אדם בעקבות גורלו

אביים רון כרמל היה צלם מסעות עם זיקה עזה למזרח, וליפן בפרט. כשחזר ליפן, והפעם עם אשתו ובנו הפעוט, הוא העמיק להכיר את אורחות חייהם של היפנים בקיבוץ יפני ייחודי, ולמד איך להכין טופו יפני מסורתי. החזרה לארץ שבמהלכה הקים את מפעל הטופו היפני הראשון בארץ הפגישה אותו עם אתגר משפחתי לא צפוי שישפיע מכאן ואילך על כל חייו.

אדם בעקבות גורלו הוא סיפור חיים מרתק וייחודי, הכולל תיאורים מהלכי קסם של התרבות יפנית ושל חייהם של זוג ישראלים וילד ב”קיבוץ” היפני בקרבת קיוטו. הספר לוקח אותנו לטיול במסתרי יפן, ובמקביל לטיול במסתרי נפשו של אב לארבעה, הטרוד באתגרי גידולו של ילד מיוחד.

אביים רון כרמל הוא מטפל הוליסטי, צילם וכתב למגזין ”מסע אחר”, מרצה על יפן ומדריך טיולים ליפן.
שם: אדם בעקבות גורלו
מחבר/ת: אביים רון כרמל
שפה: עברית
תחום: אוטוביוגרפיה זכרונות
תת תחום: אוטוביוגרפיה זכרונות
מק״ט: 600010546

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 42.00

				



		<title>man-5</title>
		
	
	
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h2 id="_idParaDest-6" class="chaptersplit"><span class="bold _idGenCharOverride-1">ישראל 1990</span></h2>
			<p class="firstspace">קסם, זה מה שהרגשתי כשראיתי לראשונה את טליה. הייתי אז רווק "ותיק" בן 31, אחרי לימודי כלכלה באוניברסיטה, לימודי צילום טכני תעשייתי במכללה, שני טיולים בני שנה וקצת במזרח, וכמה מערכות יחסים זוגיות שלא הבשילו לכדי מיסוד והקמת משפחה. הייתה לי אז כמיהה תמידית לפגוש את האחת, הנסיכה שאיתה אחלוק את חיי, זו שתהיה אם ילדי. גרתי בדירה שכורה ברמת גן, עבדתי בתל אביב והתניידתי בחיפושית בצבע תכלת, שבה נהגתי מאז היותי סטודנט. התקנתי בדירה שלי חדר חושך, והתחלתי לצלם. צילמתי בעיקר את התינוקות התאומים של יואב ואתי, חברים שגרו במרחק חמש דקות נסיעה ממני, וכמיהתי למשפחה משלי גרמה לי לבלות במחיצתם שעות רבות, ולצלם את התינוקות שלהם בכמויות שלא היו מביישות צלם אופנה. ביליתי שעות רבות בחדר החושך כדי להפוך את מה שצילמתי לתמונות שחור לבן איכותיות. אהבתי את התוצאות. גם יואב ואתי אהבו.</p>
			<p class="text">	עבדתי בבנק במשמרות, מה שהותיר לי שפע של פנאי לעסוק בצילום שכה אהבתי. התחלתי לעבוד כעוזר לצלם תעשייתי ופנטזתי על קריירה בתחום. כאמור, הייתי כבר אחרי שהייה של כשנה ביפן וטיולים בדרום מזרח אסיה. אז פגשתי את יעקב רז, פרופסור באוניברסיטה, שחי ביפן במשך כמה שנים וחקר את החברה היפנית. היה לו חלום להקים בארץ מרכז שיקרב את תרבויות המזרח לקהל הרחב, והתעניין במאגר השקופיות הגדול שלי, שיכול היה לשמש אותו בהרצאותיו על תרבויות המזרח בכלל, ועל יפן בפרט.</p>
			<p class="text">	רז יצר סדרה של הרצאות על יפן, ואני סיפקתי לו בשמחה את השקופיות ואת המקרן שלי. בתמורה נכחתי בכל ההרצאות המרתקות שלו ולמדתי ממנו הרבה. הצטרפתי גם לקורס ללימוד יפנית שלימד בשגרירות יפן, וזו הייתה דרך מצוינת לתחזק את היפנית שלמדתי בטוקיו.</p>
			<p class="text">	תוך זמן קצר הצטרפו לרז שני שותפים, וביחד הם הקימו את "המרכז לתרבויות המזרח." אני ריכזתי שם את כל נושא הצילום, והעמדתי לרשות המרצים את השקופיות שלי מארצות המזרח. בנוסף פיקחתי על ההקרנות במהלך ההרצאות. בעידן הטרום דיגיטלי היה מדובר בתפעול מקרני שקופיות על שלל האתגרים הטכניים שלהם.</p>
			<p class="text">	חשתי גאה על כך שאנשי האקדמיה ובראשם רז בחרו להשתמש בחומר הוויזואלי שלי, וקיבלתי חשיפה וקרדיט להם ייחלתי כצלם. מזה כמה שנים גם צילמתי וכתבתי לירחון "מסע אחר." כל נושא תרבויות העולם והבאתן לקהל בארץ היו חדשים יחסית והציתו את דמיוני ואת שאיפותיי.</p>
			<p class="text">	הייתי מטלטל להרצאות את המקרן הפרטי שלי, מה שהיה כרוך בטרחה רבה, ובשלב מסוים בקשתי שהמכון ירכוש מקרן. לאחר דיון קצר נשלחתי לרכוש מקרן מתאים.</p>
			<p class="text">	ערב אחד הגעתי מוקדם לאולם ההרצאות על מנת להתקין את המקרן החדש, ולהכין אותו להרצאה. באולם הייתה צעירה שלא הכרתי. עיניים ירקרקות הביטו בי כשנכנסתי עם קופסת המקרן הגדולה.</p>
			<p class="text">	"אתה אביים?" שאלה.</p>
			<p class="text">	"כן," עניתי.</p>
			<p class="text">	"מצוין, אני טליה ואני אחראית על הקשר עם המרצים. ניסו (ניסים קדם) יגיע היום לתת הרצאה במקום רז, כי לרז יש עניין משפחתי לטפל בו והוא לא יוכל להגיע." שערה היה כהה וקצוץ, והיא לבשה שרוואל וחולצת בטן צמודה.</p>
			<p class="text">	רז התמחה בתרבות יפן, וניסו התמחה בתרבות הודו. אני הגעתי מוכן עם השקופיות של יפן. לא של הודו.</p>
			<p class="text">	"למה לא הודיעו לי קודם? הבאתי שקופיות להרצאה של רז," אמרתי לה.</p>
			<p class="text">	היא חייכה, ואני נמסתי. "רז אמר לי שאתה תמיד ערוך לכל הפתעה, אז הנחתי שתהיה ערוך גם לזה," ענתה ופשוט יצאה מהחדר. הילוכה היה איטי ובוטח. היא הייתה נמוכת קומה, וקרנה אנרגיה וחיוניות. הייתי מוקסם מנוכחותה, מהקלילות שבה דיברה, בלי לחץ, בלי התנצלות.</p>
			<p class="text">	טליה צדקה, כמובן. קרה לא פעם שמרצים הוחלפו ברגע האחרון, ואני הייתי מוכן לכל מקרה. בחיפושית שלי היה ארגז גדול שהייתי מביא איתי לכל פעילות במרכז, ובו כל השקופיות, לכל ההרצאות, מסודרות לפי נושאים, בתוך מחסניות של מקרן.</p>
			<p class="text">	הנחתי את המקרן ויצאתי להחליף את המחסניות. כשחזרתי עם המחסניות המתאימות להרצאה על הודו, טליה שוב הייתה שם. היא סדרה את העלונים הפרסומיים של המכון על שולחן התצוגה. הופתעתי מתשומת הלב שהיא הקדישה לנושא שנראה לי שולי. אך התוצאה הייתה מרשימה באסתטיקה שלה.</p>
			<p class="text">	"מדוע לסדר את העלונים באופן הזה דווקא?" התעניינתי. זה גרם לה לנעוץ בי מבט נוקב ולהעיר שכצלם אני אמור להבין דבר או שניים בקומפוזיציה של פרטים בתוך תמונה רחבה. ניסיתי להמשיך את השיחה ולהאריך את זמן השהייה במחיצתה אך חשתי שהיא הודפת אותי מעליה.</p>
			<p class="text">	בדרך כלל, בסיום ההרצאה, הייתי מפרק ואורז את ציוד ההקרנה, מכניס כל פריט למקומו, לכן תמיד הייתי האחרון לעזוב את האולם. אבל הפעם, לא היה לי ציוד לקפל, ובסיום ההרצאה מיהרתי למשרד לראות אם טליה עדיין שם.</p>
			<p class="text">	היא לא הייתה שם. למראה מבטי המאוכזב רונית שאלה, "מה קרה?." אמרתי שחיפשתי את טליה ויצאתי נבוך מהמשרד כדי שלא תמשיך לשאול שאלות. גם ככה נחשפתי יותר משהתכוונתי. היה לי ברור שטליה תשמע על כך לכל המאוחר למחרת היום. מצד שני, הרי בכל מקרה רציתי להתחיל איתה. אז אם היא לא הבחינה בזה, מחר תהיה לה הזדמנות.</p>
			<p class="text">	ההרצאות התקיימו שני ערבים בשבוע, ואחת לכמה חודשים המרכז הפיק מפגש סוף-שבוע באתרים שונים ברחבי הארץ. ההפקות האלה היו ייחודיות מאוד בשנות התשעים המוקדמות והיו אבן שואבת לקהל חדש וסקרן. לטליה ולרונית היה ים של עבודה לקראת כל סוף-שבוע כזה ובמהלכו. הן עבדו כצוות מיומן. למנהל האדמיניסטרטיבי של המרכז, משה רעות, הייתה יכולת לעורר במי שעובד תחתיו רמת מוטיבציה ואנרגיה כאילו זה היה העסק שלו. גם אני נדבקתי באנרגיה הזו והגעתי בהתלהבות לכל אירוע, תורם את חלקי ונהנה מהתכנים.</p>
			<p class="text">	טליה די התחמקה ממני במרבית הפעמים שניסיתי ליצור עימה קשר. לא הבנתי למה. "אולי יש לה חבר?" תהיתי ביני לבין עצמי. החלטתי לברר. לא רציתי לשאול את רונית. החלטתי לשאול את משה, הבוס שלה באחד מסופי השבוע שבהם השתתפתי.</p>
			<p class="text">	"היי, משה, איך מתקדם הרישום לשנה הבאה?"</p>
			<p class="text">	"עדיין בחסר. יש לך מישהו שמעוניין?" משה תמיד ידע להניע את הדברים לכיוונים הרצויים לו ולמרכז.</p>
			<p class="text">	"כן. שכנה של הוריי מתעניינת. להפנות אותה לטליה?"</p>
			<p class="text">	"לא. תפנה אליי. לאחר שאשכנע אותה אפנה אותה לבָּנות להמשך הטיפול." אי אפשר להסיט אותו מהריצה אל היעד, חשבתי לעצמי.</p>
			<p class="text">	"אגב, מה חלוקת התפקידים בין טליה לרונית?" שאלתי, מנסה לנתב את השיחה למקומות הרצויים לי.</p>
			<p class="text">	"טליה מקיימת את הקשר עם המרצים ועושה את יחסי הציבור. רונית אחראית על הרישום והכספים ועוסקת גם בשיווק, וכולנו עושים כל מה שצריך בהפקות של סופי השבוע."</p>
			<p class="text">	"איפה טליה גרה?"</p>
			<p class="text">	"בלב תל אביב. לא יודע בדיוק איפה."</p>
			<p class="text">	"ורונית?"</p>
			<p class="text">	"גם בתל אביב. לא יודע איפה."</p>
			<p class="text">	"טליה נשואה?"</p>
			<p class="text">	"לא."</p>
			<p class="text">	"אתה יודע אם יש לה חבר?"</p>
			<p class="text">	"את זה אתה צריך לשאול אותה," ענה בחיוך, מבין למה אני חותר.</p>
			<p class="text">	הבנתי שאין לי ברירה אלא לשאול את טליה או לשאול בכל זאת את רונית לפני כן. חשבתי שהגישה הישירה תניב כנראה את התוצאה.</p>
			<p class="text">	בסופי השבוע טליה תמיד הייתה עמוסה בעבודה, ורק בזמן שהקהל היה בפעילות בתוך האולם או מחוצה לו, היה לה מעט פנאי לאוכל או למנוחה. הבעיה הייתה שבעת ההרצאות אני הייתי בדרך כלל בתוך האולם, מפקח על פעולת המקרנים. בין ההרצאות היה הזמן הכי עמוס של הבנות כי היה עליהן לענות לכל בקשה או בעיה שהתעוררו, הן בקשר לפעילויות והן בקשר לאירוח.</p>
			<p class="text">	בזמן אחת ההרצאות פשוט יצאתי החוצה וחיפשתי את טליה. מצאתי אותה יושבת עם רונית לצד שולחן קבלת הקהל, שקועה בשיחה. אהבתי את לבושה והיא משכה אותי בעוצמה רבה. שתיהן לא שמו לב לנוכחותי מעברו השני של החדר.</p>
			<p class="text">	הלכתי לאט, מתקרב לשולחן. ככל שהתקרבתי, התחלתי להתרגש כאילו מדובר באיזה דייט ראשון. "הי טליה, הי רונית, מה קורה?" שאלתי. מופתעות, הן הפסיקו את השיחה, הביטו בי, ואחר כך אחת בשנייה והחלו לצחוק. "מה מצחיק?" שאלתי במבוכה.</p>
			<p class="text">	"אתה מצחיק," ענתה טליה. "יש לך פרצוף של אחד שעבדו עליו." שתיהן פרצו בצחוק שוב. הרגשתי איך המבוכה משתלטת עליי. הסמקתי, אבל החלטתי לדלג מעל זה ולהמשיך בשיחה.</p>
			<p class="text">	"אתן מפריעות להרצאה עם הרעש הזה," אמרתי בחיוך.</p>
			<p class="text">	"צודק," אמרו שתיהן יחד כמו מקהלה ומייד פרצו שוב בצחוק.</p>
			<p class="text">	במהלך השבועות הבאים ניסיתי עוד כמה פעמים ליצור מפגשים עם טליה. זה לא הלך. כל פעם היא התחמקה בתואנה אחרת. הייתי מאוכזב אבל לא רציתי לוותר. משהו בפנים אמר לי שאסור לי לוותר.</p>
			<p class="text">	הלכתי לחברתי הטובה בלה, שאיתה היה לי קשר מאוד קרוב, וסיפרתי לה הכול.</p>
			<p class="text">	"אם אתה מרגיש שהיא האישה בשבילך, אסור לך לוותר," אמרה בלה. "רק תשנה את הדרך בה אתה ניגש אליה, מתקשר איתה. משהו שם לא מחמיא לך מבחינתה."</p>
			<p class="text">	הוי, כמה שהיא צדקה. חשבתי היטב על ההתנהגות שלי סביב העבודה במרכז, ושמתי לב שאני מתחזק פוזה מאוד מסוימת, שלא מאפשרת לי להיות מי שאני באמת. ונראה שטליה ממש לא אהבה את הפוזה הזו.</p>
			<p class="text">	בשלב הזה כבר ידעתי איפה טליה גרה, וגם ידעתי שהיא לא בזוגיות כרגע. עובדה זו המריצה אותי עוד יותר והחלטתי לשנות את הגישה לפי המלצת בלה. כתבתי לטליה מכתב קצר, והשארתי לה אותו בתיבת הדואר שלה במשרד: "אני רוצה להתנצל על הפוזה היהירה שהפגנתי כלפייך. אני מרגיש שפספסת את האדם שמאחורי הפוזה, ואני פספסתי הזדמנות להכיר אותך יותר טוב. אשמח אם תהיי מוכנה לתת לי הזדמנות להיות איתך מי שאני."</p>
			<p class="text">	למעטפה הוספתי פרח מיובש.</p>
			<p class="text">	הייתי ממש במתח לקראת המפגש הבא עם טליה במסגרת העבודה במרכז. לא ידעתי אם המכתב יעשה את השינוי שרציתי שיעשה. בלב הולם הגעתי לערב הבא של פעילות המכון, מוכן לכך שהיא תרד עליי, תתעלם ממני, או לכל יחס אחר שאקבל.</p>
			<p class="text">	נכנסתי לאולם בלי לעבור במשרד, והתחלתי בהתקנת המקרנים. התצוגה הוויזואלית של הערב הייתה הקרנה מלווה במוסיקה שמשלבת שקופיות משני המקרנים, והיה צורך לשלב ביניהם בדרך שהמרצה הגדיר. זה הצריך ממני יותר עבודה מאשר בהרצאה רגילה, אבל הייתי מוכן לזה.</p>
			<p class="text">	הייתי כל כך מרוכז בבנייה הטכנית של המצגת, שלא שמתי לב בכלל שטליה נכנסה לאולם וסידרה את עלוני הפרסום. כשהרמתי את המבט אל המסך הגדול עליו הוקרנה השקופית הראשונה פגשתי בדרך את מבטה המחייך. היא לא אמרה כלום, רק עמדה שם וחייכה חיוך פשוט, חיוך נעים, ומאיר. חייכתי חזרה ולפני שנאמרה מילה, היא יצאה לה בהליכה המוכרת.</p>
			<p class="text">	רק אחרי שהתרחקה שמתי לב שהפסקתי לנשום... אולם ההקלה שחשתי הייתה עצומה. "זה עבד!!" חשבתי לעצמי.</p>
			<p class="text">	בסוף הערב הזדרזתי לקפל את כל הציוד, להכניסו לחיפושית ולחזור לפגוש אותה במשרד. בדרך למשרד ראיתי אותה יורדת במדרגות, שקועה במחשבות. חיכיתי למטה שתגיע. היא קלטה אותי בדרך אבל הפעם לא חייכה. נראה היה שמשהו מטריד אותה.</p>
			<p class="text">	"אפשר להזמין אותך לכוס קפה אצלי?" שאלתי.</p>
			<p class="text">	"לא. יש לי תוכניות אחרות," הייתה התשובה.</p>
			<p class="text">	מאוכזב חזרתי הביתה לבד.</p>
			<p class="text">	צלצלתי לספר לבלה, שעודדה אותי שוב לא לוותר.</p>
			<p class="text">	בתקופה זו עבדתי במשמרות, במרכז המחשב בבנק לאומי. כשסיימתי את משמרת הלילה, יצאתי מהבניין, רכוב על אופניי, עברתי בגינה ציבורית וקטפתי פרח. במהלך המשמרת כתבתי שיר קטן. צירפתי את הפרח והנחתי את הצמד הזה בפתח ביתה בלב תל אביב. שמח וטוב לב חזרתי הביתה לישון.</p>
			<p class="text">	במשך כמה שבועות נהגתי באותו אופן: בסוף כל משמרת צירפתי פרח לשיר והנחתי על מפתן ביתה. לא יצרתי קשר בשום דרך אחרת.</p>
			<p class="text">	"פשוט שתדע שאתה חושב עליה," יעצה לי בלה.</p>
			<p class="text">	פעם אחת סיימתי את המשמרת מאוחר יותר. השיר כבר היה מוכן, את הפרח קטפתי בדרך, ושמתי לב שכמעט חיסלתי את רוב הפרחים שקישטו את הגינה הציבורית הקטנה ליד מקום עבודתי.</p>
			<p class="text">	כרוכב אופניים זהיר הייתי חבוש קסדה, ומתחתיה הייתה מגבת קטנה, שעטפה את הראש ומנעה מהזיעה לזלוג על המצח ולעיניים, חבשתי משקפי מגן שקופים, ועל החזה לבשתי רצועה בצבע צהוב זוהר כדי שאהיה בולט יותר. חתמה את האבזור משרוקית חזקה, מהסוג שמשתמשים בה שופטי כדורגל, שבה הייתי משתמש כתחליף לצפצפה של רכב. שהרי אצלנו תמיד כולם עוצרים במגרש כשהשופט שורק, אז זה תמיד עבד. לא פעם הייתי נתקל במבטים נדהמים של נהגים שלא הבינו מאין מגיעה השריקה החדה. כשהיו רואים אותי עם הפס הזוהר היו צוחקים. לי זה לא היה אכפת, כי השגתי את תשומת הלב שלהם בכך שראו אותי על הכביש, זה הספיק.</p>
			<p class="text">	ירדתי מהאופניים וניגשתי לפתח ביתה של טליה. לפני שהספקתי להניח את המעטפה והפרח, נפתחה הדלת ופרצופה המנומנם הציץ אליי. "תפסתי אותך!!" אמרה בחיוך שהתחלף למבט משועשע כשראתה את הקסדה, הפס הזוהר והמשרוקית. "מה, פורים היום?" שאלה בחיוך.</p>
			<p class="text">	לא היה לגלוג בקול שלה. אז עניתי שכך אני מרגיש בטוח יותר על האופניים.</p>
			<p class="text">	"אתה רוכב עד רמת גן?" שאלה בתימהון.</p>
			<p class="text">	"בטח. זה לוקח לי חצי שעה לכל כיוון ואני לא צריך להתמודד עם בעיות חניה," עניתי.</p>
			<p class="text">	"רוצה להיכנס לקפה של בוקר?"</p>
			<p class="text">	לא האמנתי למשמע אוזניי!</p>
			<p class="text">	נכנסתי בשמחה.</p>
			<p class="text">	</p>
			<p class="text">	</p>
		</div>


			

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 42.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

לפי נושאים

יפן אוטוביוגרפיה ישראל תרבות

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון

הוספה למועדפים

שיתוף רשימה

Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור

יפן אוטוביוגרפיה ישראל תרבות

ביקורות