפחה טובה לא מעניקה לה יחס מיוחד. הן נאנחו פה אחד ובהסכמה, יש דברים שהם בלתי נמנעים אם מתייחסים אליהם בזלזול, וניתקו את השיחה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">אחרי פחות מעשרים וארבע שעות הפכה מריסה, הבת של אטורה מהצרכנייה, למושא רכילות חם. </p>
<p class="עימוד_running-txt">ביום המחרת התכנסה משפחת בלסטריארי לכבוד 'חג ההתגלות' לארוחה בביתה של אֶמה. מריסה החליטה לשתוק ולאפשר להורים שלה ליהנות ממה שנשאר מהחג. אלוהים יודע מתי יוכלו שוב לשבת כך בנחת אחרי הבלגן שעשתה. היא הכריחה את עצמה שלא להתענות יותר מדי והרעיפה חיבה על אחיינה יותר מהרגיל. היא נהגה בו בטבעיות, כאילו איזו חוכמה קדמונית נבטה בתוכה, הושיבה אותו במיומנות על כיסא האוכל ווידאה שנוח לו ושהוא לא יכול להחליק ולהיפגע. היא דיברה אליו ברוך, ליטפה את עורו הקטיפתי בחיוך מלא אושר ושאלה את עצמה אם גם לה יהיה בן זכר. היא כפתה על עצמה שלא לחשוב על פרנצ'סקו מַלְפּיגי, אף לא בטעות, והייתה משוכנעת שהיא מסוגלת להוציא אותו מהראש. ובכל זאת, כאב מוחשי פעם בתוכה ואיים להתפוגג בבכי תמרורים שהתקשתה לשמור בפנים. </p>
<p class="עימוד_running-txt">מפאת המאמץ הרב להפגין שמחה, התעוררה למחרת בבוקר תשושה ומדוכאת בתום לילה של שינה טרופה וחלומות בלהה. היא ירדה אל החנות טרם הזמן והחלה לעבוד כדי להסיח את הדעת. הרבה לפני שעת הפתיחה כבר סידרה את הסחורה על המדפים והתיישבה מול הקופה לדפדף במגזין. אביה מיין את הלחם בשריקה עליזה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"הכול בסדר, סיניורינה מריסה?" </p>
<p class="עימוד_running-txt">מריסה קפצה בבהלה. המילים הללו, שונות מה'בוקר טוב' וה'תודה' הרגילות, נשמעו לה כמו יצאו מפיו של אדם זר. היא הרימה את עיניה אל סטֶלביוֹ אַנסַלדוֹ, שהניח את תעודת המשלוח לצד הקופה והביט בה מהוסס בעיניו השחורות. </p>
<p class="עימוד_running-txt">תחילה חשבה להשיב 'כן, בטח' בטון מתפלא, אך מסיבה כלשהי אמרה, "כן... אני רק קצת עייפה. הייתי חולה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אדון אטורה אמר לי." הוא הנהן פעמיים כדי להדגיש את העובדה שהתעניין בשלומה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">מריסה חתמה על תעודת המשלוח והחזירה לו חיוך נימוסין מרומז. </p>
<p class="עימוד_running-txt">סטלביו קיפל את הנייר בקפידה ובתנועה איטית מהרגיל, ואז פנה לדרכו ואמר "תודה" ו"נתראה מחר", וזכה לתשובה עמומה ובחצי פה מצד מריסה, שחזרה לעלעל במגזין. </p>
<p class="עימוד_running-txt">לקראת השעה אחת, מעט לפני הסגירה, עלתה מריסה הביתה כהרגלה כדי להביא לאימה את הלחם ולעזור לערוך את השולחן. אולם ביום ההוא לא מצאה את אימה עסוקה במטבח, אלא יושבת בראש שולחן האוכל כשזרועותיה מונחות לפניה ואצבעותיה שלובות כמו בתפילה. שום ניחוח לא עלה מהמטבח ולא מלמול חסר מנוחה מול הסירים. לֶטיצִיָה ישבה בחליפה ונעלי העקב שאיתן יצאה לעשות את הקניות. </p>
<p class="עימוד_running-txt">מריסה נעמדה בפתח, חצי כיכר הלחם צמודה לחזה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">לטיציה הרימה באיטיות את מבטה מאגרטל הפורצלן שעמד במרכז השולחן ונעצה אותו במריסה, חסרת הבעה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">מריסה עצרה את נשימתה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">היא הניעה את שפתיה באופן כמעט בלתי מורגש. "מה עשית?" שאלה בקול נמוך שקשה להבין את משמעותו. יותר מפליאה, הדיפה כעס מקפיא.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"התכוונתי לספר לך על זה הערב..." השיבה ברוגע והישירה אליה מבט. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"למי כבר הספקת לספר?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"רק למריה־אלנה," מיהרה לומר. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"מה, לא ידעת כמה היא ואחותה רכלניות?" הרימה מעט את קולה והנידה בראשה כלא מאמינה. "את עד כדי כך טיפשה?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">מריסה השפילה את עיניה, זה כל שיכלה לעשות. לא היה צורך שתענה על השאלה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"הייתי צריכה לשמוע את זה מוִויוִויאָנָה..." אמרה והניחה את כף ידה הפתוחה על מצחה, המרפק על השולחן. "אין כלב שלא שמע על זה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">מריסה נכנסה פנימה, הניחה את הלחם על השולחן ואת ידיה על משענת הכיסא. עד לפני כמה ימים הייתה ודאי בגידתה של מריה־אלנה קורעת את ליבה, אולם ההתפכחות הזו גזלה ממנה את הכוחות, גם את המעט הדרוש כדי לכעוס. "תמיד היית חוצפנית..." מלמלה לטיציה בקול שקט, כמעט כמדברת לעצמה. "חסרת כבוד..." היא עצרה לרגע בטרם הוסיפה בקול חנוק: "אבל עד כאן! זה כבר יותר מדי!" </p>
<p class="עימוד_running-txt">"אהבתי את פרנצ'סקו!" היה התירוץ המר היחיד שהצליחה לחשוב עליו. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"ועכשיו?" דחקה בה אימה. "ומה תעשי עכשיו?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">מריסה בלסטריארי, החוצפנית, לא מצאה תשובה אחרת מלבד חיוך של תדהמה עמומה. השאלה ההיא צלצלה בהתגרות, אימה ידעה שהמילים ההן הלמו בראשה ללא הרף. "אני לא יודעת," אמרה ומשכה בכתפיה בהטיית ראש קלה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"אה, את לא יודעת..." חזרה אחריה כהד. "ולא עלה לך בראש, בזמן שעשית את העניינים שלך עם מלפיגי, שאת באה ממשפחה מכובדת?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">מריסה התירה באיטיות את כפתורי המעיל ופשטה אותו. "לא," אמרה וניגשה לתלות את המעיל על המתלה בכניסה. היא לא הוסיפה דבר, נכנסה לחדרה וסגרה את הדלת.</p>
<p class="עימוד_running-txt">תחילה ישבה על קצה המיטה. היא ציפתה לחוסר ההבנה המוחלט מצד אימה. כזאת היא, אישה נוקשה, בלתי מתפשרת עם עצמה ועם אחרים, במיוחד כאשר מדובר במידות טובות. מריסה מעולם לא הבינה כיצד ייתכן שהזוגיות שלה עם אביה היא תוצר של אהבה הדדית שלא דעכה עם הזמן. אטורה בלסטריארי היה גבר בעל מזג נעים, שמח וחברותי. לטיציה הייתה מאופקת, סגורה והקפידה על הרושם החיצוני. אם אֶמָה הייתה נולדת רק כמה חודשים קודם לכן, הייתה מריסה יכולה להישבע שחתונת הוריה נעשתה מתוך הכרח. אבל לא: הם נפגשו, חבר משותף הכיר ביניהם, מצאו חן זה בעיני זו ומייד התאהבו. הם איזנו זה את זו. אטורה מזער את הקפדנות של אשתו בקלילות מדודה, והיא מצידה מחלה לו על כמה מדפוסי ההתנהגות שלא היו מקובלים בעיניה. לעיתים לא נדירות שמעה אותם מצחקקים בחדר השינה מעבר לקיר. ומייד לאחר מכן, כאשר צחוקו של אביה נעשה עמוק יותר, הייתה שומעת את אימה מורה לו בנזיפה משועשעת להיות בשקט. </p>
<p class="עימוד_running-txt">מריסה ידעה שאימה לעולם לא תסלח לה. ייתכן שאחותה תבין לליבה ואולי אף תושיט לה יד, אולם זמנים קשים לפניה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">באופן טבעי קמה והחלה לארוז כמה מחפציה. לא היה זה מופרך שעכשיו, כאשר כל השכונה כבר יודעת, תבקש ממנה לטיציה לעזוב את הבית. אחרי הכול, אֶמה יכולה לחזור לעבוד במקומה בחנות.</p>
<p class="עימוד_running-txt">היא החלה לרוקן בהכנעה את מגירת התחתונים כאשר פתח אביה את דלת החדר מבלי לדפוק. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"בואי לשם," זה כל מה שאמר. נימת קולו הייתה שטוחה, לא מוגדרת, אך בהחלט חפה מהרוך שנהג בה בדרך כלל. </p>
<p class="עימוד_running-txt">מריסה הלכה אחריו ללא חיפזון. </p>
<p class="עימוד_running-txt">היא מצאה את הוריה ישובים בחדר האוכל. אימא שלה, באופן מוזר, עדיין בראש השולחן ואביה לימינה. מולו עמדה כוס מים מלאה למחצה שהביאה לו לטיציה מחשש שיחטוף התקף לב. היא תמיד הזהירה אותו שעליו להוריד במשקל, אף שלמעשה לא רצתה לשנות בו דבר והרגישה בת מזל על שיש לה אותו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"שבי," הורה לה וסימן באצבעו מבלי להרים את היד מהשולחן. </p>
<p class="עימוד_running-txt">מריסה התיישבה מולו. לטיציה הוסיפה לנעוץ מבט במרכז השולחן, על מנת לשדר מסר ברור שהיא יושבת שם שלא מרצונה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">אטורה לגם מהמים. ניתן היה להבין שהוא לא צמא, אלא מושך את הזמן. הוא הניח את הכוס, שילב את אצבעותיו בדומה לאשתו וטפח באגודליו בחוסר סבלנות. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"את צריכה להגיד אם את רוצה להתחתן עם מלפיגי."</p>
<p class="עימוד_running-txt">מריסה נותרה המומה. היא היססה, שלחה מבט באימה כמצפה לעזרה כלשהי, עצה. אך זו נותרה ללא ניע, כמו פסל. "אבא, אבל פרנצ'סקו עזב אותי," השיבה במלמול שקט. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"זה לא מה ששאלתי אותך. שאלתי אם את רוצה להתחתן איתו."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"יש לו מישהי אחרת, בשווייץ."</p>
<p class="עימוד_running-txt">אטורה לגם שוב מהמים. "מרי, אם תגידי לי שאת רוצה להתחתן איתו, אני לוקח את הרובה ציד של סבא שלי, עולה הערב על רכבת לשווייץ ומביא לך אותו כאן מחר. חי או מת, תלוי..." אמר ונעץ בה מבט מבין ומלא רוך, של אב שלא יכול להרשות לעצמו להפגין חולשה ברגע כזה, אבל שהוכיח עד כמה הוא אוהב אותה. למרות הכול. הבושה לא עניינה אותו, אולי אף הייתה מנת חלקו בעבר, בתו הייתה חשובה לו מכול. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"לא, אבא," אמרה, בהחלטיות הפעם. "אני לא רוצה לראות אותו יותר."</p>
<p class="עימוד_running-txt">לטיציה פלטה גיחוך היסטרי והביטה בבעלה כלא מאמינה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"אם כך, צריך למצוא פתרון אחר," קבע אטורה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"ואיזה פתרון בדיוק אתה מתכוון למצוא?" התפרצה לטיציה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא נשם נשימה עמוקה, כדי לשמור על קור הרוח שאשתו נוהגת לאתגר. לאחר מכן נשען לאחור, שילב את זרועותיו על פסגת כרסו, ודיבר בקול רגוע אך תקיף שמריסה מעולם לא שמעה קודם לכן. "מרי, הזמנים השתנו, אבל עדיין, לילד ממזר תמיד יהיו חיים קשים."</p>
<p class="עימוד_running-txt">היא השפילה את עיניה, פצועה מהנוקשות שבה הניח לפניה אמת שלא ניתן להתווכח עימה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הם נותרו בדממה במשך זמן שנדמה לה כמו נצח. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"ואם נשלח אותה לגרוֹטָפֶרָטָה? אתה חושב שעֶמַנוּאֶלֶה יתנגד?" הציעה לטיציה לפתע והביטה בבעלה בשביב של תקווה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"למה? הבטן היא הבעיה?" השיב ברוגז. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"היא תוכל ללדת שם... ברוֹקָה דִי פָּפָּה, אצל הנזירות..."</p>
<p class="עימוד_running-txt">מריסה קפצה בבהלה. "אני לא משאירה את הילד שלי אצל הנזירות!" צעקה והתרוממה באחת. כיסאה נפל לאחור בקול חבטה והיא רכנה אל אביה כששתי כפות ידיה פתוחות על השולחן. "הילד הזה שלי, ואני שומרת אותו!"</p>
<p class="עימוד_running-txt">גם לטיציה קמה על רגליה, עם נעלי העקב הייתה גבוהה ממנה בראש. "ואיזה חיים תיתני לו, עם כל האנשים שידברו עליו מאחורי הגב, אה?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"האנשים לא מעניינים אותי!"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"בטח, אותך אף אחד לא מעניין!"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"שבו, או שאני אסלק את שתיכן מהבית!" הרעים אטורה בקולו והלם בחוזקה בשולחן, עיניו נעוצות בשתיהן. </p>
<p class="עימוד_running-txt">מריסה הרימה את הכיסא מהרצפה והן התיישבו מבלי לומר מילה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">אטורה שתה את שארית המים שנותרה בכוס, משוכנע שאם היה זה יין טוב, האווירה הייתה פחות שחורה. הוא מעולם לא הקדיש את תשומת ליבו לעובדה שאין להם בן זכר, העניין הגדול שעושים כולם סביב שימור שם המשפחה אף הצחיק אותו: אולי אם היה בן למשפחת 'סָבוֹיָה' היה על מה לדבר, אבל למי אכפת מבלסטיארי אחד פחות או יותר בעולם הזה? ובכל זאת, הצטער מעט על שלא היה לו למי להשאיר את החנות. לפני שמריסה הכירה את פרנצ'סקו, קיווה לחתן שיתאהב כמוהו בצרכנייה. יש לו לקוחות שמגיעים מרחוק, כולם יודעים שאצל אדון אטורה יש סחורה מהמעלה הראשונה: הייתה לו עין טובה, הוא היה בוחר עבור לקוחותיו רק את הטוב ביותר וידע לעשות עסקים עם הספקים שלו. זו הסיבה שהמחירים אצלו נוחים. אפילו באזור סַן־ג'וֹבאני שאלו עליו, על אדון אטורה המפורסם. די היה בשמו הפרטי כדי שיֵדעו במי מדובר. ובכל זאת, היה שמח כעת לבן זכר שיֵשב לצידו, מישהו שיוכל להתייעץ איתו, בלי כל הלחץ הנשי הזה, מישהו שלא יתעקש ללכת עם הראש בקיר ויחשוב רק על טובתם של מריסה והתינוק שבבטנה, שהרי גם הוא בלסטריארי. </p>
<p class="עימוד_running-txt">שעה שסובב את הכוס הריקה בכפות ידיו העבות, חלחלה במוחו המחשבה שתשנה את חייה של בתו לעד, וגם את חייו שלו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"סטלביו אנסלדו," אמר בקול רם, משוכנע שאמר זאת בלב. </p>
<p class="עימוד_running-txt">שתי הנשים הביטו מייד זו בזו, כדי לוודא שלפחות אחת מהן יודעת על מה הוא מדבר, אך הן רק החליפו מבטי פליאה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">לטיציה התכווצה מדאגה, שמא התקף הלב המתקרב גרם לו לדמנציה פתאומית. "ומי זה האנסלדו הזה?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"השליח של מאפיית קָמַסְטרָה," מיהרה מריסה להסביר במצח מקומט. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"ומה הוא קשור עכשיו?" שאלה לטיציה בחוסר סבלנות. </p>
<p class="עימוד_running-txt">אטורה הרים את מבטו אל מריסה. שקוע במחשבותיו, אמר: "בעלת המאפייה אמרה לי שהאחיין שלה, רוּגֶ'רוֹ, לא הלך לו בצפון והוא רוצה לחזור לעבוד במאפייה." הוא עשה הפסקה קצרה לפני שהמשיך. "היא אמרה שחבל לה לפטר את סטלביו כי הוא עובד מצוין, אבל היא גם לא יכולה לסרב לאחיין שלה, וביקשה ממני לעזור למצוא לו עבודה אחרת." </p>
<p class="עימוד_running-txt">"נו, אז?" שאלה לטיציה, מבולבלת יותר מקודם. </p>
<p class="עימוד_running-txt">אולם מריסה לא, משהו היא התחילה להבין. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"כבר כמה זמן שאני חושב לקחת לי עוזר," המשיך. "אולי לחצי יום... וסטלביו עבר לי בראש. הוא חרוץ, הגון, אדיב... עובד טוב."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אבל אני לא רוצה את סטלביו אנסלדו!" נחרדה מריסה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">לטיציה קפצה על רגליה. "אתה רוצה לתת את הבת שלך לאיזה פועל?" אמרה. אם לא הייתה מפחדת שהשכנים ישמעו אותה, הייתה גם צועקת. </p>
<p class="עימוד_running-txt">אטורה פרשׂ את ידיו לצדדים. "היא הלכה עם נבלה, אז פועל זה לא טוב?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">אשתו כיסתה את פיה בכף ידה. "אתה לא שפוי!"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אז תמצאו אתן פתרון," אמר והחווה בידיו כמו שמזמינים לקוחות להתרשם מהדוכן. "את העובדה שהבת שלך בהיריון שמעו עד רחוב מֶרוּלָנָה, את בעצמך אמרת. מה את חושבת? שגברים יעמדו עכשיו בתור בשביל להתחתן איתה?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">מריסה קרסה בבכי מר, עם המרפקים על השולחן והאצבעות בתוך השערות. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"מי זה ה... אנסלדו הזה?" עכשיו נשמעה לטיציה קצת פחות עוינת וניסתה בזהירות להבין במי מדובר. "אתה מכיר את המשפחה שלו?" </p>
<p class="עימוד_running-txt">"איזה משפחה? ההורים שלו נעקרו מהבית אחרי ההפצצות בסן־לוֹרֶנצוֹ, שיכנו אותם בצריפים ליד אמת המים ובתוך שנתיים שניהם מתו. הוא חי אצל הכמרים במשך שנתיים עד שהפך לנער, הם מצאו לו עבודה וזרקו אותו לרחוב. הוא שוכר חדר אצל מכרים של קמסטרה." </p>
<p class="עימוד_running-txt">"אלוהים ישמור," מלמלה לטיציה, ולא מפני שחשה חמלה כלפי אומללותו של סטלביו אנסלדו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">אטורה קם, כיסאו חרק בצליל צורמני על רצפת השיש. הוא הביט בבתו, ראשה כפוף והיא מיטלטלת בבכי. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"הבחור הזה בולע אותך בעיניים שלו," אמר לה. "לא שמת לב לזה כי הוא בחור מנומס. התעלמתי מזה כי ראיתי שהוא מתנהג בכבוד. אחרי הכול, זו לא אשמתו שאת בחורה יפה." הוא נאנח באופן משכנע. "אין לי פתרון אחר," סיכם. "ועכשיו אני הולך לחדר לנוח. עבר לי התיאבון בגללכן." </p>
<p class="עימוד_indented-txt ParaOverride-1">*</p>
<p class="עימוד_indented-txt">בשעות שלאחר מכן, ובמהלך כל הלילה, מריסה לא לקחה בחשבון את הפתרון שהציע לה אביה. היא אף התקשתה להאמין שהמילים ההן יצאו לו מהפה. יותר מכך, נראה לה מופרך שדווקא הוא, איש כל כך נאמן וישר, הצליח לחשוב על תכסיס מלוכלך שכזה. ובכל זאת, שתיקתו במהלך הערב ההוא הייתה ברורה מאוד: באמת שלא היו לו פתרונות אחרים. </p>
<p class="עימוד_running-txt">אימא שלה לא הביטה בה ולא דיברה איתה. היא הגיפה את כל התריסים, היא הרגישה שהרכילות רודפת אותה גם בין קירות הבית. הרדיו, שסביבו התכנסו לשעה משפחתית אחרי ארוחת הערב, היה כבוי. כל אחד מהם חווה את העוגמה בדרכו שלו, באווירה מעיקה שהכבידה על הנשימה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">מריסה התהפכה במיטתה אלפי פעמים ולא הצליחה לעצום עין. היא חשבה כיצד תוכל להעניק לבנה חיים חדשים בלי למחוץ את משפחתה תחת נטל החרפה. היא תוכל ללכת הרחק משם, למצוא עבודה, אך עצם המחשבה על נתק משפחתי כיווצה את ליבה. חוץ מזה, ידעה היטב שהיא יכולה ללכת לאן שתרצה, אבל הקלון שבילד ללא אב ירדוף אחריה לכל מקום. "מה עשיתי? לעזאזל, מה עשיתי?" חזרה ואמרה בכעס מהול בייאוש כה רב עד שהחלה לנשוך את הכרית. לפתע הרגישה שהיא נחנקת מחרטה, וחשבה כיצד השנים היפות של ילדותה אבדו לעולם. לפתע היה נדמה לה שהיא שומעת שוב את אימה קוראת לה ולאחותה מהחלון, שיבואו לעזור עם ארוחת הערב לפני שאביהן ישוב מהחנות. אחותה חדלה מפטפוטיה עם החברות ברחבת הכניסה לבניין, והיא ממשחקיה האהובים, הקלאס והקפיצה בחבל, ובטרם הספיקו להיפרד מהחברות היה קולה של לטיציה מהדהד שוב, חסר סבלנות, מלווה את צעדיהן במעלה המדרגות. ארוחות הערב המשפחתיות שלהם נותרו תמיד כפי שהן, אפילו במהלך שנות המלחמה הקשות. דבר לא השתנה, מלבדם. היא ואֶמָה גדלו, ההורים שלהן הזדקנו, ונדמה שאיש מהם לא הבחין בכך עד שאֶמָה התחתנה. בערב הראשון, כיסאה המיותם נטע בהם מועקה. אימה אכלה במבט מורכן, אביה הרשה לעצמו לשתות כוסית נוספת כדי לאלחש את הצער על השנים שחלפו ולקחו איתן את היקר לליבו. זה היה הרגע שבו מריסה החלה לחלום על משפחה כמו שלהם, עם רגעים מאושרים סביב שולחן האוכל, טיולים מחוץ לעיר, חופשות־ים בתום שנה של עבודה קשה. כאשר הלילה האינסופי ההוא הגיע לקיצו, במקום לבכות על חלומה שהתנפץ, ייבבה בעצב ילדותי. </p>
<p class="עימוד_running-txt">בבוא הבוקר שקעה מריסה בשינה טרודה, אך בדיוק אז נכנסה אימה לחדרה עם מגש ועליו עוגיות וקפה לאטֶה. היא הניחה אותו על השידה והתיישבה על קצה המיטה, בלי 'בוקר טוב' ושום דבר. היא עדיין לבשה את כותונת הלילה, אולם שערה סורק בקפידה, כיאה למי שסולדת ממראה מוזנח. הוריה היו בעלי מלון שירדו מנכסיהם במהלך מלחמת העולם הראשונה, כאשר הייתה לטיציה נערה מתבגרת, והיא לא רצתה סביבה דבר שיזכיר לה את האומללות ההיא. אטורה אהב להקניט אותה ולומר לה שהתחתנה עם חנווני כדי להבטיח שלעולם לא תרעב עוד. אבל לטיציה, בכל פעם שהיו לבדם, חזרה ואמרה לו שהייתה מתחתנת איתו גם אם הייתה גוועת ברעב. כל עוד הם יחד, אין לה צורך בשום דבר אחר. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"מה לא בסדר באנסלדו הזה?" פתחה ואמרה בנימה אדישה מבלי להביט בה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">מריסה ניסתה להתאושש מקהות החושים וחיפשה תשובה. כמה וכמה עלו במוחה, אך אף לא אחת מהן הייתה טובה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"הוא מכוער?" דחקה בה. "וולגרי?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">מריסה התיישבה, העבירה את אצבעותיה בשערותיה הסתורות והסיטה אותן מפניה החיוורות. עיגולים כהים עיטרו את עיניה. "לא..." משכה בכתפיה. "לא יודעת... מי מכיר אותו בכלל?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אבא שלך אומר שהוא אדיב ומנומס," הזכירה לה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"כן," הודתה אחרי רגע קצר של היסוס. "הוא נראה לי בחור טוב."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אז? מה יש לו? הוא נמוך? שמן? רופס?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"בכלל לא!" התרעמה מריסה. "הוא רגיל, כמו הרבה אחרים. שום דבר מיוחד."</p>
<p class="עימוד_running-txt">לטיציה נשמה נשימה עמוקה וסוף סוף הביטה בה, בפנים רציניות. הפעם היה פחות ריחוק בעיניה, כמו ניסתה לבסס שותפות כלשהי ביניהן. "אז את צריכה לגרום לזה לקרות, מרי."</p>
<p class="עימוד_running-txt">מריסה פלטה אנחה. "אנסלדו? את חושבת שזה קל? מה אני אמורה לעשות? ללכת אליו ולהגיד שאני בצרות, בהיריון מגבר אחר וזקוקה לבעל?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"את צריכה למצוא את הדרך לעשות את זה." נימת קולה הייתה שוב קרה ומנותקת. "שמעת מה שאבא שלך אמר: הוא בולע אותך עם העיניים. וחוץ מזה, כבר יש לך ניסיון, לא?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">מריסה הרכינה את ראשה תחת כובד ההשפלה, שהכאיבה לה אף יותר מפני שזו אימא שלה. היא כבשה את הדמעות מתוך ידיעה שלא יעוררו בה רחמים אלא רק ירגיזו אותה. בלאו הכי לא ציפתה להבנה מצידה בעניין שכזה: מאז ומתמיד החמירה עם בנותיה. היא גידלה אותן לדעת שלא תסבול כל כתם באשר לחינוכן או לשמה הטוב של משפחת בלסטריארי. היא תיעבה רכילויות. את הרעש סביב חתונתה של אֶמָה ספגה בשקט רק מפני שעמנואלה היה אדם ישר, שבחר באהבה וכיבד את הכללים שלה. ואכן, איש בשכונה לא העז לפלוט מילה רעה. העובדה שהוא יהודי לא שינתה דבר, ואֶמָה בתמורה קיבלה חיים נוחים, שהרי עמנואלה ירש נכסים רבים מסבו שנפטר באמריקה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"את אף פעם לא עשית טעות?" מלמלה מריסה ולא הצליחה להרים את עיניה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">לטיציה עיוותה את שפתיה במרירות, היטיבה את שולי הכותונת שהשתלשלה מטה מברכיה והחליקה את כף ידה באיטיות על ירכה. היא הביטה בבתה ונאנחה עמוקות. "מסתבר שכן," אמרה בטרם קמה ויצאה מבלי להוסיף דבר.</p>
<p class="עימוד_indented-txt">ביום שני שלאחר מכן, כאשר הגיע סטלביו עם משלוח הלחם מהמאפייה, קרא לו אטורה הצידה והציע לו עבודה בחנות במשרה מלאה. סטלביו, שידע על אי־הנעימות של בעלי המאפייה בעקבות חזרתו של רוּג'רוֹ, היה אסיר תודה והסכים בלחיצת יד נחרצת ובשביעות רצון. הוא הבטיח להיות חרוץ, ללמוד במהרה, ואמר שעבודה קשה לא מפחידה אותו. כאות הוקרה, טפח אטורה על שכמו ועליה המעיל המרופט שלבש מעל סינר המאפייה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"כמובן, כמובן..." מלמל ברגשות אשם. אהבתו לבתו לא הצדיקה את העובדה שהוא מנסה להציל את כבודה על חשבון הבחור הנחמד הזה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">מריסה עקבה באי־שקט אחר המתרחש ממקומה שמאחורי הקופה. היא העמידה פנים שהיא סופרת מטבעות, אולם הוסיפה להתבלבל ובכל פעם התחילה מחדש. היא הבחינה בהקלה שאנסלדו אינו נמוך, להפך. הוא היה גבוה לפחות בראש מאביה. נכון שהיה מעט מגושם, אבל בהחלט נעים למראה. עיניו היו יפות, מלאות הבעה. אולי האף קצת גדול, כן, אבל בפנים כמו שלו, אף קטן היה נראה פחות גברי. לפתע חשבה כיצד קפצה מהחלום על גרנד־קפה מלפיגי ועברה לחפש בעל בשוק המציאוֹת. עיניה הוצפו בדמעות, לא מפאת האכזבה, אלא מהיהירות שבה הרשתה לעצמה לשפוט את הבחור המסכן הזה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">בדיוק אז הסתובב סטלביו לעברה כדי לשתף אותה בהתרגשות שלו. אך כאשר ראה אותה על סף דמעות, מת החיוך על שפתיו. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"את עדיין לא מרגישה טוב, סיניורינה מריסה?" הוא התקרב אל הקופה, אבל לא יותר מדי. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"רק קצת חולשה," הסתפקה בלומר. </p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא הביט בה בחשש. "היא מאוד חיוורת," אמר והביט באטורה, כדי לוודא שגם הוא רואה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">אטורה הנהן בהחלטיות. "ראיתָ? כי היא בקושי אוכלת! הרופא אמר שהיא צריכה לקחת ויטמינים בשביל להתאושש קצת. השפעת הזאת..." אמר וניגש אל מאחורי הדלפק, אולם אז נעצר וחייך מרעיון שצץ במוחו: "שמע סטלביו, למה שלא תיקח אותה לשתות איזה קפה לאטה חם ומתוק, את הבת שלי? כאן, לא רחוק..." הציע והחווה בידו לכיוון בית הקפה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">מריסה קפצה ופערה את עיניה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">סטלביו פרש את ידיו לצדדים במבוכה והסמיק. "לא... הייתי רוצה להפריע," גמגם. </p>
<p class="עימוד_running-txt">אטורה חזר לאחור בצעדים נחושים, לקח את בתו בזרועה והוביל אותה אל סטלביו. "תזמין לה משהו לשתות ותיקח גם לך. תגיד לבְּרַרדוֹ שירשום על החשבון שלי, אני מזמין אתכם!" הורה לו ודחף את שניהם אל מחוץ לחנות. "אני בינתיים אתקשר למאפייה ואודיע להם שהמשלוח הבא יאחר בעשר דקות, באשמתי."</p>
<p class="עימוד_running-txt">הם יצאו אל המדרכה, וסטלביו אנסלדו מייד הסתובב. "המעיל, אדון אטורה! אתה רוצה שהיא תקפא מקור?" ובלי משים כרך בעדינות ובטבעיות את זרועו סביב כתפיה כדי להגן עליה מפני רוח ינואר העזה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">אטורה נותר רגע עומד על מפתן הדלת והביט בהם. לאחר מכן מיהר להביא את המעיל של בתו, וסטלביו עזר לה ללבוש אותו כדי שתתכסה במהירות. </p>
<p class="עימוד_running-txt">כאשר התרחקו לכיוון בית הקפה, הביט בהם אטורה וחייך. </p>
<p class="עימוד_indented-txt">מריסה ידעה היטב מדוע אשתו של בֶּרַרדוֹ נועצת בה עיניים שעה שישבה אל השולחן מול סטלביו אנסלדו. </p>
<p class="עימוד_running-txt">היא וסטלביו שתו קפה לאטה, והוא אף התעקש שתאכל קרואסון עם ריבה. הם ישבו בדממה מביכה עם הראש מורכן, כל אחד אל ספל הקפה שלו. מריסה הייתה אסירת תודה על שבית הקפה היה ריק בשעה הזו, לא היה לה כוח למבטי סקרנים. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"את מצטערת שאבא שלך לקח אותי לעבוד אצלו?" שאל לפתע. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"למה שאצטער?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"לא יודע, אולי היית רוצה שאדון אטורה יציע את העבודה לחבר שלך." </p>
<p class="עימוד_running-txt">מריסה דמיינה את מלפיגי עומד עם סינר ופורס נקניק מאחורי הדלפק, ולא הצליחה להחניק גיחוך. היא לא ידעה לומר אם ממועקה או משעשוע. היא נאנחה קלות. "כבר אין לי חבר." </p>
<p class="עימוד_running-txt">סטלביו הרים אליה את עיניו, וגם היא עשתה כך. "בגלל זה היית עצובה?" מריסה הבחינה שאין כל סקרנות חטטנית בקולו, רק דאגה כנה. "גם, כן," הודתה בפניו. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני מצטער," אמר לה בקול שנעשה לפתע החלטי, נעים. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"אלה דברים שקורים."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אבל בכל זאת, זה לא נעים."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"נכון." היא הנהנה בחיוך עצוב ולגמה מהקפה כשכפות ידיה מחבקות את הספל החם. היא לקחה חתיכה מהקרואסון והצביעה על הצלוחית. "רוצה קצת?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"תאכלי את, את צריכה להתחזק," אמר וחייך אליה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">מריסה הבחינה בשיניו הלבנות היפות. "למה קוראים לך סטלביו?" שאלה מבלי לדעת מדוע, ורק אז הבינה שנימת קולה חשפה את חיבתה לשמו המיוחד. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"אבא שלי השתתף במלחמה. לילה אחד ב־1918, במהלך הקרבות בהרים, הוא ניצל מהקור אחרי ששהה במערה. הוא ישב שם ורעד, ונשבע למדונה הקדושה שאם יצליח לחזור הביתה בשלום, יקרא לבן הבכור שלו על שם ההר, סטלביו." הוא עצר לרגע, זיכרון אביו סדק את קולו. "הוא עמד בהבטחתו." </p>
<p class="עימוד_running-txt">מריסה הטתה מעט את ראשה. "איזה סיפור יפה..." מלמלה בהתרגשות כנה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"ואז מחלת הטיפוס הרגה אותו בשכונת הצריפים," סיכם ומשך קצרה בכתפיו. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני מצטערת," אמרה והניחה את ידה על כף ידו במחווה פתאומית וספונטנית. </p>
<p class="עימוד_running-txt">סטלביו חייך אליה, הכיר לה תודה על הקִרבה הנעימה, אף שהיו כמעט זרים זה לזו. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"עכשיו אני כבר צריכה ללכת," אמרה מריסה והתרוממה על רגליה, כמו ביקשה להיחלץ ממבטה העיקש של אשתו של בררדו. "עוד מעט אנחנו פותחים את החנות."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"את מרגישה קצת יותר טוב?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">מריסה השתהתה רגע לפני שהשיבה. "כן," הנהנה בכנות. </p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא ביקש ממנה לחכות רק עוד רגע וניגש להסדיר את החשבון. לאחר מכן ליווה אותה בחזרה אל החנות והם איחלו זה לזו יום נעים, מבלי להוסיף דבר. רגע לפני שפנה לדרכו, בירכו סטלביו ואטורה זה את זה לשלום מעבר לוויטרינה.</p>
<p class="עימוד_indented-txt">למחרת בבוקר מצאו מריסה ואביה את סטלביו מחכה מחוץ לחנות, קופא מקור. הוא הסביר שגר רחוק ופחד לאחר, מפני שהאוטובוס לא עובר ליד הבית שלו. הם מיהרו להכניס אותו ואטורה, בחגיגיות טקסית, נתן לו סינר וחלוק ישן אך שמור היטב שהוא עצמו נהג ללבוש כאשר שקל שלושים קילו פחות. הוא אמר לו שאת החלוק תכבס מריסה, ושעליו להחליף את הסינר מדי יום, בלי תירוצים: בכל בוקר ימצא סינר נקי ומגוהץ. סטלביו הפנה מבט מתנצל אל מריסה, על העבודה שנכפתה עליה, ואז היטיב על כתפיו את החלוק שקיבל. </p>
<p class="עימוד_running-txt">במהלך כל הבוקר הלך סטלביו אחרי אטורה כמו צל. אטורה התחיל מהבסיס, הסביר לו שהעיניים, האף וחוש המישוש הם הכלים הראשונים של המקצוע. הוא הזכיר לו שהעניין מצריך זמן, ושהניסיון הוא הדרך הטובה ביותר ללמוד. סטלביו הנהן בהתרגשות מבלי להחמיץ מילה. לאחר מות הוריו, אטורה היה הראשון שלימד אותו כמו אב אמיתי. אצל הכמרים למד נגרות וכיצד לגדל ירקות, ועבד כל העת בהעמסה ופריקה של סחורה, שהרי הוא בחור חסון. אולם בחנות של בלסטריארי היה הסיפור אחר לגמרי. היו שם סדר, ניקיון, ריחות נעימים של אוכל טרי ומשובח, סחורה שהעלמה מריסה סידרה במקרר ועל המדפים בקפידה נשית, תשומת הלב לצבעים, הקופסאות שהונחו כולן באותו הכיוון, המחירים הכתובים בכתב יד יפה. ומריסה עצמה, שעמדה שם מימין והדיפה ניחוח ורדים. </p>
<p class="עימוד_running-txt">בשעת ארוחת הצהריים, לאחר הסגירה, התעקש אטורה שסטלביו יעלה לאכול בביתם. סטלביו השיב במבוכה שאין צורך, שהוא יכול לאכול איפשהו, אך אטורה לא היה מוכן לשמוע. הוא שלח את מריסה שתודיע ללטיציה לשים צלחת נוספת, ובשעה אחת ורבע בדיוק ישבו כולם סביב שולחן האוכל. הנשים אכלו בדממה ונעצו את עיניהן בצלחת, אטורה פטפט בעליזות. הוא סיפר כיצד בגיל שמונה לקח אותו איזה אחד, פֶּפֶּה קַרפּי, לעבודה בתור עוזר במעדנייה בסן־ג'ובני, אולם מייד העביר אותו אל מאחורי הדלפק והעמיד אותו על גלגל גבינה מפני שהיה עדיין קטן מדי. הוא עבד חמש־עשרה שעות ביום, שבר את הגב במאמץ, ופעמיים כמעט שחתך את האצבע. אבל כבר בגיל שמונה־עשרה הייתה לו חנות משלו ולקוחות שעמדו בתור ארוך, מלאי סבלנות, מפני שרצו לקבל שירות אך ורק ממנו. הוא הציג לראווה את אצבעו המחורצת בצלקות עמוקות, אפילו קצת עקומה, והצהיר בגאווה שירק דם בשביל הצרכנייה שלו. אילולא המלחמות, היו לו כעת עשר חנויות. במהלך המלחמה הראשונה כמעט נהרג בחזית מקליע בגב; השנייה, לעומת זאת, גזלה ממנו את כל מה שהשיג בעבודה קשה במשך שלושים שנה של הקרבה. ולמרות הכול הצליח להישאר על רגליו, איתן כמו סלע. סטלביו הביט בו מלא הערצה, ואף החמיא ללטיציה על מטעמיה המצוינים, עם קמצוץ בלתי נמנע של ביישנות. היא מלמלה איזו תודה בהינף יד שגרם לה להיראות יותר נרגזת מאשר מרוצה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">כאשר יומיים לאחר מכן הגיע רוג'רו עם משלוח הלחם של קמסטרה, נראה סטלביו כמי שנולד וגדל בחנות של אטורה. הוא לקח את הסל, רוקן אותו מאחורי הדלפק וקבע שככה, לפי העין, חסר לפחות חצי קילו של פסטה. לאחר בדיקה, נאלץ רוג'רו לציין זאת בתעודת המשלוח. לאחר מכן ניקה במיומנות וביוזמתו עצם של ירך חזיר בדיוק כפי שהסביר לו אטורה. כך קרה שבסביבות השעה תשע בבוקר עשה אטורה בלסטריארי משהו שלא עשה בארבעים וחמש שנות עבודה: פשט את הסינר בעוד החנות פתוחה, והלך לשתות כוס קפה אצל בררדו. סטלביו הביט בו בשביעות רצון כאשר יצא מהחנות ובמקומו נכנסה גברת קָבאני, שבאה כהרגלה לערוך את הקניות של יום חמישי, היום שבו מגיע בנה לביקור. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"זו לקוחה מיוחדת, אה, סטלביו! תן לה שירות כמו שצריך!" אמר לו והחווה שלום טקסי אל הגברת. </p>
<p class="עימוד_running-txt">סטלביו הנהן בחיוך ידידותי ובירך אותה ב"בוקר טוב" אדיב. </p>
<p class="עימוד_running-txt">מריסה הביטה בפליאה באביה המתרחק מהחנות, שבע רצון, עם הידיים תחובות בכיסי החלוק הלבן. לאחר מכן הביטה בסטלביו אנסלדו ונאנחה עמוקות. </p>
<p class="עימוד_running-txt">בשבועיים שבאו לאחר מכן, שבמהלכם חיפש סטלביו חדר במחיר טוב בקרבת החנות, הפכה נוכחותו בארוחות הצהריים לקבועה. שעה שלטיציה ומריסה סידרו והדיחו את הכלים, נשכב אטורה לנוח שעה קלה וסטלביו, בהוראתו העיקשת של אטורה, ישב על הכורסה וקרא את העיתון. הוא הסכים לכך במבוכה רבה, מאחר שהבין שנוכחותו טורדת את שלוותה של גברת לטיציה. מכיוון שלא רצה להיות גס רוח ולסרב לאטורה, השתדל להפריע פחות ככל האפשר. בתום ארוחת הצהריים היה מתיישב בשקט בכורסה ולעיתים אף נמנם, שהרי התעורר מוקדם מאוד בבוקר. בשעה שלוש וחצי בדיוק היה אטורה מופיע בסלון, מתיישב על הכורסה הנוספת וממתין שאשתו תגיש לו את הקפה. את הקפה לסטלביו, לעומת זאת, הגישה מריסה. נרגש מאוד, הרגיש לפעמים שהוא עדיין חולם. </p>
<p class="עימוד_running-txt">ערב אחד בסוף ינואר, שעה שמריסה סידרה את התחתונים והגרביים הנקיים במגירות שבחדרה, נכנסה אימה פנימה וסגרה את הדלת. הן כבר כמעט שלא החליפו מילה. נוכחותו של סטלביו בכל צהריים חיסלה את שיחות החולין המשפחתיות סביב השולחן, ובזמן ארוחת הערב שררה שתיקה מתוך בחירה. כל מילה הכבידה מאוד במשקלה. בימי ראשון חדלו בני משפחת בלסטריארי ללכת למיסה ואף לא ביקרו את אֶמָה, שהתעדכנה במתרחש בשיחות עם לטיציה אולם לא החליפה מילה עם מריסה. הדבר העציב אותה מאוד, מעולם לא חשבה שאחותה תפקיר אותה. אחותה ואימה שוחחו ארוכות מדי יום, ומתוך השיחות הללו גם עלה רעיון. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"שמעי," פתחה ואמרה. "לא נראה לי שאת עושה כאן צעד קדימה, והזמן רץ."</p>
<p class="עימוד_running-txt">מריסה המשיכה לסדר בקפידה את כותונות המשי. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"אבא שלך שם לך את אנסלדו בתוך הבית. מה עוד הוא צריך לעשות?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">מריסה חמקה ממבטה, ולכן לטיציה הניחה מרפק על שידת המגירות ורכנה לעברה. "מה את לא מבינה... את צריכה לפתור את העניין הזה!"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"ואיך בדיוק?" התפרצה מריסה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"את יכולה לזרוק לו איזו מילת עידוד, לגרום לו להזמין אותך," נזפה בה בקול חנוק מטינה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"הוא בן אדם טוב!" מחתה מריסה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"אז? זה לא טוב לך?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"למה אני צריכה להרוס לו את החיים?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"להרוס לו את החיים?" לטיציה פלטה גיחוך ארסי. "הוא קבצן! אבא שלך נותן לו עבודה, אחריות."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"זה ילד ממזר!" מריסה הרימה את עיניה והביטה בה בהתרסה. "היית רוצה שמישהי תעשה את זה לבן שלך?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">לטיציה בלעה את הזעם בנשימה עמוקה שרעדה בגרונה וסגרה את המגירה בחבטה יבשה, כמעט על האצבעות של מריסה. "את תקשיבי לי עכשיו." היא נעצה בה את עיניה והמשיכה בקול שקט. "ביקשתי מסטלביו להסיע אותי ביום ראשון לגרוֹטָפֶרָטָה כדי להביא את הבד שאני צריכה בשביל לחדש את הריפוד של הספה. אמרתי לו שניקח את הטנדר של אבא שלך. אֶמָה יודעת הכול, הם לא יהיו בבית והיא גם שחררה את השומר עד יום שני." לטיציה עשתה הפסקה מכוונת ואז המשיכה. "ברגע האחרון אני אגיד שאני לא מרגישה טוב, ואת תיסעי איתו במקומי." </p>
<p class="עימוד_running-txt">מריסה עצרה את נשימתה, שפתיה פעורות מעט בתדהמה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"תעשי מה שאת צריכה, תמצאי את הדרך, אבל תחזרי משם כשאתם זוג," סיכמה האם וביטאה בבירור את המילה האחרונה. "אנחנו מבינות אחת את השנייה?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אז עכשיו כבר לא מעניין אותך מה שהאנשים אומרים?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"כולם כבר אומרים שאת בוגדת בפרנצ'סקו עם אנסלדו, ושבגלל זה הוא עזב אותך." היא הנהנה בשביעות רצון וחייכה אליה בבוז רגע לפני שיצאה. "יָצא לך טוב."</p>
<p class="עימוד_indented-txt">יום ראשון היה יום קר מאוד, אבל בהיר ושמשי עד שהעיניים הסתנוורו. השמיים היו כחולים, והעננים המעטים גורשו על ידי הרוח הקפואה. מריסה התכוננה לנסיעה ללא תשומת לב מיוחדת. שקועה במחשבותיה, התעטפה היטב מפני שבגרוטפרטה קר יותר מאשר ברומא. היא אכלה מעט מאוד בארוחת הצהריים, בלי חשק, וכאב לה הראש. במקום להעלות במשקל במהלך ההיריון, היא איבדה משקל. למרבה המזל, עדיין לא ראו בטן, רק נפיחות קלה, רכה ונעימה, שייתכן שתמיד הייתה שם. לעומת זאת שדיה התעגלו, נעשו כבדים יותר, גם אם הדבר לא נראה לעין. פעמים רבות שאלה את עצמה מה עליה לעשות במהלך הנסיעה ההיא, איך תוכל לחזור הביתה עם הבטחה לחתונה. לא היו לה תשובות, היא הייתה בחורה שפועלת על פי הרגש, וכאן היה עניין שמצריך היגיון. עליה לזהות את חולשותיו, לחשוב על איזו מילה מתאימה, מחוות פיתוי. אלא שתמיד הייתה ספונטנית עם גברים, נועזת, כפי שאומרת אימא שלה. גם לפני שהכירה את פרנצ'סקו, אם התחשק לה שמישהו יחזר אחריה, ידעה כיצד לגרום לו להבין זאת. בלי תחבולות ובלי צביעות. את פרנצ'סקו כבשה עם החיוך הכי יפה שלה, עם הילוכה הנשי. היא הבהירה לו עד כמה היא חושקת בו בעיניה בלבד, והניחה בצד את המבוכה המזויפת. וסטלביו? היא לא הרגישה כלפיו כלום. היא העריכה אותו, זה נכון, הוא היה אדיב והגון, אבל זה לא הספיק. כאשר שמעה את הטנדר של אביה צופר פעמיים מתחת לבית, מרחה את שפתיה במעט אודם ואמרה לעצמה שדי בכך. </p>
<p class="עימוד_running-txt">כאשר הודיעה מריסה לסטלביו שאימה לא חשה בטוב ושהיא תיסע במקומה, הצטער סטלביו מעמקי ליבו. הוא הביט בה קצת מוזר כשנכנסה אל טנדר הפיאט של אביה, והבטיח לה שזה לא ייקח הרבה זמן, שעתיים לכל היותר. מריסה קיבלה את הרושם שהוא מתנצל על הזמן שעליה לבזבז בחברתו, ולפתע הצטערה על האדישות שנהגה בו במהלך השבוע שחלף. היא רצתה לומר לו משהו נחמד, לגרום לו להבין שדווקא לא אכפת לה להעביר איתו את אחר הצהריים, אולם נותרה שותקת ורק הביטה מבעד לחלון שעה שחצו את רחוב טוּסקוֹלָנָה. בחצי הדרך פחות או יותר, על מנת לשבור את השתיקה המביכה, שאלה אותו מריסה אם אי פעם ביקר בגרוטפרטה. הוא הכיר היטב את המקום, היו לו חברים טובים בקַסטֶלִי, ובימים שטופי שמש עלה על ראש ההר בווספה הישנה שלו כדי ללגום איתם כוסית יין. חיוך עלה על שפתיו שעה שסיפר על חבריו: הם היו משפחתו היחידה אחרי שאיבד את הוריו ואחיו. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"מה, היו לך אחים?" שאלה מריסה בסקרנות.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"כן, אחד. אח קטן. הוא מת במהלך ההפצצות בסן־לורנצו," השיב, וחיוכו דעך מעט. הבעת פניו כבתה ברוך נוגה כאשר נזכר בילדון ההוא עם הרגליים הרזות שרץ אחריו לכל מקום שהלך. </p>
<p class="עימוד_running-txt">דממה מרירה נפלה ביניהם, רק טרטור המכונית שהוסיפה לנסוע במהירות מתונה נשמע ברקע. </p>
<p class="עימוד_running-txt">קצת לפני שהגיעו דיברה מריסה בשבחה של הווילה שעמדה על מדרון ההר. היא סיפרה לו שעמנואלה ירש אותה מהסבא שלו, שעשה את הבלתי אפשרי על מנת להציל את המשפחה שלו ואת המבנה המרשים הזה מידי הפשיזם. זו וילה מאובזרת היטב, יש בה הרבה חדרים, ציורים ופסלים, אבל אחותה ועמנואלה שוהים שם רק במהלך הקיץ, כדי לברוח מהחום המחניק. בעיני מריסה זה היה מוזר, שלא רצו לשבת לעיתים קרובות יותר במרפסת הענקית שמשקיפה על כל רומא ולהתפעל מהשקיעה. אבל הם אהבו מאוד את העבודה שלהם ואת חיי העיר התוססים, את האנשים, את בתי הקפה, ואולי העדיפו רומנטיקה מסוג אחר. גם מריסה אהבה מסיבות ריקודים, אין ספק, ללכת לקולנוע, הצגות תיאטרון מדי פעם, אולם הרגישה צורך בשגרה רגועה יותר, כך התוודתה בפניו. היא אהבה הרגלים משפחתיים, הם נסכו בה רוגע. סטלביו הקשיב והנהן מפני שחשב כמוה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">אף שמריסה הכינה אותו, נדהם סטלביו למראה הווילה שעמדה בלב מרחב ירוק ואינסופי. שעה שהטנדר טיפס בעיקולי השביל, היתמר מעליהם המבנה הלבן על שלוש קומותיו והיה מרשים בעיניו כמו האנדרטה לזכר הנופלים שבפיאצה ונציה. למען האמת, הסגנון הניאו־קלסי של הווילה היה די מאופק, אך עבור מי שהגיע מהצריפים שלמרגלות אמת המים, זה היה ארמון. </p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא פער את פיו כילד כאשר הביט מעלה, והטה מעט את ראשו כדי להיטיב לראות, עד שמריסה פלטה צחוק של הנאה. הוא הביט בה וצחק על עצמו יחד איתה, על עולמו הצר שלא הרחיק מעבר לגָאֶטָה, ששם עשה את שירותו הצבאי. על מנת להרשימו עוד יותר, גילתה לו מריסה שבקומת המרתף, שבה נמצאים הארגזים שעליהם לקחת, עובר מקטע דרך שנבנה בימי האימפריה הרומית ונותר עדיין כפי שהוא. איש לא העז לגעת, אפילו לא במהלך השיפוצים. </p>
<p class="עימוד_running-txt">כאשר החנו את הטנדר מול הכניסה הצדדית, בסמוך לירידה אל קומת המרתף, נרגעה מעט הרוח ונעשה פחות קר. הם התיישבו על מדרגת השיש שתחמה את הגינה והביטו בעצים הזקנים, הקשיבו לרשרוש העלים. ניחוח של שרף נישא באוויר. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"עצוב לי לראות את הבית הזה כל כך בודד," התוודתה בפניו. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"הוא לא בודד... הוא מלא בזיכרונות," השיב לה בנימה מנחמת. "תחשבי כמה הוא ראה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">והיא חשבה. הרהרה בכל מה שאירע שם בין הקירות, בגינה, למטה בפארק. ומה אמור לקרות ביניהם באחר הצהריים ההוא? די שתשלח בעדינות את ידה ותיגע באצבעותיו, תצמיד את שפתיה הסדוקות מקור אל שפתיו, כמי שנכנעת לדחף פתאומי ופזיז לאחר הקִרבה שנוצרה ביניהם במהלך הנסיעה. מייד לאחר מכן תעמיד פני נבוכה ומבולבלת ותתרץ את חוצפתה בבדידות, בלב השבור, שהרי הגבר שאהבה בגד בה. מאוחר יותר, בסודי סודות, תוכל להציע לו את עצמה, באמתלה של חיפוש אחר נחמה בזרועותיו הבטוחות, ולתת לטוב ליבו לעשות את השאר. "איזה טמטום," מלמלה לעצמה במהלך השבועות הללו. כמה נמוך, אמרה לעצמה גם עכשיו אל מול מבטו הבוהק כמו השמיים שזה עתה התבהרו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">לפתע קמה על רגליה. "בוא נלך, עוד מעט מחשיך," אמרה ופנתה בהחלטיות אל דלת המרתף כשהיא מוציאה את המפתח מכיסה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"ומה עם השקיעה?" התבדח. "נפסיד אותה?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"נראה," השיבה בקצרה ופתחה את הדלת. היא הדליקה את האור ונחפזה לרדת במדרגות בתקתוק עקבים.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"תיזהרי לא לשבור את הראש, סיניורינה!" </p>
<p class="עימוד_running-txt">בחצי הדרך למטה היא הסתובבה והביטה בו. "תקרא לי מריסה. אנחנו יכולים לוותר על כינויי הכבוד, לא?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">סטלביו הביט בה המום. "ואם זה יפריע לאדון אטורה?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">היא התעלמה מהחשש שלו. "אני יכולה לקרוא לך סטלביו?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אחרת איך את רוצה לקרוא לי?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"לא יודעת, אולי שם אחר היה עדיף," אמרה בצחוק והמשיכה לרדת במדרגות. </p>
<p class="עימוד_running-txt">גם סטלביו צחק. הוא הבין שהשם שלו לא מחליק לה בקלות בגרון. </p>
<p class="עימוד_running-txt">הם הגיעו אל קומת המחסן ומצאו את שלושת ארגזי העץ עם הבדים בין רהיטים ישנים וקופסאות. שניים גדולים ואחד קטן יותר. סטלביו הרים את הראשון ללא מאמץ, עלה במדרגות וחזר אחרי פחות מדקה כדי לקחת את השני. הוא הרים אותו בזרועותיו והסתובב אל גרם המדרגות, אולם אז ראה את מריסה מתכופפת אל הארגז הקטן בכוונה להרים אותו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"מריסה, מה את עושה?!" קרא ושמט את הארגז, שנפל בחבטה ארצה, ותפס בזרועה כדי לעצור אותה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">היא קפצה מבולבלת ומבוהלת. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"כל המשקל הזה, במדרגות..." גער בה בעדינות ואז היסס לרגע. "זה לא בשבילך..."</p>
<p class="עימוד_running-txt">מסיבה כלשהי, נזכרה מריסה במשיכת היד של פרנצ'סקו כאשר ניסה להכריח אותה לקחת את הכסף שלו ולתחוב בכיסה את הכתובת של איזו מיילדת. פרנצ'סקו אחז בה מהסיבות המשפילות ביותר, ואילו סטלביו אנסלדו מתוך דאגה. דאגה לא רגילה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">היא נעצה בו מבט, התביישה לבטא את המילים שבפיה, אולם עשתה זאת. עמוק בפנים הייתה לה תחושה שתשובתו ברורה מאליה. "אז אתה יודע?" שאלה בשקט וניסתה לבחון את מבטו. הוא נעץ את עיניו במקטע הדרך הרומאית שעברה תחת רגליו. </p>
<p class="עימוד_running-txt">סטלביו הנהן ולא אמר דבר.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"ממתי?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"שמעתי את אדון קמסטרה מספר את זה בטלפון לרוג'רו."</p>
<p class="עימוד_running-txt">מריסה התיישבה על המדרגות. לפתע הבינה כמה רחוק הגיעו השמועות בדבר הריונה ורגליה רעדו. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"לא סיפרתי לאף אחד," הבטיח לה והתיישב לצידה, לא קרוב מדי. </p>
<p class="עימוד_running-txt">מריסה משכה בכתפיה בחיוך מר. "מה זה משנה... כולם יודעים."</p>
<p class="עימוד_running-txt">סטלביו העדיף שלא לומר מילה, לא התחשק לו לשקר לה בשביל פיסת נחמה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"סיפרתי רק למריה־אלנה," הסבירה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"זה נורמלי..." הנהן בהסכמה. הוא האמין בדיוק כמוה בכוחה של חברות, והוא הוסיף בשקט, בזהירות, בלב שפעם בחוזקה לקראת השאלה החטטנית שעמד לשאול. "יש איזו תקווה שהעניינים בינך לבין החבר שלך יסתדרו?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">מריסה הנידה בראשה. "בשבילי הוא מת," אמרה בקול החלטי וחף מטינה. היא לא אחת שתתייסר לאורך זמן בגלל איזו חלאה: תמימותה היא זו שייסרה אותה, והעובדה שהעניקה אב נבזה לבנה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"אז מה את חושבת לעשות?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">היא הרימה אליו את מבטה וזיהתה בו דאגה כנה. איש לא הביט בה כך מאז התחיל כל הסיפור הזה. "ההורים שלי רוצים שאתחתן איתך," התוודתה בפניו ופלטה חיוך מרומז שלא הצליחה לשמור, אולי מפאת המבוכה, או בשל המצב המופרך שאליו נקלעה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"איתי?" חזר על דבריה והניח את כף ידו על החזה כדי להיות בטוח. עיניו נפערו תחת גבותיו שהתרוממו בפליאה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">מריסה הנהנה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"למה דווקא איתי?" הוא פרש את זרועותיו לצדדים כדי להדגים שאין יותר מזה, זה כל מה שסטלביו אנסלדו יכול להציע. בן עשרים ושש, בלי שום דבר מיוחד, רק המעט שדרוש בשביל לחיות וקטנוע ישן ומתפרק. איזה עתיד הוא יכול להציע לה? אולם אז הבין בחוכמתו שעם כל הרכילות שמשתוללת בחוץ, יהיה קשה מאוד למצוא פתרון מיידי לבעיה, שהרי מצבה של מריסה הותיר לה רק מעט מאוד זמן. הוא חשב על מִשׂרת הזהב שהציע לו אדון אטורה, על ארוחות הצהריים בבית משפחת בלסטריארי, על הקפה שהגישה לו מריסה, והכול התבהר לו. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני מצטער," היה הדבר היחיד שהצליח לומר, מפני שכבר קיבל תשובות לשאלותיו. היא חמקה ממבטו ועלתה במהירות במדרגות אל האוויר הפתוח.</p>
<p class="עימוד_running-txt">סטלביו אסף את ארגזי העץ, העמיס אותם על הטנדר והלך לשטוף את הלכלוך מידיו במזרקת השיש הלבן שעמדה במרכז הגן. הוא ראה שמריסה עלתה אל המרפסת והצטרף אליה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">השקיעה החלה לצבוע את השמיים.</p>
<p class="עימוד_running-txt">סטלביו התקרב אליה והם עמדו כך בשתיקה במשך זמן מה, עם המרפקים שעונים על המעקה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"כמה מרהיב," אמר לפתע בקול חנוק מתדהמה. השמש באופק שקעה בתוך מרבד סגלגל ומאחוריה שובל ברור של זהב, כמו גלימה. יוקרה מעולם לא הייתה מנת חלקו, אבל אם עליו לדמיין אותה, היה מתאר אותה ממש כך. הוא ראה שקיעות בחייו, אולם זו הייתה אחרת. "ואַת, מה את חושבת על עניין החתונה איתי?" שאל לפתע מבלי להסיר את עיניו מחצי הכדור הבוער שנעלם אט אט מאחורי קו העיר. </p>
<p class="עימוד_running-txt">מריסה הביטה בו, מופתעת. "לא יודעת," השיבה, מבולבלת. היא החליטה שתהיה אך ורק כנה איתו. "זה נראה לי לא הוגן."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אבל אם אני מבין נכון, אין פתרון אחר."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אתה נשמע כמו אימא שלי," היא חייכה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">סטלביו התרומם מהמעקה והסתובב אליה. הוא חשב שראוי להזדקף לקראת מה שיש לו לומר. "תשמעי, מריסה, לי יש רגשות כלפייך. בטח כבר הבנת את זה." הוא היה מעדיף לחזור לנימת הכבוד הקודמת, כדי לא להישמע חצוף מדי. </p>
<p class="עימוד_running-txt">מריסה הנהנה. "טוב, אי אפשר לומר שלא ראיתי כלום," הודתה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"לא, לא, אני מדבר על רגשות אמיתיים," דייק. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"אבל גם עכשיו, כשאתה יודע?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"עוד לפני זה הרגשתי ככה... שום דבר לא השתנה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"ותסכים להתחתן איתי גם אחרי מה שסיפרתי לך?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">סטלביו לא נדרש להרהר בדבר, אף לא לרגע. "אם את רוצה, בהחלט." </p>
<p class="עימוד_running-txt">מריסה הסתובבה ונשענה בגבה על המעקה. רגשותיה סערו בחזהּ, והיא שילבה את זרועותיה. מבטו ננעץ בה בציפייה ונסך בה אי־נוחות שהקשתה עליה לדבר בכנות. "סטלביו, העובדה שאני לא רוצה יותר את מלפיגי לא אומרת שאני רוצה להיות איתך. אתה מבין?" היא שאלה את עצמה אם יש דרך פחות אכזרית לומר את הדברים, אולם הרגישה שאם יש מישהו שמגיעה לו כנות, יותר מכל אדם אחר, זה סטלביו אנסלדו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"כמובן שאני מבין," השיב בקול נמוך.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"יש לי הערכה כלפיך... חיבה, זאת המילה." היא חיפשה לשווא מילים נוספות. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"ננסה להסתפק בזה," אמר ורכן באומץ מעט לעברה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">מריסה הביטה אל תוך עיניו, קיוותה להסביר מבלי להישמע גסת רוח. "אבל יש גם דברים נוספים בחיי נישואין," מלמלה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני יודע, אחר כך תהיה לנו הזדמנות. אבל עכשיו, הזמן אוזל," השיב ברוגע ובתבונה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">היא הנידה בראשה כלא מאמינה. "למה אכפת לך ממני כל כך?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"כי יש לי רגשות כלפייך," חזר ואמר. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"רגשות כלפי מישהי שהרסה לעצמה את החיים עם איזו נבלה?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"בהתחלה זו הייתה אהבה עיוורת, כמו שאוהבים שחקנית קולנוע מפורסמת," הסביר, נבוך. "אחר כך הבנתי שאני אוהב את הדרך שבה את עושה דברים, מתייחסת לאנשים, דואגת לחנות, איך שאת אוהבת את אבא שלך. נראה לי שאת נותנת את הלב בשביל המשפחה, כמוני."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני לא יפה כמו השחקניות בסרטים," אמרה בהתגוננות. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"הרבה יותר," מלמל מבלי שהעז להביט בפניה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">מריסה הופתעה לגלות שהיא מסמיקה לנוכח המחמאה הזו, שהציתה בה תחושת סיפוק נשית שחשבה שכבר אבדה לה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אם את רוצה אותי, אני מבטיח לדאוג לך ולילד שעתיד להיוולד. אבל תצטרכי להסתפק בי." הוא הסתיר את ידיו בכיסי המכנסיים, הן נראו לו ריקות מתמיד. </p>
<p class="עימוד_running-txt">מתוך דחף טבעי, ליטפה את לחיו הקפואה והמחוספסת. היא רצתה להודות לו, אלא שהכרת תודה נראתה לה בנאלית מדי, אין בה די לנוכח נדיבותו היקרה מפז. היא נדהמה ממוגבלות ליבה, שהקל עליה להעניק ממשות לאדם חסר ערך, אבל הקשה עליה להחזיר לסטלביו אהבה. אך לפתע הרגישה שלווה יותר, לא עוד נסחפת לבד עם הזרם. הוא הציע לה חוף מבטחים והבטיח לדאוג לעתידו של הילד. לא היה לה ספק שיהיה אב למופת. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"נעצור לאכול משהו בדרך לרומא?" הציעה לו בחיוכה המקסים ולקחה את ידו. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"בשמחה! את נעשית רזונת כל כך... בסוף אני לא אתחתן איתך," התבדח בביטחון מפתיע.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הם פנו אל גרם המדרגות ומריסה צחקה, בלי לשים לב שהיא חווה דבר דומה מאוד לאושר. </p>
<p class="עימוד_running-txt">בערב ההוא, אחרי שהחנו את הטנדר, התעקש סטלביו ללוות אותה הביתה ולבקש את ידה באופן רשמי מאדון אטורה. כלל לא משנה שמריסה צחקה ואמרה לו שאין בכך צורך, שהיא תדאג להסביר להוריה ושהם ישמחו מאוד לשמוע את החדשות. אבל סטלביו אנסלדו עמד על מפתן הדלת, מפני שלא רצה להפריע בשעה כה מאוחרת, וביקש את רשותו של אטורה בלסטריארי להתחתן עם בתו. בזמן הקרוב, אם אפשר, לאור העובדה שרגשותיו אליה כנים. </p>
<p class="עימוד_running-txt">לטיציה, שצותתה ממקום מושבה אל שולחן המטבח, עמדה לפרוץ בבכי של הקלה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">אטורה נתן לו את הסכמתו בהנהון נרגש וטפיחה חברית על הגב, והורה לו לנסוע הביתה עם הטנדר, שהרי בלאו הכי הוא צריך לחזור לשם מחר בבוקר. יותר מזה, הוסיף, הוא יכול לשמור אצלו את המפתחות: לאסוף את הסחורה מהספקים זה עניין לצעירים, והוא מתחיל להרגיש שזה כבר לא בשבילו. לאחר מכן קרא למריסה, שישבה בדממה מול אימה, וביקש ממנה ללוות את ארוסה אל דלת הכניסה לבניין כדי להיפרד ממנו לשלום. חמש דקות, לא יותר. </p>
<p class="עימוד_running-txt">מריסה לבשה שוב את המעיל וירדה עם סטלביו. כולם חייכו. </p>
<p class="עימוד_running-txt">למחרת, בשעת ארוחת הצהריים, סוכמו הפרטים. לטיציה יצאה מוקדם בבוקר כדי לדבר עם דוֹן מַריוֹ וקבעה איתו תאריך לחתונה: 15 בפברואר. שתי האחיות לבית משפחת בלסטריארי קיבלו מבעוד מועד דירות על שמן, אולם היו בהן שוכרים ונדרש זמן כדי להוציאם. בינתיים הסכימו כולם שסטלביו ומריסה יוכלו להתגורר בבית ההורים, בחדרה של מריסה שהיה מספיק גדול לשניים. אֶמָה ועמנואלה הבטיחו לקנות להם במתנה ריהוט לחדר שינה זוגי ואת הבגדים לחתונה. אטורה התעקש לשלם לסטלביו מקדמה של שתי משכורות בעבור ההוצאות הדרושות, ולא היה מוכן לקבל סירוב. סטלביו קיבל את הצעתו, מעט נבוך, אולם ברגע שהיה הכסף בכיסו הלך לחנות תכשיטים קטנה בפיאצה ויטוֹריוֹ־עמנוּאלֶה וקנה למריסה טבעת. כאשר ביום למחרת ראה את מריסה בחנות עונדת את הטבעת שקנה לה, התפוצץ מגאווה ומרוב התרגשות כמעט שחתך לעצמו את האצבע. </p>
<p class="עימוד_indented-txt">ואז הגיע השלג הראשון של שנת 56'. </p>
<p class="עימוד_running-txt">הילדים בשכונת אַפּיוֹ־לָטינוֹ יצאו מדעתם מרוב שמחה. נדמה שבִּן לילה שילשו את מספרם. הם התרוצצו וקפצו זה על זה מתגלגלים מצחוק, צעקותיהם החרישו אוזניים, צעיפים מתעופפים וכובעי צמר צבעוניים נראו מכל עבר. המבוגרים עמדו בעיניים פעורות, ליטפו במבטם המשתהה את העיר שנעשתה יפה יותר, עטופה בגלימה צחורה וכמעט בוהקת, מסנוורת באור הבוקר. קריאות שמחה עלו מהמדרכות, מחלונות הבניינים, מהמרפסות הגבוהות. מי שהיה למטה סיפר בהתרגשות לשכנים שהציצו מהחלונות: את מי ראה, מי עבר שם. הסיפורים המרעישים ביותר זכו לתקיעת מרפק וצחקוק מרומז. גם מי שמזמן לא אמרו שלום, החליפו מילה חברית ביום ההוא. </p>
<p class="עימוד_running-txt">גם לסטלביו אנסלדו היה ודאי הרבה מה לספר בדבר יופייה של העיר, שהרי הלך לעבודה ברגל בתוך מרבד מרהיב של שלג שהגיע לגובה קרסוליו. אלא שהיה מודאג מפני שהגיע באיחור. כמעט שמונה וחצי! הוא ידע שאדון אטורה יבין זאת, שלא ניתן היה להזיז את הטנדר וגם האוטובוסים לא עברו, אך האיץ את צעדיו ונופף בחטף, מתפוצץ מאושר, לכל מי שבירכו לשלום. </p>
<p class="עימוד_running-txt">לאחר שפנה בקצה הרחוב וראה את החנות סגורה, נותר לרגע מבולבל. הוא נעמד זקוף, הידיים לצידי הגוף, המצח מקומט. הוא התקרב אל דלת הכניסה והתקשה להאמין למראה עיניו. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"אין כאן אף אחד הבוקר," שמע קול צרוד מעל לראשו. </p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא הרים את המבט אל הזקנה שהציצה מהחלון שבקומה הראשונה, עטופה בצעיף כהה, וזכר שראה אותה בחנות כמה פעמים ושהיא צולעת. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"שמעתי שמישהו שם במשפחה חולה," הוסיפה. "היום בשש בבוקר הגיע דוקטור גוּאַלְצִי, כבר שעתיים שהוא שם. עלה, ועד עכשיו לא ירד." </p>
<p class="עימוד_running-txt">בלי לומר מילה מיהר סטלביו אל הכניסה לבניין ועלה בריצה את שלוש הקומות. כמה פעמים כמעט החליק במגפיו הרטובים על השיש המלוכלך בבוץ. הוא דפק בחוזקה על הדלת עד שמישהו פתח לו. ליבו נחנק מחרדה: אם אטורה לא פתח את החנות, סימן שהעניין חמור. נשימתו נעתקה כאשר נפתחה הדלת ולפניו עמדה השכנה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"מה קרה?" שאל ללא אוויר. </p>
<p class="עימוד_running-txt">האישה זזה הצידה כדי לאפשר לו לעבור. "זאת מריסה," מלמלה וסגרה בעדינות את הדלת. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"מה יש לה?" הוא התקשה לשמור על קור רוח. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"יש לה ארבעים מעלות חום, אולי אפילו יותר, היא לא בהכרה..." היא הביטה בו בעיניים דומעות. "הרופא אומר שהמצב חמור, אבל האמבולנס לא יכול להגיע בגלל השלג, ואי אפשר להסיע אותה אם לא יפנו את הכביש," אמרה ופרשה את ידיה לצדדים כדי להדגיש את המובן מאליו, ואז הידקה את הצעיף סביב כתפיה כאילו נתמכה בו שלא ליפול יותר מאשר להתגונן מהקור.</p>
<p class="עימוד_running-txt">מהכניסה לבית ראה סטלביו את אטורה יושב אל שולחן המטבח, ראשו טמון בכפות ידיו, המרפקים על השולחן. הוא התקרב אליו באיטיות, פחד הציף אותו. "אדון אטורה..." אמר כמעט בלחישה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">אטורה הרים אליו את המבט, לרגע נדמה לו שאינו מזהה אותו. "הילדה הזאת גוססת לי," נאנח בשקט. "אם האמבולנס לא יגיע, היא תמות לי."</p>
<p class="עימוד_running-txt">סטלביו פנה אל חדרה של מריסה, נעמד בפתח וראה את לטיציה ישובה לידה על קצה המיטה. היא אחזה בידה וליטפה אותה ברוך, כאילו הייתה ילדה קטנה, קראה לה בשמה. הוא ראה שכיסו אותה בחופנים של שלג, שטפטף על הרצפה ויצר סביבה שלולית. הרופא עמד על רגליו אילם בפינת החדר, פניו מאובנות בהבעה דרוכה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">הגברת לטיציה הביטה בו, והוא פחד שתסלק אותו משם. הוא עמד לומר משהו, לבקש ממנה להתקרב לרגע, אולם אז היא קמה באחת וניגשה אליו כדי לחבק אותו. מייד לאחר מכן פרצה בבכי ומיררה באוזנו, כמעט כמי שמודה באשמה: "אני לא מצליחה להעיר אותה! אני לא מצליחה להעיר אותה!" הוא הידק אותה אליו וליטף את שערה הסתור. זו הפעם הראשונה שראה אותה כך. לאחר מכן התקרב אל המיטה כשהוא מוסיף לתמוך בלטיציה. פניה של מריסה היו לבנות כשל גופה, ושני עיגולים סגולים עיטרו את עיניה העצומות. היא נדפה צחנת אלכוהול שנמרח עליה ללא הועיל.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"הנשימה מאוד חלשה," הסביר לו הרופא מפינת החדר. "גם הדופק בקושי מורגש."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אבל מה יש לה?" סטלביו לא העז אפילו לגעת בה, היא נראתה לו כל כך שברירית. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"אולי שפעת..." השיב הרופא, רווי ספק. "היא לא מגיבה לתרופה! והחום גבוה כל כך שאי אפשר למדוד אותו."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"היא הייתה בסדר. אתמול בערב רק כאבה לה קצת הבטן," מיררה לטיציה בבכי. "היא לא רצתה לאכול והלכה לישון..." היא נשכה את מפרקי אצבעותיה מפני שהבכי לא היה בו כדי לפרוק את ייאושה. "והבוקר לא הצלחתי להעיר אותה!"</p>
<p class="עימוד_running-txt">סטלביו אזר אומץ וליטף את פניה בעדינות. היא בערה למרות הקרח שהונח עליה. "היא גוססת לי," אמר לעצמו ואז הביט ברופא. "מה אפשר לעשות?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"היא צריכה חמצן, בדיקות דם, צילום..." הוא הצביע בחוסר אונים על תיקו הפתוח ועל הכלים שפזורים סביבו. "את מה שאני יכול לעשות עשיתי."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"גברת לטיציה, עזרי לי לכסות אותה טוב, נעטוף אותה בשמיכת צמר יבשה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">היא הביטה בו בעיניים מפוחדות. "מה אתה רוצה לעשות?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני לוקח אותה לבית החולים."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"איך? אי אפשר לנסוע!"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"ככה, בידיים."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"עד לבית החולים?" ליבה רעד מתדהמה ותקווה בה בעת.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"זה שלושה קילומטרים, אולי אפילו פחות..." הוא הביט היישר בעיניה כדי להרגיעה והוסיף: "אני יכול לעשות את זה, גברת לטיציה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">לטיציה הביטה בדוקטור גואלצי לעצה. הוא היסס שבריר שניה ואז הנהן בהסכמה. "ניתן לו לקחת אותה, גברת בלסטריארי. אין לנו זמן לבזבז."</p>
<p class="עימוד_indented-txt">מבין שלל הסיפורים שסופרו על השלג של שנת 56', במשך שנים רבות סופר גם על הבחור הצעיר שנכנס לחדר המיון בסן־ג'ובאני עם בחורה גוועת בזרועותיו. ברגע שהניח אותה על האלונקה, צנח על ברכיו והתנשף כמו אדם גוסס, מפאת האוויר הקפוא ששרף את ריאותיו. "בבקשה, תצילו אותה!" התחנן בין נשימה לנשימה, ורק בקושי הצליחו להבין אותו. </p>
<p class="עימוד_running-txt">הם עזרו לו לקום והכניסו אותו שעה שהרופאים רצו פנימה עם החולה. הם הושיבו אותו ושכנעו אותו בקושי לשתות קצת תה חם שיעזור לו להתאושש, אבל הוא התעקש שהוא בסדר והתחנן שוב שידאגו לה, למריסה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">סטלביו נותר יושב, המרפקים על ברכיו וראשו עמוק בכפות ידיו. הוא התייסר על שלא הצליח להביא אותה לשם מהר יותר. בשלב כלשהו בדרך קרס ארצה תחת הנטל, אפילו שכבר פינו את השלג לאורך הדרך הראשית. נדמה היה לו שנשימותיה הולכות ונעלמות. הוא הרגיש רק מעט מחום גופה כאשר הידק אותה אליו והתחנן למלאך המוות שלא ייקח אותה ממנו. הוא אף רדף לשווא אחר ניידת משטרה על מנת לבקש מהם עזרה, אך הם לא ראו ולא שמעו אותו. </p>
<p class="עימוד_running-txt">זמן רב מאוד חלף, לפחות כך נדמה לו, עד שיצא רופא ושאל את האחיות מי הביא את הבחורה. סטלביו קפץ על רגליו וניגש אליו, איש מבוגר עם משקפיים וחלוק מכופתר בקפידה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"מצבה אנוש," פתח הרופא ואמר בלי כל הקדמה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">אך סטלביו חש הקלה על שעודה בחיים. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"דלקת הצֶפֶק," המשיך, וכאשר ראה את הבעת פניו האבודה של סטלביו, הסביר בפשטות. "דלקת בדופן חלל הבטן. עלינו לנתח כדי להבין את מקור הזיהום."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"לנתח?" חזר על דבריו של הרופא ועיניו נפערו בבהלה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"כן, אבל הבעיה המדאיגה יותר היא שהדם כבר הזדהם. אני לא חושב שהיא תעמוד בהליך הזה, אבל אני לא רואה אפשרות אחרת."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"מה זאת אומרת?" שאל, אף שהבין. לא היה לו אכפת שיחשוב אותו לטיפש: הוא נזקק לזמן כדי לספוג את המכה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"זאת אומרת שאני בספק אם היא תצא בחיים מחדר הניתוח. אבל היא צעירה, אפשר לעשות ניסיון." סטלביו הרכין את ראשו. "צריך לדבר עם המשפחה שלה," הוסיף. "הזמן דוחק."</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא הרים את עיניו אל הרופא. "אז תזדרזו," אמר ונאנח בקול. "אבל מריסה מצפה לילד..." הוסיף כמי שמתחנן בפעם המיליון היום. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"זה יהיה נס אם נצליח להציל את הבחורה," השיב הרופא ונעלם מאחורי דלתות הזכוכית בלי להוסיף דבר. </p>
<p class="עימוד_running-txt">כאשר אטורה ולטיציה סוף סוף הגיעו, הסביר להם סטלביו את המצב כמיטב יכולתו, חזר על מילותיו של הרופא בעיניים נפוחות מבכי וביקש את סליחתם בקול חנוק על שהחליט עבורם בעניין גורלה של מריסה. למשמע הדברים, התיישבו שניהם בייאוש הרסני וניחמו זה את זו בחיבוק מסורבל. לטיציה החניקה את יבבותיה, ואטורה הסתיר את מבטו המרוסק. </p>
<p class="עימוד_running-txt">אחת האחיות הגיעה כדי לרשום את פרטיה של מריסה בטופס כלשהו, והעבירה אותם לחדר ההמתנה במחלקה הכירורגית. הם ישבו וחיכו בדממה, מאובנים. מדי פעם נשמע מישהו מזמזם שיר מאחד החדרים, חסר רגישות לסבלם, ואולי על מנת להקל על סבלו של חולה אחר. לטיציה הביטה בפסל המדונה הקדושה, אחזה בחוזקה בכף ידו של בעלה ומלמלה תפילה אילמת. </p>
<p class="עימוד_running-txt">בשעת אחר הצהריים נפתחה דלת חדר ההמתנה ורופא צעיר נכנס פנימה, הוא נראה כמו הבן של הרופא מהבוקר.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"בלסטריארי?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">ברגע שראו אותו קפצו על רגליהם. אטורה צעד צעד קדימה, כעת היה תורו להתמודד עם הבשורות. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"הסיניורה עברה את הניתוח בהצלחה," אמר הרופא והנהן באיטיות כדי להדגיש שמדובר בחדשות טובות. "היא עדיין מאוד חלשה, אני לא יכול להבטיח לכם שהיא יצאה מכלל סכנה, אבל אפשר לקוות." הם מייד הבחינו בחיוך שחמק לו, והצורך בשביב של תקווה הפך את המחווה הקטנה הזו ליקרה יותר מאוויר לנשימה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"אתם תרפאו אותה, נכון?" שאלה לטיציה כאילו הייתה ילדה קטנה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">הרופא פרש את זרועותיו. "אנחנו צריכים לראות כיצד היא מגיבה לאנטיביוטיקה. החום ירד, והלב שלה חזק ובריא." הוא נאנח, לא היו לו כוחות קסם. "צריך להאמין."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אבל מה היה לה? מה גרם לזה?" הניד אטורה בראשו, עדיין התקשה להאמין שהכול אכן קרה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">הרופא המנתח חיפש דרך פשוטה להסביר, ולפתע הפנה את מבטו אל סטלביו. "הילד..." היסס מפאת הנושא הרגיש. "התפתח בחצוצרה, מחוץ לרחם," הוסיף ברהיטות. </p>
<p class="עימוד_running-txt">לטיציה כיסתה את פיה בידה, כלא מאמינה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני מצטער," סיכם הרופא לפני שפנה משם. </p>
<p class="עימוד_indented-txt">הם נזקקו לכמות נדיבה של אמונה, מפני שמריסה שקעה בשינה ארוכה, שהרופאים התקשו להסביר לנוכח השיפור במדדים. במשך זמן רב נותר החום גבוה, והם חששו שמא הנזק שנגרם בשל הזיהום חמור יותר משחשבו תחילה. אֶמָה פנתה לטובי הרופאים לעצה, אך תשובתם הייתה זהה: קשה לחזות אם ומתי היא תתעורר. האופטימיים מביניהם הסבירו שהגוף של מריסה נמצא במצב מנוחה שמאפשרת לו לתקן את הנזק. כאשר שאלו אותם כמה זמן תוכל להחזיק במצב הזה, הפנו הרופאים את מבטם אל השמיים ונאנחו עמוקות. </p>
<p class="עימוד_running-txt">לטיציה, כל זמן שלא ישבה על קצה מיטתה של מריסה, מצאה נחמה בשיחות נפש ארוכות עם הכומר דוֹן מַריוֹ, בעוד שאטורה הסתגר בתוך עצמו. בכל בוקר הלך עם אשתו לבית החולים, אך התקשה מאוד להביט בבתו השוכבת כך כמתה. כאשר הייתה אשתו בכנסייה הוא חיכה לה בחוץ, על הספסל בגינה, והביט בעצב באימהות הצעירות שישבו בגן המשחקים וליטפו את ילדיהן שבעגלה. הוא חשב על התינוק הקטן שלא שרד וחש חרטה מרה על כל השתיקות שבהן העניש את מריסה אחרי שנפלה בפח של איזה נבל.</p>
<p class="עימוד_running-txt">סטלביו אנסלדו בא לבית החולים ביומיים הראשונים, אולם אז הבין שהיא לא תרצה שיהיה שם, שיחזיק לה את היד ויביט בה קפוא כמו איזה פסל בכנסייה. על כן לקח את המפתחות והלך לפתוח את הצרכנייה, בלי לחכות לאישור. אטורה הניח לו לעשות זאת, הוא היה אדיש לחלוטין. לראשונה בחייו, החנות לא עניינה אותו. סטלביו עבד כמו ארבעה אנשים: הביא סחורה, שירת לקוחות, עמד בקופה ואף עשה משלוחים הביתה בהפסקת הצהריים. העובדה שהעסיק את עצמו עזרה לו. הלקוחות היו אדיבים, סבלניים מהרגיל, ואף נתנו עצות: "אדון אטורה עושה ככה, משתמש בדבק," או: "מריסה אומרת שכך יותר טוב! את האורז היא מסדרת בצד שמאל..." הוא אף התחבב עליהם, והם התחילו לבוא לעיתים קרובות יותר בשביל לראות איך הוא מסתדר. בכל ערב, אחרי שעת הסגירה, עבר סטלביו בבית משפחת בלסטריארי כדי להשאיר את המעטפה עם הכסף ואת ספרי החשבונות, בתקווה שאדון אטורה ייתן בהם מבט. לטיציה התעקשה, חסרת כוחות, שיישאר לאכול משהו, אך הוא מיהר ללכת באמתלה שהוא מאוד עייף. בכל ערב לקח את הטנדר ונסע לבית החולים. הוא עשה עסקה עם הנזירה בֶּרטילָה, שהרשתה לו לשבת על כיסא לצד מיטתה של מריסה בתמורה לסוכריות דבש שהביא עבור הילדים המאושפזים. "עשר דקות, לא יותר," הייתה מזכירה לו בחומרה היתולית, שהרי זו לא שעת הביקור. הוא ישב לצידה וליטף את שערותיה, שלא היו יפות כתמיד, וחשב שעכשיו כשהיא חולה בכלל לא אכפת לו אם היא יפה או מכוערת. רק רצה לשמוע אותה צוחקת. </p>
<p class="עימוד_running-txt">אחר צהריים אחד ירד הילד של השכנים בריצה אל החנות, ואמר לסטלביו שרוצים אותו למעלה אצל הבלסטריארי, שמדובר בעניין דחוף ועליו למהר. </p>
<p class="עימוד_running-txt">כאשר נפתחה הדלת, מצא את הוריה של מריסה נרגשים ומחייכים, לבושים במעיל ומוכנים לצאת לדרך.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"היא התעוררה!" צעקה הגברת לטיציה, נתלתה על צווארו והרעיפה נשיקות על לחיו. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"התקשרו מבית החולים," אמר אדון אטורה, קולו שבור מהתרגשות. הוא חבש את כובעו. "תוריד את הסינר, אתה בא איתנו," הוסיף ונענע בחוזקה את זרועו של סטלביו, כמו שעושים עם בן משפחה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">סטלביו פרץ בצחוק של אושר ועשה כפי שהורו לו. </p>
<p class="עימוד_indented-txt">תהליך השיקום של מריסה היה ממושך. אולם היא, כפי שקיווה סטלביו, התמודדה איתו בחיוך. היא לא נכנעה לקושי ולא לצלקת שחצתה את בטנה והכאיבה לה עם כל תזוזה קטנה. היא התקשתה לאכול וללכת, הכאבים בגב הדירו שינה מעיניה. לטיציה נשארה לצידה שעה שאביה וסטלביו עשו תורנויות בחנות כדי שיוכלו לבקר אותה. הם הביאו לה מאפים מתוקים כדי להשיב לה את התיאבון. חברותיה הגיעו גם הן כדי לארוח לה לחברה, ונזהרו שלא להזכיר את הדלקת המבורכת שהצילה את המוניטין שלה, אפילו יותר מסטלביו אנסלדו. הנזירה בֶּרטִילָה הייתה היחידה שמצאה את האומץ לדבר איתה על צער התינוק שלא נולד. הילד ההוא, שצמח מחוץ למקומו הטבעי וגורלו נחתם, גרם לה לבכות בכל פעם שמצאה פינה לעצמה, בין מסדרונות בית החולים. היא אהבה את הילד ההוא, שאיש לא העז לדבר עליו, וברגעי יגון כואב שמעה הנזירה ברטילה את זעקתה האילמת. היא התיישבה לידה, עודדה אותה והבטיחה שאלוהים ישלח לה ולסטלביו ילדים בריאים. אולם מריסה לא רצתה עוד להעמיד פנים, ויום אחד התוודתה בפניה. היא סיפרה לה על מלפיגי ועל החתונה המתקנת עם סטלביו אנסלדו שאמורה הייתה להתקיים באחד מימי פברואר הקרים, יום שכולם כבר שכחו. הנזירה ברטילה הקשיבה בדממה וליטפה את ידה. היא לא אמרה דבר בעניין עד הרגע שבו, שבועות רבים לאחר מכן, הגיע זמנה של מריסה לחזור הביתה. הן התחבקו בחדר האחות והבטיחו לשוב ולהתראות. </p>
<p class="עימוד_running-txt">ברטילה עזרה למריסה לסגור היטב את המעיל על מנת שלא תתקרר, חייכה ואמרה: "את יודעת, מריסה, אם אני בגילך הייתי פוגשת בחור כמו סטלביו, אולי היום לא הייתי נזירה." </p>
<p class="עימוד_running-txt">מריסה השיבה לה חיוך וחיבקה אותה פעם נוספת לפני שהלכה משם. </p>
<p class="עימוד_indented-txt">כאשר באביב השתחררה מריסה מבית החולים, הוחלט לשלוח אותה אל הרוגע והאוויר הטוב של וילה אסתרינה, בית הנופש של אֶמה ועמנואלה. יש שם כל הדרוש לנוחיותה והיא תוכל לצאת לטיולים נעימים ברגל, כפי שיעצו לה הרופאים. על פי התכנון, לטיציה תשהה שם יחד איתה, ולאטורה תדאג מישהי שאֶמָה מכירה וניתן לסמוך עליה. מישהי שתבוא בכל יום לכמה שעות כדי לנקות את הבית ולבשל. אטורה ניסה להתנגד, מעולם לא רצה עוזרת בית, אבל הנשים במשפחתו לא רצו לשמוע על כך. </p>
<p class="עימוד_running-txt">כך קרה שאטורה וסטלביו בילו זמן רב יחד, אף יותר מקודם. הם עבדו יחד בחנות, ואטורה התעקש שיאכלו יחד בצהריים ובערב. הוא לא רצה להישאר לבדו עם הזרה ההיא, שנסכה בו אי־נוחות וגרמה לו להרגיש אורח בביתו שלו. </p>
<p class="עימוד_running-txt">בתקופה שמריסה הייתה בבית החולים מצא סטלביו חדר יפה ומרוהט להשכרה בביתו של אחד הלקוחות הוותיקים של אטורה, פרופסור בפנסיה ששמח להרוויח כמה פרוטות נוספות עבור בנו ומשפחתו מרובת הנפשות. הדירה עמדה במרחק כמאה מטרים מהחנות, כך שסטלביו היה הולך וחוזר בכל עת שרצה. בימי מחלתה של מריסה היו חייו תזזיתיים והותירו לו זמן מועט למחשבה, אולם כעת משהבריאה, התענה בספקות ובשאלות שלא מצא את האומץ לשאול. </p>
<p class="עימוד_running-txt">במהלך ביקוריו בבית החולים, הוא ומריסה היו רק מעט מאוד לבד. הם שוחחו בנעימים והיא לא חדלה להודות לו ולהפציר בו שינוח, ולא יטריח את עצמו כל כך. היה ברור שהיא אסירת תודה על כל מה שעשה למענה. לטיציה ואטורה התייחסו אליו כאל חתנם, כאילו החתונה לא יצאה לפועל בשל שיבוש זמני. אולם סטלביו ידע שדברים רבים השתנו כעת, כשהילד יצא מהתמונה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">ביום הראשון שבו עזבה מריסה את בית החולים, נסעו הוא ואטורה לווילה בגרוֹטָפֶרַטָה לארוחת צהריים משפחתית. גם אֶמה ועמנואלה הגיעו עם בנם דוֹנָטוֹ, ילד בלונדיני מפונק שסבו נזף בו לא אחת. איש לא העלה בדעתו שסטלביו אינו שייך, הוא היחיד שהבחין בעובדה שמריסה לא עונדת עוד את הטבעת שקנה לה. סטלביו היה מודע להיותו חלק בלתי נפרד מהתא המשפחתי, ולעובדה שייתכן שאיש, פרט למריסה, לא פקפק בדבר נוכחותו. אף אחד לא הזכיר את החתונה שהוחמצה, וגם לא נעשו תוכניות: הכול חג סביב השלווה שאבדה ונמצאה שוב, מבלי להעז ולבקש דבר נוסף. </p>
<p class="עימוד_running-txt">מריסה היא זו שהסירה לבסוף ספק מליבו. בשבת השנייה לשהותה בווילה, בסיום ארוחת הצהריים, הציעה לו לצאת להליכה נעימה ביער האורנים הסמוך לבית. היה זה יום בהיר בחודש מאי, מעט קריר אולם שטוף שמש. הם צעדו זה לצד זו על האדמה הלחה, שחרקה תחת רגליהם בקול פיצוח עצל שהזכיר להבה קטנה. קרני שמש חדרו מבעד לעצים הגבוהים ושלל ריחות מילאו את האוויר, עד שנדמה שהריאות אין בהן די להכיל את כולם. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"סטלביו, אני כבר לא יודעת מה אני רוצה," פתחה מריסה ללא הקדמה, אחרי שהבינה שהחיים חמקמקים מכדי לבזבז זמן על גינונים מיותרים. היא הביטה בו בחיוך מעט עצוב והידקה את ז'קט הצמר לגופה. רק מעט מאוד חום חדר מבין ענפי העצים. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני מבין," השיב מפני שציפה לכך. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"כשהתארסנו לא רציתי אותך..."</p>
<p class="עימוד_running-txt">סטלביו השיב לה בחיוך על גילוי הלב. אחרי הכול, אין זה סוד שאלמלא בגידתו של מלפיגי, לא הייתה אפילו מביטה לעברו. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"אבל לא הייתה לי ברירה אחרת. הרי דיברנו על זה, זוכר?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">סטלביו הנהן. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"עכשיו זה אחרת. עכשיו אני רוצָה אותך." מריסה עצרה לרגע, ניסתה למצוא מילים פשוטות כדי להביע את בליל המחשבות המורכבות שסוערות בראשה מאז קמה ממשכבה. "אבל אני צריכה להבין מדוע."</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא נעץ בה את עיניו, ולא ידע לקבוע אם זו ידיעה טובה או רעה. "את רוצה אותי?" חזר אחריה בפליאה מתונה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"מה אפשר לבקש יותר ממך?" חיוך נמתח על פניה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא צחק באיפוק. "אולי זאת המחלה שמדברת מגרונך, מרי." </p>
<p class="עימוד_running-txt">"מה פתאום," השיבה, משועשעת. "אבל אני סקרנית לדעת: למה כשהכרנו לא הייתה לך חברה?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא תחב את הידיים בכיסי המעיל ומשך בכתפיו. "עד כמה חודשים לפני כן הייתה לי מישהי מפְּרִימָבַלֶה. אבל להורים שלה הפריע שאין לי משפחה," סיפר. "היא אמרה שאני כמו מישהו בלי המלצות. בקיצור, זה לא מצא חן בעיניהם."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"ובגלל זה היא עזבה אותך?" התרעמה מריסה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"זה בטח לא היה הדבר היחיד," נאנח. "יש גם את העניין שלמדתי רק עד כיתה ה', וגדלתי בבית יתומים... היה לי קשה למצוא עבודה טובה, ולא היה לי כסף לחתונה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"נפגעת מאוד?" שאלה עם קמצוץ של קנאה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"לא מאוד, אבל זה השאיר לי טעם מר." הוא הרהר לרגע. "איתך זה שונה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אחת כזאת - עדיף לאבד," מלמלה והתחילה שוב ללכת. אחרי הכול, חשבה, גם משפחתה התנהגה אליו באופן זהה. אם חושבים על זה, ייתכן שהתכסיס שלהם היה אף מרושע יותר.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הם התיישבו על ספסל עץ מבודד תחת פיסת שמש נעימה ושתקו, עד שלבסוף לא הצליח עוד להתאפק. "אז מה קורה עכשיו?" שאל. </p>
<p class="עימוד_running-txt">מריסה נשמה נשימה עמוקה. "אתה צריך לתת לי זמן." היא הביטה בו מלאת תקווה. "זה בסדר?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"כמובן," הנהן.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אתה לא כועס?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"לא," אמר בחיוך מבויש. "אני שמח. חשבתי שאת רוצה להחזיר לי את הטבעת," הוסיף וסימן בראשו על אצבעה העירומה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">היא צחקקה קלות והביטה בקמיצה. "היא גדולה עליי עכשיו, אחרי שרזיתי. זו הסיבה. פחדתי לאבד אותה!"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אז יש לי עוד תקווה? אני יכול להמשיך לבקר אותך?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אתה צריך לבוא!" פלטה בקול רם, אולם אז השפילה לפתע את עיניה. "אבל יש עוד משהו שאתה צריך לדעת..." היא נאנחה בעצב, לא היה לה האומץ להביט בפניו. "הרופא אמר שלא בטוח שאוכל להביא ילדים לעולם. אפשר לקוות, אבל זה קשה," אמרה במבוכה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא הרים באיטיות את הסנטר שלה בתנועה עדינה. "את יודעת, כשגדלתי כיתום אצל הכמרים, כמה ילדים שם היו רוצים אימא כמוך?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">מריסה הביטה בעיניו, מילותיו ריגשו אותה. הם הביטו זה בזה ארוכות ובדממה לפני שפנו אל הדרך המובילה הביתה. </p>
<p class="עימוד_indented-txt">בתחילת הסתיו הייתה מריסה בריאה ומשוקמת. היא שבה לעבודתה בחנות, ושגרת היום רוממה את רוחה. האנשים התעייפו מלדבר על הסיפור שלה. אירוסיה לסטלביו אנסלדו, שהפך לבן משפחה, היו לעובדה שלאיש לא התחשק עוד להתעסק בה. אף שמדי פעם אמרו משהו, נזכרו, נדמה שחודשי המחלה הארוכים כילו את השערורייה והשתיקו את הרכלניות. היו שאף הטילו בה ספק. ייתכן שבסופו של דבר, חטאה היחיד של מריסה היה שחשקה בגבר אחר. וסטלביו הרי בחור טוב, לא? הרבה יותר טוב ממלפיגי המתפרפר ההוא, לא כך? כמה מהגברים הצעירים שבאו לחנות אף הצטערו על שלא הבחינו במריסה קודם לכן. </p>
<p class="עימוד_running-txt">מפעם לפעם העלה אטורה את עניין החתונה, אבל מריסה השתהתה והתחמקה מתשובה. לטיציה זיהתה את ההתלבטות בעיניה וניסתה כבדרך אגב לדבר אל ליבה. אולם מריסה הסתגרה בתוך עצמה ולא הצליחה לפרום את סבך הרגשות שערבלו את בטנה. העובדה שאהבתה למלפיגי התפוררה תחת נטל האכזבה לא העלימה את התשוקה שלמדה להכיר. הערגה, זיכרון קולה המשתנק כאשר לחשה את שמו, חום שפתיו על עורה הלבן. היא הרגישה נשית, חלמה על עתיד משותף ועל ערבי מוזיקה בגרנד־קפה מלפיגי. מעט מאוד חשיבות הייתה לעובדה שמערכת היחסים שחלקו הייתה שקרית, אשליית נעורים שסחפה אותה בתמימותה. עבורה זה היה ממשי. וסטלביו? האם גם הוא ממשי, האם הוא מפלט איתן שגורם לה להחסיר פעימה? נשמותיהם נקשרו בכוח אירועים שלא ניתן למחוק. הוא הציע לה הכול, אפילו העניק לה את החופש לסגת מחתונה שנולדה מטוב לב. מפני שאהב אותה. והיא? האם היא אוהבת אותו בחזרה? התשובה שלה היא כן. בזכות אותם רגשות שלא העז לבטא בקול מפאת המבוכה, ואולי לא ידע כיצד לומר אותם. היא אהבה אותו מפני שהיה חבר ושותף שיודע לכבד ולהבין את השתיקות ביניהם. היא אהבה אותו מפני שבמהלך ארוחות הצהריים בחיק משפחתה, כאשר הביטו זה בזו, הצליחה לדמיין את משפחת אנסלדו סביב השולחן. האם יש בכך די כדי להיות מאושרים? הזמן חלף מבלי לספק לה תשובה. היה עליה לבחור אם להיכנע לספק ולוותר, או להסתכן בחיי נישואין פושרים. </p>
<p class="עימוד_running-txt">אולם אז, באחד מימי ראשון אחר הצהריים, הזמין אותה סטלביו לטיול במרכז העיר. היא התאפרה והסתרקה מול המראה: מחמאותיו האדיבות העניקו לה ביטחון, במיוחד בתקופה ההיא שלא ראתה בעצמה בחורה יפה, שהרי היא עדיין רזה מאוד ושערותיה קצרות. הן נעשו חלשות וחסרות חיים, והיא נאלצה להסתפר כשהייתה חולה. אבל בעיני סטלביו תמיד הייתה יפה. היא פתחה את קופסת התכשיטים בחיפוש אחר שרשרת חמודה, ומצאה בתוכה את טבעת האירוסין. להפתעתה, היא הייתה מספיק הדוקה על האצבע. היא חייכה בשביעות רצון והביטה מהורהרת בכף ידה. לפתע הבינה שאינה רוצה עוד להסיר את הטבעת מהאצבע. זו הייתה התשובה הפשוטה ביותר לכל שאלותיה, ואושר פתאומי הציף אותה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">מאוחר יותר, כאשר טיילו זה לצד זו, אמרה בקול את המילים שסטלביו חיכה להן כל כך. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני רוצה להתחתן איתך! בוא נתחתן, סטֶה!"</p>
<p class="עימוד_running-txt">מתחת לכפפה ענדה את טבעת האירוסין וידעה שזוהי התחלה של חיים חדשים. </p>
<p class="עימוד_indented-txt">מריסה וסטלביו התחתנו ב־15 בפברואר בכנסיית סן־ג'ובאני בַּטיסטה, עם מעט מוזמנים. אֶמה תפרה למריסה חליפה אלגנטית בגון קרם, ז'קט הדוק במותניים וחצאית נפוחה, ונתנה לה במתנה עליונית יפיפייה מפרוות מינק, וכשנשמעו מחאות היא לא הסכימה לשמוע. סטלביו התייעץ עם אטורה בעניין החליפה מפני שלא הבין בדברים כאלה, ואף על פי כן מצא חייט שתפר לו חליפה כל כך אלגנטית ויפה עד שמריסה כמעט הפילה את הזר כשראתה אותה בכנסייה. אטורה, כאשר ליווה את בתו אל החופה, חייך בעונג תחת שפמו. ירח הדבש נדחה לעונה חמה יותר, מפני שרצו מאוד חופשה בים. את הלילה הראשון שלהם העבירו בדירה ברחוב אִילִיָה, זו שנקנתה שנים לפני כן עבור מריסה וכעת רוהטה וסודרה אחרי שהשוכר עזב. ארבעים ושמונה שעות לאחר החתונה סיפרו השמועות שמריסה אנסלדו נראתה מחויכת, עורכת קניות אצל אדון פדריקו הקַצב ובוחרת עבור בעלה אוּמצות שמנות וטריות. בהמשך סיפרו החטטנים שבשנה הראשונה לנישואיהם היא פינקה אותו וגרמה לו להעלות לפחות עשרה קילו. </p>
</div>

			
ספר מודפס
מחיר מוצר 79.20 ₪ מחיר רגיל 89.10 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
מועדון: 74.24 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 44.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות