האחרים 5 מוטבע בעצם 5

אן בישופ
המלחמה שהכריזו בני האדם על השונים מהם דוכאה באכזריות על ידי הבכירים, צורה קדמונית וקטלנית של האחרים. הערים המועטות שנותרו בשליטה אנושית מפוזרות ומרוחקות, ומרבית היושבים בהן יודעים כעת שיש סיבה של ממש לפחד מהארץ הפראית שמקיפה אותם, ומהחשיכה.

חלק מהקהילות האנושיות נאבקות להשתקם, אבל על חצר לייקסייד המלחמה עברה יחסית ללא פגע. ואף על פי כן סיימון וולפגארד, הזאב משנה־הצורה שמנהיג את החצר, מג קורביין נביאת הדם שמתגוררת בה ולהקת בני האדם שלהם חייבים לשתף פעולה כדי לשמור על השלום השברירי.

אלא שכל המאמץ הזה עלול להיות לשווא, בגלל אדם מפוקפק שמגיע לחצר ומעורר עניין רב בקרב הבכירים. הם אינם רואים בו איום – אחרי הכול, איזה נזק יכול טורף קטן כל כך לגרום? אבל מג יודעת עד כמה הוא מסוכן. היא הרי ראתה בקלפים שכל זה יסתיים כשהיא עומדת ליד קבר…

מוטבע בעצם הוא הספר החמישי והאחרון בסדרת האחרים של סופרת רבי־המכר אן בישופ.
שם: האחרים 5 מוטבע בעצם 5
מחבר/ת: אן בישופ
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
מק״ט: 600010901
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 48.00
קרא פרק ראשון
				
	
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h1 id="_idParaDest-2" class="kot-perek">פרק 1</h1>
			<p class="kot">יום הרוח, אחד במֶסִיס<span class="bold CharOverride-6"> </span></p>
			<p class="text-no-hazacha">סיימון וולפגארד, מנהיג <span class="bold">חצר</span> <span class="bold">לייקסייד</span> שהיה להוט להצטרף לחבריו לריצת בוקר מוקדמת, מיהר אל ז־אבי ה<span class="bold">טרה</span><span class="bold"> </span><span class="bold">אינדג</span><span class="bold">'</span><span class="bold">ין</span> שהסתתרו בין עצים ושיחים וצפו בדרך הסלולה המקיפה את <span class="bold">החצר</span>. למעשה, הם צפו באדם שרכב על הדרך בקצב נינוח. </p>
			<p class="text"><זה קובלסקי,> נהם בלייר. זו היתה נהמה שקטה, אבל בן האדם סרק פתאום את הסביבה כאילו אוזניו הקטנות קלטו את הצליל.</p>
			<p class="text"><על אופניים,> הוסיף ניית'ן.</p>
			<p class="text"><הרשינו לו לרכוב בדרכים הסלולות,> אמר סיימון, מודאג קצת מכך שתשומת ליבם התמקדה באדם מוכר יחסית. </p>
			<p class="text">קארל קובלסקי היה אחד מהשוטרים האנושיים שעבדו ישירות עם ה<span class="bold">טרה</span><span class="bold"> </span><span class="bold">אינדג</span><span class="bold">'</span><span class="bold">ין</span> במאמץ להפחית את העימותים בין בני אדם ל<span class="bold">אחרים</span>. בשל כך הוא סומן כאוהב ז־אבים ונקלע בעצמו ללא מעט סכסוכים ועימותים עם בני אדם אחרים. התקרית האחרונה התרחשה שבוע קודם לכן, כשמכונית סטתה "בטעות" וכמעט פגעה בקובלסקי שיצא לרכיבה לפני העבודה. היות שה<span class="bold">טרה</span><span class="bold"> </span><span class="bold">אינדג</span><span class="bold">'</span><span class="bold">ין</span> ראו בכך איום על אחד מחברי הלהקה האנושית שלהם, סיימון, ולאדמיר סנגווינטי והנרי ברגארד — חברי האגודה העסקית של <span class="bold">החצר</span> — החליטו לאפשר ללהקת בני האדם לרכוב בדרכים הסלולות של <span class="bold">החצר</span>. </p>
			<p class="text">סיימון חשב שכל הז־אבים עודכנו בהחלטה של האגודה העסקית — במיוחד ניית'ן, שהיה ז־אב השמירה במשרד הקישור, ובלייר, שהיה אוכף החוק הראשי של <span class="bold">החצר</span> — אבל זו היתה הפעם הראשונה שבני האדם העזו לצאת לרכיבה בדרך שעדיין היו תלויים עליה שלטי אזהרה: "מסיגי גבול ייאכלו".</p>
			<p class="text"><אופניים, סיימון.> הנהמה של בלייר לא היתה שקטה כל כך הפעם.</p>
			<p class="text">ונראה שהיתה רמה מספיק לאוזניים אנושיות, מפני שקובלסקי התחיל לדווש קצת יותר מהר.</p>
			<p class="text"><span class="bold">אה</span><span class="bold">. </span><span class="bold">אופניים</span><span class="bold">.</span> עכשיו סיימון הבין במה באמת התמקדה תשומת ליבם של הז־אבים, ומה היתה הסיבה להתרגשות שלהם. בני האדם רכבו בעבר על אופניים עד למתחם הירוק ולעוד כמה מקומות ב<span class="bold">חצר</span>, והז־אבים היו סקרנים לגבי כלי הרכב הדו־גלגלי. אבל באותם מקרים אופניים שימשו רק אמצעי תחבורה אל משימה או ממנה. הפעם זה יכול להיות משהו אחר.</p>
			<p class="text"><משחק של מרדף?> שאלה בתקווה ג'יין, מלוות הגוף של הוולפגארד.</p>
			<p class="text"><קובלסקי יכול להיות טרף־משחק,> אמר ניית'ן.</p>
			<p class="text"><הוא יודע איך לשחק במרדף?> שאל בלייר.</p>
			<p class="text"><הוא שוטר,> ענה ניית'ן. <הוא רודף אחרי בני אדם כל הזמן.></p>
			<p class="text"><זה לא אומר שהוא מבין את המשחק שלנו.> סיימון חשב שדעתו של ניית'ן על עבודת המשטרה נבעה יותר מתקווה מאשר מהמציאות. ובכל זאת, הם יכלו להציע. אם קובלסקי לא יסכים, הם פשוט ייהנו מריצה רגילה. אבל... אופניים. סיימון ממש רצה לרדוף אחרי דבר כזה. <בואו ננסה.></p>
			<p class="text">הז־אבים הסתערו על הדרך, סיימון ובלייר בראש, וסגרו במהירות את המרחק בין הלהקה וטרף המשחק שלהם. אבל האם יהיה באמת משחק?</p>
			<p class="text">קובלסקי הסתכל לאחור. עיניו נפערו — והוא דיווש מהר יותר.</p>
			<p class="text">יש!</p>
			<p class="text"><אנחנו לא תופסים, רק רודפים,> אמר סיימון.</p>
			<p class="text"><הוא מהיר!> תוך שניות ג'יין פרצה קדימה, עברה את הזכרים והתמקמה לצד הגלגל האחורי של האופניים. </p>
			<p class="text"><אל תתְפסי בגלגלים,> אמר ניית'ן. <אם תיתפס לך שן בחישורים, הלסת כולה עלולה להישבר, או גרוע מזה.></p>
			<p class="text"><הקשבתי לשוטר קארל כשהסביר לגורים על הסכנות בנשיכה של גלגלים,> התפרצה ג'יין, שללא ספק נעלבה מהאזהרה הלא־רצויה. היא התקדמה עוד קצת, והתמקמה ליד השוק של קובלסקי בעמדה מתאימה לנשיכת־משחק. </p>
			<p class="text">קובלסקי העיף מבט בג'יין והגביר את הקצב. במקום לעבור על הגשר שיוביל אותו לאזור של ההוקגארד — ויחייב אותו לבצע את הסיבוב הגדול בתוך 1,200 הדונמים של <span class="bold">החצר</span> — קובלסקי פנה אל הדרך שעברה לצד האגם של האלמנטליות, וחזרה למתחם הירוק.</p>
			<p class="text">הז־אבים רצו, שומרים על מרחק קבוע גם כשקובלסקי האט בעלייה. הם התחלפו בריצה לצד האופניים ודחפו את הטרף שלהם לרוץ ולרוץ. או לדווש ולדווש. כשהגיעו לצומת הדרך הראשית של <span class="bold">החצר</span>, קובלסקי חתך שמאלה לכיוון המתחם הירוק במקום לפנות ימינה לכיוון רחבת השוק.</p>
			<p class="text">הלהקה האטה לריצה קלה כשהטרף התעייף, ומרביתם פנו לחזור אל מתחם הוולפגארד. ניית'ן המשיך לכיוון רחבת השוק ומשרד הקישור, שם ישגיח על השליחים וישמור על מג קורביין, המקשרת האנושית של <span class="bold">החצר</span>. סיימון ובלייר המשיכו לרוץ עם קובלסקי עד שהגיעו למתחם הירוק. משם בלייר המשיך למתחם השירות, וסיימון רץ אל שוקת המים. היא ניצבה במרכזו של המתחם היחיד ב<span class="bold">חצר</span> שבו חיו יחד יצורים ממינים שונים. הוא שתה ממנה ואז שינה צורה לאדם, טבל את ראשו והתיז מים כשהזדקף והעיף את שערו הכהה מפניו. לאחר מכן הרטיב את זרועותיו והחזה שלו, וחייך כשקובלסקי החנה את האופניים והתקרב לשוקת בזהירות.</p>
			<p class="text">"זה היה משחק מרדף מעולה!" אמר סיימון בשמחה. "אתה מבין טוב איך להיות טרף־משחק."</p>
			<p class="text">"באמת?"</p>
			<p class="text">"כן." סיימון הטה את ראשו, מבולבל מהזהירות של בן האדם. האם לא שיחקו הרגע ונהנו? "רוצה מים?"</p>
			<p class="text">"תודה." קובלסקי התיז מים על פניו וצווארו, ואז על זרועותיו. אבל הוא לא שתה.</p>
			<p class="text">סיימון הרהר בזה לרגע ותהה למה קובלסקי לא שתה. בני אדם היו טורפים פולשניים ופיקחים, שלאחרונה הוכיחו ל<span class="bold">טרה</span><span class="bold"> </span><span class="bold">אינדג</span><span class="bold">'</span><span class="bold">ין</span> פעם נוספת מדוע לעולם אי אפשר יהיה לבטוח בהם לגמרי — אחרי הכול, הם אפילו לא בטחו זה בזה. אבל גופנית, הם היו חלשים מאוד בהשוואה לסוגים אחרים של טורפים. למשל, עניין השתייה הזה. המים בשוקת היו לגמרי בסדר. מישהו כבר רוקן את המים מאתמול, השתמש בהם להשקות את העצים בעציצים ואת שאר הצמחים באזור הפתוח ואז מילא את השוקת במים טריים לשתייה ולהתזה. בני אדם ישתו מים שנשאבו מבאר אם יוגשו להם בכוס, בדלי או בכלי קטן אחר, אבל לא יכלו לשתות את אותם מים ממכל חיצוני משותף?</p>
			<p class="text">המחשבה גרמה לו לתהות איך הם הצליחו לשרוד כמין מספיק זמן כדי להפוך לכזאת בעיה.</p>
			<p class="text">"אז מי לא מבין את המשחק?" שאל קובלסקי ושפשף את פניו בידו.</p>
			<p class="text">"להקת הנקבות. בכל פעם שאנחנו מזמינים אותן לשחק, הן עוצרות את האופניים ושואלות אם הן יכולות לעזור לנו במשהו." סיימון פרש את זרועותיו במחווה של "מה הקטע?" ואז הצביע על קובלסקי. "אבל אתה הזמנת אותנו לשחק, וכולנו נהנינו מריצה הגונה."</p>
			<p class="text">קובלסקי גיחך בשקט. "טוב, לי בהחלט היתה ריצה הגונה."</p>
			<p class="text">"מכיוון שהנקבות לא יכולות לדווש רחוק או מהר כמוך, אולי הן יוכלו לשחק במשחק המרדף עם הגורים." והגורים ילמדו איך לרוץ כלהקה בלי להסתכן בכך שטרף אמיתי יבעט בהם. </p>
			<p class="text">סיימון בחן את קובלסקי, שבחן אותו חזרה.</p>
			<p class="text">"אדבר עם רותי," קובלסקי אמר לבסוף.</p>
			<p class="text">שניהם שמעו נקישת כלי זכוכית והסתכלו לכיוון חדר הקיץ הסגור ברשת שמתחת לדירתה של מג קורביין.</p>
			<p class="text">"כנראה מאוחר יותר ממה שחשבתי," אמר קובלסקי. "כדאי שאחזור הביתה ואתכונן לעבודה."</p>
			<p class="text">סיימון צפה בו כשהלך לכיוון האופניים שלו — ולכיוון חדר הקיץ. לרגע אחד היה נראה כאילו קובלסקי עומד לגשת לדבר עם מג, וסיימון הרגיש את שיניו מתארכות לגודל של ז־אב ואת שפתיו נמתחות לאחור בנהמה שקטה. אבל קובלסקי רק הניף את ידו בברכה, אמר, "בוקר טוב, מג," ורכב משם.</p>
			<p class="text">סיימון הקיף את השוקת, ואז נעצר בפתאומיות כשהבין שהוא בצורה האנושית שלו ועירום. עירום מעולם לא היה עניין עד שמג הגיעה ל<span class="bold">חצר</span>. אבל בני אדם הגיבו בדרכים שונות כשראו זה את זה ללא בגדים, גם כשלא היה צורך בבגדים להגנה או לחום. מג הסתגלה לא רע לחברים ששינו צורה לאנושית כדי למסור לה הודעה או לענות על שאלה לפני שחזרו לצורת הנוצות או הפרווה המועדפת עליהם, אבל איתו זה היה אחרת — אולי מפני שהחברות שלהם היתה שונה מכל קשר אחר שהיה לה עם בני אדם או עם ה<span class="bold">טרה</span><span class="bold"> </span><span class="bold">אינדג</span><span class="bold">'</span><span class="bold">ין</span>.</p>
			<p class="text">ברוב הלילות הוא ישן איתה בצורת הז־אב שלו. אומנם לכל אחד מהם היתה דירה משלו, אבל הן היו מחוברות באמצעות חדר הקיץ והמסדרון האחורי שבקומה העליונה, ומיום ליום הן הפכו יותר למאורה אחת, במקום שתיים. אבל הם לא היו זוג כמו שהיו קובלסקי ורותי. מצד שני, ז־אבי ה<span class="bold">טרה</span><span class="bold"> </span><span class="bold">אינדג</span><span class="bold">'</span><span class="bold">ין</span> הזדווגו רק פעם בשנה, כשנקבות הגיעו לעונתן. מג דיממה בתכיפות של נקבות אנושיות, אבל לא הראתה שום עניין גופני בבן זוג. אלא ש...</p>
			<p class="text">שבועיים קודם היא הזמינה אותו לשחות איתה בעירום. שניהם עירומים, בצורה אנושית. היא היתה לחוצה מהכניסה איתו למים, ונראתה מפוחדת אחרי שנישק אותה על הצלקת שלאורך הלסת שלה — צלקת שהשאיר החתך שהציל את הוולפגארד בלייקסייד ועוד ז־אבים רבים ברחבי אזור צפון־המזרח ואפילו מעבר לו.</p>
			<p class="text">הוא נישק אותה בעבר — על המצח, פעם או פעמיים. אבל כשנישק את אותה צלקת הוא הרגיש פרפור של שינוי בתוכו, ובימים שחלפו מאז התעוררה בו הבנה, מעין תחושה פנימית, שהוא לא בדיוק כמו שאר הוולפגארד בלייקסייד. כבר לא.</p>
			<p class="text">אולי זה לא היה רק מתוך התחשבות במג, שאחרי הנשיקה הוא הזמין אותה לשחק משחק של ז־אבים, אף על פי ששניהם נראו כבני אדם. ומאז... טוב, הוא בהחלט שם לב שבמזג אוויר קיצי כזה זכרים אנושיים הסתובבו במאורות שלהם או בסביבתן כמעט בלי בגדים, ואף אחד לא עשה מזה עניין.</p>
			<p class="text">"חם למעלה," אמרה מג בלי להרים את קולה, מפני שלא היתה צריכה. האוזניים שלו אולי נראו אנושיות, אבל הוא עדיין היה ז־אב ושמע אותה מצוין. "הורדתי לכאן אוכל לארוחת בוקר."</p>
			<p class="text">"אתקלח מהר ואצטרף אלייך."</p>
			<p class="text">הוא מיהר להיכנס ולעלות במדרגות לחדר האמבטיה שבדירה שלו. הרחיצה של שערו וגופו לא לקחה זמן רב אבל הוא נשאר מתחת למים, נהנה מהקרירות שלהם על גופו, וחשב על המורכבות שהיא מג קורביין.</p>
			<p class="text">הוא הכניס אותה ל<span class="bold">חצר</span> והציע לה את תפקיד המקשרת האנושית עוד לפני שגילה שהיא נביאת דם, <span class="bold">קסנדרה</span><span class="bold"> </span><span class="bold">סנגווי</span> — זן של נשים אנושיות שראו חזיונות של העתיד כשעורן נחתך. היא ברחה מהאדם שהיתה שייכת לו, וסיימון ושאר ה<span class="bold">טרה</span><span class="bold"> </span><span class="bold">אינדג</span><span class="bold">'</span><span class="bold">ין</span> בלייקסייד נתנו לה מקלט.</p>
			<p class="text">אף שכל זה אולי נשמע פשוט, זה לא היה כך. שום דבר שקשור במג לא היה פשוט. היא היתה האבן הקטנה שהושלכה לאגם שהוא <span class="bold">חצר</span> <span class="bold">לייקסייד</span>, והאדוות שיצרה נוכחותה שינו דברים רבים, כולל את ה<span class="bold">טרה</span><span class="bold"> </span><span class="bold">אינדג</span><span class="bold">'</span><span class="bold">ין</span> שהפכו לחבריה. בגלל מג, תושבי <span class="bold">החצר</span> החלו ליצור קשרים עם בני אדם בדרכים חסרות תקדים — או לפחות, כאלה שלא נשקלו כבר מאות בשנים. בגלל מג, ה<span class="bold">טרה</span><span class="bold"> </span><span class="bold">אינדג</span><span class="bold">'</span><span class="bold">ין</span> ברחבי ת'אסיה ניסו להציל את שאר נביאות הדם, שנזרקו כאילו היו גורות לא רצויות על ידי בני האדם שהיו שייכות להם. ובגלל מג, ל<span class="bold">חצר</span> <span class="bold">לייקסייד</span> היתה להקה אנושית שסיפקה הזדמנויות נוספות להתנסות ולמידה ל<span class="bold">טרה</span><span class="bold"> </span><span class="bold">אינדג</span><span class="bold">'</span><span class="bold">ין</span> בעלי השכלה ממוקדת אדם, שנזקקו למקום שבו יוכלו לתרגל את המיומנויות שלהם עם בני אדם שלא ינצלו את הטעויות שלהם.</p>
			<p class="text">בגלל מג, היתה לו תחושה לא נוחה שמעט מהאנושי דבק בו והפך לחלק בלתי נפרד מצורת הז־אב שלו.</p>
			<p class="text">במהלך השנים היו לא מעט נשים אנושיות שרצו לצאת לטיול תאוותני בצד הפראי ולקיים יחסי מין עם אחד מה<span class="bold">טרה</span><span class="bold"> </span><span class="bold">אינדג</span><span class="bold">'</span><span class="bold">ין</span>. ובאותה מידה לא מעט מה<span class="bold">טרה</span><span class="bold"> </span><span class="bold">אינדג</span><span class="bold">'</span><span class="bold">ין</span> היו סקרנים לגבי סקס כשהם בצורה האנושית שלהם. אבל זה היה עניין של סיפוק גופני ללילה אחד. אצל הסנגווינטי למשל, המטרה היתה פיתוי באמצעות תאווה כדי להיזון מדמו של הטרף המועדף עליהם.</p>
			<p class="text">לקיים יחסי מין שונה מלהפוך לבן זוג של מישהי. זיווג הוא עניין רציני. עניין של להקה ומשפחה. צורות מסוימות של ה<span class="bold">טרה</span><span class="bold"> </span><span class="bold">אינדג</span><span class="bold">'</span><span class="bold">ין</span> מצאו זיווג לכל החיים; אחרות לא. אפילו בין הצורות שבדרך כלל מצאו זיווג לחיים, הקשרים לא תמיד החזיקו מעמד. אביו של סיימון, אליוט, מעולם לא דיבר על הסיבה שבגללה בת הזוג שלו עזבה אותו. ודפני, אחותו של סיימון, לא אמרה להם דבר על בן הזוג שלה או על הסיבה לכך שהגיעה פתאום לבדה ללייקסייד, ממש לפני שהגור שלה נולד.</p>
			<p class="text">לא, קשר של זיווג לא תמיד מחזיק מעמד, וברוב המקרים ההשלכות אינן משמעותיות. להקה עלולה להתפרק אם הזוג הדומיננטי ייפרד. חלק מחבריה עלולים לעזוב ללהקות אחרות, אפילו לחלקים אחרים של היבשת. אבל בדרך כלל לזוג אחד — או לקשר זוגי אחד — לא תהיה השפעה על קיומו של מין שלם. וזה מה שעלול להיות מונח על הכף אם החברוּת שלו עם מג תהפוך למשהו עמוק יותר, אבל לא תצליח לשרוד את משקל הזוגיות והקִרבה הפיזית. הוא הבין את זה. טס, ולאד והנרי הבינו את זה. אולי גם כמה מבני האדם הבינו. אבל הוא לא חשב שמג הבינה את זה, והוא לא היה בטוח שהיא תהיה חזקה מספיק לשאת את המעמסה הזו, נוסף על כל מה שכבר מוטל עליה.</p>
			<p class="text">היא נפגעה מידיהם של בני אדם שכלאו אותה וניצלו אותה. היא נפגעה בדרכים שגרמו לה לפחד מצורת הזכר האנושית. לכן, אף על פי שהוא תהה מדי פעם אם סקס עם מישהי אנושית יהיה שונה אם המישהי האנושית תהיה מג, הוא לא היה מוכן לסכן את החברות שלהם, את החיבור שכבר היה להם. אז הוא היה צריך להיות אפילו יותר זהיר עכשיו — בשבילה, בשבילו, בשביל כולם. כמה מהאנושי ה<span class="bold">טרה</span> <span class="bold">אינדג</span><span class="bold">'</span><span class="bold">ין</span><span class="bold"> </span>ישמרו? הבכירים שאלו את השאלה הזו בלי לפרט אם התכוונו לאוכלוסייה אנושית, להמצאות אנושיות או לאותם היבטים לא מוחשיים של צורה שנספגים עם מאפייניה הגופניים, כשחיים יותר מדי זמן בעור מסוים.</p>
			<p class="text">סיימון סגר את המים, התנגב ולבש זוג מכנסי ג'ינס קצרים, גזורים.</p>
			<p class="text">כשהבכירים שאלו את השאלה בפעם הראשונה, הוא חשב שהם ציפו לתשובה במילים. אבל אחרי המלחמה האחרונה שהביאה לפירוקה של ברית האומות של קל־רומנו בצידו האחר של האתלנתי והחלטתם של הבכירים לדלל ולבודד את עדרי בני האדם בת'אסיה, סיימון הבין שהתשובה תיקבע לפי מה שהבכירים ילמדו מהדברים שיקרו בתוך <span class="bold">חצר</span> <span class="bold">לייקסייד</span> וסביבה. </p>
			<p class="text-no-hazacha ParaOverride-1"><span class="CharOverride-7"></span></p>
			<p class="text-no-hazacha">מג התעסקה בסידור הכלים על השולחן הקטן בחדר הקיץ, אבל מוחה עדיין הריץ את התמונה של סיימון וקארל קובלסקי כשעמדו ודיברו ליד שוקת המים. סיימון נראה שמח. גבו של קארל היה מופנה אל חדר הקיץ, ולכן לא יכלה לראות את פניו, אבל הוא נראה מתוח. היא תהתה למה קארל מרגיש חוסר שקט לגבי משהו ששימח את סיימון כל כך. עם זאת, ז־אבים ובני אדם ראו דברים באותו אופן רק לעיתים רחוקות.</p>
			<p class="text">אבל כשצפתה בהם, למרות הרגשות השונים שגופם שידר, היא הבחינה גם בדומה שביניהם. שלא כמו הנרי ברגארד, שהיה גדול ושרירי אפילו בצורתו האנושית, גם לסיימון וגם לקארל היו הכוח והשרירים הגמישים של ציידים שרודפים אחרי הטרף שלהם — אף שהיא לא חשבה שקארל נאלץ לעיתים קרובות לרוץ אחרי האנשים שהוא עוצר. לשניהם היה שיער כהה, אבל זה של קארל היה מסופר קצר יותר משל סיימון. ההבדל העיקרי, לפחות במבט ראשון, היה בעיניים. עיניו של קארל היו חומות, ושל סיימון היו בצבע הענבר — בין שהיה בצורה אנושית ובין שבצורת הז־אב.</p>
			<p class="text">וכשקארל עזב, היא הבחינה בחלקים של סיימון שבדרך כלל לא היו גלויים. היא הבחינה בהם, אבל לא היתה בטוחה מה הרגישה. מפוחדת, כן, אבל גם קצת סקרנית. היא וסיימון היו חברים, והיא אהבה מאוד את האחיין שלו סם. אבל יותר מכך, הם הפכו לשותפים שפועלים יחד כדי לשמור על <span class="bold">החצר</span> ועל העיר לייקסייד. והם היו שותפים שנחושים לעזור ל<span class="bold">קסנדרה</span><span class="bold"> </span><span class="bold">סנגווי</span> לשרוד בעולם שהיה עמוס מדי בתחושות ובגירויים. </p>
			<p class="text">בסיפורים שקראה, נדמה שאנשים שנמשכים זה לזה רבים הרבה או שיש ביניהם הרבה אי־הבנות או שהם עושים סקס ואז נפרדים ולבסוף חוזרים להיות יחד. אבל אלה היו בני אדם, לא נביאת דם וז־אב. ב<span class="bold">מתחם</span> עשו לה דברים שהגוף שלה זכר, אבל מוחה חסם. דברים שבגללם הרגישה הרבה יותר בנוח ליד סיימון כשהיה בצורת ז־אב. בליבה היא ידעה שסיימון לעולם לא יעשה לה דברים רעים כמו שעשו הגברים ב<span class="bold">מתחם</span>, אבל על אף השיניים והטפרים, היא בכל זאת הרגישה נוח יותר עם הז־אב הפרוותי.</p>
			<p class="text">ובכל זאת, הפעם, כשראתה את סיימון בלי בגדים... מפחיד, כן, אבל היה בה משהו שגם פרפר בהתרגשות מהמחשבה על כך, משהו שגרם לה לתהות איך זה יהיה אם הם...</p>
			<p class="text">"את מוטרדת."</p>
			<p class="text">מג כמעט הפילה את כוס המים מרוב בהלה. היא לא שמעה את סיימון נכנס לחדר הקיץ.</p>
			<p class="text">"אני לא." אבל כשהסתכלה עליו דעתה הוסחה על ידי הגוף הגברי שחשף הכול מלבד החלקים המפחידים, שהוסתרו על ידי מכנסי הג'ינס הגזורים. ואז היא נזכרה שגם היא לא לבשה כלום מלבד שמלת כותנה דקה ותחתונים. כשהתלבשה אחרי המקלחת, זה לא נראה חשוב. </p>
			<p class="text"><span class="bold">היא</span><span class="bold"> </span><span class="bold">ביקשה</span><span class="bold"> </span><span class="bold">את</span><span class="bold"> </span><span class="bold">זה</span><span class="bold">.</span> מג לא יכלה לזכור אם קראה את המשפט הזה בסיפור או אם היה חלק מזיכרון — דימוי מנבואה ישנה. אבל היא ידעה שזה היה תירוץ שגבר השתמש בו כדי להאשים נערה כשהכריח אותה לשכב איתו.</p>
			<p class="text">היא אפילו לא חשבה על זה שהיא כמעט לא לבושה, אבל אם היא הבחינה בגופו של סיימון, האם גם הוא הבחין בשלה? ואם כן...</p>
			<p class="text"><span class="bold">היא</span><span class="bold"> </span><span class="bold">ביקשה</span><span class="bold"> </span><span class="bold">את</span><span class="bold"> </span><span class="bold">זה</span><span class="bold">.</span></p>
			<p class="text">לא! זכר אנושי עשוי לחשוב ככה, אבל לא סיימון, אפילו לא כשהיה בצורה אנושית. המוח שלה ידע את זה. והכול היה יכול להיות פשוט הרבה יותר אם רק היתה מצליחה לשכנע בכך גם את הגוף שלה.</p>
			<p class="text">"את כן." סיימון התקרב אליה, ועיני הענבר שלו הצטמצמו — אבל מג הספיקה לראות את ההבהוב האדום שהעיד על כעס. "לפי הריח שלך את מוטרדת — וגם קצת חושקת. אבל בעיקר, הריח שלך אומר שאת מוטרדת." הוא נהם וחשף ניבים שבהחלט לא היו אנושיים. "קובלסקי הרגיז אותך?"</p>
			<p class="text">"לא." הקרביים שלה רעדו, אבל התשובה שלה היתה ברורה ומוחלטת. הדבר האחרון שרצתה היה שסיימון יכעס על מישהו מחבריה האנושיים. "חשבתי על משהו שהעיק עליי." </p>
			<p class="text">הוא הפסיק לנהום והטה את ראשו. הוא נראה מבולבל ולאו דווקא כועס. "למה את עושה את זה?"</p>
			<p class="text">היא בהתה בו. היא לא רצתה לספר לו על מה חשבה, מה שללא ספק עמד להיות השאלה הבאה שלו, אז היא משכה בכתפיה ושינתה את הנושא למשהו אחר שהיא ידעה שיעניין אותו: אוכל. "לא יכולתי להחליט מה לאכול, אז הבאתי הרבה דברים, כולל את זה." היא הרימה מכל וכף, ואז היססה.</p>
			<p class="text">"מה זה?"</p>
			<p class="text">"יוגורט." היא בלעה כף מלאה ממנו, ותהתה למה מרי לי ורות אמרו שזה ממש טעים. אולי זה היה טעם נרכש? "תנסה קצת." היא מילאה את הכף והושיטה אותה לסיימון, תוהה מה יעשה.</p>
			<p class="text">הוא רכן אל הכף ורחרח. ואז אכל את מה שהוצע לו.</p>
			<p class="text">מג עצרה את נשימתה. היא לא היתה בטוחה אם הוא יירק את היוגורט או יבלע אותו. </p>
			<p class="text">הוא בלע. ואז הוא הסתכל על האוכל האחר שהורידה למטה. "למה שתאכלי את זה, אם את יכולה לאכול חתיכות של בשר ביזון?"</p>
			<p class="text">מכיוון שלא יכלה לומר ביושר שהיא אוהבת את הטעם של ביזון, היא לא ראתה הבדל גדול בין השניים. "מרי לי ורות אמרו שיוגורט מועיל לאיברים הפנימיים, במיוחד של בחורה."</p>
			<p class="text">"אני שמח שאני לא בחורה," הוא מלמל והניח כמה חתיכות של ביזון על צלחת, ולאחר מכן בחן את שאר המזון שהיה על השולחן.</p>
			<p class="text">מג אכלה עוד כף של יוגורט לפני שסגרה את המכל. זהו. היא מילאה את חובתה לאיברים הפנימיים שלה לאותו יום. היא אכלה מחצית מפירות היער, ואז דחפה את הקערה אל סיימון. היא קצת קיוותה שהוא יסרב להצעה ויגיד שיש לו מספיק ביזון לאכול, אבל הוא קיבל את חלקו בשמחה בלי לומר מילה, והיא עברה לכרסם חתיכה של גבינה בשלה.</p>
			<p class="text">"את לא אוכלת," אמר סיימון אחרי כמה דקות.</p>
			<p class="text">"אכלתי מספיק לעכשיו." וזה היה נכון, כי היא תכננה לקפוץ ל<span class="bold">ביס</span><span class="bold"> </span><span class="bold">קטן</span><span class="bold"> </span>לפני העבודה ולראות מה נדין פאלקרו וטס מתכננות להגיש היום בבית הקפה של <span class="bold">החצר</span>.</p>
			<p class="text">הם לקחו את שארית האוכל חזרה לדירה שלה ושטפו את הכלים, ואחר כך סיימון הלך לדירה שלו כדי להתלבש לעבודה.</p>
			<p class="text">מג בהתה בבגדים שבארון שלה ושקלה מה יהיה לבוש משרדי הולם למקשרת האנושית שיתאים גם ליום חם ולח. היא בחרה במכנסיים קצרים בצבע ירוק כהה, חולצה קצרה בצבע ורוד אפרסק וזוג סנדלים שלא רק נראו טוב אלא גם היו נוחים מאוד.</p>
			<p class="text">היא בדקה שהספר שקראה עכשיו נמצא בתיק הבד שלקחה איתה, ולאחר מכן נעלה את הדלת הקדמית של הדירה שלה וירדה במדרגות החיצוניות לחכות לסיימון.</p>
			<p class="text-no-hazacha ParaOverride-1"><span class="CharOverride-7"></span></p>
			<p class="text-no-hazacha">לוטננט קריספין ג'יימס מונטגומרי הפנה את ראשו אל סוכן כוח המשימה החוקר גרג אוסאליבן, שישב במושב האחורי של ניידת הסיור. אך כשאוסאליבן הביט במופגן באדם השלישי במכונית, מונטי החזיר את תשומת ליבו אל השותף שלו, השוטר קארל קובלסקי, שהסיע אותם לפגישה עם ראש העיר החדש בפועל ועם מפקד המשטרה.</p>
			<p class="text">קובלסקי היה גבר נמרץ בסוף שנות העשרים לחייו. שוטר מסור שחשב שהדרך הטובה ביותר לעזור לבני האדם בלייקסייד היא שמירה על קשרי עבודה טובים עם ה<span class="bold">טרה</span><span class="bold"> </span><span class="bold">אינדג</span><span class="bold">'</span><span class="bold">ין</span> — דעה שיצרה כמה בעיות אישיות, בין היתר עם בעל הבית שלו, וכן הביאה לקרע בינו לבין הוריו ואחיו. </p>
			<p class="text">אבל אחרי כל מה שקרה לאחרונה — הטבח בבני האדם בכמה מהערים והעיירות במערב התיכון ובצפון־המערב, שנעשה כנקמה על רצח הוולפגארד באותם אזורים; הסופות שגעשו ברחבי יבשת ת'אסיה והכו גם בלייקסייד; והחשיפה הקצרה אך המבעיתה של בני האדם ל<span class="bold">טרה</span><span class="bold"> </span><span class="bold">אינדג</span><span class="bold">'</span><span class="bold">ין</span> שחיו בארץ הפראית ושמרו עליה — מונטי תהה אם קובלסקי עדיין סבור שיש תקווה כלשהי שבני האדם יצליחו לשרוד למרות העוצמה והזעם של האלמנטלים וה<span class="bold">טרה</span><span class="bold"> </span><span class="bold">אינדג</span><span class="bold">'</span><span class="bold">ין</span> שהיו השיניים והטפרים של נמיד.</p>
			<p class="text">והוא תהה מה יעשה אם קובלסקי ומייקל דיבייני, השוטר השני בצוות שלו, ירצו לעבור לצוות אחר או אפילו לתחנה אחרת בלייקסייד.</p>
			<p class="text">"אתה בסדר?" שאל מונטי. אולי היה עדיף לא לשאול את זה כשאוסאליבן איתם במכונית? הסוכן עשה כמיטב יכולתו ליצור שיח משותף עם סיימון וולפגארד ושאר חברי האגודה העסקית של <span class="bold">החצר</span>, אבל אף אחד עוד לא הכיר אותו מספיק כדי לראות בו חבר של ממש.</p>
			<p class="text">קובלסקי עצר מאחורי אוטובוס שהעלה נוסעים, במקום לעבור נתיב כדי לעקוף אותו. אם הם יעצרו מאחורי כל אוטובוס ויחכו בכל תחנה, הם יאחרו לפגישה.</p>
			<p class="text">מזווית עינו, מונטי ראה את אוסאליבן מניח את ידו על השעון שלו, כמסר שקט: <span class="bold">אפשר</span><span class="bold"> </span><span class="bold">לאחר</span><span class="bold"> </span><span class="bold">לפגישה</span>.</p>
			<p class="text">במראֶה שלהם, מונטי ואוסאליבן היו הפכים. גרג אוסאליבן היה בשנות השלושים המוקדמות. היו לו עיניים ירוקות שתמיד נצצו באינטליגנציה חדה, ושערו הכהה הקצר התחיל להידלדל בקודקוד. כשהיה בתפקיד, היו בו עוצמה ממוקדת והבעת פנים שגרמה למונטי לחשוב על לוחם שבחר באורח חיים סגפני. </p>
			<p class="text">מונטי, אף שטרם מלאו לו ארבעים, היה המבוגר מבין שלושתם. היו לו עור כהה, עיניים חומות ושיער קצר ומתולתל שכבר התחיל להאפיר מעט — ולא כל הקווים בפניו היו קמטי צחוק. כבר לא.</p>
			<p class="text">"יצאתי הבוקר לרכיבה ב<span class="bold">חצר</span> ומצאתי את עצמי במשחק של מרדף עם כמה מהז־אבים," אמר קובלסקי. "אני הייתי הטרף המיועד."</p>
			<p class="text">אוסאליבן רכן קדימה. "אתה בסדר?"</p>
			<p class="text">קובלסקי הציץ במראה, ואז עקף בחדות את האוטובוס שאותת לעצירה בתחנה הבאה. "אימון קשה יותר ממה שהתכוונתי לעשות ביום לח כזה. הז־אבים לא פגעו בי, אם זה מה שאתה שואל. אפילו לא ניסו."</p>
			<p class="text">מונטי ואוסאליבן חיכו.</p>
			<p class="text">"מבחינתם זה היה משחק, ואיכשהו כנראה שידרתי להם שאני מוכן לשחק. אבל אני נשבע באלים, כשרואים אותם מסתובבים ברחבת השוק... זה לא שאפשר לשכוח כמה הם גדולים, אבל לא לגמרי הפנמתי מה המשמעות של הגודל הזה כשהם צדים. כשראיתי אותם דוהרים אליי, האינסטינקטים שלי נכנסו לפעולה וניסיתי לברוח. לא הצלחתי, כמובן."</p>
			<p class="text">"אתה יודע מה עשית כדי להצטרף למשחק?" שאל מונטי בשקט.</p>
			<p class="text">קובלסקי התרכז לרגע בתנועה. "סיימון אמר שהבנות עוצרות ושואלות אם הן יכולות לעזור במשהו במקום לקבל את ההזמנה למשחק, אז אולי פשוט האצתי בִּּמקום לעצור."</p>
			<p class="text">"אינסטינקט של טורף," אמר אוסאליבן. "אם משהו בורח, טורף ירדוף אחריו."</p>
			<p class="text">"אבל הם אף פעם לא רדפו אחרי אף אחד מאיתנו קודם לכן, ואנחנו רוכבים על אופניים לגינת הירק ולמתחם הירוק כל הזמן." הרמזור התחלף לצהוב. קובלסקי בלם במקום להאיץ ולעבור את הצומת לפני שהאור יהפוך לאדום. "בהתחלה חשבתי שהז־אבים שרדפו אחריי לא שמעו שמותר לנו לרכוב בדרכים הסלולות. אבל זיהיתי את ניית'ן, וחשבתי שזיהיתי גם את סיימון. הדרכים מלאות בשלטי אזהרה: 'מסיגי גבול ייאכלו', וברגע הראשון שראיתי אותם רצים לעברי..." הוא נשף ולחץ על דוושת הדלק כשהאור התחלף לירוק. "רק משחק. סיימון חשב שהיה לנו נורא כיף. גם הז־אבים האחרים בטח חשבו ככה."</p>
			<p class="text">"ואתה?" שאל מונטי.</p>
			<p class="text">"אנחנו מסתכלים על אותם דברים ורואים אותם אחרת. פתאום הבנתי כמה קל יהיה לדפוק הכול בגלל סימן שגוי אחד."</p>
			<p class="text">מונטי הביט בחלון ותהה איזה מין סימן ישלחו ראש העיר ומפקד המשטרה החדשים.</p>
			<p class="text-no-hazacha ParaOverride-1"><span class="CharOverride-7"></span></p>
			<p class="text-no-hazacha">מג פתחה את משרד הקישור, ואז הציצה בשעון. ניית'ן איחר, אבל ג'ייק קרואוגארד היה במקומו הקבוע על החומה הנמוכה שהפרידה בין אזור המשלוחים לחצר שמאחורי הסטודיו של הנרי.</p>
			<p class="text">אבל אולי טוב שהיה לה את המשרד לעצמה לעוד דקה.</p>
			<p class="text">הזרועות שלה עקצצו. זו לא היתה אותה תחושה של סיכות ומחטים שהתריעה על נבואה ועל הצורך לחתוך כדי להשמיע אותה. התחושה הפעם היתה מתונה יותר, כמו סוג של תזכורת, ולא אזעקה צווחת.</p>
			<p class="text">היא פתחה את המגירה, הרימה את המכסה של קופסת העץ שהנרי הכין בשבילה והסתכלה על גביהן של כמה מחפיסות הקלפים לגילוי עתידות. היא התחילה ללמוד להשתמש בקלפים כדי לחשוף נבואות, במקום לחתוך את עורה בתער הכסוף. אולי היום היא סוף־סוף תוציא את כל הקלפים מהקופסא ותתחיל להשליך את אלה שלא תזדקק להם כדי ליצור את חפיסת קלפי הנבואה של פורצת הדרך.</p>
			<p class="text">היא העבירה את ידה על הקלפים בניסיון קלוש לערבב אותם. לא שזה שינה משהו. כששְאֵלה נשאלה, הידיים שלה עקצצו והקלפים נבחרו על בסיס עוצמת העקצוץ. </p>
			<p class="text">מג עצמה את עיניה כדי שהבחירה שלה לא תושפע אם תזהה את גבה של חפיסה מסוימת. היא הניחה את קצות אצבעותיה על הקלפים, ולחשה, "מה תהיה המשמעות של מינוי ראש העיר החדש ללייקסייד?"</p>
			<p class="text">שום דבר. שום דבר. היא רפרפה באצבעות על הקלפים ואפילו תחושת הדגדוג דעכה ונעלמה. ואז היא הרגישה רטט בקצות האצבעות של ידה הימנית. היא הזיזה הצידה את הקלפים העליונים עד שהגיעה אל הקלף שיצר את הרטט. היא הרימה את הקלף, פקחה את עיניה — וידעה את התשובה עוד לפני שהפכה אותו כדי לראות את התמונה. זה היה קלף ממשחק הילדים שהתערבב עם קלפי הנבואה שלה. אבל התמונות מהמשחק התבררו כשימושיות, גם אם התשובות שסיפקו היו בדרך כלל לא רצויות. </p>
			<p class="text">מה תהיה המשמעות של מינוי ראש העיר החדש ללייקסייד? סימן שאלה גדול. העתיד טרם הוכרע. עתידה של לייקסייד לא היה מוחלט מאז שה<span class="bold">טרה</span><span class="bold"> </span><span class="bold">אינדג</span><span class="bold">'</span><span class="bold">ין</span> כאן הבינו שתגובת הבכירים לפעולותיה של תנועת <span class="bold">בני</span><span class="bold"> </span><span class="bold">אדם</span><span class="bold"> </span><span class="bold">בראש</span><span class="bold"> </span><span class="bold">ובראשונה</span> עמדה להיות קשה ביותר.</p>
			<p class="text">אבל היא קיוותה לתשובה אחרת היום.</p>
			<p class="text">היא החזירה את הקלף והתחילה לסגור את הקופסא, אבל אז עלתה בראשה שאלה נוספת. לייקסייד היתה עיר בשליטת בני אדם, אבל <span class="bold">החצר</span> היתה שייכת ל<span class="bold">טרה</span><span class="bold"> </span><span class="bold">אינדג</span><span class="bold">'</span><span class="bold">ין</span>. לאור העימותים האחרונים, לכל התפרצות עוינת בין בני האדם ו<span class="bold">האחרים</span> עלולות להיות תוצאות הרות אסון.</p>
			<p class="text">מג עצמה את עיניה והניחה שוב את אצבעותיה על הקלפים. כשהתחילה לעבוד עם החפיסות, היא החליטה למשוך בכל פעם שלושה קלפים שיסמלו נושא, פעולה ותוצאה. היא לא ידעה אם זו הדרך שבה אנשים אחרים משתמשים בקלפים לגילוי עתידות, אבל נראה שהשיטה עובדת טוב עבורה.</p>
			<p class="text">"מה עומד לקרות לחבריי ב<span class="bold">חצר</span>?" היא חזרה על השאלה שוב ושוב בזמן שחיפשה אחר קלפים שיספקו את התשובה. כשבחרה את השלושה שיצרו את הרטט החזק ביותר, היא לקחה אותם אל שולחן העץ הגדול ששימש למיון הדואר והפכה אותם לפי הסדר שבחרה בהם.</p>
			<p class="text">בקלף הראשון היו שלוש תמונות: רכבת, אוטובוס, מכונית. בקלף השני היתה תמונה של פיצוץ. והקלף השלישי... סימן השאלה. העתיד טרם הוכרע.</p>
			<p class="text">זה לא היה טוב.</p>
			<p class="text">היא הוציאה את המחברת מהמגירה, פתחה דף חדש וכתבה את השאלות ואת הקלפים שמשכה כתשובות.</p>
			<p class="text">היא היססה אם להחזיר את הקלפים למקום לפני שתבקש ממישהו אחר להסתכל עליהם, ובאותה מידה היססה אם לשתף מישהו מהאגודה העסקית בתשובה המסוימת הזאת. אולי אחת מהחברות האנושיות שלה? רות סטיוארט גרה מעבר לכביש בבית דו־משפחתי בשדרת קרופילד, ומרי לי עמדה לעבור לדירה באחד מבנייני האבן הצמודים אליו, ש<span class="bold">החצר</span> רכשה לאחרונה כדי לספק מקום מגורים לעובדים שלה, למקרה שיסולקו מדירותיהם השכורות שבבעלות בני אדם. </p>
			<p class="text">נקישה נשמעה על משקוף הדלת שבין חדר המיון לחדר האחורי והבהילה אותה, אבל היא נרגעה כשראתה את טווילה מונטגומרי עומדת ומחכה שתשים אליה לב. חדר המיון היה בדרך כלל מחוץ לתחום לבני אדם, פרט לכמה בני אדם ספורים ומיוחדים, ועכשיו — כשכל כך הרבה אנשים חדשים ביקרו ברחבת השוק — הגבול נאכף שוב בעזרת נהמות ושיניים חדות.</p>
			<p class="text">"בוקר טוב, גברת טווילה," אמרה מג.</p>
			<p class="text">היא שמעה רחשים מהחדר הקדמי והבינה שניית'ן כנראה נכנס בזמן שהשתמשה בקלפים.</p>
			<p class="text">"בוקר טוב, מיס מג." טווילה חצתה את החדר והניחה על שולחן המיון ספל נסיעות וקופסא. "ובוקר טוב גם לך, מר ניית'ן. עומד להיות לנו יום דביק, ואני לא מקנאה בך שאתה צריך ללבוש מעיל של פרווה, לא משנה כמה משובחת היא נראית."</p>
			<p class="text">שתיקה. ואז ניית'ן הגיב לדברים באאוו רך וחזר למיטת הז־אב שנחה תחת אחד מהחלונות הגדולים בחדר הקדמי.</p>
			<p class="text">מג חייכה. טווילה מונטגומרי היתה אימא של לוטננט מונטגומרי. היא היתה אישה רזה עם עור כהה ורפוי מעט בשל גילה, עיניים חומות שבדרך כלל הקרינו טוב לב ושיער קצר ומתולתל שצבעו כבר נטה יותר לכסוף מאשר שחור. היתה לה גם גישה עניינית, והיא לא סבלה חוצפה מאף אחד — תכונה שעוררה בז־אבים עניין רב, ורצון לצפות בה ממרחק בטוח. </p>
			<p class="text">"מר סיימון נכנס ל<span class="bold">ביס</span><span class="bold"> </span><span class="bold">קטן</span><span class="bold"> </span>ורטן משהו על יוגורט ואיברים פנימיים של בנות ועל זה שאת לא אוהבת ביזון," אמרה טווילה. "חשבתי שאולי הוא קודח ומדבר שטויות, אבל מיס טס אמרה שכנראה לא אכלת מספיק לארוחת בוקר, אז היא הכינה לך כריך עם סלט ביצים ועוד כמה דברים." היא השתתקה לרגע. "את לא אוכלת מספיק, ילדה?"</p>
			<p class="text">"לא, גברתי. לא אכלתי הרבה בבית מפני שתכננתי להזמין משהו כשאגיע לעבודה." כשטווילה נעצה בה את מבטה, מג הוסיפה, "אני באמת לא אוהבת טעם של ביזון."</p>
			<p class="text">"ניסיתי חתיכה לפני כמה ימים, וקשה להגיד שזה מצא חן בעיניי גם. אבל אני מניחה שאם הברירה היתה בין לאכול ביזון או להיות רעבה, הייתי אוכלת את זה בלי שום בעיה — וגם את."</p>
			<p class="text">מג הנהנה. "אם זו היתה הברירה, סיימון אולי היה לומד לאהוב יוגורט."</p>
			<p class="text">טווילה צחקה. "באמת?"</p>
			<p class="text">מג דמיינה שמוגשת לה צלחת של חתיכות ביזון מגולגלות וטבולות ביוגורט. היא נרעדה, ותהתה אם אפשר להכין סלט מעשב.</p>
			<p class="text">טווילה טפחה באצבעה קצת מעל לשלושת הקלפים שהיו על השולחן. "מה זה? או שאת לא יכולה להגיד?"</p>
			<p class="text">"אלה קלפים לגילוי עתידות, אבל אני קוראת להם קלפי נבואה. אני מנסה לבדוק אם חלק מה<span class="bold">קסנדרה</span><span class="bold"> </span><span class="bold">סנגווי</span> יוכלו אולי להשתמש בהם כדי לגלות נבואות, במקום לחתוך את עצמן." אלף חתכים. נאמר שזה מספר החתכים שנביאת דם יכלה לספוג לפני החתך שיהרוג אותה או יגרום לה לאבד את שפיותה. מכיוון שרוב הנביאות לא שרדו אחרי גיל שלושים וחמש, מג, שהיתה בת עשרים וארבע, היתה נחושה בדעתה למצוא תחליף לתער.</p>
			<p class="text">"מה הקלפים האלה אומרים לך?" שאלה טווילה.</p>
			<p class="text">"אני לא בטוחה. השאלה ששאלתי היתה מה עומד לקרות לחבריי ב<span class="bold">חצר</span>. הקלפים האלה היו התשובה." מג חיכתה בזמן שהאישה המבוגרת יותר עשתה את דרכה אליה מסביב לשולחן. היא הצביעה על כל קלף. "נושא, פעולה, תוצאה."</p>
			<p class="text">טווילה קימטה את מצחה כשבחנה את קלף הרכבת/אוטובוס/מכונית. "המשמעות היא נסיעות, או תחבורה כשלעצמה?"</p>
			<p class="text">"המשמעות יכולה להיות גם וגם. הקלף נמשך כנושא, אז זה אמור לייצג את הדבר עצמו, אבל באותה מידה זה יכול לומר שאחת מצורות התחבורה הללו מביאה מישהו או משהו ללייקסייד. הפיצוץ, בתור קלף הפעולה, יכול להיות סוג של פיצוץ ממשי שמצריך לקרוא ליחידת החבלנים או עימות רגשי שמתלקח והופך לפיצוץ בין קבוצות של אנשים. אז אולי קבוצה של אנשים שבדרכה ללייקסייד עומדת לגרום לצרות ב<span class="bold">חצר</span>. אני כבר די מיומנת בלמצוא את הקלפים שעונים לשאלה, אבל מרי לי ואני עדיין עובדות על הפענוח הנכון שלהם."</p>
			<p class="text">היא הביטה בטווילה בוחנת את הכרטיסים, והעור שבין השכמות שלה החל לעקצץ. </p>
			<p class="text">"מה אומר סימן השאלה?" שאלה טווילה ונשמעה מוטרדת.</p>
			<p class="text">"העתיד טרם הוכרע. זו גם היתה התשובה שמשכתי כששאלתי על העיר לייקסייד הבוקר." מג בחנה את האישה המבוגרת יותר. "את יודעת מה משמעות הקלפים, נכון?"</p>
			<p class="text">"יש לי איזו מחשבה בנושא, אבל לא משהו שאני רוצה לשתף. עדיין לא." טווילה הלכה לכיוון החדר האחורי.</p>
			<p class="text">"תודה שהבאת את האוכל," אמרה מג.</p>
			<p class="text">טווילה הסתובבה והביטה בה. "אין בעד מה. אל תחסכי באוכל. אין בזה צורך."</p>
			<p class="text">מג הקשיבה לדלת האחורית של המשרד נסגרת. ואז הושיטה את ידה מעל לכתפה וגירדה את גבה. היא חיבבה את טווילה מונטגומרי, ואפילו <span class="bold">האחרים</span> נתנו באישה המבוגרת אמון שרק לעיתים רחוקות נתנו במישהו שהכירו זמן קצר כל כך. וזו היתה הסיבה לכך שהיא הרגישה לא בנוח עכשיו.</p>
			<p class="text">היא רק קיוותה שגברת טווילה תחליט לשתף את המחשבות שלה על הקלפים לפני שמשהו רע יקרה.</p>
			<p class="text-no-hazacha ParaOverride-1"><span class="CharOverride-7"></span></p>
			<p class="text-no-hazacha">טווילה הבריקה את השולחנות בקונסוליה — ממלכתו של אליוט וולפגארד ב<span class="bold">חצר</span>. הוא היה הפנים הציבוריות של <span class="bold">החצר</span>, ה<span class="bold">טרה</span><span class="bold"> </span><span class="bold">אינדג</span><span class="bold">'</span><span class="bold">ין</span> שהיה בקשר עם ראש העיר וחברי מועצת העיר, השתתף באירועים פוליטיים ודיבר עם העיתונות. לא לקח לה הרבה זמן להבין שאליוט הוא הדובר והז־אב הייצוגי של <span class="bold">החצר</span>, אבל סיימון הוא המנהיג האמיתי.</p>
			<p class="text">"לבני האדם האחרים מעולם לא לקח כל כך הרבה זמן לנקות את השולחנות," אמר אליוט. </p>
			<p class="text">טווילה קפצה והזדקפה בהפתעה ופנתה לעמוד מולו. היא לא שמעה אותו יורד מהמשרד שלו בקומה השנייה.</p>
			<p class="text">במבט חטוף, אפשר היה לטעות ולחשוב שהוא מנכ"ל של חברה מצליחה: חליפות יקרות, שיער מידלדל שסוּפר על ידי מישהו שוודאי גבה יותר ממה שהיא בדרך כלל השתכרה בשבוע, גוף גמיש ששידר שעות של אימון במכון כושר. כן, אפשר היה לחשוב שהוא כזה, והיא היתה מוכנה להתערב שהרבה מנכ"לים ופוליטיקאים שגו במחשבה שהעובדה שהוא נראה כמוהם אומרת שהוא גם חושב כמוהם. אבל עיני הענבר היו עיני ז־אב, וגם אם בני אדם התעלמו לעיתים ממה שהוא, היא היתה בטוחה שאליוט מעולם לא שכח.</p>
			<p class="text">"אני רואה שלא לקח להם הרבה זמן לנקות כאן, ולכן לוקח לי יותר זמן מהרגיל לנקות כמו שצריך עכשיו," היא ענתה.</p>
			<p class="text">אליוט בחן אותה. היא התחילה להתרגל לזה. לע־ורבים שעבדו ברחבת השוק היו יותר שאלות מאשר לבית מלא ילדים קטנים, ולפחות אחד מהם הצטרף אליה בכל פעם שנכנסה לחנות כדי לקנות משהו, והתעניין לדעת למה היא בחרה בדבר אחד ולא באחר. הז־אבים בחנו אותה, בחנו את כל בני האדם שקיבלו גישה מסוימת לחנויות שב<span class="bold">חצר</span>, אבל היא שמה לב שהם בחנו אותה, את נדין פאלקרו ואת קת'רין דיבייני, אימו של השוטר דיבייני, יותר מאשר את הנשים הצעירות יותר שהיו חלק מלהקת הנקבות של מג קורביין.</p>
			<p class="text">מי לימד את הצעירים בלהקת הז־אבים?</p>
			<p class="text">"בואי הנה," אמר אליוט. כשהיא לא זזה, הוא הוסיף, "בבקשה."</p>
			<p class="text">הוא הוביל אותה אל ארונות התיוק שניצבו לאורך קיר אחד, ואז הצביע על ערימה של תיקיות על סף קריסה שעמדה על שולחן קטן צמוד לארונית האחרונה. "את יודעת איך לתייק את זה בדרך האנושית?"</p>
			<p class="text">היא לקחה את אחת התיקיות, הביטה בכותרת שעל הלשונית ופתחה את מגירת התיקיות המתאימה. ואז היא פתחה מגירה אחרת. ועוד אחת.</p>
			<p class="text">היא סגרה את המגירות ופנתה להביט בו. "מה השטויות האלה?"</p>
			<p class="text">"זו הדרך האנושית לתייק ניירת."</p>
			<p class="text">"אם אתה אומר."</p>
			<p class="text">בעיניו של אליוט חלף הבהוב אדום, כמו הבזק של ברק. "למה את מתכוונת?"</p>
			<p class="text">"אני מתכוונת שלמי שעשה את זה היתה שיטה משלו למצוא דברים, אבל הוא הפך את זה לכמעט בלתי אפשרי בשביל מישהו אחר למצוא את התיקייה הנכונה, או שהטיפש סתם דחף דברים למגירות וקיווה שלעולם לא יבקשו ממנו למצוא משהו." היא צעדה קדימה והשליכה את התיקייה על הערימה המתנדנדת, ואליוט צעד לאחור. המבט שלו גרם לה לחשוב שהוא ממש רצה לקרוע מישהו לגזרים, והיא זאת שהיתה שם.</p>
			<p class="text">"את יכולה לסדר את זה?" הוא שאל.</p>
			<p class="text">נראה כאילו הוא מתקשה לבטא את המילים, והיא תהתה מה לא בסדר עם הפה שלו, שהיה לגמרי בסדר לפני דקה.</p>
			<p class="text">"את יודעת איך לעבוד במקום כזה?"</p>
			<p class="text">לכל אחד ב<span class="bold">חצר</span> היתה עבודה. לכל חבר בלהקת הז־אבים היה תפקיד. ואף על פי שלא כל בני האדם שהורשו לחלוק בשפע של <span class="bold">החצר</span> קיבלו משימות רשמיות, היה ברור ש<span class="bold">האחרים</span> מצפים מכל דייר חדש לחשוב אילו כישורים הוא יכול להציע שיצדיקו את הקבלה שלו. </p>
			<p class="text">טווילה שקלה את דבריו של אליוט. זה יהיה שינוי משטיפת רצפות וקרצוף שירותים — אף על פי שהם היו זקוקים למישהו שיעשה גם את זה. היא חשבה שלא הרבה אנשים מטרידים את אליוט, אז זה יהיה רגוע יותר מאשר עבודה באחת מהחנויות ברחבת השוק, והיא בהחלט תשמח לקצת שלווה במהלך היום אם היא עומדת לעזור להשגיח על הילדים בשעות אחר הצהריים.</p>
			<p class="text">"לא למדתי הקלדה ומחשבים וכל זה," היא אמרה לבסוף. "לענות לטלפון ולתייק, את זה אני יכולה לעשות בשבילך. אבל רק בבקרים, כשהילדים לומדים. באתי ללייקסייד לעזור לקריספין לטפל בליזי, וזה בעדיפות ראשונה."</p>
			<p class="text">"כמובן," אמר אליוט ברוגע, ההגייה שלו שוב חדה וברורה. "אנחנו מטפלים בצעירים שלנו." הוא עצר לרגע לפני ששיתף, "סם הוא הנכד שלי."</p>
			<p class="text">טווילה חייכה. "הוא ילד נהדר." היא ראתה את סם ברחבת השוק, לפעמים מבלה עם הילדים האחרים, אבל לעיתים קרובות יותר בחברת מג קורביין וז־אב צעיר בשם סקיפי. בפעם הראשונה שראתה אותו והבחינה בעיניו האפורות, היא חשבה שהוא ילד אנושי ששערו הוא תערובת משונה של זהב ואפור. והיא גם חשבה שהוא אחיה הצעיר של מג, או בן דוד. אבל אז היא ראתה את מג עם גור ז־אב בעל אותם הצבעים בדיוק.</p>
			<p class="text">"הסיירה כתבה מחשבים והקלדה כחלק מהכישורים שלה," אמר אליוט. "אולי היא תוכל —"</p>
			<p class="text">"לא."</p>
			<p class="text">החדות בקולה הפתיעה אותה יותר משהפתיעה את אליוט. אבל היה לה זמן לחשוב על קלפי הנבואה שמג משכה באותו בוקר. היא לא ידעה איך מישהו אחר היה מפרש את הקלפים האלה, אבל ידעה מה היא הסיקה מהם לגבי המשפחה שלה. הכעיס אותה והכאיב לליבה להבין שסיירה שיקרה לקריספין כשהתעקשה שאין לה שום דרך ליצור קשר עם אחיהם, סיירוס. אם היתה מדברת בכנות, קריספין כנראה לא היה משלם על כרטיס הרכבת של סיירוס ללייקסייד כמו ששילם על אימא שלו, אחותו ושתי האחייניות שלו, אבל הוא כן היה מתקשר לאחיו ומתרה בו לעזוב את טולנד לפני שהסערה הכתה.</p>
			<p class="text">טווילה הביטה באליוט. לא המנהיג האמיתי, אבל היה לו תפקיד משמעותי ב<span class="bold">חצר</span> ובין הז־אבים. היא לא יכלה לבקש את עזרתו של קריספין באימות החשדות שלה. כקצין משטרה היו לו את האמצעים לגלות את האמת, אבל זה ייצור בעיות בינו ובין אחותו הקטנה אחרי שיבין שסיירה היתה בקשר עם סיירוס. "סיירה שלי היא ילדה טובה. היא חכמה, טובת לב, חרוצה ואוהבת את הילדות שלה. וברוב הימים ולגבי רוב הדברים, אפשר לסמוך עליה. אבל לכולנו יש חולשות, מר אליוט, והחולשה של סיירה היא אחיה סיירוס. הוא מסובב לה את הראש ומצליח לשכנע אותה לעשות דברים שהיא לא אמורה לעשות — דברים שהיא יודעת שהם לא בסדר."</p>
			<p class="text">טווילה הסתכלה סביבה בקומה הראשונה של הקונסוליה. "זה כמו משרד ממשלתי כאן. חלק מהדברים הם יומיומיים ולא חשובים, וחלק מהדברים הם לא עניינו של אף אחד מלבדך. אם סיירה תעבוד כאן בשבילך וסיירוס יגיע וילחץ עליה להעביר לו מידע ששווה למכור, היא אולי תתנגד לזמן־מה, אבל בסופו של דבר היא תיכנע לו ואז תנסה להצדיק את המעשה ולהסביר למה זה היה צריך להיות ברשותו. וזה יגרום לבעיות לה ולכולנו."</p>
			<p class="text">"אבל הסיירוס לא כאן," אמר אליוט.</p>
			<p class="text">"אני חושבת שהוא אולי בדרכו הנה." היא ניגשה אל אחד השולחנות ורשמה את מספר הטלפון של <span class="bold">יללת</span><span class="bold"> </span><span class="bold">הקריאה</span><span class="bold"> </span><span class="bold">הטובה</span>. היא תלשה את הדף והושיטה אותו לאליוט. "סיירה אמרה לי ולקריספין שסיירוס לא השאיר מספר שבו נוכל ליצור איתו קשר. אני חושבת שהיא שיקרה. אני חושבת שהיא התקשרה אליו כמה פעמים מאז שהגענו הנה. אני לא יודעת אם היא עשתה שיחות מטלפונים אחרים בלי רשות, אבל כשראיתי אותה משתמשת בטלפון שליד הקופה ביום שמר סיימון ומר ולאד לא היו בחזית החנות, היא נלחצה וטענה שהיא מזמינה פיצה. אני יכולה להגיד לך שהילדים לא אכלו פיצה בארוחת הצהריים באותו יום." היא היססה. "למשטרה יש דרכים לבדוק שיחות שנעשו ממספר מסוים, אבל אני לא יכולה לבקש מקריספין לבדוק את זה. גם אם אני טועה והיא לא התקשרה לסיירוס מאז שהגענו ללייקסייד, השקר שהיא סיפרה עוד לפני שיצאנו מטולנד ייצור מתח בינה לבין קריספין."</p>
			<p class="text">סיירוס תמיד הצליח ליצור מתח בין האחים שלו, גם כשקריספין הגן על סיירה.</p>
			<p class="text">"הרבה שיחות נעשות מהטלפון בחנות," אמר אליוט.</p>
			<p class="text">"סבירות גבוהה שזה יהיה מספר של טולנד. מספר שמר סיימון ומר ולאד לא יזהו."</p>
			<p class="text">"בסדר." אליוט קיפל את הנייר ושם אותו בכיסו. "אם הגורה שלך לא מתאימה, את יכולה לחשוב על מישהו אחר שכן מתאים?"</p>
			<p class="text">"קת'רין דיבייני," ענתה טווילה. "היא עבדה כעוזרת אישית. סביר להניח שהיא יודעת איך לנהל משרד כזה טוב יותר מכולנו יחד. אני יודעת שפיט דנבי שאל אותה אם תסכים לעבוד אצלו כמה פעמים בשבוע, אחרי הצהריים."</p>
			<p class="text">אליוט לא שאל למה עובדת מוכשרת כזאת פנויה לעבודה, וטווילה לא ניסתה להסביר. כמוה, קת'רין פוטרה מפני שלא הסכימה להצטרף לתנועת <span class="bold">בני</span><span class="bold"> </span><span class="bold">אדם</span><span class="bold"> </span><span class="bold">בראש</span><span class="bold"> </span><span class="bold">ובראשונה</span> כדי לשמור על מקום העבודה שלה.</p>
			<p class="text">"תגידי לקת'רין לדבר איתי." אליוט פנה אל המדרגות. הרגל שלו היתה על המדרגה הראשונה כשהטלפון צלצל. הוא הסתכל אליה.</p>
			<p class="text">"לענות?" שאלה טווילה.</p>
			<p class="text">"כן." אליוט המשיך לעלות למעלה. "תודה."</p>
			<p class="text">טווילה חייכה והרימה את השפופרת. "קונסוליית <span class="bold">החצר</span>, טווילה מדברת."</p>
		</div>


			
ספר מודפס
מחיר מוצר 69.00 ₪ מחיר רגיל 97.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 26.00 ₪ מחיר רגיל 48.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות