כולנו גרים כאן

ספרים נוספים:

הוספה למועדפים

מעבר לעמוד מוצר

חסר זמנית
עדכנו כשחוזר

הוספה למועדפים

מעבר לעמוד מוצר

חסר זמנית
עדכנו כשחוזר

הוספה למועדפים

מעבר לעמוד מוצר

חסר זמנית
עדכנו כשחוזר

הוספה למועדפים

מעבר לעמוד מוצר

חסר זמנית
עדכנו כשחוזר

הוספה למועדפים

מעבר לעמוד מוצר

חסר זמנית
עדכנו כשחוזר

הוספה למועדפים

מעבר לעמוד מוצר

חסר זמנית
עדכנו כשחוזר

הוספה למועדפים

מעבר לעמוד מוצר

חסר זמנית
עדכנו כשחוזר

הוספה למועדפים

מעבר לעמוד מוצר

חסר זמנית
עדכנו כשחוזר

הוספה למועדפים

מעבר לעמוד מוצר

חסר זמנית
עדכנו כשחוזר

הוספה למועדפים

מעבר לעמוד מוצר

חסר זמנית
עדכנו כשחוזר

כולנו גרים כאן

ג’וג’ו מויס

ליילה קנדי טרודה בדברים רבים: נישואים שבאו אל קצם, שתי בנות סוררות, בית שמתפרק ואב חורג קשיש שנראה שעבר להתגורר איתה מבלי ששמה לב לכך. הקריירה שלה בנפילה חופשית וחיי האהבה שלה... מסובכים. אז כשאביה הביולוגי, שאותו בקושי פגשה מאז שברח להוליווד לפני שלושים וחמש שנה, מופיע פתאום על סף דלתה – זה כבר הקש ששובר את גב הגמל.
אבל מתברר שניתן ללמוד משהו על אהבה גם מבני משפחה שחשבתם שלא ניתן לסלוח להם, אם רק מבינים מהי בעצם המהות של המושג משפחה.

”הספר הטוב ביותר שג’וג’ו מויס כתבה אי-פעם... בוגר, מלא חמלה וחכם.” – מריאן קיז
”מצחיק, נוגע ללב ומלא חוכמה: ג’וג’ו מויס במיטבה.” – סופי קינסלה
שם: כולנו גרים כאן
מחבר/ת: ג’וג’ו מויס
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת תרגום
מק״ט: 600009843

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 48.00

קרא פרק ראשון

					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h2 id="_idParaDest-3" class="chaptersplit">1</h2>
			<h2 class="chapter">ליילה</h2>
			<p class="firstspace">על השידה ליד מיטתה של ליילה ניצבת תמונה ממוסגרת, שעוד לא היו לה כוח או רצון להיפטר ממנה. ארבעה פרצופים מעוכים יחד בחזית אקווריום ענקי באיזו אטרקציה תיירותית בחוץ לארץ — היא שכחה איפה — ולהקה ענקית של דגים מפוספסים בשלל צבעים לוטשים מבטים ריקים מאחוריהם. ויולט מרימה את האף באצבע אחת ומושכת את העפעפיים התחתונים, כך שהיא נראית כמו מפלצת שעווה גרוטסקית. סילי, בחולצת פסים, עושה גם היא פרצוף, אבל כיאה לבת שלוש־עשרה, היא נבוכה מעט. ליילה מחייכת לשווא, כאילו מקווה שהתצלום המשפחתי יעלה יפה, למרות הכול. ודן, שהחיוך שלו לא מגיע ממש עד העיניים והבעתו חידתית, מניח יד על כתפה של ויולט, העטופה בטישרט.</p>
			<p class="text">התצלום המשפחתי האחרון הזה הוא הדבר הראשון שהיא רואה בכל בוקר והדבר האחרון שהיא רואה בכל לילה, ואף על פי שהיא יודעת שהיא צריכה לשים אותו במקום שבו לא יעיב על יומה, משום מה היא לא מצליחה להכניס אותו למגירה. לפעמים, כשהיא לא נרדמת, היא צופה בפסים שאור הירח מטיל על תקרת חדר השינה, מביטה בתצלום וחושבת בכאב על המשפחה שיכלה להיות לה, על כל התמונות מהחופשות שלעולם לא יתקיימו — סופי שבוע גשומים בקורנוול, חופים אקזוטיים כשכולם לבושים בלבן — טקס סיום עליז על רקע לבֵנים אדומות של איזו אוניברסיטה, החתונה של סילי אולי, כשהוריה הגאים לצדה, ושאר תמונות רפאים קיקיוניות מחיים שהתאיידו לנגד עיניה.</p>
			<p class="text">ולפעמים מתחשק לה לקנות דבק פלסטלינה ולמעוך אותו היישר על הפרצוף של דן.</p>
			<p class="text">אנושקה מתקשרת בדיוק כשליילה מנסה לפתוח סתימה עקשנית במיוחד בשירותים שבקומה הראשונה. היא ודן קנו את הבית לפני שנתיים וחצי — בית גדול, "משוגע" (גרסת המתווכת ל"אף אחד אחר לא יקנה אותו") ומוזנח באזור ירוק של צפון לונדון. חדרי הרחצה הישנים בצבעי ירוק מנטה ופטל כישפו אותה, והטפט הפרחוני המיושן היה פשוט מקסים בעיניה. היא ודן הסתובבו בין החדרים ודמיינו איך הבית ייראה אחרי השיפוץ. אם כי במבט לאחור, היא זאת שדמיינה, ודן הפטיר מדי פעם המהום לא מחייב והגניב מבטים לטלפון.</p>
			<p class="text">יום אחרי שקיבלו את המפתחות לבית המיושן והמקסים הזה, הצנרת החליטה לחשוף את אופייה האמיתי בסדרת סתימות והצפות. בחדר האמבטיה הוורוד, שהבנות משתמשות בו, מונחים עכשיו פומפה וקולב מעוקם ליד מכל ההדחה, מוכנים לרגע שליילה (כי מתברר שזה תמיד התפקיד של ליילה) תסתער על מה שהחליט להיתקע הפעם בעומק האסלה.</p>
			<p class="text">"ליילה! מותק! מה שלומך?"</p>
			<p class="text">קולה של אנושקה מתעמעם, וליילה שומעת רק, <span class="bold _idGenCharOverride-1">לא, גרייסי, אל תוסיפי ציפורנִים</span><span class="bold _idGenCharOverride-1">. אלה פרחים וולגריים. ובשום פנים ואופן לא גרברות. היא שונאת</span><span class="bold _idGenCharOverride-1"> אותן.</span></p>
			<p class="text">ליילה מתכופפת ולוחצת על כפתור הרמקול באפה במקום בידיים. היא כמעט מקיאה כשטיפת מים נוזלת במורד כפפת הגומי ונוחתת על זרועה. "נהדר! יוצא מן הכלל!" היא אומרת. "ומה שלומך?"</p>
			<p class="text">"נלחמת למען הסופרים הנפלאים שלי, כרגיל. שלחנו לך עוד צ'ק עם תמלוגים. הוא היה אמור להגיע בשבוע שעבר, אבל גרייסי בהיריון והיא לא מפסיקה להקיא. בחיי שזרקתי כבר שלושה פחים שנהפכו לסיכון בריאותי."</p>
			<p class="text">למטה, טרוּאנט הכלב נובח בבהילות. הוא נובח על כל מה שזז — סנאים בגינה, יונים, עובדי תברואה, אורחים אקראיים, אוויר.</p>
			<p class="text">"איזה יופי," אומרת ליילה ועוצמת את העיניים כשהיא דוחפת את הקולב לעומק האסלה. "ההיריון, זאת אומרת. לא ההקאות."</p>
			<p class="text">"לא ממש, מותק. זה קוץ בתחת. בחיי שאני לא מבינה למה הבנות האלה יולדות כל הזמן. אני מחליפה עוזרות אישיות כמו גרביים. התחלתי לחשוב שאולי יש משהו במיזוג. עכשיו תגידי, מה שלום הבנות המקסימות שלך?"</p>
			<p class="text">"מצוין. שלומן מצוין," אומרת ליילה.</p>
			<p class="text">שלומן לא מצוין. סילי פרצה בבכי בארוחת הבוקר בגלל משהו שראתה באינסטגרם, וכשליילה שאלה מה קרה, היא אמרה שהיא ממילא לא תבין ויצאה בסערה לבית הספר. ויולט נעצה בה מבט קר וזועם אחרי שהיא אמרה שכן, היא חייבת ללכת לאבא ביום חמישי — זה הלילה שלו — ואז גלשה בדממה מהכיסא הגבוה ולא דיברה איתה כל הדרך לבית הספר.</p>
			<p class="text">"יופי. יופי," אומרת אנושקה בהיסח הדעת, וברור שהיא היתה מגיבה כך גם אם ליילה היתה אומרת שערפו הבוקר את ראשן של הבנות. "עכשיו, בנוגע לכתב היד שלך."</p>
			<p class="text">ליילה שולפת את הקולב מהאסלה. מפלס המים עדיין קרוב מאוד למושב. היא מקלפת את כפפות הגומי מידיה ונשענת בגבה על הארון. טרואנט עדיין נובח, והיא תוהה אם תצטרך לקנות לשכנים עוד בקבוק יין. היא נתנה להם כבר שבעה בקבוקים בשלושת החודשים האחרונים כדי שלא ישנאו אותה באמת.</p>
			<p class="text">"מתי תשלחי לי משהו? בחודש שעבר נשמעת די בטוחה."</p>
			<p class="text">ליילה מנפחת את לחייה. "אני... אני עובדת על זה."</p>
			<p class="text">שתיקה קצרה.</p>
			<p class="text">"תקשיבי, מותק, אני לא רוצה להישמע קודרת," אומרת אנושקה בנימה קודרת, "'הבנייה מחדש' הצליח מאוד. והמכירות עלו קצת בזכות הדברים האיומים שדן עשה. אנחנו יכולות להודות לו על זה לפחות. אבל לא כדאי שנאבד את הנראוּת, נכון? את לא רוצה להגיש באיחור כזה, שנצטרך לקרוא לזה ספר ביכורים."</p>
			<p class="text">"אני... אני אשלח לך ממש בקרוב."</p>
			<p class="text">"כמה קרוב?"</p>
			<p class="text">ליילה מקיפה במבטה את חדר האמבטיה. "שישה שבועות?"</p>
			<p class="text">"נסגור על שלושה. זה לא חייב להיות מושלם, מותק. אני רק צריכה לקבל מושג. זה עדיין מדריך לחיי הרווקות העליזים?"</p>
			<p class="text">"אה... כן."</p>
			<p class="text">"טיפים איך לחיות טוב ולהיות עצמאית? סיפורים מצחיקים על דייטים? כמה אנקדוטות לוהטות על סקס של רווקים?"</p>
			<p class="text">"אה, כן. כל מה שאמרת."</p>
			<p class="text">"אני כבר לא יכולה לחכות. מתה מהתרגשות. אני אחיה בעקיפין דרך ההרפתקאות שלך! <span class="bold _idGenCharOverride-1">נו בשם אלוהים, גרייסי, </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">לא בפח החדש.</span> אני חייבת לנתק. מחכה למייל ממך. תמסרי את אהבתי לכולן!"</p>
			<p class="text">ליילה מנתקת, בוהה באסלה ומפצירה במבטה במים שיֵרדו. כשהיא מתיישבת, היא שומעת את ביל עולה במדרגות. הוא עוצר במישורת ומתייצב לקראת המדרגה הבאה. הוא ואמא גרו במרחק עשר דקות הליכה משם, בבית פרטי משנות החמישים — מרוהט בדלילות, מלא אור וקווים נקיים — והבית שלה, עם כל הקומות, הבלגן וההזנחה, הוא עכשיו אתגר יומיומי בשבילו.</p>
			<p class="text">"ילדונת?"</p>
			<p class="text">"כן?" ליילה עוטה הבעה עליזה.</p>
			<p class="text">"לא נעים לי לבשר לך, אבל השכנים שוב התלוננו על הכלב. ומשהו מגעיל דולף מתקרת המטבח."</p>
			<p class="firstspace">האינסטלטור שהוזעק בבהילות צקצק בלשונו, עקר ארבע קורות מהרצפה ומצא את הדליפה בצינור הביוב. הוא רוקן את מכל ההדחה, הודיע לה שצריך להחליף את כל המערכת — "אגב, כדאי שתחליפי גם את האמבטיה. סבא וסבתא שלי יותר צעירים ממנה" — שתה שתי כוסות תה מתוק וגבה ממנה שלוש מאות ושמונים פאונד. היא התחילה לקרוא לזה "מס מרצדס". כל בעל מקצוע שרואה את מכונית הספורט הישנה, שעלתה מחיר מופקע וחונה בשביל הגישה, מוסיף אוטומטית עשרים וחמישה אחוז לחשבונית.</p>
			<p class="text">"אז זאת הסיבה לכל הסתימות?" שאלה ליילה, הוציאה את כרטיס האשראי וניסתה לא לחשוב על הבור המעמיק בתקציב החודשי.</p>
			<p class="text">"לא. זה בטח משהו אחר," ענה האינסטלטור. "אבל ברור שאת לא יכולה להשתמש בשירותים האלה. וצריך להחליף את הצנרת. ועל הדרך, גם את הרצפה. אני יכול לדחוף אצבע דרך הקורות."</p>
			<p class="text">כשהשרברב הלך והיא סגרה את הדלת, ביל הניח יד מיובלת על כתפה. "הכול יסתדר," אמר ומעך אותה קלות. יחסית לביל, זאת היתה תמיכה רגשית עמוקה. "אני יכול לעזור, את יודעת."</p>
			<p class="text">"אתה לא צריך," היא אמרה והסתובבה אליו בחיוך. "אני בסדר. הכול טוב." הוא נאנח בשקט, הסתובב ופנה בנוקשות לחדרו.</p>
			<p class="text">ביל עבר לגור איתן לפני תשעה חודשים, זמן קצר אחרי שאמה מתה. בהיותו ביל, הוא לא התייפח בהיסטריה או גווע ברעב או הזניח את הבית. הוא פשוט הסתגר בתוך עצמו, הצטמצם לגרסה קטנה יותר ויותר של הנגר זקוף הגו שהכירה זה שלושה עשורים, עד שנהפך לצל של עצמו. "אני פשוט מתגעגע אליה," אמר בכל פעם שקפצה לשתות תה והתרוצצה בבית בניסיון להפיח קצת חיים בחדרים הדוממים.</p>
			<p class="text">"אני יודעת, ביל," היא אמרה. "גם אני מתגעגעת אליה."</p>
			<p class="text">למען האמת, גם לליילה היה קשה. כשדן הכריז שהוא עוזב את הבית, היא היתה בהלם. בהמשך, כשגילתה שהוא בגד בה עם מריה, היא הבינה שהעזיבה היתה בסך הכול מכה קטנה בהשוואה לזה. במשך חצי שנה היא בקושי ישנה, ומחשבותיה היו מערבולת רעילה של חיבור בין נקודות, האשמות, אימה וזעם קר, של מיליון ויכוחים אילמים — ויכוחים שדן תמיד הצליח לחמוק מהם איכשהו: "לא מול הילדות, ליילה, בסדר?"</p>
			<p class="text">חודשים ספורים לאחר מכן, אפילו זה התגמד לעומת המוות של פרנצ'סקה. וכך, כשליילה הציעה שביל יעבור לגור אצלה לזמן מה, שניהם התאמצו מאוד לשכנע זה את זה שהמטרה היא שהוא יעזור לה עם הבנות ויסייע בצדדים המעשיים בעודה מסתגלת לחיים כאם יחידנית. הוא לא מכר את הבית הקטן והלך כמעט בכל יום לעבוד בנגרייה שלו שבקצה הגינה, שם תיקן כיסאות בשביל השכנים ושייף עמודים נוספים למעקה כדי שהילדות לא ייפלו בין המרווחים. לא היא ולא הוא שאלו מתי הוא מתכוון לחזור הביתה. הוא לא הפריע בשום צורה לחייה של ליילה (איזה חיים בדיוק?), ונוכחותו המיטיבה העניקה יציבות והמשכיות נחוצות ביותר למה שנותר מהמשפחה הקטנה. הוא שימש עוגן לסירת המשוטים הקטנה שלהן, שהמשיכה להתנודד על הגלים, קצת דולפת ולא יציבה, נסחפת במים הסוערים.</p>
			<p class="firstspace">ליילה הולכת ברגל לבית הספר. זה השבוע הראשון אחרי חופשת החג הארוכה וביל הציע ללכת במקומה, אבל היא חייבת ללכת יותר (הרגליים האינסופיות של מריה ומותניה, שעדיין חטובים, רודפים אותה בלי הפסקה). חוץ מזה, האילוץ לאסוף את ויולט מאפשר לה להדוף לזמן מה את רגשות האשם על כך שהיא שוב לא כתבה בכלל.</p>
			<p class="text">אבל שניהם יודעים היטב למה ביל מציע להחליף אותה: ליילה שונאת להגיע לבית הספר אחר הצהריים. אין לה בעיה עם הבקרים: כולם ממהרים, והיא פשוט נפרדת מוויולט וממשיכה בדרכה. אבל האיסוף כואב מדי: היא בולטת עד בושה בין כל האמהות המתגודדות בשער. בהתחלה היה חודש שלם של הטיות ראש — <span class="bold _idGenCharOverride-1">את </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">צוחקת עלי. אלוהים, זה נורא, אני כל כך מצטערת</span> — או אולי, מאחורי גבה, <span class="bold _idGenCharOverride-1">אבל אי־אפשר להאשים אותו, נכון?</span> ובל נשכח איך היקום חמד לצון מבחינת העיתוי: זה קרה שבועיים אחרי ש"הבנייה מחדש" יצא לאור, עם כל יחסי הציבור והראיונות על איך לתקן את חיי הנישואים אחרי שהבאישו בגלל העבודה וההורות.</p>
			<p class="text">יומיים אחרי שהוא עזב, היא חצתה בחשש את חצר בית הספר וראתה שלוש אמהות יושבות יחד בראשים מורכנים וקוראות ב"אל" כתבה עם הכותרת המבטיחה "איך<span class="bold _idGenCharOverride-1"> </span>הצלתי את הנישואים שלי מטביעה".<span class="bold _idGenCharOverride-1"> </span>פיליפה גרהם — המכשפה עם הבוטוקס המוגזם — הסתירה מיד את המגזין מאחוריה ומצמצה אליה בתמימות מופגנת, ושתי שותפותיה לפשע, שאת שמותיהן ליילה אף פעם לא זוכרת, כבשו צחקוקים. <span class="bold _idGenCharOverride-1">הלוואי שהבעלים של כולכן נדבקים ברגע זה ממש במחלת </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">מין עמידה לאנטיביוטיקה מכמה נערים להשכרה</span>, היא חשבה והדביקה על פניה חיוך בשביל ויולט, שבדיוק הגיעה, גוררת את התיק מאחוריה.</p>
			<p class="text">במשך שבועות היא שמעה את המלמולים המסוקרנים והמזועזעים עוקבים אחריה בחצר בית הספר וספגה את סיבובי הראש הקלים ואת ההערות מזווית הפה. היא זקפה את הראש, אבל עורה סמר והלסת כאבה לה מהחיוך המזויף שנדבק לפניה כמו שכבת כפור. אמה לקחה על עצמה להסיע את הבנות לחברות בסיטרואן הקטנה שלה ואמרה לילדות ולאמהות שליילה עסוקה בעבודה ושהן יתראו בפעם הבאה. אבל עכשיו אמה איננה.</p>
			<p class="text">בטנה של ליילה מתכווצת, כמו תמיד, והיא מרימה את הצווארון מעל אוזניה ומתמקמת בקצה הקבוצות המפוזרות של אמהות, מטפלות ופה ושם גם איזה אב מזדמן. היא נועצת את עיניה בטלפון ומעמידה פנים שהיא שקועה במייל חשוב. כך היא נוהגת בימים אלה. או שהיא מביאה איתה את טרואנט, שנובח בהיסטריה בכל פעם שמישהו רק מנסה להתקרב אליה.</p>
			<p class="text">מחר, היא חושבת. מחר אף אחד לא יפריע לי. אני אתיישב בתשע ורבע בבוקר, מיד אחרי שאקפיץ את ויולט לבית הספר, ולא אזוז עד שאכתוב אלפיים מילה. היא מחליטה להתעלם מהעובדה שהיא הבטיחה זאת לעצמה שלוש פעמים בשבוע בחצי השנה האחרונה.</p>
			<p class="text">"ידעתי!"</p>
			<p class="text">צווחת אושר בוקעת מקבוצת האמהות שליד הספסל הצבוע בשלל צבעי הקשת בסמוך לנדנדות. מריה נמצאת ביניהן, רוכנת לפנים, ופיליפה מועכת את זרועה וקורנת מאושר. מריה לובשת מעיל קשמיר ארוך בצבע קאמל ונועלת נעלי התעמלות, שערה הבלונדיני אסוף ברפיון מוקפד בסיכה ענקית בדוגמת שריון צב. "ראיתי שלא שתית אצל נינה. יש לי חוש שישי לדברים האלה!" פיליפה צוחקת. כשהיא מניחה יד על בטנה של מריה, מבטה נופל על ליילה. היא מפנה את גבה בהפגנתיות ואומרת בלי קול, "אוי, לא. <span class="bold _idGenCharOverride-1">סליחה</span>."</p>
			<p class="text">מריה מסתובבת בעקבות מבטה של פיליפה. היא מסמיקה.</p>
			<p class="text">העצמות של ליילה מבינות מה קורה לפני שמוחה קולט את החדשות. היא לוטשת מבט עיוור במסך הטלפון ולבה הולם. <span class="bold _idGenCharOverride-1">לא. לא. </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">לא יכול להיות. לא אחרי כל מה שדן אמר. הוא </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">לא עושה לנו את זה. </span>אבל הצבע המציף את לחייה של מריה מסיר כל ספק.</p>
			<p class="text">ליילה מרגישה שהיא עומדת להקיא. יש לה סחרחורת. היא לא מסוגלת אפילו לחשוב מה לעשות. היא חייבת להישען על העץ הקרוב, אבל לא רוצה ששאר האמהות יראו אותה. היא מרגישה את הלחץ הצורב של מבטיהן ומצמידה את הטלפון לאוזנה, מעמידה פנים שמישהו צלצל אליה. "היי! נכון! כמה טוב לשמוע ממך! איזה יופי. מה שלומך?" היא ממשיכה לדבר בלי לדעת מה היא אומרת ומסובבת את הגב כדי לא לראות אף אחד, הראש שלה מזמזם.</p>
			<p class="text">היא מזנקת כשוויולט מושכת בידה.</p>
			<p class="text">"חמודה!" היא שומטת את הטלפון לצדה ושמה לב שגברת טוּגֶנהאט עומדת ליד בתה. "הכול בסדר?" היא שואלת בעליזות בקול גבוה מדי, רם מדי.</p>
			<p class="text">"למה את מדברת בטלפון אם אין שם אף אחד?" ויולט מקמטת את מצחה מול המסך.</p>
			<p class="text">"הוא ניתק," היא יורה. היא מרגישה שהיא עומדת להתפוצץ. גופה לא מסוגל להכיל את הלחץ המצטבר בתוכו.</p>
			<p class="text">גברת טוגנהאט לובשת קרדיגן שעיר עם שרוולי עטלף, ועל הדש יש לה תג מבריסטול צהוב, שעליו כתוב "יום הולדת שמח" בטוש ירוק. "בדיוק דיברתי עם ויולט על ההצגה של סוף השנה. היא סיפרה לך שהיא הקריינית?"</p>
			<p class="text">"איזה יופי!" אומרת ליילה. פניה מתוחות בחיוך מעושה.</p>
			<p class="text">"אנחנו מעדיפים לא להציג את סיפור לידת ישו — יש אצלנו ילדים בני דתות שונות. ואני יודעת שזה עוד רחוק, אבל... בעצם זה לא כל כך רחוק — ארבעה חודשים, ואת יודעת כמה זמן לוקח להרים הפקה כזאת."</p>
			<p class="text">"ברור!" אומרת ליילה.</p>
			<p class="text">"את מתנהגת מוזר," אומרת ויולט.</p>
			<p class="text">"ואת האמא היחידה שיש לה קשרים בתעשייה מאז שפרנסס פרשה מ'איסטאנדרס'. לא שהיה לה שם תפקיד קבוע. אז ויולט חשבה שאולי תסכימי לעשות את זה."</p>
			<p class="text">"לעשות מה?"</p>
			<p class="text">"למצוא תלבושות לדמויות הראשיות."</p>
			<p class="text">"תלבושות," חוזרת ליילה באטימות.</p>
			<p class="text">"אנחנו מציגים עיבוד ל'פיטר פן'."</p>
			<p class="text">מריה מתרחקת עם האמהות האחרות. היא מהדקת את מעיל הקאמל לבטנה ומעיפה מבט מהיר ונבוך לעבר ליילה. הוגו, הבן הצעיר שלה, מושך בידה כשהיא חולפת בשער.</p>
			<p class="text">"בטח!" אומרת ליילה. יש איזה זמזום רועם בראשה, והיא בקושי שומעת משהו חוץ ממנו. וכנראה יש לה דמעות בעיניים כי משום מה הכול מטושטש.</p>
			<p class="text">"את מסכימה? נהדר. ויולט לא היתה בטוחה."</p>
			<p class="text">"היא לא אוהבת לבוא לבית ספר," אומרת ויולט.</p>
			<p class="text">ליילה מתעשתת ומצליחה איכשהו להתמקד בבתה. "מה? אל תדברי שטויות, ויולט! אני אוהבת לבוא לכאן. אני מחכה לזה בכל יום!"</p>
			<p class="text">"בשבוע שעבר שילמת לסילי ארבעה פאונד כדי שהיא תאסוף אותי."</p>
			<p class="text">"לא נכון. נתתי לסילי ארבעה פאונד כי היא ביקשה ארבעה פאונד. זה לא קשור לאיסוף מבית הספר."</p>
			<p class="text">"זה לא היה ככה. אמרת שאת מעדיפה ללעוס לעצמך את כפות הרגליים, וסילי אמרה שהיא תאסוף אותי אם תיתני לה כסף למשקה מרשמלו בקוסטה ואת הסכמת ו —"</p>
			<p class="text">החיוך של גברת טוגנהאט מתחיל להתפוגג.</p>
			<p class="text">"מספיק, ויולט. בטח, גברת טוגנהאט. בעניין הזה. מה שאמרת קודם. ברור שאני אעשה את זה!" משהו קרה ליד ימין שלה. היא מתנופפת באוויר עם כל מילה, במנותק מהגוף.</p>
			<p class="text">גברת טוגנהאט קורנת מאושר. "יופי. נתחיל להתכונן אחרי חופשת המחצית באוקטובר, אז יש לך הרבה זמן לחשוב על התלבושות, נכון?"</p>
			<p class="text">"כן!" אומרת ליילה. "בטח! אנחנו חייבות ללכת. קצת ממהרות. אבל — נדבר. ללא ספק נדבר. מזל טוב!" היא מצביעה על החזה של גברת טוגנהאט, מסתובבת ומתחילה לצעוד במורד הרחוב.</p>
			<p class="text">"למה אנחנו הולכות לכיוון הזה?" שואלת ויולט, שרצה כדי לעמוד בקצב. "אנחנו תמיד הולכות דרך רחוב פְרוֹבּישֶׁר."</p>
			<p class="text">מריה הלכה לכיוון פרובישר. ליילה מרגישה שהיא תיפול ותמות אם היא תראה שוב את הרעמה הבלונדינית המבריקה הזאת. "סתם... מתחשק לי לגוון," היא אומרת.</p>
			<p class="text">"את ממש מוזרה היום," אומרת ויולט. היא עוצרת ושולפת מהתרמיל את חטיפי ירקות השורש שביל כנראה הכניס לשם במקום צ'יטוס. הוא מנסה לשפר את התזונה שלהן. ויולט מאיטה כשהיא מכרסמת, כך שגם ליילה נאלצת להאט. "אמא?"</p>
			<p class="text">"כן?"</p>
			<p class="text">"את יודעת שלפליקס יש תולעים בטוסיק? הוא דחף לשם אצבע בהפסקה, הוציא אחת והראה לנו. היא זזה על הציפורן שלו."</p>
			<p class="text">ליילה קופאת במקומה ומעכלת את המידע. בנסיבות רגילות היא היתה צורחת. אבל זה הדבר הכי פחות נורא שהיא שמעה היום. היא מסתכלת על בתה מלמעלה. "נגעת בה?"</p>
			<p class="text">"איכס, לא," אומרת ויולט ומכניסה עוד חטיף לפה. "אמרתי לו שאני לא מתקרבת אליו יותר בחיים. וגם לבנים האחרים. כולם מגעילים."</p>
			<p class="text">ליילה מניחה לאט יד על לחייה ופולטת נשיפה ארוכה, נרעדת. "אל תשתני, ויולט," היא אומרת כשהיא שוב מסוגלת לדבר. "את הרבה יותר חכמה ממה שאני הייתי אי־פעם."</p>
		</div>
	

			

ספר מודפס

מחיר מוצר 78.40 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

מועדון: 73.49 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 48.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

לפי נושאים

נוגע ללב רומן משפחתי סופרות איקוניות סליחות דרמה משפחתית משפחה

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!