חצר של ורדים וקוצים 4 חצר של כפור ואור כוכבים

שרה ג’יי מאס

פֵיירָה, רִיסַנְד וחבריהם עדיין שקועים בבנייתם מחדש של חצר הלילה ושל
עולמם שהשתנה, ומתאוששים מהמלחמה ששינתה הכול. כשסולסטיס
החורף מתקרב, כולם מצפים לרגעי השמחה שהוא מביא עימו ולהפוגה
המבורכת מהמציאות המאתגרת.
אבל אפילו אווירת החגיגות לא יכולה להרחיק את צללי העבר. בעוד
פיירה מתכוננת לחגיגות הראשונות שלה כגברת עליונה, דאגתה לאהוביה
רק הולכת ומתעצמת. עד מהרה היא נוכחת לדעת שהם נושאים
פצעים עמוקים ורבים מששיערה, וצלקות שישפיעו שנים רבות על
עתידה ועל עתידם.
שרה ג’יי מאס היא סופרת נוער אמריקנית. סדרת חצר של ורדים
וקוצים שכתבה התקבלה בהתלהבות עצומה ברחבי העולם, תורגמה
לשפות רבות וספריה היו לרבי־מכר. חצר של כפור ואור כוכבים הוא
הרביעי בסדרה.
שם: חצר של ורדים וקוצים 4 חצר של כפור ואור כוכבים
מחבר/ת: שרה ג’יי מאס
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי/פנטזיה
מק״ט: 600010969

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 44.00

👻 1 מותח ומרתק
🚀 1 מומלץ ביותר

קרא פרק ראשון

				
<div id="_idContainer027" class="Basic-Text-Frame _idGenStoryDirection-1" dir="rtl">

<p class="עימוד_chapterheadline">1</p>
<p class="עימוד_מתחת-לפרק">פֵיירָה</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ-מוכנס">השלג הראשון של החורף החל להצליף ברחובות וֵלָרִיס לפני שעה.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">בשבוע שעבר האדמה קפאה לגמרי, וכשסיימתי לכלות את ארוחת הבוקר שלי, שכללה טוסט ובייקון ואחריהם כוס תה חזק ומענג, אבקה לבנה דקה החלה להיבזק על אבני המדרכה הבהירות.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">לא היה לי מושג איפה ריס. הוא לא היה במיטה כשהתעוררתי, והצד שלו במזרן כבר היה קר. זה לא היה יוצא דופן, כי בימים אלה שנינו היינו עסוקים כמעט עד אפיסת כוחות.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">ישבתי ליד שולחן האוכל הארוך העשוי מעץ דובדבן בבית העיר והבטתי במבט מהורהר בפתיתי השלג שהסתחררו מאחורי חלונות הבדולח.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">בעבר חששתי מפני השלג הראשון, חרדתי מפני חורפים ארוכים ואכזריים.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">אבל חורף ארוך ואכזרי הוא שהוביל אותי למעמקי היער יום אחד, לפני כמעט שנתיים. חורף ארוך ואכזרי הביא אותי להרוג זאב מתוך ייאוש, ובסופו של דבר הוביל אותי לכאן – לחיים האלה, ל... אושר הזה.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">גושי שלג גדולים המשיכו לצנוח על העשב היבש בגינה הקדמית הקטנטנה, ולכסות את היתדות והקימורים שעיטרו את הגדר שתחמה אותה.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">כל פתית שלג מרצד עורר בתוכי כוח רענן ומנצנץ. אמנם הייתי הגבירה הנעלה של חצר הלילה, אבל בורכתי גם ביכולות של כל החצרות האחרות. ועכשיו כוחות החורף התעוררו ורצו לשחק.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">כשהרגשתי סוף־סוף ערנית וצלולה מספיק הנמכתי את מחסום החלמיש הכהה שהגן על תודעתי ושיגרתי מחשבה לקשר המנטלי שחיבר ביני לבין רִיס. לאן עפת מוקדם כל כך?</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">שְׁאֵלָתי התנדפה בעלטה. סימן שריס היה רחוק מאוד מוולריס. אולי אפילו מחוץ לגבולות חצר הלילה. גם זה לא היה יוצא דופן – בחודשים האחרונים הוא הִרבה לבקר אצל בעלי בריתנו מהמלחמה כדי לחזק את הקשרים איתם, ליצור קשרי מסחר ולעקוב אחר התוכניות שלהם, עכשיו כשהחומה איננה עוד. הצטרפתי אליו לעיתים קרובות, כשעבודתי אפשרה לי.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">הרמתי את הצלחת שלי, סיימתי את התה וטופפתי לעבר המטבח. משחקי הקרח והשלג יכולים לחכות.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">נוּלָה כבר התחילה להתכונן לארוחת הצהריים ליד שולחן העבודה, ללא אחותה התאומה, קֵרִידוֵון, אבל כשעמדה לקחת ממני את הכלים נופפתי לה בביטול. "אני ארחץ אותם," אמרתי במקום ברכת שלום.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">הרפאית למחצה, שהייתה שקועה עד המרפקים בהכנת פשטידת בשר, חייכה אליי בתודה והניחה לי לעשות את זה. היא לא נהגה להכביר במילים, אם כי לא הייתי קוראת לאף אחת מהתאומות ביישנית. במיוחד מאחר ששתיהן עבדו – ריגלו – עבור ריס ואַזְרִיאֵל.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">"עדיין יורד שלג," הערתי הערה חסרת טעם כשהשקפתי על הגינה מחלון המטבח ורחצתי את הצלחת, המזלג והספל שלי. אֵלֶיין כבר הכינה את הגינה לקראת החורף וכיסתה את השיחים והערוגות העדינות ביותר ביריעות אברזין. "מעניין אם הוא ייחלש מתישהו."</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">נולה כיסתה את הפשטידה בציפוי בצק במלאכת שתי וערב נאה ואצבעותיה הערטילאיות החלו לצבוט את השוליים בתנועות זריזות ומיומנות. "יהיה נחמד אם יהיה לנו סוֹלְסְטִיס לבן," היא אמרה בקול מתנגן אך מהוסה. קול אפוף צללים ולחישות. "לפעמים מזג האוויר מתון מאוד בעונה הזאת."</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">אה, כן. סולסטיס החורף. שיחול בעוד שבוע. עדיין הייתי חדשה יחסית בתפקיד הגבירה הנעלה ולא היה לי מושג מה יהיה תפקידי הרשמי. אם גם הפעם ייערך טקס מייגע על ידי כוהנת עליונה, כמו שאָיוֹנְטֶה עשתה בשנה שעברה –</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">שנה. אלים אדירים, עברה כמעט שנה מאז שריס בא לתבוע את חלקו בעסקה, מתוך רצון נואש להרחיק אותי מהרעל של חצר האביב, להציל אותי מייאושי. אילו הגיע באיחור של דקה בלבד, האֵם יודעת מה היה קורה לי. איפה הייתי עכשיו.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">ממטרי שלג ריקדו והסתחררו בגינה ונלכדו בסיבים החומים של יריעות האברזין שכיסו את השיחים.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">הזיווג שלי – הוא עבד קשה כל כך, ללא טיפת אנוכיות, וללא תקווה שנהיה ביחד אי־פעם.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">שנינו נלחמנו למען האהבה הזאת, ודיממנו למענה. ריס מת למענה.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">עדיין חוויתי את הרגע הזה בחלומותיי, בשינה ובהקיץ. ראיתי את פניו מתרפות, את חזהו מפסיק להתרומם. הרגשתי את הקשר בינינו נקרע, את הריקנות שנפערה בחזי כשהקשר נעלם, כשהוא נעלם. אפילו עכשיו, כשהקשר שוב זרם בינינו כמו נהר של לילה זרוע כוכבים, היעדרו עדיין הדהד בי. העיר אותי משנתי; גרם לי להתנתק באמצע שיחות, ציור או אכילה.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">ריס ידע בדיוק למה נאחזתי בו חזק יותר בלילות מסוימים, למה, ברגעים מסוימים, אפילו תחת אור שמש בהיר וצלול, לפַתִּי את ידו. הוא ידע, כפי שאני ידעתי למה עיניו נעשו מרוחקות מדי פעם והוא הביט בנו במצמוץ, כאילו הוא לא מאמין למראה עיניו, ועיסה את חזהו כאילו הוא מנסה להתגבר על כאב.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">העבודה עזרה לשנינו. אהבתי להיות עסוקה, להיות מרוכזת במשהו, ופחדתי מפני ימי בטלה שקטים, כי אז המחשבות לכדו אותי. כשנשארתי לבד עם מחשבותיי חשבתי רק על ריס מוטל מת על האדמה הסלעית, על מלך הַייבֵּרן שובר את המפרקת של אבי, על כל האילירים שהתפוצצו בשמיים ונשרו ארצה בפתיתי אפר.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">יום אחד אולי אפילו העבודה לא תצליח להדוף את הזיכרונות.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">למרבה המזל, נותרה עבודה רבה לעתיד הקרוב. שיקום ולריס אחרי המתקפות של הייברן היה רק משימה אדירה אחת מני רבות. היו עוד אתגרים רבים, בוולריס ומחוץ לה: בהרים האִילִיריים, בעיר החצובה, בכל רחבי חצר הלילה העצומה. נוסף על כך היו גם החצרות האחרות בפְּרִיתַניָה. וגם שאר העולם החדש שמעבר לה.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">אבל כרגע: הסולסטיס. הלילה הארוך ביותר בשנה. הסתובבתי מהחלון אל נולה, שעדיין שקדה בדקדקנות על שולי הפשטידה. "זה חג מיוחד גם כאן, נכון?" שאלתי כבדרך אגב. "לא רק בחצרות החורף והיום." והאביב.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">"הו, בהחלט," אמרה נולה ורכנה מעל משטח העבודה כדי לבחון את הפשטידה. גם מרגלת מיומנת שהוכשרה על ידי אזריאל וגם טבחית אשפית. "אנחנו אוהבים אותו מאוד. הוא אינטימי וחמים ומקסים. מתנות ומוזיקה ואוכל, לפעמים נערכות סעודות מתחת לכיפת הכוכבים..." ההפך מהמסיבה הענקית והפרועה שנאלצתי לשאת במשך יום שלם בשנה שעברה. אבל – מתנות.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">הייתי חייבת לקנות לכולם מתנות. לא, לא חייבת – אבל רציתי.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">כי גם כל החברים שלי, המשפחה החדשה שלי, נלחמו ודיממו וכמעט מתו.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">סילקתי ממוחי את המחשבות שהציפו אותו: נֶסטָה רוכנת מעל קַסיָאן הפצוע, ושניהם מתכוננים למות ביחד מידי מלך הייברן. הגופה של אבי מוטלת מאחוריהם.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">מתחתי את צווארי מצד לצד. היינו זקוקים לסיבה למסיבה. בימים אלה היה נדיר שכולנו נפגשנו ליותר משעה או שעתיים.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">נולה המשיכה, "זו גם תקופה של מנוחה. והזדמנות להרהר באפלה – ואיך שהיא מאפשרת לאור להאיר דרכה."</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">"יש איזה טקס?"</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">הרפאית למחצה משכה בכתפיה. "כן, אבל אף אחד מאיתנו לא הולך אליו. הוא נועד יותר לאנשים שרוצים לחלוק כבוד להולדת האור מחדש, לרוב באמצעות ישיבה בחושך מוחלט כל הלילה." צל של גיחוך. "בשבילי ובשביל אחותי זו לא חוויה מסעירה במיוחד. וגם לא בשביל הלורד הנעלה."</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">הנהנתי, וניסיתי לא להסגיר את ההקלה שלי על כך שלא אצטרך להיסחב לביקור ארוך במקדש.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">הנחתי את הכלים לייבוש על מתקן העץ ליד הכיור, איחלתי לנולה בהצלחה עם ארוחת הצהריים ועליתי למעלה להתלבש. קרידוון כבר הוציאה בשבילי בגדים, אבל לא ראיתי זכר לאחותה התאומה של נולה כשלבשתי סוודר כבד בצבע פחם ומכנסיים שחורים צמודים, נעלתי מגפיים עם בטנת צמר וקלעתי את שערי בצמה רפויה.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">לפני שנה ארזו אותי בשמלות מהודרות ותכשיטים והציגו אותי לראווה בפני אנשי חצר מתנשאים שבהו בי כאילו הייתי סוסת הרבעה משובחת.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">ואילו כאן... הבטתי בחיוך בטבעת הכסף והספיר על ידִי השמאלית. הטבעת שהשגתי בעצמי מידי האורגת מהיער.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">חיוכי דעך מעט.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">גם אותה עוד ראיתי בזיכרוני. ראיתי את סְטרִיגָה עומדת מול מלך הייברן, מכוסה בדמו של הטרף שלה, ואותו אוחז את ראשה בידיו ושובר את המפרקת שלה. ואז משליך אותה ליצורים שלו.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">קמצתי את אצבעותיי לאגרוף, שאפתי אוויר דרך האף ונשפתי דרך הפה עד שאובדן התחושה בגפיי חלף וקירות החדר הפסיקו ללחוץ עליי.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">ואז יכולתי לסקור כראוי את שלל החפצים האישיים בחדר השינה של ריס – בחדר שלנו. החדר אמנם לא היה קטן, אבל לאחרונה התחלתי להרגיש שהוא קצת... צפוף. שולחן הכתיבה מעץ שושנים הצמוד לאחד הקירות היה מכוסה בניירות וספרים מהעיסוקים של שנינו; את התכשיטים והבגדים שלי נאלצתי לחלק בין החדר הזה לחדר השינה הקודם שלי. ונוסף על כל אלה היו גם כלי נשק.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">פגיונות ולהבים, אשפות חיצים וקשתות. גירדתי את הראש למראה אַלָּה קוצנית, כבדה ומאיימת שריס זרק ליד שולחן הכתיבה ואיכשהו לא שמתי לב אליה עד עכשיו.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">העדפתי לא לדעת. אבל לא היה לי ספק שקסיאן מעורב בזה.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">יכולנו כמובן לאחסן הכול בכיס שבין העולמות, אבל... הסתכלתי במהורהר על סט הלהבים האיליריים שלי, שנשענו על הארון הגבוה.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">אם ניתָּקע בבית בגלל השלג, אול אנצל את היום ואעשה קצת סדר. אמצא מקום להכול. במיוחד לאלה הקוצנית הזאת.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">זה יהיה מאתגר, כי אליין עדיין התגוררה בחדר השינה בהמשך המסדרון. נסטה בחרה לעצמה מקום מגורים משלה בצד השני של העיר, והעדפתי לא לחשוב עליו יותר מדי. לוּשִׁייֶן, לפחות, עבר לגור בדירה אלגנטית ליד הנהר יום אחרי שחזר משדות הקרב. ומחצר האביב.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">לא שאלתי אותו על הביקור הזה אצל טַמְלִין.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">לושיין, מצידו, לא הסביר את הפנס בעין והחתך בשפה שהיו על פניו כשחזר. הוא רק שאל אותי ואת ריס אם אנחנו מכירים מקום מגורים אפשרי בשבילו בוולריס, כי הוא לא רצה להמשיך להטריח אותנו בבית העיר, ולא רצה להיות מבודד בבית הרוח.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">הוא לא הזכיר את אליין, או את הקרבה הפיזית אליה. אליין לא ביקשה ממנו להישאר או לעזוב. ואם החבלות בפניו הטרידו אותה, היא בהחלט לא הסגירה את זה.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">אבל לושיין נשאר ומצא לעצמו תעסוקה, ולעיתים קרובות נעדר במשך כמה ימים או אפילו שבועות ברציפות.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">אבל אף על פי שלושיין ונסטה עברו לדירות משלהם, בית העיר נעשה קטן למדי בימים אלה. במיוחד כשמור, קסיאן ואזריאל נשארו לישון כאן. ובית הרוח היה גדול מדי, רשמי מדי ורחוק מדי ממרכז העיר. נחמד ללילה אחד או שניים, אבל... אהבתי את בית העיר.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">הוא היה הבית שלי. הבית הראשון האמיתי שהיה לי, בכל מובן חשוב.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">ויהיה נחמד לחגוג כאן את הסולסטיס. עם כולם, למרות הצפיפות.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">העוויתי את פניי למראה כל הניירות שחיכו לטיפולי: מכתבים מחצרות אחרות, מכוהנות שניסו להתברג למשרות ומממלכות שונות, הן של בני אנוש והן של פיות. דחיתי את הטיפול בהם במשך שבועות, והיום סוף־סוף פיניתי לעצמי את הבוקר כדי לעבור עליהם.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">הגבירה הנעלה של חצר הלילה, מגינת הקשת בענן ו... מצילת שולחן הכתיבה.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">נחרתי והטלתי את הצמה מעבר לכתפי. אולי מתנת הסולסטיס שלי לעצמי תהיה שכירת מזכירה אישית. מישהי שתקרא את כל הדברים האלה ותענה עליהם, תמיין הכול ותחליט מה חיוני ומה אפשר לשים בצד. כי אם יהיה לי עוד קצת זמן פנוי לעצמי, ולריס...</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">החלטתי לעיין בתקציב החצר, שריס אף פעם לא טרח להתייחס אליו, ולראות מה אפשר להזיז כדי לאפשר הוצאה כזאת. למענו ולמעני.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">ידעתי שיש לנו שפע של משאבים, ושהוצאה כזאת בקושי תשפיע על ההון שלנו, אבל העבודה לא הפריעה לי. אדרבה, אהבתי אותה. הטריטוריה הזאת, העם הזה, היו בליבי לא פחות מבן זוגי. עד אתמול הקדשתי כמעט את כל שעות היממה לסיוע להם. עד שהתבקשתי בנימוס ובאדיבות ללכת הביתה וליהנות מהחג.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">אחרי המלחמה, תושבי ולריס התגייסו ועבדו קשה על שיקום ועזרה הדדית. לפני שהספקתי אפילו להעלות רעיונות איך לעזור להם, כבר הוקמו אגודות רבות שנועדו לסייע לעיר. התחלתי להתנדב בכמה מהן, שהוקדשו למטרות שונות כגון מציאת דיור עבור אנשים שאיבדו את בתיהם בגלל החורבן, ביקור אצל משפחות שנפגעו במלחמה ועזרה באספקת מעילים וציוד לחורף עבור אנשים שאיבדו את ביתם וחפציהם.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">כל הדברים האלה היו חיוניים; זו הייתה עבודה טובה ומספקת. ולמרות הכול... זה לא הספיק. יכולתי לעשות יותר כדי לעזור. באופן אישי. פשוט עדיין לא מצאתי דרך לעשות את זה.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">מתברר שלא רק אני הייתי להוטה לעזור לאנשים שאיבדו הרבה. לקראת החגים הגיע גל חדש של מתנדבים, עד שהאולם הציבורי ליד פלאזת החוט והתכשיט, שבו שכן המטה הראשי של אגודות רבות, התמלא עד אפס מקום. העבודה שלך הייתה חיונית, גבירה, אמרה לי אתמול מנהלת של אחד מארגוני הצדקה. היית כאן כמעט כל יום – עבדת קשה מאוד. קחי לך שבוע חופש. הרווחת את זה. תחגגי עם בן הזוג שלך.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">ניסיתי למחות, התעקשתי שעדיין צריך לחלק עוד הרבה מעילים ועצי הסקה, אבל הפיה רק הצביעה על המתנדבים שמילאו את האולם הציבורי עד להתפקע. יש לנו כל כך הרבה עזרה עד שאנחנו לא יודעים מה לעשות איתה.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">כשניסיתי למחות שוב היא גירשה אותי אל מחוץ לדלת. וסגרה אותה אחריי.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">הבנתי את המסר. ואתמול אחר הצהריים כשהלכתי לשאר הארגונים, נתקלתי ביחס דומה. לכי הביתה ותיהני מהחג.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">אז זה מה שעשיתי. לפחות את החלק הראשון. אשר להנאה...</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">התשובה של ריס לשאלה ששאלתי מוקדם יותר לגבי מקום הימצאו נישאה סוף־סוף במורד הקשר על גבי כוח אפל ומנצנץ. <span class="CharOverride-17">אני במחנה של דֶבלוֹן.</span></p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ"><span class="CharOverride-17">לקח לך כל כך הרבה זמן לענות?</span> המרחק להרים האיליריים אמנם היה רב, אבל תשובות לא היו אמורות להתעכב בדקות שלמות.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">צחוק עמוק. <span class="CharOverride-17">קסיאן היה עסוק בקיטורים. הוא לא עצר לשאוף אוויר.</span></p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ"><span class="CharOverride-17">אילירי מסכן שלי. אנחנו ממש מתעללים בך, אה?</span></p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">השעשוע של ריס גלש לעברי וליטף את תודעתי כמו ידיים עטופות במעטה לילי. אבל אז השעשוע נעלם כהרף עין. <span class="CharOverride-17">קסיאן נכנס לוויכוח עם דבלון. אצור קשר מאוחר יותר.</span> ואחרי חיכוך אוהב בתודעתי, הוא נעלם.</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">בקרוב אקבל דיווח מלא על כל זה, אבל בינתיים...</p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ">הבטתי בחיוך בפתיתי השלג שרקדו מבעד לחלון.</p>

</div>



			

ספר מודפס

מחיר מוצר 69.00 ₪ מחיר רגיל 89.10 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 26.00 ₪ מחיר רגיל 44.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

לפי נושאים

רומנטיקה לנוער מיריבים לאוהבים נובלות פנטזיה רומנטית קסם וכישוף פיות

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!