ולינדר

דנה לוי אלגרוד
כל משיכת קשת זעקה את מצוקתי. כל פריטת מיתר הפכה לדמעה.
בעולם שבו אין זכות לאהוב, המנגינה נעשית אפלה.

בשנת 1938 הפחד הגדול ביותר שלי היה לנגן סולו על במת הקונצרטחבאו באמסטרדם.
בשנת 1940 פלשו הנאצים להולנד, והפחד הגדול ביותר שלי היה שלא אוכל לאחוז שוב בכינור ולספר את הסיפור שלי.
שמי אלקה ברנשטיין ואני כנרית מחוננת.
הנגינה הייתה עבורי כמו אוויר לנשימה, ואני ניגנתי למען הגבר שלי.
הגבר שנאלץ לעזוב אותי ולהילחם עבור מי ששאפו להשמיד אותי.
חשיכה ירדה על הנגינה שלי ומילותיי נעלמו.
אך בתוך הלב פנימה קיוויתי והתפללתי שהמנגינה שלנו לא תכבה לעולם.

ולינדר הוא רומן היסטורי מטלטל שנקרא בנשימה עצורה.
ספריה ההיסטוריים הקודמים של דנה לוי אלגרוד, פלר דה ליס, דואט ההבטחה ודואט ולנטינה, היו כולם לרבי־מכר.
שם: ולינדר
מחבר/ת: דנה לוי אלגרוד
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
מק״ט: 600010700
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 37.00
✈️ 1 מתאים לטיסה
קרא פרק ראשון
					
		<div class="_idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
			<div id="page6" role="doc-pagebreak" aria-label="6" epub:type="pagebreak"></div>
			<h1 class="perek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-2">פרק</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-2"> 1</span></span></h1>
			<p class="tahatperek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"></p>
			<h3 class="down-tatle sigil_not_in_toc" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-3">אוגוסט</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-3"> 1938</span></span></h3>
			<p class="paragraph-no-hazaha">אני אוחזת בווילונות הקטיפה השחורים שמפרידים בין הבמה לאולם ומציצה אל הקהל הרב שהגיע הערב. ליבי נוגח בחזי כאשר עיניי מתרוצצות על האורחים. בני משפחה, חברים, חובבי מוזיקה קלאסית וציידי כשרונות. כולם הגיעו לקונצרט כדי להאזין לתזמורת<span class="no-break"> שלנו.</span></p>
			<p class="textindent">אני מחבקת את הכינור ומבטי נודד מכיסא לכיסא באי־שקט. אימא ואבא יושבים בשורה השלישית. אימא לובשת שמלת סאטן כחולה, שערה הברונטי מעוצב בקפידה ועגילי היהלומים שמשתלשלים מאוזניה מנצנצים עם תנועות ראשה. אבא לובש חליפת שלושה חלקים שחורה ועל צווארו עניבת פפיון. שערו הבהיר מסורק הצידה ומשקפיו הכסופים משווים לו מראה מכובד. הם נראים גאים ונרגשים. לצידם יושבים שני השותפים העסקיים של אבא בלוויית הנשים שלהם, ובשורה שמעל יושבים אוליבר ואן, הצלעות השלישית והרביעית במלבן היציב של<span class="no-break"> חיי.</span></p>
			<p class="textindent">עיניי פונות אל הכיסא המיותם שלידם, ואנקת תסכול בוקעת מגרוני. האדם החשוב ביותר עבורי לא נמצא<span class="no-break"> </span><span class="no-break">כאן.</span></p>
			<p class="textindent">"אֶלקה, את מוכנה להופעת הסולו שלך?" שואל אדון הנדריק, מנהל התזמורת, וטופח בעידוד על<span class="no-break"> כתפי.</span></p>
			<p class="textindent">הווילון נשמט מכף ידי ואני מהנהנת. שכמותיי מאובנות מרוב<span class="no-break"> לחץ.</span></p>
			<div id="page7" role="doc-pagebreak" aria-label="7" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">"לנגן סולו באולם הקטן של הקונצרטחֶבַּאוּ זה כבוד גדול עבור כל בחור ובחורה." הוא מחייך אליי. "עבורך זאת רק מדרגה בדרך לאולם הראשי עם התזמורת<span class="no-break"> המלכותית."</span></p>
			<p class="textindent">"תודה, אדון הנדריק." אני מלטפת את הכינור. "אבל... אבל אני לא בטוחה שאני ראויה לכבוד<span class="no-break"> הזה."</span></p>
			<p class="textindent">"טבעי להתרגש מהמעמד." הוא מסיט מעט את הווילון ומהנהן בסיפוק למראה הקהל הרב. "אך אני בטוח שלא תאכזבי את האורחים שהגיעו לצפות בך." הוא שומט את הווילון וניגש אל<span class="no-break"> הבמה.</span></p>
			<p class="textindent">אצבעותיי מלטפות את המיתרים ואני מלכסנת מבט אל חברי התזמורת הצעירה. כולם לבושים בבגדיהם היפים ביותר וההתרגשות העזה ניכרת בחיוכיהם<span class="no-break"> המתוחים.</span></p>
			<p class="textindent">אני משפילה את עיניי אל שמלת השיפון שאימא רכשה עבורי. היא בגוון לילך בהיר, ארוכה ויפהפייה, ובהחלט מתאימה למעמד של נגנית סולו, אך אני חשה כמו מתחזה. החשש מכך שהקהל כולו יבחין בחוסר הביטחון שלי משתק את גפיי, והברך שלי שולחת פעימות כאב במעלה<span class="no-break"> ירכי.</span></p>
			<p class="textindent">"ולינדר." הקול העמוק נשמע<span class="no-break"> מאחוריי.</span></p>
			<p class="textindent">"וולף, הגעת." ליבי מנתר בחזי ואני מסתובבת אליו בעיניים<span class="no-break"> נוצצות.</span></p>
			<p class="textindent">פניו היפות חבולות ושערו הבהיר לח מזיעה. הוא לובש חליפה שחורה ועונב עניבה. כנראה החליף בגדים במועדון האגרוף והגיע היישר<span class="no-break"> לכאן.</span></p>
			<p class="textindent">"ניצחת בקרב?" עיניי ננעצות בשפתו התחתונה<span class="no-break"> הנפוחה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">הוא קד בראשו<span class="no-break"> לאישור.</span></p>
			<p class="textindent">"אתה יודע שלא הייתי מחמיצה קרב בהשתתפותך אם לא הייתי חייבת להיות כאן, נכון?" אני מקמטת את אפי. "הייתי מעדיפה שנעזוב את האולם ושנחגוג את הניצחון<span class="no-break"> שלך."</span></p>
			<p class="textindent">"זה לא הערב שלי. זה הערב שלך." רמז קל לחיוך מופיע על<span class="no-break"> פניו.</span></p>
			<div id="page8" role="doc-pagebreak" aria-label="8" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">"אני לא מוכנה לסולו שלי. כל מי שיושב באולם יצפה בי נכשלת." דמעה זולגת על לחיי. "הברך שלי כואבת. זה סימן שלא אצליח לעמוד על<span class="no-break"> הבמה</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">וולפגנג שולח מבט אל חברי התזמורת ומעווה את פניו בלעג. הוא נועץ אצבע מתחת לסנטרי ומאלץ אותי להביט בעיניו הכחולות הנחושות. "ולינדר, מי הפסל הטוב ביותר בעולם<span class="no-break"> בעיניי?"</span></p>
			<p class="textindent">"אוגוסט רודן," אני משיבה ללא<span class="no-break"> היסוס.</span></p>
			<p class="textindent">"בזכות איזו<span class="no-break"> יצירה?"</span></p>
			<p class="textindent">"שערי הגיהינום." אני גונבת<span class="no-break"> נשימה.</span></p>
			<p class="textindent">"מי הצייר הטוב ביותר בעולם?" הוא מסלק את הדמעה<span class="no-break"> מלחיי.</span></p>
			<p class="textindent">"כולם יגידו קלוד מונה, אבל אתה תגיד ואסילי קנדינסקי." אצבעותיי מרפרפות על<span class="no-break"> המיתרים.</span></p>
			<p class="textindent">"בזכות איזו<span class="no-break"> יצירה?"</span></p>
			<p class="textindent">"שמש רוטרדם." אני מצליחה לגנוב נשימה<span class="no-break"> נוספת.</span></p>
			<p class="textindent">"ומי הכנר הטוב ביותר<span class="no-break"> בעולם</span><span class="no-break">?"</span></p>
			<p class="textindent">"יוזף יואכים." אני מחייכת. "והיצירה היפה ביותר שלו היא קונצ'רטו לכינור שברהמס כתב<span class="no-break"> עבורו."</span></p>
			<p class="textindent">"תשובה שגויה." וולפגנג מזיז את ראשו מצד לצד. "מי הכנר הטוב ביותר בעולם<span class="no-break"> בעיניי?"</span></p>
			<p class="textindent">"אתה... אתה תגיד שאני." סומק מציף את<span class="no-break"> לחיי.</span></p>
			<p class="textindent">"בזכות איזו<span class="no-break"> יצירה</span><span class="no-break">?"</span></p>
			<p class="textindent">"זו שעדיין לא<span class="no-break"> נכתבה."</span></p>
			<p class="textindent">"והערב כולם יבינו מדוע." הוא נסוג לאחור, כורע ברך מולי ומעסה בעדינות את הברך שלי. "אם כואב לך, אני ארים אותך לבמה ואת תנגני<span class="no-break"> בזרועותיי."</span></p>
			<p class="textindent">אני חוסמת את פי, אך הצחוק נמלט<span class="no-break"> מגרוני.</span></p>
			<p class="textindent">"להרים אותך?" הוא שואל ברצינות האופיינית לו. "כי את עולה לבמה הזאת, איתי או<span class="no-break"> בלעדיי."</span></p>
			<div id="page9" role="doc-pagebreak" aria-label="9" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">"אעלה בלעדיך!" אני מזדעקת כשכפות ידיו מתקרבות למותניי. </p>
			<p class="textindent">"קדימה. המנצח ממתין לך." הוא מתרומם ומחווה בידו אל הבמה. </p>
			<p class="textindent">"תודה, וולף," אני נאנחת וזוקפת את<span class="no-break"> גבי.</span></p>
			<p class="textindent">"ולינדר, אני כאן. במרחק פסיעה אחת. שומר עלייך." הוא מסתובב ופונה אל גרם<span class="no-break"> המדרגות.</span></p>
			<p class="textindent">אני נושמת נשימה עמוקה ופוסעת חרש אל הבמה. המנצח מצביע בשרביטו על הנקודה שבה עליי לעמוד, ואני<span class="no-break"> מתקדמת.</span></p>
			<p class="textindent">הווילונות מוסטים והקהל<span class="no-break"> מריע.</span></p>
			<p class="textindent">עיניי מתרוצצות על פני השורות השלישית והרביעית. הכיסא של וולפגנג עדיין מיותם, ועיניי חולפות על פני האולם. חזי עולה ויורד בחדות כשאני מוצאת אותו עומד שם, בפינה השמאלית, גבוה ויפה תואר. השקט שלו אופף אותו כמו תמיד, והעוצמה שלו מסתחררת סביבי כשהוא מביט בי בהבעה ששמורה אך ורק<span class="no-break"> לי.</span></p>
			<p class="textindent">המנצח מניף את שרביטו, ובאולם משתררת<span class="no-break"> דממה.</span></p>
			<p class="textindent">כתפי מייצבת את הכינור, סנטרי נח על המשענת וכף ידי מצמידה את הקשת אל המיתרים. פעימות הכאב שנשלחות מברכי מתחזקות ופעימות ליבי מחרישות את<span class="no-break"> אוזניי.</span></p>
			<p class="textindent">"קונצ'רטו בדו מז'ור בסגנון ויוואלדי," המנצח מכריז, "בביצוע הסולנית גברת אלקה<span class="no-break"> ברנשטיין."</span></p>
			<p class="textindent">עיניי נעצמות לרגע כדי לאשר לו שאני מוכנה, והשרביט מונף<span class="no-break"> מעלה.</span></p>
			<p class="textindent">הקשת מחליקה מטה ואצבעותיי מרחפות על המיתרים. הקהל הופך לכתמי צבע עמומים והאדרנלין שמציף אותי מסחרר את חושיי. השרביט מטייל באוויר ותחושת הזמן מתפוגגת. הקסם אופף אותי ואני כבר לא מנגנת אלא נמסה לתוך<span class="no-break"> המוזיקה.</span></p>
			<p class="textindent">השרביט מונף שוב ואני נושפת ברוך ומחליקה את הקשת על המיתרים לסיכום<span class="no-break"> היצירה.</span></p>
			<div id="page10" role="doc-pagebreak" aria-label="10" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">זרועי נשמטת ואני בוהה כמתוך חלום בקהל שנעמד על רגליו. מחיאות הכפיים רועמות, והמנצח מחייך בשביעות<span class="no-break"> רצון.</span></p>
			<p class="textindent">עיניי שוב מחפשות את וולפגנג בפינה השמאלית. זרועותיו משולבות מאחורי גבו, סנטרו זקור ומבטו הנפעם מאפשר לי לנשום<span class="no-break"> לרווחה.</span></p>
			<p class="textindent">כחכוך גרונו של המנצח מעיר אותי משרעפיי, ואני קדה אל הקהל וממהרת אל מאחורי הקלעים. חיוך קטן של הקלה מותח את<span class="no-break"> שפתיי.</span></p>
			<p class="textindent">"אלקה, היית עוצרת נשימה," אדון הנדריק לוחש. "בקהל יושבים הערב נציגים של התזמורת המלכותית של הקונצרטחבאו ואין לי ספק שנשמע מהם<span class="no-break"> בקרוב."</span></p>
			<p class="textindent">אני מהנהנת בנימוס ומתיישבת על כיסא. אין אדם בקהל שמרגש אותי יותר מהמעריץ הפרטי שלי, שהיה כאן הערב כדי לחלוק איתי את הרגע המיוחד<span class="no-break"> הזה.</span></p>
			<p class="textindent"> </p>
			<p class="textindent">הקונצרט מסתיים. אני מצטרפת אל חברי התזמורת להשתחוויה משותפת לקול תשואות הקהל, וממהרת להתאחד עם בני<span class="no-break"> משפחתי.</span></p>
			<p class="textindent">אימא מעניקה לי שלל מחמאות, אבא מנשק את ראשי, ויליאם ואליזבת מחבקים אותי, וקלאוס ומרגרטה מברכים אותי באיפוק. אני מגישה לאבא את נרתיק הכינור ונפרדת מהם<span class="no-break"> לשלום.</span></p>
			<p class="textindent">שלושת חבריי הטובים עומדים בכניסה לסמטה<span class="no-break"> ומעשנים.</span></p>
			<p class="textindent">אוליבר הוא הראשון שמבחין בי. הוא מעיף הצידה את הסיגריה שנעוצה בפיו ומסחרר אותי<span class="no-break"> באוויר.</span></p>
			<p class="textindent">אני פורצת<span class="no-break"> בצחוק.</span></p>
			<p class="textindent">"אלקה, בכל פעם שאני רואה אותך מנגנת אני מבין למה וולפגנג העניק לך את הכינוי שלך." הוא ממשיך לסובב אותי בזרועותיו. "עמדת על הבמה עם השמלה הארוכה והשיער הבלונדיני הארוך שלך, ופשוט ריחפת שם כמו פרפר מרהיב<span class="no-break"> ביופיו."</span></p>
			<div id="page11" role="doc-pagebreak" aria-label="11" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">"תניח לה. היא תקיא," וולפגנג נוזף<span class="no-break"> בו.</span></p>
			<p class="textindent">"כן, כן. תוריד אותי." אני חוסמת את פי בכף ידי כשהבחילה מטפסת במעלה<span class="no-break"> </span><span class="no-break">גרוני.</span></p>
			<p class="textindent">"רק עוד סיבוב אחד." אוליבר מסתובב<span class="no-break"> איתי.</span></p>
			<p class="textindent">"אוליבר, תניח לה," אן מתערבת. "אתה יודע שהיא<span class="no-break"> רגישה."</span></p>
			<p class="textindent">"פרפר אמור לדעת לעוף." אוליבר צוחק ומעמיד אותי על<span class="no-break"> רגליי.</span></p>
			<p class="textindent">אני מלטפת את צווארי ונושמת נשימה<span class="no-break"> עמוקה.</span></p>
			<p class="textindent">"אל תעשה את זה שוב." וולפגנג נועץ בו מבט<span class="no-break"> קשה.</span></p>
			<p class="textindent">הם עומדים זה מול זה, החברים הכי טובים, האחד תמיד מחויך והאחר רציני<span class="no-break"> ונוקשה.</span></p>
			<p class="textindent">"אני בסדר גמור." אני שואפת אוויר מלוא הריאות. "אתם לא צריכים להתייחס אליי כמו אל בובת<span class="no-break"> חרסינה."</span></p>
			<p class="textindent">"הברך שלך עדיין כואבת?" וולפגנג מתעלם מהבקשה שלי ומתקרב אליי. הוא לא נוגע בי, רק משפיל אליי את עיניו ובוחן אותי<span class="no-break"> בריכוז.</span></p>
			<p class="textindent">"קצת." אני משפשפת אותה<span class="no-break"> ומזדקפת.</span></p>
			<p class="textindent">"רוצה שאשא אותך על הגב?" אוליבר מנער את תלתליו החומים ועיני השקד שלו נוצצות בשובבות. "הפעם אשתדל לא להפיל אותך." הוא<span class="no-break"> קורץ.</span></p>
			<p class="textindent">אני צוחקת ונדה בראשי לשלילה. הוא שומר על נימה משועשעת, אבל אני יודעת שהוא עדיין מרגיש אשם<span class="no-break"> שנפצעתי.</span></p>
			<p class="textindent">זוגות ההורים שלנו עוקפים אותנו וצועדים בשדרת ואן בארל לכיוון הבית, ואן טומנת את זרועי בזרועה ומובילה אותי<span class="no-break"> </span><span class="no-break">קדימה.</span></p>
			<p class="textindent">"אלקה, היית נהדרת." היא נושקת ללחיי ומסרקת באצבעותיה את הקארה השחור שלה. "אני בטוחה שממש בקרוב יזמינו אותך להופיע באולמות בכל רחבי<span class="no-break"> העולם."</span></p>
			<p class="textindent">"אני לא אסע לשום מקום<span class="no-break"> בלעדיכם."</span></p>
			<p class="textindent">"ולינדר, אם כואב לך, אני ארים אותך," וולפגנג לוחש<span class="no-break"> לי.</span></p>
			<div id="page12" role="doc-pagebreak" aria-label="12" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">"אני לא בת שתים־עשרה." אני זוקרת את סנטרי. "זה לא מכובד שבחור בן עשרים ואחת יישא על גבו בחורה בת<span class="no-break"> שמונה־עשרה."</span></p>
			<p class="textindent">"לא שמעתי אותך מתלוננת בחורף כשהוא החזיר אותך כך מדי יום מבית הספר." אוליבר מגחך ומתנגש במכוון<span class="no-break"> </span><span class="no-break">באן.</span></p>
			<p class="textindent">"כי בחורף הכאב היה בלתי נסבל." אני מסמיקה. "וכבר סיימתי את לימודיי בבית הספר. באופן רשמי אני לא נערה אלא<span class="no-break"> אישה."</span></p>
			<p class="textindent">"את עדיין קטנטונת," אוליבר מקניט אותי. "שלא תחשבי שאת יכולה ללבוש שמלות כאלה מחוץ לאולמות<span class="no-break"> הקונצרטים."</span></p>
			<p class="textindent">"תודה שבאתם לראות אותי." אני מחליטה לשנות נושא. "לא הייתי בטוחה שתסיימו את הקרבות<span class="no-break"> בזמן."</span></p>
			<p class="textindent">"הקרב שלי התקיים בשעה מוקדמת." אוליבר מרים את כובע הקסקט לקראת שתי בחורות שחולפות על פנינו והן משיבות לו בחיוכים פלרטטניים. "וולפגנג ניצח בנוקאאוט רק מהחשש שיחמיץ<span class="no-break"> </span><span class="no-break">אותך."</span></p>
			<p class="textindent">"הסולו הערב היה נחמד, אבל לא נראה לי שארצה להמשיך להופיע מול קהל כל כך גדול." אני נאנחת. "אני מעדיפה להופיע רק<span class="no-break"> בפניכם."</span></p>
			<p class="textindent">אן לוחצת את זרועי. "העולם צריך ליהנות מהכישרון הנדיר שלך. לא כולם זוכים לכך שיכירו בכישרון<span class="no-break"> </span><span class="no-break">שלהם."</span></p>
			<p class="textindent">"הכישרון שלך עוד יזכה להכרה!" אני מזדעקת. "את כותבת כל כך יפה. יבוא יום שיעמדו בתור בחנויות הספרים כדי לקרוא את הרומן<span class="no-break"> שלך."</span></p>
			<p class="textindent">"זה רק תחביב." היא מעקמת פרצוף. "אני לא רוצה לכתוב מפעם לפעם למדור האופנה ב'דה טלגרף'. אני רוצה לכתוב על דברים חשובים," היא רוטנת ומנערת את מכנסיה הרחבים. "שמלות וכובעים לא מעניינים אותי. אני צריכה לכתוב על הטירוף שמתרחש<span class="no-break"> בגרמניה."</span></p>
			<div id="page13" role="doc-pagebreak" aria-label="13" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">אני מציצה אל וולפגנג, פניו מתעוותות<span class="no-break"> באי־נוחות.</span></p>
			<p class="textindent">"קלאוס אמר לאבא שבביקור האחרון שלו בגרמניה הוא גילה שכל המוסדות הפוליטיים, החברתיים והכלכליים פועלים תחת שליטה מוחלטת של המפלגה הנאצית," אן נוהמת חרש. "אני מודיעה לכם שהחוקים שהם מחוקקים שם נגד היהודים הם סימן רע מאוד<span class="no-break"> </span><span class="no-break">לבאות."</span></p>
			<p class="textindent">"אז קלאוס בטח מאושר." אוליבר מגחך. "הוא מעריץ את ההיטלר<span class="no-break"> הזה."</span></p>
			<p class="textindent">"גם אימא ואבא מוטרדים." אני נושכת שפה. "הם חושבים שאני לא שומעת אותם<span class="no-break"> מתלחששים."</span></p>
			<p class="textindent">"לעת עתה הולנד בטוחה. היינו ניטרלים במלחמה הגדולה ואין סיבה שלא נישאר כאלה." אן מהנהנת במרץ. "ולך במיוחד אין סיבה לדאגה. הגרמני הכי חזק באמסטרדם הוא כלב השמירה<span class="no-break"> שלך."</span></p>
			<p class="textindent">אני מסיטה מבט אל וולפגנג. "קיוויתי שבקיץ הבא נבקר בבית הנופש שלכם<span class="no-break"> בטרגנזי."</span></p>
			<p class="textindent">"את לא תתקרבי לשם," הוא משיב בשיניים חשוקות. "לא לשם ולא לכל עיר אחרת<span class="no-break"> בגרמניה."</span></p>
			<p class="textindent">"אני אומרת לכם שאני מריחה מלחמה באוויר." נחיריה של אן מתרחבים כשהיא שואפת<span class="no-break"> בחוזקה.</span></p>
			<p class="textindent">"תפסיקי להלחיץ את אלקטיה," אוליבר נוזף בה. "גם אם תהיה מלחמה, היא לא תהיה כאן. מה יש לנו לתרום חוץ מגבינות מסריחות וזרי<span class="no-break"> </span><span class="no-break">צבעונים?"</span></p>
			<p class="textindent">הוא מצליח לחלץ ממני צחקוק, אך וולפגנג נותר<span class="no-break"> רציני.</span></p>
			<p class="textindent">"הייתי שמחה לדעת יותר על המצב הפוליטי בעולם." אני נאנחת. "אבא תמיד אומר שידע זה כוח, אבל אף פעם לא מספרים לי את הדברים החשובים. אני מרגישה שאני צריכה לדעת איך להיערך למקרה שגם כאן יתחילו להתייחס לא יפה ליהודים. אולי כדאי שתלמדו אותי איך להגן על עצמי בעת<span class="no-break"> הצורך."</span></p>
			<div id="page14" role="doc-pagebreak" aria-label="14" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">"את אף פעם לא תצטרכי להגן על עצמך," וולפגנג משיב<span class="no-break"> </span><span class="no-break">בתקיפות.</span></p>
			<p class="textindent">"אתה לא יודע את זה." אני מאגרפת את כפות ידיי ומנופפת בהן<span class="no-break"> לעברו.</span></p>
			<p class="textindent">זוויות פיו מתעקלות לחיוך קטן והוא מגלגל את עיניו. "אני יודע כי אני תמיד אהיה לצידך ואגן<span class="no-break"> עלייך."</span></p>
			<p class="textindent">ארבעתנו נעצרים כשהָנס עוקף אותנו ונעמד מולנו. הלחי שלו נפוחה<span class="no-break"> וחבולה.</span></p>
			<p class="textindent">"אלקה, היית מדהימה הערב." הוא מושך את כף ידי ונושק לה. "אני בטוח שלא פספסת את התשואות שלי<span class="no-break"> בקהל."</span></p>
			<p class="textindent">"תודה, הנס." אני משיבה בחיוך<span class="no-break"> מנומס.</span></p>
			<p class="textindent">"אפשר להזמין אותך לשתות איתי כוסית ינייבר?" הוא טומן את כף ידו בכיס מכנסיו<span class="no-break"> המחויטים.</span></p>
			<p class="textindent">וולפגנג מתקדם לעברו באיום ואוליבר מסתער<span class="no-break"> </span><span class="no-break">קדימה.</span></p>
			<p class="textindent">"הנס, לא הספיק לך להפסיד בנוקאאוט בזירה היום?" אוליבר מצקצק בלשונו. "אנחנו לא אוהבים שברנשים כמוך מתקרבים לאלקטיה<span class="no-break"> שלנו."</span></p>
			<p class="textindent">"היא לא ילדה קטנה! אתם לא יכולים לדבר בשמה," הנס עומד על<span class="no-break"> שלו.</span></p>
			<p class="textindent">אגרופו של וולפגנג מתהדק ואני נדחקת<span class="no-break"> ביניהם.</span></p>
			<p class="textindent">"הנס, תודה על ההזמנה, אך אני לא שותה משקאות אלכוהוליים, ובכל מקרה, אנחנו כבר מאחרים לארוחת<span class="no-break"> שישי."</span></p>
			<p class="textindent">"תבואי למועדון מחר," הוא לא מרפה. "אזמין אותך למשקה<span class="no-break"> קל."</span></p>
			<p class="textindent">"ולינדר לא יוצאת לבלות במועדוני לילה," וולפגנג משיב במקומי וממשיך לצעוד. מבחינתו השיחה<span class="no-break"> </span><span class="no-break">הסתיימה.</span></p>
			<p class="textindent">"זה נכון. אני באמת לא מבלה במועדונים." אני מהנהנת ומחישה את<span class="no-break"> צעדיי.</span></p>
			<p class="textindent">אן פוסעת לצידי ואוליבר כורך את זרועו סביב כתפיה. אנחנו ממתינים שהחשמלית תעבור וחוצים את<span class="no-break"> הגשר.</span></p>
			<div id="page15" role="doc-pagebreak" aria-label="15" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">"הנס ממש כרוך אחרי אלקה." אן מצחקקת. "הוא הפסיד לוולפגנג בזירה, ולמרות זאת הגיע לצפות בה<span class="no-break"> מנגנת."</span></p>
			<p class="textindent">"הוא לא כרוך אחריי," אני מתגוננת. "הוא הגיע כי אחותו הקטנה מנגנת בתזמורת. והוא בודק בצורה מכובדת אם הוא יכול לחזר<span class="no-break"> אחריי."</span></p>
			<p class="textindent">"אין שום דבר מכובד בבריון הזה." אוליבר נוחר בבוז. "הוא וכנופיית הפושעים שלו מטרידים את כל מי שחלש מהם. את צריכה לראות איך הם מתעללים בסוחרים ברובע<span class="no-break"> היהודי."</span></p>
			<p class="textindent">"למה שיעשו דבר כזה?" אני מתכווצת. "הנס והחברים שלו לא גרמנים." אני משתתקת וממהרת לתקן את עצמי, "כלומר, הם לא<span class="no-break"> נאצים."</span></p>
			<p class="textindent">"זה לא משנה." אוליבר נאנח. "לא התכוונתי להלחיץ אותך. את צעירה מדי, ואף אחד לא רשאי לחזר<span class="no-break"> אחרייך."</span></p>
			<p class="textindent">"אתם אף פעם לא מגוננים על אן כמו שאתם מגוננים עליי," אני רוטנת. "היא מבוגרת ממני בסך הכול<span class="no-break"> בשנה."</span></p>
			<p class="textindent">"כי לי אין מחזרים גברים," אן משיבה בלעג. "אני חכמה. מזמן הבנתי שנשים הרבה יותר מתאימות<span class="no-break"> </span><span class="no-break">לי."</span></p>
			<p class="textindent">אני מסמיקה. החופשיות שבה היא מדברת על הנטיות המיניות שלה מביכה<span class="no-break"> אותי.</span></p>
			<p class="textindent">צלצול פעמונים נשמע, ואנחנו זזים הצידה ומפנים מקום לרוכבי<span class="no-break"> האופניים.</span></p>
			<p class="textindent">אנחנו חוצים יחדיו את שביל הגישה לבניין שלנו. הוא בן שלוש קומות ושופץ עוד לפני שנולדתי כדי להתאים לדרישות הדיירים האמידים שלו. אני לא מכירה בית אחר<span class="no-break"> </span><span class="no-break">מלבדו.</span></p>
			<p class="textindent">"ההורים שלי כבר אצלכם," אן ממשיכה על פני השלט "משפחת בייקר" שתלוי על דלת הדירה בקומת<span class="no-break"> הכניסה.</span></p>
			<p class="textindent">אני משפשפת את הברך ואוחזת<span class="no-break"> במעקה.</span></p>
			<p class="textindent">"מה אתה עושה?" אני מזדעקת כשוולפגנג נושא אותי בזרועותיו. </p>
			<div id="page16" role="doc-pagebreak" aria-label="16" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">"מה שהייתי צריך לעשות כשיצאת מהאולם," הוא משיב באדישות ומטפס איתי<span class="no-break"> במדרגות.</span></p>
			<p class="textindent">"זה כל כך לא מכובד," אני ממלמלת אך מתמסרת אל המגע המגונן<span class="no-break"> שלו.</span></p>
			<p class="textindent">אוליבר מגחך מאחורינו וכולם משתתקים כשאנחנו חולפים על פני השלט "משפחת שווייגר" שתלוי על דלת הדירה בקומה<span class="no-break"> השנייה.</span></p>
			<p class="textindent">קולות עמומים עולים מהדירה. קלאוס צועק בגרמנית ומרגרטה משיבה לו בקול<span class="no-break"> מתחנן.</span></p>
			<p class="textindent">"אני שונאת אותו," אן לוחשת<span class="no-break"> באנגלית.</span></p>
			<p class="textindent">שריריו של וולפגנג מתכווצים ואני נעצבת. הלוואי שיכולתי לנחם אותו, אבל כל המילים נעלמות מפי בזמן שאביו שוב נוהג בבריונות כלפי<span class="no-break"> אימו.</span></p>
			<p class="textindent">אנחנו מגיעים אל הקומה העליונה, ואני שולחת מבט חטוף אל המזוזה הקבועה במשקוף ונכנסת עם כולם אל בית הוריי. הנרות שאימא ואני הדלקנו מרצדים בפמוטים המהודרים וריח התבשילים נישא מהמטבח. וולפגנג מניח אותי על הספה ומתיישב לידי, ואן ואוליבר מתיישבים על שתי הכורסאות<span class="no-break"> מולנו.</span></p>
			<p class="textindent">אבא ואימא יושבים עם ויליאם ואליזבת בפינת האירוח בעברו האחר של הטרקלין המרווח. ארבעתם שותים בשתיקה ומחליפים מבטים מוטרדים לשמע הצעקות שחודרות מבעד<span class="no-break"> למרצפות.</span></p>
			<p class="textindent">וולפגנג מניח את רגלי על הירך שלו ומעסה בטבעיות את ברכי. קול זכוכית מתנפצת משתיק את הצעקות וארשת פניו של וולפגנג צובטת את<span class="no-break"> ליבי.</span></p>
			<p class="textindent">"אימא, תצטרפי אליי לסונטה במי מינור של מוצארט?" אני מושכת את רגלי<span class="no-break"> </span><span class="no-break">ונעמדת.</span></p>
			<p class="textindent">"כמובן." אימא מהנהנת במרץ ומתיישבת מאחורי<span class="no-break"> הפסנתר.</span></p>
			<p class="textindent">אבא מוציא את הכינור מהנרתיק ומגיש לי אותו בחיוך <span id="page17" role="doc-pagebreak" aria-label="17" epub:type="pagebreak"></span>אוהד. הוא מבין עבור מי אני חשה צורך לנגן כעת ומעריך<span class="no-break"> זאת.</span></p>
			<p class="textindent">אני משעינה את הכינור על הכתף, מצמידה את הקשת למיתרים ומסמנת לאימא שאני מוכנה. אימא מנגנת את הצלילים הראשונים ואני מצטרפת<span class="no-break"> </span><span class="no-break">אליה.</span></p>
			<p class="textindent">וולפגנג נעמד ומשלב את זרועותיו מאחורי גבו, ואני מעניקה לו חיוך קטן. עיניי לא עוזבות את עיניו בזמן שהקשת מטיילת על המיתרים. הצלילים האלה הם הדרך שלי להציע לו<span class="no-break"> </span><span class="no-break">נחמה.</span></p>
			<p class="textindent">אצבעותיי פורטות על המיתרים וגופי מתנועע עם הקשת, ואט־אט ארשת פניו הנוקשה של וולפגנג<span class="no-break"> מתרככת.</span></p>
			<p class="textindent">דלת הבית נפתחת והוריו נכנסים פנימה, אך מבטינו לא נפרדים. ברגע הזה שנינו יודעים שהנגינה שלי מוקדשת אך ורק<span class="no-break"> לו.</span></p>
			<p class="textindent">משיכת הקשת האחרונה מגיעה בתיאום מושלם עם צלילי הסיום של אימא ואני שומטת את זרועי. עיניו של וולפגנג בורקות בהכרת<span class="no-break"> תודה.</span></p>
			<p class="textindent">האורחים מוחאים כפיים ואני משתחווה<span class="no-break"> קלות.</span></p>
			<p class="textindent">"בראבו," קלאוס אומר בקרירות, והחיוך נמחק מפניי כשאני מבחינה באדמומיות בלחייה הימנית של<span class="no-break"> מרגרטה.</span></p>
			<p class="textindent">"גיטל, שתיכן מנגנות יפה כל כך." מרגרטה מעלה חיוך מלאכותי על פניה וממששת בזהירות את לחייה. "אוטו, אין ספק<span class="no-break"> שזכית."</span></p>
			<p class="textindent">"אתם שותפים לזכייה הזאת," אבא משיב בגאווה ומניח יד על כתפה של אימא. "בריגיטה ממתינה לנו עם הסעודה הנפלאה שהיא בישלה עבורנו." הוא מחווה בידו לעבר חדר<span class="no-break"> האוכל.</span></p>
			<p class="textindent">אני מחזירה את הכינור לנרתיק וחוצה עם חבריי את הטרקלין. עיניי מטיילות על הציורים המרהיבים הנתונים במסגרות הזהובות שעל הקירות, ואני מלטפת בחטף את הפסל החדש שאבא צירף לאוסף האומנות הקטן שלנו בשבוע<span class="no-break"> שעבר.</span></p>
			<div id="page18" role="doc-pagebreak" aria-label="18" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">אנחנו נעמדים סביב השולחן החגיגי ואבא חובש כיפה ומברך על היין. הכוס מועברת מיד ליד וכולם טועמים ממנה, חוץ<span class="no-break"> מקלאוס.</span></p>
			<p class="textindent">כאשר אבא מסיים לברך על החלות, אימא מסמנת לבריגיטה להגיש את המנה<span class="no-break"> הראשונה.</span></p>
			<p class="textindent">"אלקטיה." בריגיטה נעמדת מאחוריי ונושקת לראשי. "שמעתי שהיית יוצאת<span class="no-break"> דופן."</span></p>
			<p class="textindent">"הייתי בסדר." אני מושכת את כף ידה ונושקת<span class="no-break"> לה.</span></p>
			<p class="textindent">"הילדה המתוקה שלנו לא מכירה את המילה בסדר," היא נוזפת בי. "יוצאת<span class="no-break"> דופן!"</span></p>
			<p class="textindent">קלאוס מגלגל עיניים. הוא תמיד הסתייג מהקשר המיוחד שלנו עם בריגיטה ועם פרדריק,<span class="no-break"> בעלה.</span></p>
			<p class="textindent">"מרגרטה, אני רואה שנחבלת." בריגיטה מחייכת אליה חיוך אוהד. "האם תרצי שאכתוש עבורך מעט<span class="no-break"> קרח?"</span></p>
			<p class="textindent">"אשתי היקרה קצת מגושמת," קלאוס משיב במקומה. "היא לא צריכה קרח, היא תלמד להיות זהירה<span class="no-break"> יותר."</span></p>
			<p class="textindent">יושבי השולחן נאנחים, אך איש אינו אומר<span class="no-break"> מילה.</span></p>
			<p class="textindent">"אוטו, יש לי לקוח נלהב בגרמניה לפסל של אריסטיד מאיול." קלאוס נשען לאחור ומסרק את שערו הבהיר הצידה. הוא הוריש לבנו את המראה החיצוני שלו, אך בכך מסתיים הדמיון<span class="no-break"> ביניהם.</span></p>
			<p class="textindent">"ברשותך, אני מעדיף לא לדבר על עסקים בשבת." אבא מחייך אל בריגיטה שמוזגת מרק אפונה לקערה<span class="no-break"> שלו.</span></p>
			<p class="textindent">"נשגב מבינתי איך דווקא אתם מצליחים להפסיק לחשוב על עסקים יומיים בשבוע." קלאוס<span class="no-break"> מגחך.</span></p>
			<p class="textindent">"קלאוס..." מרגרטה מהסה אותו<span class="no-break"> במבוכה.</span></p>
			<p class="textindent">"אוטו יודע שאני מתלוצץ." הוא מעניק לה מבט מצמית. "אנחנו שותפים כבר עשרים שנים. אני יכול להרשות לעצמי להקניט<span class="no-break"> אותו."</span></p>
			<p class="textindent">"כן... בהחלט." אבא מהנהן ומלטף את כף ידה של<span class="no-break"> אימא.</span></p>
			<p class="textindent">"קלאוס, ספר לנו על הביקור שלך בגרמניה," אליזבת <span id="page19" role="doc-pagebreak" aria-label="19" epub:type="pagebreak"></span>מתערבת בניסיון להקליל את<span class="no-break"> השיחה.</span></p>
			<p class="textindent">"היה מצוין." הוא לוגם מהמרק. "המדינה הזאת סוף־סוף חוזרת<span class="no-break"> לגדולתה."</span></p>
			<p class="textindent">"בזמן שלא היית כאן, וולפגנג ואוליבר הצטרפו אליי לכמה מכירות פומביות," ויליאם אומר בשביעות רצון. "לבן שלך יש יכולת מרשימה לזהות פריטים<span class="no-break"> </span><span class="no-break">מיוחדים."</span></p>
			<p class="textindent">"אז אולי כדאי ששני אלה יפסיקו לשחק עם האגרופים שלהם ויתייחסו ברצינות רבה יותר לעסקים שלנו." קלאוס נוחר<span class="no-break"> בבוז.</span></p>
			<p class="textindent">"זה לא סותר," אימא מגינה עליהם. "האגרוף והטיס הם התחביבים שלהם. כולנו זקוקים<span class="no-break"> לתחביבים."</span></p>
			<p class="textindent">"נשים..." קלאוס לועג. "תחביבים לא יספקו להם קורת<span class="no-break"> גג."</span></p>
			<p class="textindent">"הם ילדים טובים," ויליאם מתערב. "ומאוד<span class="no-break"> חרוצים."</span></p>
			<p class="textindent">"תאמרי לי," קלאוס פונה אל אן, "את עדיין כותבת את השטויות שלך<span class="no-break"> בעיתון?"</span></p>
			<p class="textindent">"קלאוס..." מרגרטה<span class="no-break"> נאנחת.</span></p>
			<p class="textindent">"מרגרטה, את לא צריכה להגן עליי." אן בוצעת את החלה. "אם היו נותנים לי הזדמנות הייתי כותבת את מה שאני חושבת על הפיהרר המטורף שבעלך מעריץ כל<span class="no-break"> כך."</span></p>
			<p class="textindent">"את לא תעזי." קלאוס מכוון לעברה את הכף. "בקרוב מאוד כל אירופה תסגוד לפיהרר<span class="no-break"> שלי."</span></p>
			<p class="textindent">"הפיהרר שלך מסוכן!" היא מרימה את קולה. "הוא אדם חולה נפש<span class="no-break"> </span><span class="no-break">ו..."</span></p>
			<p class="textindent">"אן," אליזבת קוטעת אותה. "נכבד את המארחים שלנו ולא נרים כאן את<span class="no-break"> הקול."</span></p>
			<p class="textindent">אני לוגמת מהמרק ומאזינה לשיחה בדממה<span class="no-break"> </span><span class="no-break">מתוחה.</span></p>
			<p class="textindent">"אוטו, אולי בכל זאת תצטרפו אלינו לסכוונינגן?" ויליאם פונה אל אבא. "בית הנופש שלנו ערוך לארח את<span class="no-break"> כולנו."</span></p>
			<p class="textindent">"היינו שמחים להצטרף אך כבר התחייבנו לבקר את אחותה היקרה של גיטל בכפר," אבא<span class="no-break"> מתנצל.</span></p>
			<div id="page20" role="doc-pagebreak" aria-label="20" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">פניי נופלות וולפגנג נוהם<span class="no-break"> חרש.</span></p>
			<p class="textindent">"אלקה רשאית לבחור אם היא רוצה להצטרף אלינו או לנסוע איתכם," הוא<span class="no-break"> מוסיף.</span></p>
			<p class="textindent">עיניי נפערות<span class="no-break"> בהפתעה.</span></p>
			<p class="textindent">"ברור שהיא תבוא איתנו." אוליבר כורך את זרועו סביב כתפיי. "מי יוודא שיצרני הגבינות המסריחות לא יחמדו את אלקטיה<span class="no-break"> שלנו?"</span></p>
			<p class="textindent">"אני בטוח שאוכל לשמור על הבת שלי." אבא צוחק. "אבל יש לי הרגשה שהיא בכל זאת תבחר בכם, ואני מפקיד את השמירה עליה בידיים של אן ושל<span class="no-break"> וולפגנג."</span></p>
			<p class="textindent">"למה לא בידיים שלי?" אוליבר<span class="no-break"> מתרעם.</span></p>
			<p class="textindent">"ברגע שתגיעו לחוף הים, אתה תהיה עסוק בהפגנת שרירים בפני עלמות אומללות שיתאהבו בך ואז תשבור את ליבן." אימא<span class="no-break"> צוחקת.</span></p>
			<p class="textindent">"אני יכול בהחלט לעשות את שני הדברים במקביל." אוליבר מחייך<span class="no-break"> בערמומיות.</span></p>
			<p class="textindent">"לא זכור לי ששמרת עליה כשהרכבת אותה על האופניים," וולפגנג משמיע את קולו לראשונה. "הכאבים שהיא סובלת מהם נגרמו רק<span class="no-break"> </span><span class="no-break">באשמתך."</span></p>
			<p class="textindent">"הוא לא יסלח לי על זה לעולם." אוליבר מגלגל<span class="no-break"> </span><span class="no-break">עיניים.</span></p>
			<p class="textindent">"אני סלחתי." אני מצחקקת. "גם כשזה קרה בכלל לא<span class="no-break"> </span><span class="no-break">כעסתי."</span></p>
			<p class="textindent">"כי וולפגנג לא היה שם כדי למנוע ממך לעשות משהו מהנה." אן מעבירה לבריגיטה את הקערה הריקה. "אם זה היה תלוי בו, הוא היה מרים אותך מדי יום לחזרות עם התזמורת ובחזרה הביתה. שחלילה לא תישרטי ממשב<span class="no-break"> רוח."</span></p>
			<p class="textindent">"הוא לא יוכל לשמור עליה כל הזמן," קלאוס רוטן. "בקרוב הוא ימצא לעצמו בחורה טובה, והיא לא תסכים לחלוק אותו עם<span class="no-break"> </span><span class="no-break">ילדה."</span></p>
			<div id="page21" role="doc-pagebreak" aria-label="21" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">סומק מציף את לחיי וחזי נרעד מדקירת<span class="no-break"> כאב.</span></p>
			<p class="textindent">"שיהיה לבחורה הטובה הזאת בהצלחה," אן לועגת. "וולפגנג רואה רק את הפרפר<span class="no-break"> שלו."</span></p>
			<p class="textindent">הוריי מנסים להסתיר את חוסר הנוחות שלהם ושולחים חיוכים נעימים אל יושבי<span class="no-break"> השולחן.</span></p>
			<p class="textindent">כף ידי זזה מהירך שלי אל הירך של וולפגנג ואצבעותינו מתחככות אלה באלה. הייתי שמחה אם היה אוחז בכף ידי אך הוא לא עושה זאת, ואני מתנחמת במגע<span class="no-break"> הרגעי.</span></p>
			<p class="textindent">"התבלבלתם בגלל השותפות העסקית בינינו," קלאוס אומר בקשיחות והמזלג שלו נודד בין ארבעתנו. "אתם לא תוכלו להמשיך לקיים את הקשר החולני הזה ביניכם. בקרוב כל אחד מכם ימצא לעצמו זוגיות עם מי שנחליט שמתאים לו. אוטו ישדך לאלקה את אחד מהבחורים שמבלים איתו בבית הכנסת שלהם, ואני אמצא לוולפגנג בחורה ארית<span class="no-break"> מכובדת."</span></p>
			<p class="textindent">עיניי נישאות אל אימא, אך היא משפילה מבט ולא<span class="no-break"> מגיבה.</span></p>
			<p class="textindent">"אי־אפשר לשלוט בלב," אן<span class="no-break"> לוחשת.</span></p>
			<p class="textindent">"תפסיקי למלמל שם את השטויות שלך," קלאוס נוזף<span class="no-break"> </span><span class="no-break">בה.</span></p>
			<p class="textindent">האגודל של וולפגנג מרפרף על אצבעותיי ואני מלכסנת אליו מבט. הוא מעולם לא הצהיר שהוא מחזר אחריי ולא חשף בפניי את רגשותיו, אבל הוא שלי ואני שלו. כך זה היה מאז שאני זוכרת את<span class="no-break"> עצמי.</span></p>
			<p class="textindent">המנה העיקרית מוגשת ואני מניחה בצלחת שלי כף גדושה של <span class="bold _idGenCharOverride-3">סטמפוט</span>. הארוחה ממשיכה בשיחה קלילה על מוזיקה ואומנות, אבל מחשבותיי נודדות, ואני מעבירה את המזלג שלי במחית תפוחי האדמה וחורשת בה תלמים. צר לי שוולפגנג לא קם ודורש מההורים שלנו לכבד את הקשר בינינו, וצר לי אף יותר שהוא לא מכריז שהוא מעוניין לחזר אחריי באופן<span class="no-break"> רשמי.</span></p>
			<p class="textindent">אני מתכווצת כאשר ברכי שולחת פעימות של כאב אל<span class="no-break"> ליבי.</span></p>
		</div>

			
ספר מודפס
מחיר מוצר 69.00 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 26.00 ₪ מחיר רגיל 37.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
לפי נושאים
מוזיקה אהבה בשואה אמסטרדם הולנד שואה וגבורה נוגע ללב מלחמת העולם השנייה רומן היסטורי
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!