ליל האש נובלה ליל השטן 4.5

פנלופה דאגלס
הנובלה הסוגרת את הסאגה הסוחפת
של ליל השטן
***
”לא היה דבר קסום יותר, אפילו לא ליל השטן,
כי זה היה הלילה הארוך בשנה. הוא היה מיוחד.”
השעון בסנט קיליאן מצלצל, כשלחישות מטפסות בגרם המדרגות החשוך.
שלג יורד בחוץ, השמיים שחורים, ולהבות הנרות מאירות
את הלילה הארוך ביותר בשנה.
ליל השטן הוא לא החג היחיד שאנחנו חוגגים.
הלילה אנחנו עוטים מסכה אחרת.
יש כאלה שקוראים לו ליל אמצע החורף.
אחרים מכנים אותו יוּל.
אנחנו מכנים אותו ליל האש.
הנובלה מתרחשת עשרה חודשים לפני האפילוג ב״עם רדת הלילה״ ומסופרת מנקודות המבט של קאי, דיימון, ויל ומייקל.
שם: ליל האש נובלה ליל השטן 4.5
מחבר/ת: פנלופה דאגלס
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
מק״ט: 600010029
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 35.00
קרא פרק ראשון
					
		<div class="_idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
			<div class="_idGenObjectLayout-2">
				<div id="_idContainer002" class="Object-Style-2">
					
				</div>
			</div>
			<p class="text-no-hazacha">תמיד אהבתי את בית הוריי. הייתי היחידי מבין חבריי שלא התנגד להיות בבית.</p>
			<p class="text">החיים בבית של מייקל שיעממו והרגיזו אותו, ודיימון רצה להצטרף אלינו לכל מקום שאליו הלכנו. לוויל היו חיים טובים למדי בילדותנו, אבל הוא היה זקוק לאקשן. אם הצרות לא מצאו אותו, הוא יצא לחפש אותן.</p>
			<p class="text">אבל אני רציתי להיות בבית, וכעבור שנים עדיין מצאתי נחמה בכך שאני יוצא מדלת בית ילדותי. </p>
			<p class="text">"אה!" שאגה רחוקה הדהדה כשנכנסתי. </p>
			<p class="text">חייכתי וסגרתי את הדלת מאחוריי, מזהה את הנהמה של בנקס, שהגיעה מהדוג'ו של אבי. או שהיא בדיוק ניצחה, או ש<span class="bold">ממש</span> הפסידה. </p>
			<p class="text">שאפתי לתוכי ניחוח נקי של אוויר רענן ועלים, שהתפשט בכל הבית, מעשבי התיבול והצמחים שאימי גידלה במרפסת השמש הסמוכה למטבח.</p>
			<p class="text">הלכתי לאורך המסדרון וליטפתי את הפילודנדרון וצמח החִזרן. </p>
			<p class="text">בעוד שמבחוץ, הבית נטמע בסגנון האחוזה הכפרית האנגלית של יתר הבתים בשכונה, בפנים הוא היה שונה מאוד. העיצוב הנקי, המלוטש והמינימליסטי תאם את טעמו של אבי. הוא כלל רכיבים טבעיים, כמו צמחים, אבנים ואור שמש, שהועיל בחודשי החורף הארוכים שבהם שהינו בבית. אבל בניגוד לסגנון היפני, שבו קיימת העדפה ללבן ובהיר, גם השפעתה של אימי ניכרה. רצפות עץ טיק כהות, שטיחים, וכתמי צבע אקראיים. תמיד הרגשת שאתה נכנס למערה חמימה ונעימה. הוריי הטיבו להתפשר ביניהם, ותמיד הרגשתי בטוח כאן. </p>
			<p class="text">נרות דלקו בפמוטים, לקראת ליל האש. חג המולד היה במרחק ימים ספורים, ועל אף שהוריי לא היו להוטים במיוחד ליהנות מהמסורת החדשה של ת'אנדר ביי, הם שיתפו פעולה למען ג'ט ומאדס, שאהבו אותה.</p>
			<p class="text">קירבתי את ידיי אל פי, נשפתי אוויר חם על אצבעותיי הקרות, והרגשתי את טבעת הנישואים הצוננת. </p>
			<p class="text">"סבתא..." שמעתי את ג'ט מצחקקת.</p>
			<p class="text">הצצתי מעבר לפינה, נשענתי על משקוף הדלת וראיתי את אימא שלי מסתובבת וצוחקת, ואת בתי משליכה עליה מעט קמח, כשאפה ולחייה מאובקים גם הם. </p>
			<p class="text">הסתכלתי על בתי שכרעה על ברכיה על שרפרף, וכפות רגליה היחפות הציצו מאחוריה, והיא המשיכה ללוש את הבצק. לפני שמונה שנים יכולתי להכניס את הכפות הקטנות האלה אל תוך פי. היא גדלה מהר מדי, וקצת רציתי שהזמן יעצור. </p>
			<p class="text">או שרציתי עוד ילדים.</p>
			<p class="text">כלומר, לפחות עד שהלכתי לבקר את דיימון, משם הייתי יוצא בריצה כעבור עשר דקות, עם מיגרנה. המטפלת שתתה אלכוהול במהלך היום, ואפילו לא התכוונתי להעמיד פנים שאני לא מבין למה. </p>
			<p class="text">הסתכלתי על אימי ובתי עובדות זו לצד זו, ושמחתי שהן שמחות. גם מאדס הצטרף לביקור של אימא שלו ואחותו אצלנו, אבל באותו רגע אי אפשר היה למצוא אותו בשום מקום. הוא ודאי התחבא במרתף היינות, וקרא. היה לו מחבוא בכל בית. פינת סתרים במעמקי גן המבוך, בבית שלנו. ארון, אצל דיימון. קומת הגלריה בסנט קיליאן. מושב חלון מאחורי הווילון, אצל ויל.</p>
			<p class="text">אומנם דאגתי לו יותר מאשר לג'ט, אבל תמיד ידעתי היכן למצוא אותו. הוא מעולם לא הדאיג אותי. </p>
			<p class="text">"אני צריכה לשירותים," ג'ט הכריזה, וזינקה מהשרפרף. </p>
			<p class="text">"שטפי ידיים," אימא שלי אמרה לה.</p>
			<p class="text">ג'ט זינקה לשירותים הסמוכים לדלת הכניסה, כשהיא מוחה את ידיה המקומחות בסינרה הקטן, וסגרה את הדלת.</p>
			<p class="text">נכנסתי אל המטבח. "את אימא טובה, את יודעת?" </p>
			<p class="text">אימי לכסנה אליי מבט, וידיה קפאו במקומן בקערה.</p>
			<p class="text">"את צריכה בית מלא בילדים," אמרתי לה. היא חייכה לעצמה ולשה את הבצק, ואני התקרבתי אליה מאחור וחיבקתי את כתפיה. תוחב את סנטרי לצווארה בעליצות. </p>
			<p class="text">"אתה היית מספיק," היא אמרה.</p>
			<p class="text">"אולי יותר מדי?" </p>
			<p class="text">"הו, כן." היא לעגה. "הרבה יותר מדי."</p>
			<p class="text">גיחכתי והערכתי את הבדיחה, ועל אף שהיא לא ממש שיקרה. כשנעצרתי ונאסרתי, היא עברה גיהינום, ואני התביישתי באכזבה ושיברון הלב שגרמתי להם, כי בנוסף לכול, הייתי בנם היחידי. שנאתי את עצמי על שלא הצלחתי יותר.</p>
			<p class="text">הצצתי על התליון המוכסף שהסתתר מאחורי סינרה של אימי. סנט פליסיטה הרומי. היא דממה במקומה והניחה לי לחבק אותה חזק יותר. </p>
			<p class="text">היא אהבה להיות סבתא.</p>
			<p class="text">"הם עדיין בדוג'ו?" שאלתי ולקחתי פלח מנדרינה מהקערה הקטנה, ככל הנראה, החטיף הבריא של ג'ט. </p>
			<p class="text">תחבתי אותו לפי. </p>
			<p class="text">"כבר שעתיים," אימי השיבה. "לך תראה אם היא עדיין בחיים."</p>
			<p class="text">"אשתי יכולה לנצח את הזקן."</p>
			<p class="text">הלכתי לעבר המסדרון, והרגשתי את עיניה של אימי נעוצות בגבי. עצרתי והבטתי מעבר לכתפי ונענעתי את ראשי. "לא משנה. ידעתי שזה טיפשי עוד כשאמרתי את זה." </p>
			<p class="text">היא צחקה, ושנינו ידענו שעדיין לא פגשנו מישהו שמסוגל לגבור על אבי. </p>
			<p class="text">"תבואי הערב, נכון?" שאלתי אותה.</p>
			<p class="text">ראיתי את החזה שלה צונח באנחה כבדה. היא הביטה בי. "מתחשק לי ערב שקט, תודה."</p>
			<p class="text">"מה זאת אומרת? יהיה שקט."</p>
			<p class="text">היא קימרה את גבותיה ואני החנקתי צחוק.</p>
			<p class="text"><span class="bold">בסדר, בסדר.</span></p>
			<p class="text">"אולי," היא אמרה וחזרה לעבודתה.</p>
			<p class="text">הסתובבתי ונענעתי את ראשי, מחייך. <span class="bold">פאקינג כדאי מאוד שהלילה הזה </span><span class="bold">יהיה שקט.</span></p>
			<p class="text">המשכתי להתקדם לאורך המסדרון, פתחתי את דלת ההזזה ויצאתי אל גן הסלעים. העצים המיניאטוריים, השיחים והבריכות מכוסי השלג יצרו נווה מדבר שלו באוויר הפתוח במרכז הבית. בנקס ואני יצרנו משהו דומה בביתנו במרידיאן סיטי. הישג מרשים, בהתחשב בכך שהיא העדיפה צמחיה פראית ואת גן המבוך על פני הבית הזה. אני העדפתי נוף מעוצב יותר מזה שבו גדלתי.</p>
			<p class="text">העננים היו תלויים נמוך, כמו הבטחה לשלג נוסף הלילה, ויכולתי להריח את הקרח באוויר. ליל השטן היה בדמנו, אבל ליל האש התחיל להפוך למועדף עליי. אהבתי את העונה הזאת בשנה.</p>
			<p class="text">הגעתי לדלת, וכשפתחתי את דלת ההזזה היפנית, מייד ראיתי אותם מתגוששים במרכז הדוג'ו. חמקתי פנימה וסגרתי את הלוח מאחוריי.</p>
			<p class="text">החגיגות בעיר כבר החלו, ועמדנו לאחר, אבל ליבי התרחב ועדיין לא יכולתי להפריע להם. אהבתי להסתכל על בנקס ואבא שלי. אהבתי לראות אותה מבלה עם הוריי.</p>
			<p class="text">"את מסתכלת עליי," אבי אמר ובלם את הבעיטה שלה. </p>
			<p class="text">היא הסתערה עליו, השערות שהשתחררו מהקוקו נתלו על עיניה, וזיעה כיסתה את החזה והצוואר של אבי. הוא עצר חבטה והתקדם לעברה. "תפסיקי להסתכל עליי," הוא נבח.</p>
			<p class="text">היא נסוגה, במקום להקיף אותו ולהרוויח זמן. </p>
			<p class="text">"כשאת מסתכלת עליי, את לא רואה," הוא אמר לה. "את חייבת לראות הכול."</p>
			<p class="text">היא נהמה, שלחה לעברו אגרוף, ואחר כך בעטה גבוה. הוא תפס את רגלה והשליך אותה מעליו בלי אפילו להזעיף את גבותיו השחורות וחמורות הסבר. מאדס דמה לו כל יום יותר.</p>
			<p class="text">שילבתי את זרועותיי על החזה, נותרתי בצל הקורה שנמתחה לאורך התקרה, והסתכלתי על אשתי שמעדה הצידה, התנשמה במאמץ וכבר הייתה מותשת. </p>
			<p class="text">התאמנו בסנסו מספר פעמים בשבוע. היא הייתה בשיא הכושר. או לפחות, הייתה אמורה להיות.</p>
			<p class="text">אבי התקרב אליה, לבוש במכנסיים שחורים רפויים, שערו השזור שיבה דבוק למצחו מהזיעה. הוא משך אותה לאחור והשפיל את עיניו לעברה. "עצמי את העיניים." </p>
			<p class="text">היא עמדה בגבה אליי, אבל ודאי לא הקשיבה לו, כי הוא חזר על דבריו.</p>
			<p class="text">"עצמי את העיניים," הוא הפציר בה.</p>
			<p class="text">היא עמדה שם, וכעבור רגע הבחנתי שהיא מיישרת את כתפיה ומתנשפת.</p>
			<p class="text">"פנימה," הוא אמר ושאף איתה. "החוצה."</p>
			<p class="text">חייכתי לעצמי כשפתיתי שלג צנחו מחוץ לחלונות, על האדמה הדוממת. </p>
			<p class="text">זכרתי את השיעור הזה.</p>
			<p class="text">"פעם נוספת," הוא אמר.</p>
			<p class="text">שניהם שאפו ונשפו לאט, והוא המתין שראשה של בנקס יתבהר.</p>
			<p class="text">"תמשיכי לעצום עיניים," הוא הורה לה.</p>
			<p class="text">זרועותיה היו תלויות לצידי גופה, והיא המשיכה לנשום באופן סדיר.</p>
			<p class="text">"את רואה אותי?" הוא שאל. "את עדיין רואה את התמונה שלי מולך, בתוך הראש?"</p>
			<p class="text">"כן," שמעתי אותה משיבה. </p>
			<p class="text">"מה את רואה?"</p>
			<p class="text">היא היססה.</p>
			<p class="text">"מה בדיוק את רואה?" הוא הבהיר. </p>
			<p class="text">"את העיניים שלך."</p>
			<p class="text">"ו...?"</p>
			<p class="text">"את הפנים שלך."</p>
			<p class="text">הוא בחן אותה לרגע, והמשיך. "תעשי זום אאוט. מה את רואה עכשיו?"</p>
			<p class="text">"את... החדר סביבך?" היא ענתה.</p>
			<p class="text">הוא התקרב אליה מעט, ודיבר בשקט. "תנשמי," לחש. "מה עוד את רואה? תזיזי אותי."</p>
			<p class="text">היא הטתה את ראשה מעט, כאילו הסתכלה על תמונה בתוך ראשה. "את הידיים והרגליים שלך."</p>
			<p class="text">"ו...?"</p>
			<p class="text">"את כפות הרגליים שלך," היא אמרה. "הן זזות."</p>
			<p class="text">הוא הנהן, כאילו סוף־סוף ראתה את מה שרצה שתראה. "אם תסתכלי מקרוב מדי, לא תראי כלום. את מבינה?"</p>
			<p class="text">היא הנהנה. </p>
			<p class="text">היא הייתה צריכה לראות, אבל לא באופן ספציפי, כאילו כל מה שנמצא בטווח ראייתה, גם בשוליים, נמצא במוקד התמונה. כך למשל, ראיתי אותם, אבל ראיתי גם את פרוסט, החתול של אימי, שהתנשם בשקט על הקורה מעל.</p>
			<p class="text">"פקחי את העיניים," הוא הורה לה.</p>
			<p class="text">הוא פסע צעד לאחור ונעמד בתנוחת לחימה. "תעשי זום אאוט." </p>
			<p class="text">עוד לפני שהספיקה להיכנס לתנוחה, הוא צעד קדימה ושלח לעברה אגרוף. היא הרימה את ידה והסיטה את אגרופו במכה, ואחר כך התכופפה במהירות וחמקה מהאגרוף הבא. </p>
			<p class="text">חייכתי. </p>
			<p class="text">ואז הם הסתערו זה על זה. היא זינקה ונעמדה בתנוחת לחימה, ותוך פחות מדקה, אגרופים ורגליים התעופפו לכל עבר. זרועות וידיים נעו במהירות, ואנקות מילאו את החדר, כשהוא לפת את ירכה, והיא הנחיתה אגרוף על מותנו. </p>
			<p class="text">הם נעו בחדר, פעם בנקס מתקדמת לעברו, ופעם הוא מתקדם אליה, צעדיהם ריחפו על פני המזרן כשחגו זה סביב זה. יד אחת הספיקה להרחיק אגרוף, בעוד השנייה הצטרפה והדפה אגרוף אחר.</p>
			<p class="text">הם נעו כל כך מהר, שלא הצלחתי לראות מה כל אחד מהם עושה. זרוע מורמת, מפרק כף יד חובט באחר, ואחר כך בעיטות מתעופפות באוויר ונחסמות. </p>
			<p class="text">כמו ריקוד. </p>
			<p class="text">ליבי הלם כשהסתכלתי על החיוך שהתפשט על פניו של אבי, נשימתי נעתקה לרגע, ואז...</p>
			<p class="text">הוא כשל כמה צעדים לאחור, היא הסתערה ושלחה אגרוף נוסף, והוא לפת את כף ידה בדיוק בזמן, ועצר אותה. הוא חייך, ובנקס קפאה במקומה והביטה באבי, והחדר נמלא בנשימות כבדות. </p>
			<p class="text"><span class="bold">אלוהים</span>. הוא עצר ראשון. היא התישה אותו.</p>
			<p class="text">הסתרתי את חיוכי מאחורי כף ידי, וחזי התנפח בגאווה. בקרוב, גם מאדס וג'ט יהיו כך, ואף על פי שאף פעם לא חששתי מסכנה בעתידנו, ידעתי שמצב כזה ייתכן. נשמתי בקלות יותר כשידעתי שמשפחתי מוכנה לפחות מעט, לקראת הצפוי. </p>
			<p class="text">אבל לא הלילה. הלילה חוגגים.</p>
			<p class="text">הוא הרפה ממנה, הזדקף, ולפת את כתפיה. הם לא הודו שהבחינו בנוכחותי, אבל אבי ודאי ידע שאני שם.</p>
			<p class="text">החזה שלה עלה וירד כשניסתה להסדיר את נשימתה. </p>
			<p class="text">הוא השפיל את מבטו. "טוב," הוא אמר בקול עדין.</p>
			<p class="text">היא הרימה אליו את מבטה, אבל אז ראיתי אותה משפילה את ראשה ומהדקת את הלסתות.</p>
			<p class="text">"קדימה, צאי לבלות הלילה," הוא אמר לה.</p>
			<p class="text">דחפתי את עצמי מהקיר והלכתי לעבר בנקס, כשהסתובבה. מבטה הצטלב במבטי. דמעות נקוו בעיניה, והיא מיהרה להסיט את מבטה כשאבי יצא בדרך שבה נכנסתי, והנהן אליי כשחלף על פניי.</p>
			<p class="text">הטיתי את סנטרה לעברי והבטתי על פניה היפות שהבריקו בשכבת זיעה דקה, ועיניה הירוקות נצצו. היא שלחה מבט לעבר אבי, בדיוק כשג'ט חלפה לידו בגן הסלעים והצדיעה לסבה. הוא החזיר לה הצדעה.</p>
			<p class="text">"יש לך מזל, אתה יודע?" בנקס אמרה בקול רועד. "הוא גאה בך."</p>
			<p class="text">נגעתי בפניה.</p>
			<p class="text">"יש לך כל כך הרבה מזל," היא חזרה ואמרה, בקול סדוק.</p>
			<p class="text">קירבתי אותה אליי ונשקתי למצחה, והיא רעדה מדמעות נוספות.</p>
			<p class="text">"הוא גאה גם בך," לחשתי.</p>
			<p class="text">הצמדתי אותה אליי בחיבוק, ושנאתי את כל הזיכרונות שלא היו לה. כמה היא סבלה ללא הורים, וכמה דברים קיבלתי כמובנים מאליהם. אבי אף פעם לא היה אדם חם במיוחד, אבל הוא היה שונה מאוד מאוונס קריסט או גבריאל פאקינג טורנס. הוא היה איש טוב, והיא הייתה בת יותר משלושים כשזכתה להכיר אבא אמיתי.</p>
			<p class="text">"הוא כל כך גאה בך, בייבי," חזרתי ואמרתי.</p>
			<p class="text">חם או לא, אבי תמיד היה כאן בשבילנו. כולנו היינו בני מזל.</p>
			<p class="text">ג'ט התקרבה וחיבקה אותנו בזרועותיה — ככל שהצליחה, בכל מקרה, והצטרפה לחיבוק. גיחכתי וחיבקתי את הבנות שלי.</p>
			<p class="text">כעבור רגע, בנקס ייבשה את דמעותיה, נשמה עמוק והתרחקה מעט. </p>
			<p class="text">היא השפילה את מבטה אל בתנו. "תעזרי לי להתאפר?" היא שאלה. </p>
			<p class="text">אבל אני עצרתי אותן במקומן, ואמרתי לג'ט, "בעצם, לכי לשאול את סבתא איך שותלים עץ ערמון בעציץ," אמרתי. "אני צריך לעזור לאימא עם המקלחת קודם."</p>
			<p class="text">"קאי..." בנקס נזפה.</p>
			<p class="text"><span class="bold">מה</span>? פערתי עיניים. <span class="bold">בשביל מה המציאו סבתות?</span></p>
			<p class="_--">***</p>
			<p class="text-no-hazacha">"לא קר לך?" בנקס חיבקה אותי כדי להתחמם. </p>
			<p class="text">שאפתי את אוויר הערב הצונן, נשפתי את האדים והסתכלתי על השלג שהיה תלוי על העצים ירוקי-העד, ועל ענפי עצי האדר העירומים שנמתחו גבוה אל שמי הלילה. </p>
			<p class="text">"אני אוהב את זה," אמרתי לה כעבור שעה, כשעמדנו מחוץ לבית הוריי והקשבתי. "הכול שקט כל כך." </p>
			<p class="text">השפלתי אליה את מבטי, והתפעלתי מהמהירות שבה התלבשה. שמלת הסטרפלס האדומה שלה נצצה, יפהפייה, עם שערה הכהה המסולסל, שהוצמד בסיכה לעורפה. היא הייתה מהממת. </p>
			<p class="text">היא וג'ט התאפרו ביחד, ונראו כמו ליצניות חמודות עם עיניים בצורת יהלומים לבנים, שזוויותיהן קושטו בנצנצים. </p>
			<p class="text">השלכתי עליה את הגלימה השחורה, וקשרתי אותה מאחור, כשהוציאה מכיסה כפפות ועטתה אותן.</p>
			<p class="text">"הקור מאט את התפשטות המולקולות," הסברתי. "פחות זיהום. האוויר כל כך נקי."</p>
			<p class="text">ושקט. משום כך החורף הוא האהוב עליי מכל העונות. הכוכבים הציצו מבעד לעננים, ואפשר היה לשמוע מים מרחוק, אף על פי שלא היה כל מקור מים בקרבתנו. השמיכה הקפואה שכיסתה את האדמה בחשכה המוחלטת הדמימה את העולם, עד שיכולת לשמוע דברים שבדרך כלל לא שמעת.</p>
			<p class="text">זה היה מכושף.</p>
			<p class="text">"השלג מתקרב," היא אמרה לי. "כדאי שנמהר."</p>
			<p class="text">כן. "אני רק נהנה מהשקט שלפני הסערה," התגריתי בה. ולא התכוונתי לשלג. אימי צדקה. כשהמשפחה התכנסה יחד, תמיד התחוללה דרמה. </p>
			<p class="text">מאדס יצא מהבית, יישר את העניבה השחורה מעל חולצתו וחליפתו השחורות, וג'ט חלפה על פניו בריצה בדרכה אליי. אספתי אותה בזרועותיי, שמלתה הוורודה והגרביונים הלבנים נבחרו על ידי אימה, שמעולם לא לבשה ורוד. אף פעם. </p>
			<p class="text">היא חייכה אליי, שיניה הצחורות הציצו מבין שפתיים אדומות. "את ליל האש אני הכי אוהבת," אמרה ג'ט והרימה את מבטה אל המנורות המהבהבות לאורך כביש הגישה.</p>
			<p class="text">"מוכנה ללכת להדליק עוד נרות?" שאלתי.</p>
			<p class="text">היא הנהנה. "אפשר?"</p>
			<p class="text">פתחתי את פי כדי להגיד לה לא, כי ידעתי שהטיול לא יהיה קצר, במיוחד כשבנקס לבושה בשמלה ארוכה ונועלת נעלי עקב, אבל... אימה הידקה את הגלימה מאחוריה וצייצה, "בטח."</p>
			<p class="text">הורדתי את ג׳ט, אחזתי בידה ויצאנו לדרך, כשהיא ומאדס הולכים בין בנקס וביני.</p>
			<p class="text">בית הוריי היה ממוקם בצידה השני של העיר, הכי רחוק מסנט קיליאן, אבל למרות הקור, לא התכוונתי לקטר על הטיול הארוך שיאפשר לי עוד זמן נוסף ליהנות הערב. רק קיוויתי שבנקס לא תנקע קרסול בדרך.</p>
			<p class="text">הירח זהר מעל כשחצינו את הכביש ואת הפארק, ופנסים נוספים סללו את דרכנו באור האש. זה היה הכלל בלילה הזה. בלי חשמל. </p>
			<p class="text">זה לא היה חוק או משהו שכפינו, אבל הכול נראה אחרת באור האש, ולא ידעתי מי מאיתנו קבע את הכלל, אבל נדמה היה שכולם מסכימים שזה יפהפה.</p>
			<p class="text">בן רגע, הוא הפך למסורת. ברגע שהשמש שקעה ביום ההיפוך החורפי, ת'אנדר ביי הוארה כמעט לחלוטין באור נרות — נרות, פנסים, מדורות...</p>
			<p class="text">קולות נישאו ברוח, המקהלה שרה בקתדרלה מרחוק וחיממה את הכפור באוויר, ואת השורשים הרדומים תחת רגלינו. </p>
			<p class="text">משמאלי ראיתי את המדורות שבערו בעיירה, ואת רוב תושבי העיר שיצאו ונהנו מהחגיגות ומהמצעד, וכשהפניתי לאט את ראשי ימינה, ראיתי את כל הלהבות המהבהבות שניקדו את העיר.</p>
			<p class="text">לא היה דבר קסום יותר, גם לא ליל השטן, מפני שזה היה הלילה הארוך ביותר בשנה. זה היה לילה מיוחד.</p>
			<p class="text">שלג כבד התחיל לצנוח סביבנו, מאדס וג'ט הובילו אותנו כשחצינו את הגשר, ופתיתים לבנים ניקדו את שערם השחור. </p>
			<p class="text">"תראו!" ג'ט הצביעה אל הנהר שזרם מתחת לקצה הגשר. סירת גרר קטנה התקדמה לעברנו בטרטור, מקושטת בחוץ במנורות לבנות, וכולנו עמדנו שם, כשהילדים הביטו בה כשנעלמה מתחת לגשר, ואחר כך דהרו אל הצד השני כדי לראות אותה יוצאת מצידו השני. </p>
			<p class="text">בנקס ואני נשארנו במקומנו והבטנו אל עבר העיירה, שמאחוריה היו קולד פוינט, האי דדלואו וכפר הנופש שלנו, פונדק קולדפייר. המוזיקה, האורות, העירייה המקושטת בשלג... שאפתי שאיפה עמוקה וארוכה, חיבקתי אותה חזק יותר, ויכולתי להישאר כך כל הלילה.</p>
			<p class="text">"אני אוהבת את החיים שלנו," היא לחשה ובהתה בנהר. הצמדתי את שפתיי לרקתה ועצמתי את עיניי, וגם אני הרגשתי כך. נחת מוחלטת ברגעי השלווה הנדירים האלה.</p>
			<p class="text">אבל נאנחתי, כי ידעתי שאחיה יוכל לדפוק את הלילה הזה בתוך פחות משתי שניות.</p>
			<p class="text">לוויל ומייקל אולי ייקח יותר.</p>
			<p class="text">המשכנו בדרכנו, חוצים את הגשר ומטיילים לאורך הנתיב השקט המוליך אל סנט קיליאן, להבות ריקדו בקערות־אש לאורך כביש הגישה, ולפידים הוצבו בשטח מסביב לבית. </p>
			<p class="text">עיניה של ג'ט האירו בהתרגשות.</p>
			<p class="text">ריקה עשתה את זה למען הילדים, אבל מאחורי הרעיון של ליל האש, עמדה וינטר.</p>
			<p class="text">"הינה הבנים!" ג'ט צעקה, כשהשלג החל לצנוח בכבדות. הנהנתי למראה ילדיו של דיימון שרצו מתחת לחופת העצים בצד הדרך, ושיחקו מחבואים בחשכה. </p>
			<p class="text">"לכי לשחק," אמרתי לה.</p>
			<p class="text">היא רצה לעברם, התחבאה מאחורי גזע עץ, נעלי הלקה השחורות והמבריקות שלה בעטו בשלג ואדים התאבכו מפיה והסגירו את מיקומה.</p>
			<p class="text">מאדס טיפס על המדרגות ומייד הציץ מעלה אל ראשן, שם, משמאל, נמצא מקום המחבוא האהוב עליו. </p>
			<p class="text">בנקס נצמדה אליי, שפתיה נגעו בשפתיי למשך שניות ספורות. "אני צריכה לדבר עם אֶם וריקה, אוקיי?" הנהנתי והרפיתי ממנה.</p>
			<p class="text">היא טיפסה במדרגות הלולייניות, המעקה היה מקושט בצמחים ירוקי־עד וסרטים, עקבתי אחריה במבטי והסתכלתי עליה כשנעלמה בגלריה החשוכה מעל. ואחר כך שלחתי את ידי וקטפתי את ניצן הוורד מהזר שניצב על השולחן הקטן, והצמדתי אותו לדש המעיל שלי. </p>
			<p class="text">איש מהאורחים עדיין לא הגיע, הנברשות עדיין לא דלקו וגם העץ עדיין לא הואר. הילדים צחקו וצעקו בחוץ, כשהשלג צנח מטה מהשמיים, ואני הלכתי לעבר החלון כדי להסתכל עליהם משחקים, לפני שכל אירועי הלילה התחילו. </p>
			<p class="text">אבל אז שמעתי קול מעליי וכשהרמתי את מבטי, עיניי נפערו כשהבחנתי באוקטביה מתנדנדת מהמעקה בקומה השנייה מעל.</p>
			<p class="text">"טאבי!" התפרצתי.</p>
			<p class="text">בידה האחת היא אחזה בחרב, ובשנייה נתלתה על המעקה, ובפניה הקטנות היה חרוט כעס.</p>
			<p class="text">אבל אז היא החליקה ונפלה, וחסר נשימה, זינקתי ותפסתי אותה בזרועותיי. "אוי, שיט. מה לעזאזל?"</p>
			<p class="text">ערסלתי אותה בזרועותיי, הלב שלי פאקינג זינק לגרון והידקתי את אחיזתי סביב גופה הקטן. ציפורניי התחפרו במעיל השודדים השחור והרקום שלה ובמגפי העור. </p>
			<p class="text">השפלתי את מבטי, ופגשתי את מבטה הזועף. "את בסדר?"</p>
			<p class="text">"אני אשסף לך את הגרון, כלב!" היא הצמידה את להב הפלסטיק של חרב הצעצוע אל צווארי.</p>
			<p class="text"><span class="bold">הו, אלוהים</span>. גלגלתי עיניים.</p>
			<p class="text">הנפתי אותה גבוה והשלכתי אותה מעל כתפי, והלכתי לעבר המטבח.</p>
			<p class="text">"את בהחלט הבת של אבא שלך," התגריתי בה. אפס תחושה של מה שהיה עלול לקרות לה. ואפס התעניינות. "עזוב אותי!"</p>
			<p class="text">"אין סיכוי," השבתי לה. "מה חשבת לעצמך בדיוק, אה?" </p>
			<p class="text">"התגנבתי אל השרץ!" היא הסבירה, מתפתלת ובועטת בניסיון להיחלץ מאחיזתי. "הוא ניסה לגנוב חברים מהצוות שלי!" </p>
			<p class="text">נכנסתי למטבח, פסעתי בין אנשי הקייטרינג, והנחתי את אוקטביה על דלפק צדדי, כך שלא תפריע להם.</p>
			<p class="text">"את צריכה להיזהר." השפלתי את עיניי אל עיניה השחורות. "את מבינה?"</p>
			<p class="text">היא כיווצה את גבותיה בתנועה שהדגישה את הצלקת הקטנה מעל עינה הימנית, שנגרמה מנפילה בגיל שנתיים. </p>
			<p class="text">"ההורים שלך לא ישמחו אם תפתחי הראש הקטן שלך." הלכתי אל המקרר, שלפתי קרטון מיץ, והכנסתי לתוכו קשית בשבילה. "אבא שלך לא יעמוד בזה. את יודעת כמה כולם אוהבים אותך?"</p>
			<p class="text">"אני לא מפחדת מכלום."</p>
			<p class="text">עצרתי והבטתי בה. דיבור כזה יכול להוביל למסלול אפל, שהכרתי היטב. </p>
			<p class="text">הלכתי לעברה, ובמקום לתת לה את המיץ שלה, שמתי אותו על הדלפק והנחתי את כפות ידיי משני צידיה. "תסתכלי עליי," אמרתי לה. "אני יודע שאת לא מפחדת. אבל פחד וזהירות הם שני דברים שונים. אם אי פעם יקרה לך משהו, אבא שלך לא ישרוד. את מבינה?" </p>
			<p class="text">היא עוד לא בת חמש, וכבר הביטה בי במבט חתום. </p>
			<p class="text">"רב חובלת אמיתית מובילה באמצעות דוגמה." טפחתי על ראשה באצבעי. "רב חובלת אמיתית משתמשת בראש שלה, אוקיי? יום יבוא ותלמדי שהחיים יכולים להשתנות בן רגע. להיות זהירים זה להיות חכמים, ואנשים חכמים מוצאים דרך טובה יותר."</p>
			<p class="text">"אבל איך לומדים את ההבדל בין פחד וזהירות?" קול שאל.</p>
			<p class="text">הזדקפתי והסתובבתי, וראיתי את דיימון עומד בפתח הדלת. הוא היה לבוש לקראת הלילה באופן חלקי — מכנסיים שחורים, נעליים מבריקות, ושערו מסורק. אבל הוא עדיין לא לבש ז'קט ולא ענד עניבה, ושרוולי החולצה הלבנה שלו היו מגולגלים.</p>
			<p class="text">"באמצעות ניסיון," הוא ענה, כשהתמהמהתי.</p>
			<p class="text">הוא התקרב ואני נדרכתי, מפני שסגנון ההורות שלנו הפכו לתחום נוסף שהיינו מאוד חלוקים לגביו. כשהיה מדובר במישהו מחוץ למשפחה, לא היה לי אכפת, אבל הילדים שלי היו רגילים ליותר משמעת, ומפעם לפעם התקשיתי להסביר למה הילדים שלו יכולים להתנדנד בין הקורות.</p>
			<p class="text">"ועם הדרכה של אנשים שיודעים יותר," השבתי, כשאסף את בתו אל זרועותיו.</p>
			<p class="text">הוא הסתכל על אוקטביה, וזקף גבה. "אנשים שנכנעו לחוקים ואיבדו את הדמיון, הוא מתכוון." </p>
			<p class="text">השפלתי את עיניי. "אבא מרשה לך לחצות כבישים לבד?" שאלתי אותה.</p>
			<p class="text">היא השתנקה מהמיץ, כי כבר בגיל חמש היא ידעה לא להתערב בוויכוחים המטומטמים שלנו.</p>
			<p class="text">"כי, כמו שאמרתי..." חייכתי במרירות לעבר דיימון. "הדרכה מאנשים שיודעים יותר."</p>
			<p class="text">"ואיך את קובעת למי כדאי להקשיב?" הוא שאל את אוקטביה, אבל למעשה רק ניסה לעצבן אותי. "את לא. את מקשיבה לעצמך."</p>
			<p class="text">"וכשאת עושה את זה," אמרתי לה, "אל תשכחי להזכיר לעצמך שלבחירות שלך יש השלכות שתצטרכי לחיות איתן כל החיים. עם הדרכה, תבחרי טוב יותר."</p>
			<p class="text">"לךָ זה עזר?" דיימון הביט עליי לבסוף, לא הייתי זקוק לתזכורת לתקופת המאסר שלנו, כדי שאבין למה הוא התכוון. </p>
			<p class="text"><span class="bold">בן זונה.</span></p>
			<p class="text">הוא הגיע מבית רע. אני הגעתי מבית טוב. ולמרות זאת, שנינו נשלחנו למאסר.</p>
			<p class="text">אלוהים, שנאתי אותו.</p>
			<p class="text">זאת אומרת, אין ספק שאקפוץ מגשר למענו, אבל... </p>
			<p class="text">הוא לקח משם את בתו ואת החיוך הזחוח שלו, ויצא, ואני התנגדתי לדחף להשליך משהו על ראשו מאחור. הרגע הצלתי את חיי בתו. או לפחות, כמה עצמות שהיו עלולות להישבר. </p>
			<p class="text">אבל הי, זאת הייתה עשויה להיות חוויה מבחינתה. <span class="bold">חוויה שתצמיח לה שיער על</span><span class="bold"> החזה. ררר! </span></p>
			<p class="text">יצאתי מהמטבח, ריח סוכר וניל של עוגיות, מקרונים וממתקים אחרים מילא את הבית, כשמלצרים נשאו מגשים אל חדר האוכל. </p>
			<p class="text">מאדן הצטרף לאיב, להדלקת מנורות הקנים, כל אחד הקיף את הבית בתורו, ואני הלכתי אל אולם הנשפים, אבל נעצרתי למראה דיימון.</p>
			<p class="text">המנורות כובו, אור הנרות זהר על הרצפות האדומות המוזהבות, זרים חגיגיים מצמחים ירוקי-עד, דבקון וכפות תמרים, היו תלויים על האח מימין, ותאמו את הזרים השזורים שעטפו את מעקה גרם המדרגות מאחוריי. </p>
			<p class="text">רחבת הריקודים הייתה עדיין כמעט ריקה מאדם, חוץ מאשתי שרקדה עם אחיה.</p>
			<p class="text">התמהמהתי מאחור, שילבתי את זרועותיי על חזי, והתרככתי למראה שניהם ביחד. <span class="bold">אוקיי, אוקיי</span>. לא שנאתי אותו. לא יכולתי לשנוא אף אחד שאהב אותה.</p>
			<p class="text">הוא הטה את גווה לאחור וסובב אותה, והיא חייכה חיוך רחב, צחקה והטילה את זרועותיה סביבו, כשהוא סובב אותם מהר יותר, ויותר.</p>
			<p class="text">הסתכלתי עליהם, וחייכתי.</p>
			<p class="text">בסמוך אליהם ריקה רקדה עם ג'ט, ושתיהן הביטו על כפות רגליהן, כשריקה סופרת ועוזרת לג'ט לבצע את הצעדים. שמלתה השחורה נמתחה על הבליטה הקטנה של חודש חמישי.</p>
			<p class="text">בנותיו של ויל, אינדי ופין, הסתחררו סביב הזוגות, והעמידו פנים שהן רקדניות בלט, הנוצות השחורות בשערה של פין גרמו לבטני לשקוע מעט מהזיכרון. נראה כאילו רק אתמול בנקס ואני עמדנו באולם הנשפים בפופ, והסתכלנו על אימו של דיימון, שלבשה נוצות שחורות ונעה על הרצפה כרוח רפאים. צמרמורת חלפה בגבי.</p>
			<p class="text">"קאי?" מישהו אמר.</p>
			<p class="text">הסתכלתי לאחור וראיתי את וינטר יורדת במדרגות, אוחזת במעקה בשתי ידיה. </p>
			<p class="text">הושטתי את ידי והנחיתי אותה לעברי. "כן, כאן," אמרתי. "הרחת אותי?"</p>
			<p class="text">אחרת, איך היא ידעה שזה אני?</p>
			<p class="text">היא צחקה ונעמדה לצידי. "אה-הא. יש לך ריח כזה טווווב."</p>
			<p class="text">חייכתי וחזרתי להביט על רחבת הריקודים. בני נעלם, ואיברסן הצטרף לאחים שלו, שיחד חלפו על פנינו בריצה, לעבר חדר האוכל והממתקים, ללא ספק. </p>
			<p class="text">פנסי מכונית התקרבו בחוץ, כשהאורחים החלו להגיע. "אוקטביה לא רוצה להשתתף במסיבת הנעילה הלילה," וינטר אמרה לי.</p>
			<p class="text">"אז גם מאדס לא ישתתף."</p>
			<p class="text">"לא."</p>
			<p class="text">ולכן היא סיפרה לי על כך, כדי שאהיה מוכן. בזמן שהמבוגרים ירקדו כל הלילה וישתתפו בחגיגות, הילדים יֵצאו להרפתקה משלהם בתיאטרון. עד חצות, בכל מקרה, אז יחזרו הביתה ויפתחו את המתנות שיחכו להם.</p>
			<p class="text">וינטר עשתה עבודה נהדרת והפכה את התקופה הזאת בשנה למשהו מיוחד. היא אהבה את חג המולד, אבל תמיד הרגישה שהוא מעורר רגשות מעורבים, כי הוא חל אחרי שהעונה כבר הסתיימה. כעת התחלנו את החגיגות בליל ההיפוך החורפי, שמחים ליהנות מימים רבים של אושר שחיכו לנו.</p>
			<p class="text">"היא ילדה בת מזל," וינטר אמרה. "הרבה אנשים אוהבים אותה."</p>
			<p class="text">הנהנתי, וראיתי צל בקומה השנייה. מאדס נסוג שוב למחבוא שלו.</p>
			<p class="text">"היא הרפתקנית," השבתי. "מאדס לא. הוא יכול לחיות דרכה בעקיפין."</p>
			<p class="text">"והיא אוהבת לגרור אותו לכל מקום," היא הוסיפה. "הוא אף פעם לא כועס עליה. האחים שלה... לא כל כך גמישים." </p>
			<p class="text">האחים שלה היו צרות. לפחות מאדס נתן דוגמה טובה. </p>
			<p class="text">הרמקולים כבו, התזמורת סיימה לכוון את כלי הנגינה, ודממה מילאה את חלל הבית.</p>
			<p class="text">"אני אוהבת את הצליל הזה," וינטר לחשה.</p>
			<p class="text">"איזה צליל?"</p>
			<p class="text">"של הרוח הנושבת במקום הישן הזה, ומניעה את הלהבות," היא אמרה. "אתה שומע את זה?"</p>
			<p class="text">אימצתי את אוזניי, הרוח ייללה מבעד לרצפות מעלינו, והמשבים הרעידו את הלהבות.</p>
			<p class="text">השיער על צווארי סמר.</p>
			<p class="text">"מרגיש כמו רוחות רפאים," היא מלמלה. "הכול יפה כל כך באור האש, נכון?"</p>
			<p class="text">השפלתי לעברה את מבטי, ריסיה הארוכים כיסו את עיניה, שכבר לא יכלו לראות יופי, אבל זה לא גרם לה לאבד הכול. היא פשוט ראתה עכשיו באופן אחר.</p>
			<p class="text">הסתובבתי ולקחתי את ידה בידי, ובידי השנייה אחזתי במותניה, והובלתי אותה אל רחבת הריקודים. "תחזיקי חזק."</p>
			<p class="text">שפתיה נפשקו בחיוך רחב, ויחד החלקנו על הרחבה, כשאני מוביל אותה בלי שמוסיקה נשמעת ברקע ואניצי שערה נופלים על פניה. שמלתה השחורה נפרשה מאחוריה, והסרטים האדומים בשערה התנופפו. </p>
			<p class="text">"אתה לא רע," היא אמרה.</p>
			<p class="text">"מופתעת?"</p>
			<p class="text">"טוב..." היא משכה בכתפיה, ולא הרחיבה.</p>
			<p class="text">חגנו מהר יותר, עד שהיא צחקקה, אבל לרגע לא איבדה שיווי משקל, והייתה קלה יותר מהאוויר בזרועותיי. אני מניח שהיא חשבה שאני מצטיין רק בקרב, אבל אימי חינכה אותי להיות גם ג'נטלמן.</p>
			<p class="text">"לעולם אל תיתני חרב לאדם שלא יודע לרקוד," ציטטתי את קונפוציוס כשהתחלנו להאט.</p>
			<p class="text">היא כיווצה את גבותיה והתנשפה בכבדות. "למה?"</p>
			<p class="text">"כי אסור לתת נשק קטלני בידיו של מישהו שלא ידע לחיות."</p>
			<p class="text">אי אפשר לדבר על העולם, אם מבינים נקודת מבט אחת בלבד.</p>
			<p class="text">עצרתי והסתכלתי עליה, ובמוחי התגבש רעיון. "אני רוצה ללמד את מאדס וג'ט לרקוד."</p>
			<p class="text">היא הטתה את ראשה. </p>
			<p class="text">למה לא חשבתי על זה לפני שנים? הנחתי שחינוך טוב ולימודי הגנה עצמית יחשלו אותם, אבל עדיין נותר לי זמן גם לעודד אותם לעשות דברים שישמחו אותם. מאדס ישנא לרקוד, אבל אולי יום אחד הוא יעריך את המיומנות.</p>
			<p class="text">כעבור רגע, היא הנהנה. "אוקיי."</p>
			<p class="text">ורק אז דיימון התערב ואחז בידה ובמותניה של אשתו. "תסלח לי."</p>
			<p class="text">זזתי לאחור והנחתי לו להיכנס בינינו, וכשהתכוונתי לאחוז באשתי, ראיתי שהיא כבר מתקדמת אליי בצעדי ריקוד.</p>
			<p class="text">"האורחים מגיעים," היא אמרה. "בוא נלך להדליק את הנברשת." </p>
			<p class="text"><span class="bold">הו</span><span class="bold">, נכון.</span></p>
			<p class="text">"ג'ט," צעקתי וסימנתי בידי לבתי להתקרב. "אינדי? פין?" </p>
			<p class="text">אורחים התחילו להיכנס, ריקה ומייקל עמדו ליד הדלת כדי לקבל את פני הבאים, ועובדי המלתחה לקחו את מעילי הגברות וכפפותיהן. אמורי, לבושה בירוק ושערה אסוף בקוקו נמוך שתלתליו גולשים על גבה, הקיפה את הנברשת וחילקה לכל הילדים טושים זרחניים ועלי ריחן. </p>
			<p class="text">הילדים התפרשו בקומת המבואה, והאורחים נעו סביבם כדי להסתכל עליהם, כשכתבו בעטי סימון כסופים על גבי עלים את משאלותיהם לשנה החדשה המתקרבת, ואחר כך קמו על רגליהם והעלו אותם באש באמצעות נר מהנברשת.</p>
			<p class="text">"למה אנחנו שורפים את העלה?" גונאר שאל, כשדָּאַג השליך את העלה החיוור שלו אל קערת הנחושת, שאֶֶמי אחזה בידיה. </p>
			<p class="text">"כדי לשחרר את המשאלה ליקום," אינדי הסבירה.</p>
			<p class="text">"טוב, בשנה שעברה ביקשתי תהילה," אחותה השיבה, "והמשאלה שלי לא התגשמה. אני חושבת שאנחנו עושים את זה לא נכון."</p>
			<p class="text">חייכתי והסתכלתי על הילדים, שקמו בזה אחר זה והשליכו את העלים הבוערים שלהם אל תוך הקערה. </p>
			<p class="text">"היא <span class="bold">עדיין </span>לא התגשמה," וינטר התערבה. </p>
			<p class="text">ויל התחיל לקיים את הטקס לפני שמונה שנים. מסורת חדשה. דרך לשמור על טקסיות בחיינו, ובילוי מהנה שהילדים יזכרו ואולי יעבירו הלאה, לילדים שלהם, ביום מן הימים.</p>
			<p class="text">מבטי נעצר על מאדס, וראיתי שהוא מקרב את העלה שלו ללהבה, אבל במקום לשרוף אותו, הוא הרחיק אותו מהאש. הוא תחב אותו אל כיס הז'קט שלו, הסתובב כדי לעזור לאוקטביה, וייצב את ידה כשקירבה את העלה אל הלהבה, עד שנדלק.</p>
			<p class="text">דמות הופיעה במדרגות, וכשהרמתי את מבטי ראיתי את אתוס יורדת, לבושה בשמלה כסופה והדוקה עם מחשוף עמוק בצורת וי, שהייתי מתקשה לראות על בתי בת השבע־עשרה.</p>
			<p class="text">פניה היו מאופרות באפור ולבן שנצצו סביב עיניה, שערה גלש על גבה, וזוג קרניים הוצמד לקודקוד ראשה, וגרם לה להיראות כמו דמות מ"חלום ליל קיץ". </p>
			<p class="text">אלכס לימדה אותה להתאפר כשהייתה בת עשר, אבל לרוע המזל, אלכס לא הייתה כאן הלילה כדי להתמודד עם זעמו של מייקל. היא ואיידן בילו את תקופת החגים עם משפחתו בניו יורק, וגם מייקה ורורי נעדרו, כי הם נסעו לפיג'י. </p>
			<p class="text">מישה וריאן הוזמנו, כמובן, אבל פקפקתי בכך שיגיעו.</p>
			<p class="text">מייקל התקרב והסתובב להביט עליה, כשחלפה על פניו. "זה מה שאת לובשת למסיבת הנעילה?" </p>
			<p class="text">"לנשף הריקודים."</p>
			<p class="text">"כבר דיברנו על זה," הוא התווכח, כשהיא המשיכה ללכת. "מגיל עשרים ואחת, אתוס."</p>
			<p class="text">"מזל שאבא שלי הוא הבעלים של הבית הזה," היא זרקה לעברו. </p>
			<p class="text">גיחכתי והסתכלתי עליה כשנעלמה בתוך אולם הריקודים.</p>
			<p class="text">מייקל שפשף את פניו בידו. "אני לא יודע אפילו למה אני מנסה." הוא נאנח והסתובב. "אני צריך להתווכח פחות, כי ככל שאני מפסיד יותר בוויכוחים, כך היא הולכת ומתחזקת." </p>
			<p class="text">"אתה יכול פשוט להגיד לא, אתה יודע?"</p>
			<p class="text">אבל הוא רק לכסן את מבטו לעברי, כאילו אני משוגע. "לא גידלתי את הילדה הזאת כדי שהיא תקבל את המילה לא."</p>
			<p class="text">אה, בסדר.</p>
			<p class="text">הוא חייך אליי במבט זדוני. "כבר נתת לה?"</p>
			<p class="text">הרמתי גבה. "עדיין לא," מלמלתי, כדי שבנקס לא תשמע. "אני יכול לסמוך עליך שהלילה הזה יעבור בשקט, כדי שאוכל ליהנות מאשתי?"</p>
			<p class="text">"למה אתה שואל אותי?"</p>
			<p class="text">"כי בכל חג משהו קורה," נבחתי.</p>
			<p class="text">הוא כיווץ את עיניו. "מה שהתרחש בחג ההודיה לא קרה באשמתי."</p>
			<p class="text">"מה שהתרחש בארבעה ביולי קרה באשמתך."</p>
			<p class="text">הוא שילב את זרועותיו על החזה, והילדים סיימו להדליק את הנרות. "ומי השאיל לחברי קבוצת הכדורסל את המשאיות של הדוד שלך, במרץ שעבר, כדי שיוכלו לפזר דשן בכל רחבי פלקון ביי, אחרי שהפסדנו באליפות המדינה?"</p>
			<p class="text">"לא אני," השבתי, ושלפתי לכלוך בלתי נראה מציפורניי. "בסך הכול השארתי את המפתחות בחוץ. לא <span class="bold">נתתי </span>אותם לאף אחד."</p>
			<p class="text">הוא הזדעף. האורחים מילאו את החדר סביבנו. </p>
			<p class="text">"חוץ מזה, לא הפסדנו," אמרתי לו. "הם ביצעו עברות. השופט פשוט לא ראה."</p>
			<p class="text">"אז בפעם הבאר ש'תשאיר את המפתחות בחוץ'," הוא אמר, נעמד מול פניי והנמיך את קולו. "תזכור שאשתי נאלצה לדבר בטלפון עם ראש העיר, שצרח עליה במשך עשרים וחמש דקות."</p>
			<p class="text">פתחתי את פי כדי להתגונן, אבל כלום לא יצא. <span class="bold">כן, אוקיי</span>. היה משהו בדבריו. אני משער שזה לא היה לגמרי הוגן.</p>
			<p class="text">"בסדר," אמרתי. </p>
			<p class="text">הערב אתנהג יפה, אבל ציפיתי שגם הם יתנהגו כך. בלי דרמה. </p>
			<p class="text">תושבי העיר מילאו את הבית, חלקם במסכות, ואחרים איפרו את פניהם, התלבשו והתקשטו בתכשיטים שנצצו באור הנרות. הסתכלתי שוב והתמקדתי בעיניהם, כדי לבדוק אם אצליח לזהות אותם בתחפושות. </p>
			<p class="text">את חלקם. אבל לא את כולם. </p>
			<p class="text">משהו הציק לי. <span class="bold">זה כבר לא חכם</span>. אנשים נכנסו אל הבית ללא כל הפרעה. אף אחד לא בדק אפילו את ההזמנות. בחוץ לא היו מאבטחים חוץ מלב, דיוויד וכמה אחרים שהקיפו את השטח, וליד הדלת לא עמדו שומרים. לא חיפשנו צרות, אבל בחלוף השנים, מצאנו עוד ועוד. עוד אדמה, עוד נכסים, עוד כוח ועוד כסף... וכשיש לך משהו בעל ערך, בסופו של דבר מישהו ינסה לקחת אותו.</p>
			<p class="text">עד כה, היה לנו מזל. <span class="bold">יותר מדי מזל</span>.</p>
			<p class="text">"אנחנו מוכנים?" אם צעקה.</p>
			<p class="text">אבל עוד לפני שהספקתי להסתובב ולענות, קול הרעים מהמדרגות. "אז, פריט מספר 666!"</p>
			<p class="text">אמי נרתעה והסתובבה, ועיני ארבעתנו עקבו אחר הקול, עד שראינו גבר לבוש בגלימה שמחצית מפניו הוסתרה מאחורי מסכה לבנה.</p>
			<p class="text">"נברשת שבורה לרסיסים."</p>
			<p class="text">זיהיתי את ויל מייד, וצחקתי בהקלה. גם מייקל הניע את ראשו ולא הצליח להסוות את חיוכו.</p>
			<p class="text">הילדים צחקקו ו־וויל ירד בריצה במדרגות, מצליף בגלימתו לכל עבר. "אולי חלק מכם ייזכרו בעלילה המשונה של פנטום האופרה."</p>
			<p class="text">"אבא!" II צחק.</p>
			<p class="text">ויל חג במעגל והסתכל בעיניהם של כל הילדים. "תעלומה, שמעולם לא פוענחה במלואה!"</p>
			<p class="text">ואז, על פי סימן, התזמורת והאורגן המשופץ בקומה השנייה השמיעו את הפתיחה הדרמטית של "פנטום האופרה", והשערות על זרועותיי שוב סמרו.</p>
			<p class="text">הרצפה רטטה תחת רגליי, והדופק שלי האיץ. וינטר לא הייתה יכולה להעלות על פניה חיוך רחב יותר, גם לו ניסתה.</p>
			<p class="text">מישהו כנראה לחץ על המתג, כי הנברשת החלה להתרומם לאט, וכולנו הטינו את ראשינו לאחור כדי לראות אותה מגביהה עוד ועוד לעבר התקרה. </p>
			<p class="text">להבות הנרות הבהבו עם תנועת הנברשת, והילדים התחילו לרוץ, להסתחרר ולדלג באולם הנשפים. </p>
			<p class="text">הלכתי אחריהם, והאורחים הסתננו פנימה מאחוריי. אחדים החלו להצטרף למייקל וריקה על רחבת הריקודים, ואילו אחרים קטפו כוסיות שמפניה ממגשים שנשאו מלצרים חולפים. </p>
			<p class="text">אֶמי החזיקה בידיה את הקערה עם האפר של עלי הריחן, הניחה אותה על האח ליד החנוכיה, ואחר־כך הלכה לעברי בפנים מאירות.</p>
			<p class="text">היא אהבה את הדלקת הנברשת. </p>
			<p class="text">"החלק האהוב עלייך..." הרהרתי כשהתמקמה לצידי והביטה על החדר.</p>
			<p class="text">"תמיד," היא אמרה, הרימה את עיניה אל התקרה, והסתכלה על ארבעת גופי התאורה החשמליים הקטנים, שלא דלקו באותו רגע. "קצת חבל לי שאי־אפשר להדליק נרות בכל המנורות."</p>
			<p class="text">"יותר מדי עבודה," אמרתי לה.</p>
			<p class="text">"חיובי."</p>
			<p class="text">"מגדל הפעמון מדהים." השפלתי אליה את מבטי. "אני אוהב את מה שעשית ממנו. או יותר נכון, מה שסירבת לעשות." </p>
			<p class="text">היא משכה בכתפיה. "יש יופי בהיסטוריה. אני לא רוצה שהיא תימחק."</p>
			<p class="text">מצאתי את בנקס על רחבת הריקודים, משוחחת עם ריקה על משהו, ראשיהן צמודים. </p>
			<p class="text">"כאן נישקתי אותה בפעם הראשונה," אמרתי, ועיניי שוטטו על פני כתפיה החשופות של אשתי.</p>
			<p class="text">"לא ידעתי."</p>
			<p class="text">"ליל השטן." הזיכרון התנגן בתוך ראשי. "כשהייתי בכיתה י"ב."</p>
			<p class="text">ואז אמי אמרה, "באותו בוקר היא הייתה איתך בתא הווידוי, נכון?"</p>
			<p class="text">חזרתי והסתכלתי עליה. "איך ידעת?" </p>
			<p class="text">היא חייכה, כאילו באותו רגע נזכרה. "הייתי שם באותו יום. נתקלתי בה."</p>
			<p class="text">"את מבקרת בכנסייה?" התגריתי בה.</p>
			<p class="text">אבל היא רק הסיטה את מבטה, וחייכה בביישנות. "היו לי סיבות משלי."</p>
			<p class="text">או סודות? לא משנה. לא ענייני.</p>
			<p class="text">"תא הווידוי," הרהרתי. "זאת הייתה גם הפעם הראשונה שדיברתי איתה. היום הזה שינה את חיי."</p>
			<p class="text">"גם את חיי."</p>
			<p class="text">"אם רק הייתי נאבק יותר כדי להשיג את מה שרציתי." היום ההוא נגמר רע בהרבה מכפי שהתחיל. "לא היינו מבזבזים שנים, שבהן יכולנו להיות ביחד."</p>
			<p class="text">"גם אני," היא הוסיפה בלחישה.</p>
			<p class="text">מדי פעם בנקס זרקה לעברי מבטים, שפתיה האדומות היו רטובות ועיניה כהות. חום פשט בגופי מהתמונות שמילאו את ראשי, בהן ראיתי איך בדיוק היא נראית לבושה רק באיפור פנים. </p>
			<p class="text">"אני צריך לרקוד איתה," אמרתי לאֶם, והתחלתי לנוע לעבר הדלת.</p>
			<p class="text">אבל אז נעמדה מולי ברונטית צעירה בשמלה לבנה, וחשפה את כתפיה. </p>
			<p class="text">"קאי," היא צייצה. </p>
			<p class="text">נעצרתי למראה תלמידה שלי, שנראתה אחרת לגמרי מכפי שהייתי רגיל לראות אותה בשיעורי האייקידו בימי שלישי וחמישי. "סוראיה," אמרתי, "את נראית נהדר." אחזתי בידה והובלתי אותה פנימה, מצמיד את לחיי לרקתה בחיבוק חפוז. "ההורים שלך פה?"</p>
			<p class="text">"לא," היא שלחה אליי חיוך. "הלילה הם מכורבלים מול מדורה."</p>
			<p class="text">"טוב לשמוע."</p>
			<p class="text">ניסיתי לעקוף אותה ולהיפרד, אבל היא שוב התחילה לדבר. "תודה על השיעורים הפרטיים בשבוע שעבר," היא אמרה לי. "הם ממש עזרו." </p>
			<p class="text">היא נשאה אליי עיניים כחולות מעריצות, ושערה האדום והרך גלש סביבה. כמעט יכולתי להרגיש את הגיחוך הגדול של אמי, שעמדה לצידי.</p>
			<p class="text"><span class="bold">נו באמת</span>. הילדה הייתה... ילדה. </p>
			<p class="text">"ברור," אמרתי לה. "התאמנת בלימודי השפה, בחופשה?"</p>
			<p class="text">"כן." היא אחזה את השמלה שלה, וכשהשפלתי את עיניי ראיתי אותה מרימה לאט את שוליה מהרצפה. "השיעורים תמיד עליי." השמלה המשיכה להתרומם, וחשפה סימנים שחורים על עור רגלה הזהובה.</p>
			<p class="text">"איצ'י, מי, סאן," היא דקלמה את המספרים ביפנית, כאילו קראה שליפים שנכתבו על עורה.</p>
			<p class="text">"יון, גו, רוקוּ." היא הרימה את השמלה גבוה מעל הברך ועד לירך. "נאנא, האצ'י..."</p>
			<p class="text">זיעה ציננה את מצחי, וכשהצצתי לעבר בנקס, ראיתי אותה מסתכלת עלינו בעיניים בוערות.</p>
			<p class="text">"שיט," סימנתי בשפתיי, וראיתי את אמי מסתירה את חיוכה בידה. </p>
			<p class="text">"קוּ." סוראיה המשיכה, והשמלה המחורבנת כמעט הגיעה עד ל..." ג'וּ," היא אמרה לבסוף.</p>
			<p class="text">בלעתי רוק, ושוב לכסנתי מבט לעבר בנקס. ריקה עמדה לידה פעורת עיניים, ונראתה כאילו היא עומדת לפרוץ בצחוק.</p>
			<p class="text">ראיתי שגם הבחורים מסתכלים עליי, שפתיהם נעו, ועל אף שלא הצלחתי להבין מה הם אומרים, ראיתי את החיוכים המזוינים שלהם.</p>
			<p class="text">השפלתי שוב את מבטי, וניסיתי לא לראות את רגלה הארוכה של סוראיה. "זה... זה טוב."</p>
			<p class="text">היא שמטה את שולי השמלה. "אני יודעת שהדוג'ו סגור עד ינואר, אבל השארתי את התיק שלי במלתחה." היא התקרבה מעט, ואני פסעתי צעד אחד לאחור. "תהיה שם בסוף השבוע? תעבוד על ניירת או משהו? אני יכולה לקפוץ. ממש זריז." </p>
			<p class="text">לבדה? כשאני שם... לבדי?</p>
			<p class="text">עיניי זינקו לעבר בנקס, ובאותו רגע, היא וריקה העבירו אצבעות על צוואריהן בתנועה מאיימת.</p>
			<p class="text">אמי נחרה מצחוק, ולקחה כוסית שמפניה ממגש חולף. "ראיתי את זה כבר פעם. האחיות הולכות בדרכי האח."</p>
			<p class="text"><span class="bold">לעזאזל</span>. זאת לא הייתה אשמתי. בנקס תכעס כל הלילה.</p>
			<p class="text">התחמקתי מהנערה. "אשתי תהיה שם מחר כל היום, היא צריכה לטפל בכמה דברים," אמרתי לה. "אגיד לה שתעברי שם." והסתלקתי משם.</p>
			<p class="text">אבל כשניסיתי ללכת אל בנקס, הבחורים חסמו אותי. "מישהו בצרות," ויל התגרה.</p>
			<p class="text">"תניח לי." הילדה הייתה מאוהבת. כאילו יכולתי לשלוט בזה. </p>
			<p class="text">ניסיתי לחפש את אשתי, אבל הרוקדים הסתחררו, ולא הצלחתי לראות מי נמצא מאחורי הבחורים.</p>
			<p class="text">"לעזאזל," פלטתי, והחלקתי את ידיי לכיסים. </p>
			<p class="text">"כן," מייקל הוסיף. "כולם ראו."</p>
			<p class="text">"שתוק."</p>
			<p class="text">"הו, שיט." דיימון צחק בשקט וקירב את הכוס אל שפתיו. "הינה מגיעות הכפפות."</p>
			<p class="text">הא? חזרתי ומצאתי בנקס, וראיתי שריקה מנסה להחניק צחוק ולהרגיע אותה, בזמן שהאישה שלי שלחה מבטים זועמים אל הנערה המתבגרת.</p>
			<p class="text">"נו?" פניתי לעבר מייקל. "מה אמרתי לך? משהו תמיד קורה."</p>
			<p class="text">"תרגיע," הוא אמר לי. "בנקס סומכת עליך. בסך הכול, מלכת הכיתה נדלקה על הסנסיי־מאסטר שלה."</p>
			<p class="text">"וההנחיות שלו כתובות כולן מסביב לירכיים שלה..." דיימון הקניט. </p>
			<p class="text">"ואשתי קושרת סכינים סביב הירכיים שלה," צעקתי בלחישה, מודע לנוכחותם של האורחים. "שיט. תסתכל עליהן." החוויתי לעבר הנשים, שדיברו עם וינטר ואמורי, שהצטרפו אליהן. "הן מתכננות משהו."</p>
			<p class="text">ויל ומייקל גיחכו, ולא זזו כדי לעצור אותן. "הבחורה הצעירה מדאיגה אותי יותר ממך," דיימון הרהר.</p>
			<p class="text">אני דאגתי יותר מכך שהלילה שתכננתי הולך לעזאזל. אשתי בטחה בי, אבל הכעיס אותה מאוד כשנשים אחרות לא התרשמו מכך שאני נשוי. זה לא קרה לעיתים קרובות, אבל בעיניה זה נתפס כסימן לחוסר כבוד מוחלט. בכך היא ודיימון דמו לאביהם יותר מכפי שרצו להודות. </p>
			<p class="text">"תרחיק אותה מאשתי ההרה, בבקשה." מייקל אמר. "היא נראית כמו פצצה מתקתקת."</p>
			<p class="text">בהחלט. </p>
			<p class="text">התחלתי להתרחק אבל ג'ט רצה אל זרועותיי, תפסתי אותה בזמן במזל.</p>
			<p class="text">"אבא, אנחנו הולכים לתיאטרון עכשיו!" היא הכריזה. </p>
			<p class="text">"כולם איתך?" מייקל שאל את מיס אנגלסטאד, שהתקרבה, אוחזת בכל אחת מידיה את ידיהם של דאג ופיין. </p>
			<p class="text">"כן, אדוני," היא אמרה לו, מתנשפת. "אתוס נשארת כאן, ומרת קתברט משגיחה על מאדן ואוקטביה. כל האחרים נמצאים."</p>
			<p class="text">בנו של דיימון נצמד אליה בחיבוק, אבל איברסן חלף על פנינו, מקיש באגודליו על הטלפון שלו.</p>
			<p class="text">"הי, תהיה טוב," דיימון קרא אחריו.</p>
			<p class="text">"בכל תחום," הילד סיים את המשפט במקומו.</p>
			<p class="text">גיחכתי. עץ, תכיר את התפוח.</p>
			<p class="text">"חיפוש שמח." נישקתי את ילדתי על אפה וחיבקתי אותה חזק. "נתראה בחצות."</p>
			<p class="text">אבל היא התחילה לבעוט. "עזוב אותי, או שאינדי תתפוס את הכיסא שלי!" </p>
			<p class="text">הורדתי אותה לרצפה. "תתנהגי יפה."</p>
			<p class="text">בלי לומר מילה נוספת, היא רצה לעבר המבואה, ואחת המטפלות עטפה את כתפיה במעיל.</p>
			<p class="text">אחרי שהילדים הסתלקו לשעות הבאות — בדרכם להצטרף לשאר הילדים בעיר, שהיו עסוקים בחגיגות וזלילת ממתקים בתיאטרון — המוסיקה התגברה מעט והדהדה, וחזרתי לחפש את בנקס בקרב הקהל.</p>
			<p class="text">אבל מבטי נעצר על משהו. מישהו הסתכל עליי. </p>
			<p class="text">מסכה לבנה שלמה. גלימה שחורה. ליד האח. מצמצתי והסתובבתי, חסר נשימה, וניסיתי למצוא את פניו שוב. מי...?</p>
			<p class="text">איש מהגברים כאן לא לבש גלימה. זאת נחשבה תחפושת מוגזמת.</p>
			<p class="text">אבל כשחיפשתי אותו שוב, הוא נעלם. צמרמורת זחלה לאורך גבי מכך שרק עמד שם, והביט בי בעיניו החלולות והשחורות. </p>
			<p class="text">"כדאי שתלך," דיימון אמר.</p>
			<p class="text">הא?</p>
			<p class="text">הסתובבתי וראיתי אותו מחווה למישהו מאחוריי. עקבתי אחר מבטו עד שלבסוף ראיתי את אשתי מסירה את המסכה שכיסתה את עיניה ואפה, מביטה בי, ונסוגה לאט אל בין הצללים. הידקתי את הלסתות והמפשעה שלי התחממה והתנפחה כתגובה להתגרות שלה.</p>
			<p class="text"><span class="bold">שלא</span><span class="bold"> תעזי.</span></p>
			<p class="text">התחלתי להתקדם והלכתי אחריה, שוכח מהגבר בגלימה והמסכה.</p>
			<p class="text">התחמקתי מהרוקדים, נכנסתי ויצאתי מהקהל, והגעתי אליה בדיוק בזמן כדי לאחוז בזרועה. "עצרי," לחשתי באוזנה.</p>
			<p class="text">היא נדרכה וסירבה להסתובב ולהביט בי.</p>
			<p class="text">"לא תכננתי להרוג אותה," היא אמרה בשקט, והסתכלה על סוראיה הצעירה, שעמדה בקצה החדר. "רק להפחיד אותה קצת."</p>
			<p class="text">"היא ילדה."</p>
			<p class="text">"כן." היא הסבה את ראשה והביטה בי בהתגרות. "נדמה לי שאני זוכרת שכשהייתי בגילה הכנסת יד מתחת לחולצה שלי בפעם הראשונה." הזיכרון של הנערה המסתורית החבוקה בזרועותיי במגדל הפעמון חזר ושטף אותי. "החולצה <span class="bold">שלך</span>," ציינתי.</p>
			<p class="text">לא שלה.</p>
			<p class="text">היא הסתובבה, ועיניה הירוקות והמאופרות חדרו אליי מבעד למסכה הלבנה. </p>
			<p class="text">"אני מתכוונת לזה," היא אמרה והתרחקה מעט, כאילו היא משהו שלעולם לא אוכל להשיג. "אתה לא היית מוכן שתלמיד שלי יפלרטט איתי."</p>
			<p class="text">"ואת לא היית מסכימה שאכתיב מה מותר או אסור לך לעשות." התקדמתי לעברה והיא נסוגה.</p>
			<p class="text">אני מודה, לרגע אהבתי את הקנאה שלה.</p>
			<p class="text">אבל ברגע הבא, כבר לא.</p>
			<p class="text">לא מצא חן בעיניי שאולי היא נבעה מחוסר ביטחון.</p>
			<p class="text">"את סומכת עליי?" שאלתי אותה.</p>
			<p class="text">"בנוגע למה?"</p>
			<p class="text">"שזה לא ייגמר אף פעם."</p>
			<p class="text">היא הייתה צריכה שכולם ידעו שאני שלה, אבל הייתה יכולה לחסוך מעצמה כעס מיותר, אם רק הייתה יודעת <span class="bold">שאני </span>יודע שאני שלה.</p>
			<p class="text">התקדמתי לעברה לאט, צעד אחר צעד, ועיניי צנחו אל שדיה שאיימו לזנק ממחשוף שמלתה. </p>
			<p class="text"><span class="bold">ותאמינו לי, ידעתי שאני שלה.</span></p>
			<p class="text">הגבר שישן במיטתה כל לילה. אבי ילדיה. השותף שלה בכל דבר. </p>
			<p class="text">"אני רוצה לתת לך משהו," אמרתי לה.</p>
			<p class="text">זוגות הסתחררו סביבנו, כשהבטנו זה בזה בלי למצמץ, ועיניה זהרו באור העמום.</p>
			<p class="text">"בואי לכאן עכשיו," אמרתי.</p>
			<p class="text">אבל היא לא באה. רק המשיכה לסגת.</p>
			<p class="text">דמי החל לרתוח. לא היה לנו את כל הלילה. היו דברים שרציתי לעשות לפני שהילדים יחזרו. "את מעצבנת אותי," פלטתי ונדרכתי. "את יודעת שאני לא עושה סצנות." </p>
			<p class="text">אבל אעשה, אם יהיה צורך.</p>
			<p class="text">היא לא השאירה לי שום סיכוי. ברגע שהגיעה לקצה החדר, היא הסתובבה ונעלמה במהירות מעבר לדלת הכפולה. זינקתי אחריה, ולא היה אכפת לי מהמבטים שנשלחו לעברי.</p>
			<p class="text">נכנסתי לחדר הסמוך והחשוך, שהיה מאוכלס רק בזוג שהתמזמז בסתר, והבחנתי בשמלתה האדומה נעלמת מעבר לפינה. רדפתי אחריה, עד שלבסוף ראיתי אותה מטפסת מהירות במדרגות.</p>
			<p class="text">רצתי אחריה לאורך המעקה המפותל, והאבנים נשחקו תחת נעליי.</p>
			<p class="text">כשהגענו אל הקומה השנייה היא ניסתה להימלט אל השלישית, אבל תפסתי אותה בזרועה, סובבתי אותה והצמדתי אותה אל הקיר.</p>
			<p class="text">"כאילו שלא אתפוס אותך," הקנטתי. "אני לא יודע למה את מנסה בכלל." </p>
			<p class="text">נר הבהב על הקיר, ואני הבטתי בעיניה ושפתיי ריחפו מעל שפתיה.</p>
			<p class="text">היא דחפה את עצמה מהקיר, אבל הדפתי אותה בחזרה, הרמתי את שולי שמלתה, הידקתי את ידי בין רגליה באצבעות בוערות, וחיככתי בעדינות.</p>
			<p class="text"><span class="bold">אלוהים אדירים</span>. היא הייתה עירומה. עירומה לגמרי.</p>
			<p class="text">היא רעדה אבל הפסיקה להיאבק, ואני חייכתי. אהבתי את ההפתעות הקטנות והנדירות שהעניקה לי.</p>
			<p class="text">לא היה אופייני לה לא ללבוש תחתונים.</p>
			<p class="text">"מה את והבנות מתכננות שם, למטה?" לחשתי מעל פיה.</p>
			<p class="text">"כ... כלום."</p>
			<p class="text">ידי טיפסה במעלה ירכיה הפנימיות, והרגשתי את הזין שלי מתקשה. אלוהים, לא יכולתי לחכות.</p>
			<p class="text">"תסתכלי עליי, ניק."</p>
			<p class="text">מבטה התרומם לאט. היא לא הצליחה להתנגד לי, כשקראתי לה בשמה האמיתי.</p>
			<p class="text">"אני רוצה לתת לך משהו," אמרתי, בפה ניחר מרוב צורך. "תכניסי יד לכיס שלי. תוציאי אותו."</p>
			<p class="text">העברתי את אצבעותיי על עורה הרך, ואחר כך את מפרקי האצבעות, נואש לחוש בעורי כל סנטימטר ממנה.</p>
			<p class="text">היא הכניסה את ידה אל כיס החזה שלי ושלפה משם חפץ קטן עטוף במטפחת. </p>
			<p class="text">הפסקתי לחכך את עורה, אבל לא הסרתי את ידי כשפתחה את אריזת המתנה.</p>
			<p class="text">בפנים נחה מסרקה כסופה על פיסת בד, מעוטרת בשלוש אבני אודם שנצצו מול עיניה.</p>
			<p class="text">"היא הייתה שייכת לאימא שלי," אמרתי לה. "ולאימא שלה." </p>
			<p class="text">זה היה אחד הדברים היחידים שנותרו לאימי ממשפחתה. סבתא שלי נאלצה להבריח לה את המסרקה, אחרי שאימי ברחה כדי להתחתן עם אבי. </p>
			<p class="text">עיניה זינקו אל עיניי, וקיוויתי שהיא מבינה את משמעותה של הירושה המשפחתית.</p>
			<p class="text">"הנשים במשפחה שלי העבירו אותה לבנות שלהן," הסברתי. "אימא שלי רצתה לתת לך אותה בעצמה, אבל היא ידעה ש..."</p>
			<p class="text">לא הצלחתי להוציא את המילים, אבל עיניה נשמטו, וסנטרה רעד. היא ידעה מה עמדתי לומר. </p>
			<p class="text">בנקס לא קיבלה מתנות רבות בחייה, ומהוריה לא קיבלה דבר. וזה עדיין הלחיץ אותה. אימא שלי ידעה שאולי יהיה לה קל יותר אם המתנה תגיע ממני.</p>
			<p class="text">היא תחבה את המסרקה לשערה מאחור, ואחר כך חיבקה אותי.</p>
			<p class="text">אפה התחכך באפי. "אני רוצה להרוג את כל מי שמנסה לקחת אותך ממני."</p>
			<p class="text">הנחתי את ידיי על הישבן שלה, הרגשתי את רצועת הסכינים שהייתה קשורה סביב רגלה, והנפתי אותה בזרועותיי. "אם אי פעם אעזוב אותך, סימן שאני מת." </p>
			<p class="text">הצמדתי את פי אל פיה, והענקתי לה את הביטחון היחידי שתזדקק לו אי פעם, והייתי עושה את זה מאה פעמים ביום עד יומי האחרון, אם זה מה שהייתה צריכה.</p>
			<p class="text">מעולם לא היה לה דבר שהיא חששה לאבד, ואני התכוונתי לעבוד כמו חמור, כדי לתת לה הכול.</p>
			<p class="text">אלוהים, היא הייתה מדהימה.</p>
			<p class="text">פתחתי את רוכסן מכנסיי, שלפתי את איברי החוצה ונהדפתי לתוכה, שם, בגרם המדרגות החשוך.</p>
			<p class="text">"אה," היא גנחה ונאחזה בי כאילו חייה תלויים בכך. "אני אוהבת אותך, קאי."</p>
			<p class="text">"גם אני אוהב אותך," התנשפתי על פיה. "אני לא יכול להפסיק. אף פעם לא אפסיק."</p>
			<p class="text">פמפמתי לתוכה חזק ומהר, כאחוז טירוף, טמנתי את פניי בצווארה, והיא חיבקה אותי.</p>
			<p class="text">לפתע שמעתי חריקה או משהו, אי שם, מרחוק, ואחר כך יללות למטה.</p>
			<p class="text">"קאי," היא גנחה והתחככה בי. "נדמה לי שאני שומעת צעקות." </p>
			<p class="text"><span class="bold">למי אכפת?</span> לא לי. מצידי, הבית כולו היה יכול לעלות באש באותו רגע.</p>
			<p class="text">הבטתי אל תוך עיניה. <span class="bold">יצטרכו להזמין משאית, כדי לגרור אותי</span><span class="bold"> ממך.</span></p>
		</div>


			
ספר מודפס
מחיר מוצר 69.00 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 26.00 ₪ מחיר רגיל 35.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
לפי נושאים
אירוטיקה עכשווית בריונות רומנטיקה אפלה רומנטיקה עכשווית מותחן רומנטי נובלות
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!