האדישים

אלברטו מורביה

לאו היה פעם מאהב של ליזה; עכשיו הוא מאהב של ידידתה מריה גרציה וגם זומם להשתלט על רכושה ולכבוש את בתה קארלה; מיקלה, אחיה של קארלה, השונא את לאו בגלל מזימות ההשתלטות שלו (ובגלל יחסיו עם אמו), מפלרטט מתוך עייפות עם ליזה; אותה ליזה שלאו מנסה לפתות מחדש כאשר אינו מצליח לשים יד על קארלה הצעירה.

לעינינו נחשפת דרמת תשוקות בורגניות בגרסה פרועה וכמעט קרנבלית, והפלא הגדול הוא שמורביה מצליח לשלוט שליטה גמורה בכל הזימה העסיסית - ואפשר לומר הוולגרית - ולהפוך את הקרנבל לטקס התוודות טרגי וחמור סבר.

האדישים הוא בראש וראשונה וידויה של חברה שלמה, דיוקן מוסרי אכזרי של הבורגנות האיטלקית הגבוהה בראשית המאה העשרים, על הליכותיה הנלוזות, ערכיה המפוקפקים ודבקותה האווילית והעיקשת בדעות קדומות.

זהו הרומן הראשון של מורביה (1990-1907), אחד הסופרים האיטלקים הגדולים במאה העשרים, יצירותיו אגוסטינו ואי-ציות יצאו לאור גם הן בהוצאת כרמל.
שם: האדישים
מחבר/ת: אלברטו מורביה
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת תרגום
מק״ט: 600010385

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 25.00

קרא פרק ראשון

				﻿
<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
<h2 class="Koteret_Perek_Split" id="_idParaDest-3"><span class="Hebrew-Styles_Bold _idGenCharOverride-1">1</span></h2>
<p class="Text_First_Par">נכנסה קארלה. היא לבשה בגד צמר קל בצבע חום, קצר כל כך שתנועה של סגירת הדלת די היה בה להרים את הבגד יותר מטפח מעל לגרביים העוטפים את רגליה בקפלים רכים. היא לא הבחינה בכך והתקדמה בזהירות, הביטה קדימה במבט מסתורי, הלכה הליכה רפויה וחסרת ביטחון. מנורה יחידה דלקה והאירה את ברכיו של לאוֹ שישב על ספה. יתר חדר האורחים היה שרוי באפלולית אפורה.</p>
<p class="Text">"אימא מתלבשת," אמרה והתקרבה אליו. "עוד מעט תרד."</p>
<p class="Text">"נחכה לה יחד," אמר האיש ורכן קדימה. "בואי הנה, קארלה, שבי כאן." אך קארלה לא נענתה להזמנה. היא עמדה לצד השולחן שניצבה עליו המנורה, ומבטה פנה לעיגול האור הבוקע מהאהיל ומאיר חפצי נוי שונים. שלא כמו החפצים חסרי הממשות וחסרי הקיום החבויים באפלולית חדר האורחים, הציגו הללו לראווה את מוצקותם ואת שלל צבעיהם. היא רפרפה קלות באצבעה על ראש מתנועע של פסלון חרסינה סינית: חמור עמוס לעייפה, שעליו יושב בין שני סלים מעין בודהא כפרי, איכר שמן כרסתני, עוטה קימונו פרחוני. ראשו התנועע מעלה ומטה, וקארלה שלחייה הוארו עמדה בעיניים מושפלות ובשפתיים קפוצות, ונראתה שקועה לחלוטין בעיסוק זה.</p>
<p class="Text">"אתה נשאר לאכול אתנו?" שאלה בסוף בלי להרים את הראש.</p>
<p class="Text">"ודאי," השיב לאו והדליק סיגריה. "אולי את לא רוצה שאֶשאר?" הוא ישב שחוח על הספה והתבונן בנערה בתשומת לב חמדנית; שרירי רגליה מעוקלים מעט, בטנה שטוחה, חריץ אפלולי קטן בין שדיה הגדולים, ידיה וכתפיה שבריריות וראשה העגול כבד מאוד על צווארה הדק.</p>
<p class="Text">"אה, היא ילדה יפה." חזר ואמר, "היא ילדה יפה." תאוותו ששָככה אחר הצהריים, ניעורה בו שוב, לחייו התלהטו, והוא רצה לצרוח מרוב תשוקה.</p>
<p class="Text">היא שוב טפחה קלות על ראש החמור: "שמת לב שאימא הייתה עצבנית מאוד היום בשעת התה? כולם הביטו בנו."</p>
<p class="Text">"בעיה שלהם," אמר לאו. הוא נטה קדימה, וכאילו מבלי משים הפשיל מעט את החצאית: </p>
<p class="Text">"את יודעת, קארלה, יש לך רגליים יפות," פנה אליה בפנים אוויליות וחמדניות שלא עלה בידו להעלות עליהן חיוך נעים ולו גם מזויף. אך קארלה לא הסמיקה ולא ענתה ובתנועה חדה ניערה את החצאית כלפי מטה:</p>
<p class="Text">"אימא מקנאה בגללך," אמרה כשהיא מתבוננת בו. "לכן היא ממררת לכולנו את החיים." לאו משך בכתפיו כרוצה לומר: "מה אני יכול לעשות?" ואז שוב שקע בספה ושׂיכל את רגליו.</p>
<p class="Text">"תעשי כמוני," אמר בנימה קרה, "ברגע שאני מבחין שמתקרבת סערה, אני מפסיק לדבר... ואחר כך הסערה חולפת והכול נגמר."</p>
<p class="Text">"בשבילך נגמר," אמרה קארלה בקול חרישי, ודומה שדבריו של האיש עוררו בה כעס ישן ועיוור. "בשבילך... אבל בשבילנו... בשבילי," התפרצה, שפתיה רטטו, והיא הצביעה על חזהּ בעיניים פקוחות לרווחה מרוב זעם. "אני חיה אִתה, בשבילי כלום לא נגמר..." השתררה דקת דומייה. "אם היית יודע," המשיכה בקול חרישי והטינה הדגישה את המילים והעניקה להן מין מבטא זר, "כמה כל זה מדכא, עלוב וקטנוני, ואיזה מין חיים אלה, להיות עדה למה שמתנהל כאן לנגד עיניי יום–יום, יום–יום..." מתוך האפלולית ששררה במחצית השנייה של החדר, נע גל הטינה המת והחליק לעבר חזהּ של קארלה, ואז נמוג, שחור, בלי שובל קצף, והיא נותרה בעיניים פקוחות לרווחה, נשנקת, נאלמת דום בגל השנאה החולף.</p>
<p class="Text">הם התבוננו זה בזה: "לכל הרוחות," חשב לאו, מופתע מעט מאלימות רבה כל כך, "העניין רציני." הוא רכן והושיט לעברה את הנרתיק: "סיגריה," הציע באהדה. קארלה נענתה והציתה את הסיגריה, ובתוך עננת עשן קרבה אליו צעד נוסף.</p>
<p class="Text">"ובכן," שאל והתבונן בה מלמטה למעלה. "את ממש לא יכולה להמשיך?" הוא ראה שהיא מהנהנת בראשה להסכמה, נבוכה מעט מהנימה האינטימית של השיחה. "ובכן," הוסיף, "את יודעת מה עושים כשאי–אפשר להמשיך? משַנים."</p>
<p class="Text">"זה מה שאעשה בסופו של דבר," השיבה בהחלטיות תאטרלית במידת מה, ערה לכך שהיא מגלמת תפקיד שקרי ומגוחך. ובכן, זה האיש שטינתה העזה מדרדרת אותה לעברו מבלי משים? היא התבוננה בו: אינו גרוע מאחרים, אדרבה, הוא טוב יותר, ללא ספק, בתוספת של נופך גורלי מסוים הקשור לציפייתו במשך עשר שנים שתתבגר ותבשיל כדי לנסות לפתותה עתה, בחדר האורחים החשוך.</p>
<p class="Text">"שַני," חזר ואמר. "בואי לחיות אתי."</p>
<p class="Text">היא נדה בראשה: "אתה מטורף..."</p>
<p class="Text">"כן, בואי," ולאו נטה קדימה ואחז בשמלתה: "ניפטר מאימא שלך, נשלח אותה לעזאזל, ואת תקבלי כל מה שתרצי, קארלה..." הוא משך בשמלתה, מבטו הלוהט עבר מהפנים המבוהלות והמהססות לטפח הרגל העירומה שנחשפה מעל הגרביים.</p>
<p class="Text">"להביא אותה אלי," חשב. "לבעול אותה..." נשימתו נעצרה: "כל מה שתרצי... בגדים... הרבה בגדים, מסעות... נצא יחד למסעות... ממש פשע שילדה יפה כמוך תסבול כל כך... בואי לחיות אתי, קארלה..."</p>
<p class="Text">"אבל זה בלתי–אפשרי," אמרה הנערה וניסתה להתנער מאחיזתו בשׂמלתה. "בגלל אימא... זה בלתי–אפשרי."</p>
<p class="Text">"ניפטר ממנה..." חזר לאו ואחז הפעם במותניה. "נשלח אותה לכל הרוחות, הגיע הזמן שתפסיק... ואַת תבואי לחיות אתי, נכון? תבואי אלי, לידיד האמיתי היחיד שיש לך, היחיד שמבין אותך ויודע מה את רוצה." הוא הצמיד אותה קרוב יותר לגופו למרות תנועותיה המבוהלות. "להיות אִתה בבית שלי," חשב, והמחשבות המהירות הללו דמו להבהקי ברקים בסערת תאוותו: "אז כבר הייתי מראה לה מה היא רוצה." הוא נשא את מבטו לעבר פניה התוהות וחש רצון להרגיע אותה, לומר לה דבר חיבה: "קארלה, אהובתי..."</p>
<p class="Text">היא שוב ניסתה להדוף אותו ללא הצלחה, ואולם הפעם בעוצמה פחוּתה, משום שהשתלט עליה מין רצון להתרצות; מדוע לסרב ללאו? מידת הצניעות רק תחזיר אותה לזרועות השעמום והעליבות הדוחה של השגרה. יתר על כן, בשל נטייה לפטליזם ולהרמוניה מוסרית, נראָה לה שייתכן שהפרשה הזאת, הכמעט משפחתית, היא הסיום היחיד הראוי לחייה אלה. אחריה - הכול יהיה חדש. גם היא גם חייה. קארלה התבוננה בפני האיש הנוטות לעבר פניה: "לגמור עם זה כבר," חשבה, "להרוס הכול..." ותקפה אותה סחרחורת כמו זו שתוקפת את מי שמתכונן לקפיצת ראש לתוך הרִיק.</p>
<p class="Text">בִּמקום זה התחננה: "עזוב אותי," ושוב ניסתה לחמוק ממנו. תחילה חשבה במעורפל לדחות את לאו, ואחר כך חשבה להיענות לו, ולא ידעה מדוע, אולי כדי להרוויח זמן ולשקול היטב את הסיכונים, אולי בגלל יֵצר של התחנחנות שעדיין קינן בה. היא נאבקה לשווא. בקול חרישי, חרד ומיואש חזרה על התחינה המיותרת: "נישאר ידידים טובים, לאו? ידידים טובים כמו קודם." אך הבגד שמשך בו חשף את רגליה, וביחסה הסרבני ובניסיונותיה להגן על עצמה ולכסות את רגליה, ובקולות שבקעו מפיה עקב לפיתותיו המופקרות של האיש, היו בושה וקלון שהעלו סומק בלחייה, ושום שחרור לא יוכל למחותם.</p>
<p class="Text">"ידידים מצוינים," חזר לאו כמעט בעליצות, וקימט באגרופו את שִׂמלת הצמר. "ידידים מצוינים, קארלה..." הוא חרק שיניים, כל חושיו סערו בשל קרבת הגוף הנחשק, "סוף–סוף את בידי," חשב והתכווץ כדי לפנות לנערה מקום על הספה, וכבר עמד לכופף את ראשה מעל המנורה, אך מעמקי חשכת חדר האורחים נשמע צליל דלת הזכוכית שהתריע על כניסתו של מישהו.</p>
<p class="Text">זו הייתה האם. השינוי שחל בלאו עם כניסתה היה מפתיע: מיד נשען על גב הספה, שילב את רגליו והתבונן באדישות בנערה. יתר על כן, הוא הגזים מאוד בהעמדת פנים ואמר בקול סמכותי כאילו סיכם שיחה: "האמיני לי, קארלה, אין ברירה."</p>
<p class="Text">האם התקרבה. היא לא החליפה בגדים אך הסתרקה, פידרה את פניה והתאפרה בהפרזה. היא התקדמה מכיוון הדלת בצעדה המהוסס. באפלולית נראו הפנים הקפואות, בעלות התווים המטושטשים והצבעים העזים, כמסיכה טיפשית ומעוררת חמלה.</p>
<p class="Text">"הייתם צריכים להמתין לי הרבה?" שאלה. "על מה שוחחתם?"</p>
<p class="Text">לאו הצביע בתנועה רחבה על קארלה שעמדה זקופה במרכז חדר האורחים: "הרגע אמרתי לבת שלך שהערב אין ברירה אלא להישאר בבית."</p>
<p class="Text">"באמת אין." הסכימה האם בהתנשאות ובסמכותיות, והתיישבה בכורסה מול המאהב. "כבר היינו היום בקולנוע, ובתאטרון ממשיכים להציג דברים שראינו... לא הייתי מתנגדת לראות את 'שש נפשות' בביצוע הלהקה של פּירנדֶלוֹ... אבל באמת, מה אפשר לעשות?... זה ערב עממי."</p>
<p class="Text">"אני יכול להבטיח לגבירתי שהיא לא מפסידה כלום," העיר לאו.</p>
<p class="Text">"אה, זה לא נכון," מחתה האם מחאה רפה: "יש לפירנדלו יצירות יפות... איך קראו למחזה שראינו לא מזמן?... רגע... אה, כן, 'המסיכה והפנים'. נהניתי מאוד."</p>
<p class="Text">"שיהיה ככה..." אמר לאו והתרווח על הספה. "אני, בכל אופן, תמיד השתעממתי עד מוות." הוא הכניס את אצבעותיו לכיס הלסוטה שלו והתבונן קודם באם ואחר כך בקארלה.</p>
<p class="Text">הנערה עמדה זקופה מאחורי הכורסה של האם, וקלטה את המבט האטום והכבד שהכה בה כחבטה שניפצה לרסיסים את תדהמתה השברירית. ואז, בפעם הראשונה הבינה עד כמה שגרתית, מעיקה ומרופטת הייתה התמונה לנגד עיניה: האם והמאהב יושבים זה מול זה, כאילו משוחחים, האפלולית, המנורה, הפנים האוויליות והקפואות, והיא, נשענת קלות על גב הכורסה כדי להקשיב ולהשתתף בנימוס בשיחה. "החיים לא משתנים," חשבה, "אינם רוצים להשתנות." רצתה לצעוק. היא הורידה את ידיה ולחצה אותן על בטנה חזק כל כך שפרקיה כאבו.</p>
<p class="Text">"אנחנו יכולים להישאר בבית," המשיכה האם. "מה גם שאנחנו עסוקים בכל שאר הימים השבוע... מחר שתיית תה עם ריקודים למען ילדים נטושים... מחרתיים נשף מסכות בגראנד הוֹטל..." בשאר הימים אנחנו מוזמנים פה ושם... וקארלה... ראיתי היום את סיניורה ריצ'י, היא כל כך הזדקנה... התבוננתי בה היטב... יש לה שני קמטים עמוקים שמתחילים בעיניים ומגיעים עד הפה... קשה להחליט מה בדיוק צבע השיער שלה... מחריד!..." היא עיוותה את פיה ונופפה בידיה.</p>
<p class="Text">"זה לא מחריד עד כדי כך," אמרה קארלה, התקדמה והתיישבה ליד האיש. קוצר רוח קל אך מכאיב הציק לה. היא ציפתה שהאם, בדרך עקלקלה ופתלתולה, תגיע לבסוף כמו תמיד לסצינת הקנאה הקטנה שלה. היא לא ידעה מתי וכיצד, אך היה ברור לה ללא צל של ספק שהסצינה תתרחש, כמו שברור שהשמש תזרח מחר, והלילה ירד אחר כך. החיזוי הזה עורר בה תחושת פחד; זה היה מצב חסר תקנה, הכול היה תקוע, נשלט בידה של גורליות עלובה.</p>
<p class="Text">"היא פטפטה אתי בלי סוף," המשיכה האם. "סיפרה לי שהם מכרו את המכונית הישנה וקנו חדשה... פיאט... 'אַת יודעת,' היא אומרת לי. 'בעלי הפך ליד ימינו של פּאליוֹני בבנק הלאומי... פאליוני לא יכול בלעדיו, והוא מציין אותו כשותפו לעתיד.' פאליוני פה ופאליוני שם... בושה!..."</p>
<p class="Text">"מדוע בושה?" הקשה לאו וסקר את האישה בעיניו העצומות למחצה. "מה כאן מבייש?"</p>
<p class="Text">"אדוני יודע," שאלה האם במבט חודר שכמו הזמין אותו לשקול היטב את דבריו, "שפאליוני הוא הידיד של גברת ריצ'י?"</p>
<p class="Text">"כולם יודעים," אמר לאו, ועיניו הטרוטות נחו בכבדות על קארלה הכנועה והחולמנית.</p>
<p class="Text">"וגם ידוע לאדוני," התעקשה מאריה גראציה ודיברה בהדגשת כל הברה והברה, "שלפני שהכירו את פאליוני לא הייתה למשפחת ריצ'י פרוטה... ועכשיו יש להם מכונית?"</p>
<p class="Text">לאו הפנה את ראשו: "אה, בגלל זה," הכריז, "ומה רע בכך?... אנשים מסכנים, עובדים קשה."</p>
<p class="Text">דבריו כמו הבעירו פתיל מוכן בקפידה להצתה.</p>
<p class="Text">"אה, ככה," אמרה האם, ופלבלה בעיניה באירוניה. "אתה מצדיק אישה חסרת בושה, אפילו לא יפה, היא גל עצמות שמנצלת ללא מעצורים את הידיד, מאלצת אותו לשלם לה עבור מכונית ובגדים ומצליחה גם לקדם את בעלה, שקשה לומר אם הוא טיפש או ערמומי... אה, אלה הערכים שלך? אה, מצוין, ממש מצוין... אם כך, אין יותר מה לומר... הכול ברור... בעיניך מוצאות חן נשים כאלה..."</p>
<p class="Text">"הנה," הרהרה קארלה. רטט של דחייה עבר באיברי גופה. היא עצמה את עיניה והפנתה את ראשה מחוץ למעגל האור והשיחה, אל האפלולית.</p>
<p class="Text">לאו צחק: "לא, נשים כאלה לא מוצאות חן בעיני, באמת." הוא שלח מבט מהיר וחמדן לעבר הנערה, שם לצִדו...: חזה מלא, לחיים פורחות, מבנה גוף צעיר, "הנה הנשים שמוצאות חן בעיני," רצה לצרוח באוזני המאהבת.</p>
<p class="Text">"עכשיו אתה אומר כך," התעקשה האם. "עכשיו... אבל כדבר הפתגם: 'המביע זלזול - רוצה לקנות...' ואמנם שלשום, כאשר היית לידה, בבית של סידוֹלי למשל, הרעפת עליה מחמאות, דיברת המון שטויות. אה, תפסיק בבקשה, אני מכירה אותך... אתה יודע מה, אתה...שקרן..."</p>
<p class="Text">"הנה," שבה ואמרה לעצמה קארלה. השיחה הזו יכלה להימשך. אבל היא הבינה שחיי השגרה חסרי התקנה אינם משתנים. זה הספיק לה. היא קמה ואמרה: "אני הולכת ללבוש סוודר, מיד אחזור," וכיוון שחשה בעיניו של לאו הדבקות בגבה כמו שתי עלוקות, יצאה בלי לפנות לאחור.</p>
<p class="Text">במסדרון פגשה את מיקֶלה. "לאו כאן?" שאל אותה. קארלה התבוננה באחיה: "הוא כאן."</p>
<p class="Text">"בדיוק עכשיו אני חוזר ממנַהל העסקים שלו," המשיך הנער בשלווה. "נודעו לי המון דברים יפים... קודם כול אנחנו מחוסלים."</p>
<p class="Text">"מה זאת אומרת?" שאלה הנערה בהיסוס.</p>
<p class="Text">"זאת אומרת," הסביר מיקלה, "שאנחנו צריכים למסור את הווילה ללאו, כתשלום עבור המשכנתה, ולעזוב, לעזוב בלי פרוטה ולעבור לגור במקום אחר."</p>
<p class="Text">הם הביטו זה בזה. חיוך מאולץ ועגום חלף על פני הנער: "למה אתה מחייך?" שאלה. "זה משעשע אותך?"</p>
<p class="Text">"למה אני מחייך?" השיב. "כי אני אדיש לכל זה, אדרבה, זה אפילו גורם לי הנאה."</p>
<p class="Text">"לא נכון."</p>
<p class="Text">"בטח שזה נכון," ענה, ובלי להוסיף מילה השאיר אותה נדהמת וגם אחוזת בהלה עמומה, ונכנס לחדר האורחים.</p>
<p class="Text">האם ולאו עדיין התווכחו. מיקלה עוד הספיק לקלוט פנייה בלשון 'אתה' שהפכה ל'אדוני' עם כניסתו, וחייך חיוך של רחמים וסלידה. "נדמה לי שהגיע זמן לאכול ארוחת הערב," אמר לאם, בלי לומר שלום ואפילו בלי להפנות מבט לאיש. אך יחסו הקר לא הביך את לאו, "אה, את מי רואים," קרא בלבביות כמנהגו. "מיקלה שלנו... בוא לכאן, מיקלה... הרבה זמן לא התראינו."</p>
<p class="Text">"רק יומיים," השיב הנער ונעץ בו מבט. הוא השתדל להפגין התנהגות קרירה אף על פי שחש אדישות בלבד. רצה להוסיף: "כמה שנתראה פחות ככה יותר טוב," או משהו דומה, אך לא ניחן במהירות התגובה המתאימה ואף לא בכנות הדרושה לשם כך.</p>
<p class="Text">"ויומיים לא נראים לך הרבה זמן?" קרא לאו. "אפשר לעשות הרבה דברים ביומיים." הוא הרכין את פניו הרחבות ומדושנות העונג לעבר המנורה: "אה, אה, איזה בגד יפה יש לך... מי תפר לך אותו?"</p>
<p class="Text">זה היה בגד עשוי מבד כחול, בעל גזרה נאה אך ישן מאוד. לאו ודאי ראה את מיקלה לובש אותו מאה פעמים לפחות. אך המתקפה הישירה על גנדרנותו השכיחה ממיקלה בבת אחת את כוונתו להתייחס אל לאו בשנאה ובקור.</p>
<p class="Text">"אתה באמת חושב ככה?..." שאל בלי להסתיר חיוך קל של שביעות רצון. "זה בגד ישן... אני לובש אותו כבר המון זמן, נינוֹ תפר לי אותו, אתה יודע?... והוא הסתובב אינסטינקטיבית כדי להראות את גבו לאיש, ובידיו משך בכנפי הבגד כדי שייצמד לגופו. הוא ראה את דמותו במראָה הוונציאנית התלויה על הקיר מנגד. הגִזרה הייתה מושלמת, בלי ספק, אך התנהגותו נראתה לו מטופשת ומגוחכת לגמרי, הוא דמה לבובות המוצגות בחלונות הראווה, לבושות היטב, ועל החזה שלהן פתק המציין את מחיר הבגד. חרדה קלה התגנבה למחשבותיו.</p>
<p class="Text">"טוב... באמת טוב." לאו רכן עתה לעברו, מישש את הבד ואחר כך התרומם: "בחור מוצלח, מיקלה שלנו," הוא טפח בידו על זרועו של הנער. "לבוש תמיד ללא רבב, הוא רק מבלה כל הזמן, ואין לו שום דאגות." ואז, לפי נימת הדברים האלה וכן לפי החיוך שליווה אותם הבין מיקלה, באיחור, שלאו החניף לו בערמומיות, אך למעשה לעג לו. לאן נעלמו הזעם והטינה שחשב שהוא חש בנוכחות אויבו? הם היו במקום אחר, בסתר לבו. במבוכה רבה על התנהגותו המטופשת הביט אל אמו:</p>
<p class="Text">"חבל שלא באתָ אתנו היום, ראינו סרט נפלא..." אמרה.</p>
<p class="Text">"אה, כן," מלמל הנער. הוא פנה אל האיש, ובנימה יבשה ותקיפה ככל יכולתו אמר: "הייתי אצל מנהל העסקים שלך, לאו..."</p>
<p class="Text">הלה קטע את דבריו בתנועת יד חדה ואמר: "לא עכשיו... הבנתי... נדבר על זה אחר כך... אחרי ארוחת הערב... כל דבר בעִתו."</p>
<p class="Text">"איך שאתה רוצה," השיב הנער בצייתנות טבעית. ומיד הבין שנוצח שנית. "הייתי צריך לומר: 'מיד'," חשב. "כל אחד היה עושה את זה... הייתי צריך לדון בזה תכף ואפילו לפגוע בו." הוא רצה לצרוח מרוב כעס; בתוך דקות מעטות השכיל לאו להפילו לשתי תהומות עלובות אלה - האדישות והרברבנות. בינתיים קמו השניים, האם והמאהב. </p>
<p class="Text">"אני רעב," אמר לאו כשהוא מכפתר את מקטורנו. "רעב..." האישה צחקקה. מיקלה הלך בעקבותיהם מוּכנית. "אחרי ארוחת הערב," חשב, בניסיון שווא להחדיר ארסיות למחשבותיו הלא ממוקדות, "זה לא יעבור לך חלק כל כך." </p>
<p class="Text">הם נעצרו לפני הדלת: "בבקשה," אמר לאו והאם יצאה. האיש והנער נשארו, הם עמדו פנים אל פנים והתבוננו זה בזה: "קדימה קדימה," התעקש לאו באדיבות רבה והניח יד על כתפו. "בוא נפנה מקום לבעל הבית..." ובתנועה אבהית וחיוך ידידותי כל כך עד שנראה מהתל, דחף את הנער ברוך. "בעל הבית," חשב מיקלה ללא שמץ כעס, "נאה מאוד... הרי אתה בעל הבית." אך הוא החריש ויצא למסדרון בעקבות האם. </p>
</div>




			

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 25.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון

הוספה למועדפים

שיתוף רשימה

Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור

ביקורות