סיפור חיי

לוסי סקור

נראה שהחיים של הייזל קורסים, כשהיא נאלצת לעזוב את דירתה באפר איסט סייד ומקבלת אזהרה אחרונה מההוצאה לאור שלה: אם לא תגיש כתב יד עד הדדליין הבא, הם יפסיקו את ההתקשרות איתה.
בלי לחשוב פעמיים הייזל מחליטה להשאיר מאחור את מה שנותר מחייה בעיר ורוכשת בית בעיירה כפרית בפנסילבניה מבלי לראות אותו קודם. ההתמסרות לחיים בעיירה קטנה תהיה הדרך המושלמת לשעשע את קוראיה הנאמנים ולמצוא שוב השראה.
מה חבל שהעיירה הזו נראית על סף קריסה בעצמה. לפחות היא מצליחה לשאוב השראה מקאם, קבלן השיפוצים הלוהט והזועף שלה, וממשפחתו, שמצילה בעלי חיים אבודים ומעורבת מאוד בחיי הקהילה. הרי הכול למטרות מחקר, לא? מה כבר יכול להשתבש? אז זהו… הכול.
שם: סיפור חיי
מחבר/ת: לוסי סקור
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת תרגום
מק״ט: 600009758

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 37.00

🏖 2 מושלם לחופשה
💞 1 רומנטי
😴 1 כיפי לפני שינה

קרא פרק ראשון

					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h1 id="_idParaDest-1" class="kot-mispar">1  <span class="kot-perek _idGenCharOverride-1">יין מאגרטל ומכות </span><span class="kot-perek-1 _idGenCharOverride-2" lang="ar-SA" xml:lang="ar-SA">הייזל</span></h1>
			<p class="text-no-hazacha">ליד חלון הראווה ישבו שלוש נשים מותשות ומוטרדות למראה בחליפות מחויטות, ששתו שלוש מנות אספרסו כל אחת ותכננו בהתלהבות את מותו של מישהו בשם ברנרד בהנהלת חשבונות. או שאולי הן פשוט התכוונו להתלונן עליו למחלקת משאבי אנוש. קשה היה לשמוע אותן על רקע ההמולה הרגילה של בית הקפה. </p>
			<p class="text">שני הגברים שלימיני, שענדו טבעות נישואים זהות, התווכחו בלהט על שטח אחסון בארון. בכל שאר המקומות בעולם רוב הזוגות התגרשו בגלל נושאים כמו כסף, ילדים ומערכות יחסים מונוגמיות. במנהטן הייתי מוכנה להתערב שמקום אחסון בארון הבגדים היה בין חמש הסיבות המובילות.</p>
			<p class="text">הבריסטה נראתה כאילו שהיא עומדת לשקוע בתרדמת מרוב שיעמום בזמן שהיא קיבלה הזמנות והכינה אותן.</p>
			<p class="text"><span class="bold">תרדמת?</span> כתבתי על דף במחברת. האם אפשר לכתוב סצנה טובה של פגישה ראשונה שבה הגיבורה מתעוררת מתרדמת? כיווצתי את המצח והקשתי על השולחן בעט שהחזקתי. לא תרדמת ארוכה, מן הסתם. יהיו בעיות כמו רגליים שעירות, קשקשים וריח פה דוחה.</p>
			<p class="text"><span class="bold">שיט!</span> כיסיתי את הפה בידי וניסיתי להבין אם זכרתי לצחצח שיניים הבוקר. לא זכרתי. גם לא גילחתי את הרגליים ולא זכרתי לקנות דיאודורנט ולהשתמש בו. </p>
			<p class="text">הייזל של פעם הייתה יוצאת מהדירה כשהיא נראית — ומריחה — ככה רק כשהיא הייתה צריכה להספיק לדדליין. הייזל של היום התרוצצה בין הצללים כמו עכבר מלוכלך כמעט בכל שעות היממה.</p>
			<p class="text">"אוף! למה זה כל כך קשה?" מלמלתי. </p>
			<p class="text">הזוג שהתווכח על מקום אחסון בארון לכסן אליי מבט עקום. </p>
			<p class="text">"אה, זה מה שהיא אמרה?" שאלתי.</p>
			<p class="text">המבט העקום שלהם התחלף בהרמת גבה ובהסכמה ללא מילים להתפנות מייד מהשולחן שליד הגברת המשוגעת.</p>
			<p class="text">"זה בסדר, אני סופרת. אני אמורה לדבר לעצמי בציבור," מיהרתי להסביר בשעה שהם לקחו את כוסות הקפה שלהם, ניגשו אל הדלת ויצאו אל הלחות האיומה של חודש אוגוסט.</p>
			<p class="text">נאנחתי בקול, שמתי את כפות ידיי על לחיי ומחצתי אותן עד שנראיתי כמו דג. הגבר בגופייה של לני קרביץ, שנראה כאילו שהוא מנהל עסק לתמיכה טכנית ולתיקונים, העיף לעברי מבט מעל למשקפי ביפוקל עגולים עם מסגרת מתכתית.</p>
			<p class="text">הרחקתי את ידיי מפניי וניסיתי לשגר אליו חיוך אנושי. הוא חזר אל שני הטלפונים הניידים ואל האייפד שלו בשעה שאני ניגבתי את כפות ידיי במכנסיים הקצרים שלי. העור שלי היה דוחה — שמנוני ויבש בעת ובעונה אחת. מתי בפעם האחרונה השלמתי את שגרת טיפוח העור שלי מתחילתה ועד סופה במקום להכניס את כל הראש מתחת לברז? מתי בפעם האחרונה בכלל סיימתי משהו?</p>
			<p class="text">טוב, בעצם אתמול בערב חיסלתי את הפאד תאי שהזמנתי. זה נחשב, נכון?</p>
			<p class="text">סרקתי את בית הקפה במבטי וחיפשתי את ההשראה ואת המוטיבציה שבזכותן הייתי פעם אישה פרודוקטיבית. אבל לא מצאתי אותן בשום מקום. נאנחתי וכתבתי "תרדמת", וגם "מאויבים לאויבים" ו"סירות קאנו". את צמד המילים האחרונות שמעתי מזוג גמלאים אירים נמרצים שנראו כאילו שהם הרגע יצאו מחנות לציוד מחנאות. הם הזמינו מאצ'ה וסקונס נטולי גלוטן ויצאו החוצה בנעליים הגבוהות התואמות שלהם.</p>
			<p class="text">הסתכלתי על השעון שעל הקיר והחלטתי שהגיע הזמן ללכת. הייתי פה שלוש שעות וכל מה שיצא לי מזה היה כוס ריקה של קפה קר שעליה נכתב השם שלי. הייתי די בטוחה שתת־המודע שלי אשם בכך שחשבתי שהבריסטה צעקה "היי ז״ל, האייס לאטה וניל שלך מוכן". </p>
			<p class="text">קמתי על רגליי ונאנחתי, אנחה שמשמיעים אנשים שהשיא שלהם חלף עבר כשהם קמים מכיסא בבית. אם שכחתי את ההבדל בין רעשים שעדיף להשמיע כשאת לבד בבית ובין רעשים שמותר להשמיע בנוכחות אחרים, סימן שנרקבתי בדירה שלי יותר מדי זמן. אספתי את הדברים שלי — מחברת, עט, לפטופ וטלפון נייד — ויצאתי החוצה אל החום.</p>
			<p class="text">הרגשתי שהשיער שלי מכפיל את הנפח שלו עוד לפני שהגעתי לפינת הרחוב, ובדיוק כשהושטתי יד כדי לסדר אותו נתקל בי גבר בגובה מטר ושבעים לבוש בחליפת ראלף לורן שנתפרה למידותיו, שצעק לתוך טלפון נייד איומים שהלכו והחריפו.</p>
			<p class="text">זואי הייתה פוסקת שהוא היי־טקיסט טיפוסי ומטיחה בו איזה עלבון. היא גם האישה שבטוח תרצח אותי כשהיא תגלה שעדיין אין לי כלום: לא פרקים, לא מתווה עלילה, לא רעיונות. חייתי בגרסה מחרידה של הסרט "לקום אתמול בבוקר", שבה כל יום נראה בדיוק כמו היום הקודם. אבל בניגוד לביל מארי, אני עדיין לא מצאתי את המטרה שלי בחיים.</p>
			<p class="text">חזרתי הביתה אבל השכנה שלי, שלא היה לי מושג מה שמה, כנראה לא שמעה אותי מבקשת להחזיק את דלת המעלית בגלל הנביחות הצווחניות של שני כלבי היורקשייר טרייר שלה. הצלחתי לטפס ארבע קומות לדירה שלי ונכנסתי אליה.</p>
			<p class="text">מצבו של הבית שלי היה השתקפות של מצבי הנפשי: הוא נראה כמו ערמת זבל מזעזעת. דירת השלושה חדרים באפר ווסט סייד, שהייתה פעם "מקסימה" ו"מצוחצחת" נראתה עכשיו כאילו שאיזה יצור מהביצות ערך בה השקה של שוק פשפשים במזבלה.</p>
			<p class="text">"זה רשמי, אני אחת מאותם אנשים שמאבדים את זה ומתחילים לאגור שקיקים של רוטב סויה ופרסומות שמגיעות בדואר," אמרתי לאף אחד. </p>
			<p class="text">מכתבים וניירת נחו בערמות לא יציבות על כל משטח שטוח שנראה לעין. ספרים גדשו מדפים עבים עשויים עץ אגוז ונשפכו על הרצפה בערמות לא מסודרות. את המטבח הזעיר בקושי אפשר היה לראות מתחת לשמונה שכבות של כלים מלוכלכים וקופסאות ישנות של אוכל מוכן. על הקירות המכוסים בטפט מעוצב, שפעם נראה לי כל כך מקסים, היו רק תעודות ממוסגרות וזיכרונות מחיים ישנים שחלפו מזמן.</p>
			<p class="text">התעודדתי לרגע. "אולי הגיבורה היא אגרנית? לא, זה לא סקסי ואפילו לא הגייני." </p>
			<p class="text">הייזל של פעם בחיים לא הייתה מזניחה דברים עד כדי כך. יש הרבה דברים שאני של פעם הייתה עושה אחרת. אבל היא מתה ונקברה. שתנוח על משכבה בשלום.</p>
			<p class="text">נכנסתי לחדר האמבטיה כדי לפשוט את "מכנסי היציאה מהבית" ולהחליף למכנסי "כמה חורים במפשעה זה יותר מדי חורים". הגיע הזמן לחזור לעבודה, או לפחות לנזוף בעצמי לכמה שעות על כך שהפכתי לסופרת הקומדיות הרומנטיות העלובה בעולם.</p>
			<p class="_--">***</p>
			<p class="text-no-hazacha">נאנחתי בקול רם לשמע הדפיקה על הדלת שלי. "איזה חלק ב'להשאיר את המשלוח מחוץ לדלת' לא ברור לך?" מלמלתי והרמתי את עצמי מהספה. קצה נעל הבית שלי נתקע בשולחן הקפה ומפל של מכתבים שלא פתחתי גלש אל הרצפה. </p>
			<p class="text">הושטתי יד אל חגורת חלוק האמבטיה שלי אבל היא לא הייתה שם, אז סגרתי בשתי ידיי את החלוק מעל הטי־שירט שלי ופתחתי את הדלת. </p>
			<p class="text">"את נראית זוועה." האישה המתולתלת בחליפה האדומה המחויטת הביאה איתה הערות שיפוטיות, לא את האוכל הסיני שהזמנתי.</p>
			<p class="text">נתתי לחלוק שלי להיפתח ושילבתי את זרועותיי. "מה את עושה פה, זואי? אני מאוד עסוקה וחשובה."</p>
			<p class="text">האורחת הלא קרואה חלפה על פניי ונכנסה פנימה בנעליים מהממות עם עקבים בגובה עשרה סנטימטר, וניחוח קל של בושם יקר אפף אותה. זואי מוּדי — סוכנת ספרותית, חובבת אופנה והחברה הכי טובה שלי מכיתה ג' ידעה לדפוק כניסה.</p>
			<p class="text">סגרתי את הדלת ונשענתי עליה. בדרך כלל נפגשתי עם זואי בבית שלה, או במקומות שבהם הגישו אלכוהול, וככה יכולתי להמשיך לחיות בביתי כמו אוסקר מרחוב סומסום.</p>
			<p class="text">"עסוקה? מה בדיוק את עושה? נרקבת?" היא שאלה והרימה קרטון פיצה שמנוני שנח על ראש הר לא יציב של כלים לא רחוצים. </p>
			<p class="text">חטפתי את הקרטון מידיה וניסיתי לדחוס אותו לתוך פח האשפה שבמטבח, אבל הוא היה מלא מדי. "אני לא נרקבת, אני עובדת על מתווה העלילה," שיקרתי. </p>
			<p class="text">"את עובדת על מתווה העלילה כבר שנה."</p>
			<p class="text">הרמתי ידיים וזרקתי את הקרטון על הרצפה ליד פח הזבל. "את יודעת מי חושב שלכתוב ספר זה קל? אנשים שבחיים לא כתבו ספר." </p>
			<p class="text">"אני יודעת. סופרים הם כמו פרחים עדינים ויצירתיים שצריך לטפל בהם כל הזמן ולהשקות אותם. בלה בלה בלה. אבל נחשי מה? גם לסוכנים יש צרכים. למשל, אני צריכה שהלקוחות שלי יענו לטלפונים המחורבנים שלהם. את יודעת בכלל איפה הטלפון שלך?" </p>
			<p class="text">"הוא שם," הצבעתי על כל הדירה שלי.</p>
			<p class="text">זואי נעצה בי מבט זועף וקפצה את שפתיה האדומות. "מתי בפעם האחרונה יצאת לארוחת ערב? או יצאת לנשום קצת אוויר? או התקלחת?" התלתלים הבלונדיניים־אדמדמים שלה, שהיו אסופים לקוקו מרושל, נרעדו.</p>
			<p class="text">הרמתי זרוע אחת ורחרחתי את בית השחי שלי. אוף! שוב שכחתי להזמין דיאודורנט. "את עושה לי פלשבקים לאימא שלי, שהייתה אומרת לי לעזוב את הספרים שלי, לצאת החוצה ולדבר עם אנשים," התלוננתי. "זה היה בין בעל מספר שתיים לבעל מספר שלוש, למקרה שספרת אותם."</p>
			<p class="text">"אני לא אימא שלך, אני הסוכנת שלך. ולפעמים אני חברה שלך. ומתוקף שני התפקידים האלה אני חייבת להגיד לך שהידרדרת רשמית לסטנדרטים של רווקה מדוכאת."</p>
			<p class="text">"את לא מתכוונת לומר סטנדרטים של רווקה מזדקנת?"</p>
			<p class="text">היא הרימה גרב עם כתמים של רוטב סויה. "את מכירה הרבה רווקות מזדקנות שחיות כאילו שהן גרות במלתחות של הבנים בבית ספר תיכון?"</p>
			<p class="text">"יש בזה משהו. תראי, זה לא <span class="bold">שהחלטתי </span>לסבול ממחסום כתיבה שיהפוך אותי לאישה דיכאונית ואנטי־סוציאלית," הזכרתי לה. </p>
			<p class="text">זואי פתחה את המקרר ומייד התחרטה על החלטתה. "יש דברים שצומחים שם בפנים."</p>
			<p class="text">"באמת התכוונתי לספר לך: התחלתי ללמוד חקלאות עירונית בזמני הפנוי." טרקתי את דלת המקרר. </p>
			<p class="text">"אם לא תתאפסי על עצמך יהיה לך בקרוב הרבה יותר זמן פנוי," היא אמרה לי בנימה מאיימת. </p>
			<p class="text">נדחקתי בקושי בינה ובין משטח העבודה, התכופפתי ודחפתי יד לתוך הארונית שבתחתית אי המטבח הקטנטן. אחרי כמה שניות וכאבים בצוואר מצאתי, סוף כל סוף, בקבוק יין בפנים ושלפתי אותו משם.</p>
			<p class="text">"יין?"</p>
			<p class="text">"אני לא מתכוונת להכניס לפה שום דבר שנמצא בדירה הזאת. אין לי זמן לחטוף זיהום. תגידי לי לפחות שאת כותבת משהו." </p>
			<p class="text">"ברור, אני שולפת פרקים מהתחת." </p>
			<p class="text">"הלוואי," היא סיננה. </p>
			<p class="text">"תגיעי לעניין, זו. למה את פה בשתים־עשרה בצוהריים ביום שלישי?"</p>
			<p class="text">הסוכנת והחברה הכי טובה שלי ניגשה אל החלונות בסלון בצעדים כבדים ופתחה בדרמטיות את הווילונות הכבדים. היא החוותה לעבר האורות שבקעו מהבניין הסמוך. "השעה שבע בערב ביום שני."</p>
			<p class="text">עשיתי פרצוף נדהם והוספתי אנחה דרמטית בשביל הכיף.</p>
			<p class="text">היא גלגלה את עיניה והבינה שצחקתי עליה. "את כזאת קוץ בתחת."</p>
			<p class="text">"נכון, אבל אני הקוץ בתחת <span class="bold">שלך</span>. ואני רוצה גם לציין שאני בת שלושים וחמש. אני לא צריכה שתדאגי לי כמו אימא אווזה." הכרנו יותר שנים משרצינו להודות, החל מתקופת הטבעות בשיניים ושמלות הפרום וכלה במסעות קידום מכירות של ספרים, רשימות רבי־מכר וכל מה שבא אחר כך.</p>
			<p class="text">"את בת שלושים ושש."</p>
			<p class="text">מצמצתי והתחלתי לחשב. </p>
			<p class="text">"את זוכרת את יום ההולדת שלך? אמרת שאת מתכננת לכתוב בדירת נופש בקונטיקט בסוף השבוע, אבל אני פרצתי לפה כדי להשאיר לך פרחים ועוגה ומצאתי אותך באמצע מרתון של "בנות הזהב", לבושה בסווטשירט ובמכנסי טרנינג שלא עברו כביסה חודש, אז גררתי אותך לשתות יין ולאכול עוד עוגה בחוץ."</p>
			<p class="text">מעולה, עכשיו אני שוכחת ימי הולדת שלמים.</p>
			<p class="text">"אם כבר דיברנו על יין —" פתחתי את הארון שליד המקרר ולא מצאתי בתוכו כוסות. פשפשתי בחוסר התלהבות בין הכלים וחיפשתי בכיור. <span class="bold">מה זה הדבר הכחול הזה על שולי הקערה?</span> </p>
			<p class="text">ראיתי אגרטל נמוך, רחב ונקי, פתחתי את הפקק ושפכתי לתוכו את היין. </p>
			<p class="text">"את לובשת חלוק עם כתמים של רוטב מרינרה בתוך דירה חשוכה ומלוכלכת ושותה יין בבקבוק עם פקק מתברג מתוך אגרטל," אמרה זואי. </p>
			<p class="text">"עורכת טובה הייתה אומרת שאת מאכילה את הקורא בכפית."</p>
			<p class="text">"אני לא העורכת שלך. אני הסוכנת שלך, ואני צריכה שתתאפסי על עצמך."</p>
			<p class="text">זאת הייתה גרסה יותר תוקפנית של המסר שזואי העבירה לי בחודשים האחרונים. החשד שלי התעורר. "מה הבעיה עכשיו?"</p>
			<p class="text">"חזרתי עכשיו מפגישה."</p>
			<p class="text">"ולכן את לובשת חליפת 'אל תתעסקו איתי'."</p>
			<p class="text">"היא שונה מאוד משמלת ׳בבקשה תתעסק איתי'. זאת הייתה פגישה עם העורכת שלך, מקיילה מרויאל פְּרֶס, שהיו לה כמה דאגות מדאיגות," היא הושיטה יד מתחת לכיור, שלפה שקית זבל חדשה ופתחה אותה בניעור אלים.</p>
			<p class="text">"אני חייבת להגיד שזה טוב שאני הסופרת ולא את. חוץ מזה, מי זאת מקיילה בכלל? לעורכת שלי קוראים ג'ניפר."</p>
			<p class="text">זואי הכניסה קופסה מלאה למחצה באורז מטוגן ישן לתוך שקית הזבל. "פיטרו את ג'ניפר וחצי מצוות העורכים לפני חצי שנה. מקיילה צעירה יותר, ולכן משלמים לה פחות."</p>
			<p class="text">"היא קוראת רומנים רומנטיים בכלל?"</p>
			<p class="text">"היא מעדיפה רומנים על חיי משפחה ומותחנים פסיכולוגיים." </p>
			<p class="text">"אה, אז היא בטוח תבין אותי ואת הקומדיות הרומנטיות שאני כותבת, שמתרחשות בעיירות קטנות."</p>
			<p class="text">"אולי היא תבין אותך אם תטרחי להגיש כתב יד," הטיחה בי זואי בתגובה.</p>
			<p class="text">"סליחה? מה קרה ל'קחי את הזמן, עברת חוויה טראומטית׳?"</p>
			<p class="text">"השלב הזה נגמר לפני חצי שנה בערך ומאז את חיה על זמן שאול. השורה התחתונה היא שאם תפספסי את הדדליין הבא שלך, רויאל פרס תבטל לך את החוזה."</p>
			<p class="text">גיחכתי והתחלתי לדחוף שקיות טייק אוויי לשקית זבל נוספת. "כן, בטח. הם לא יכולים לעשות את זה."</p>
			<p class="text">"הם כן יכולים והם גם יעשו את זה. הם קראו לי את החוזה שלך, וזה אומר שהצוות המשפטי שלהם כבר בחן אותו. פספסת את הדדליין האחרון שהאריכו לך. שוב."</p>
			<p class="text">"אני רק עכשיו מתחילה לחזור לעצמי. הם לא יכולים לצפות ממני —" </p>
			<p class="text">"הייזל, חתמת על החוזה לפני שנה," היא אמרה בעדינות. "ההוצאה האריכה לך את הדדליין שלוש פעמים. הפעם אפילו לא טרחת לשקר כדי להרגיע אותם. פשוט לא הגשת שום דבר. ואת יודעת איך זה נראה לכל מי שעובד בהוצאות ספרים?"</p>
			<p class="text">"לא, אבל אני בטוחה שתספרי לי."</p>
			<p class="text">"זה נראה כאילו שאת גמורה, עוד סופרת שחוקה שלא מסוגלת לכתוב יותר. אחת מהאנשים האלה שמדברים על זה שפעם הם היו כותבים ספרים." </p>
			<p class="text">"את כזאת דרמטית. מה הם יעשו, ינתקו איתי קשר? הקוראים ישנאו אותם אם הם יעשו לי את זה במצבי."</p>
			<p class="text">זואי דחפה שקית ניילון מלאה בשקיות ניילון לתוך הזבל. "איזה קוראים, הייזל?"</p>
			<p class="text">"הקוראים <span class="bold">שלי</span>." ניערתי את השקית בתנועה נמרצת. </p>
			<p class="text">"הקוראים שהתעלמת מהם? הקוראים שלא טרחת לענות להם? הקוראים שעברו לקרוא סופרים שעדיין מוציאים את הספרים שלהם לאור?"</p>
			<p class="text">חטפתי את השקית המלאה מהידיים הדרמטיות שלה וקשרתי אותה. "ברצינות, מה הבעיה שלך היום?" </p>
			<p class="text">היא הישירה אליי מבט. "הייזל, פעם היית כותבת קומדיות רומנטיות שהפכו לרבי־מכר."</p>
			<p class="text">"'פעם הייתי'? את מרושעת כשאת לובשת את החליפה הזאת."</p>
			<p class="text">"ואז נתת למישהו לשחק לך בראש ותראי מה קרה לך."</p>
			<p class="text">לא ממש רציתי לחשוב על עצמי. </p>
			<p class="text">"הייז, אם את מפספסת את הדדליין הזה, הסיפור שלך נגמר," אמרה זואי. </p>
			<p class="text">דחפתי ערמה של תפריטים שהשתמשתי בהם לנגב משהו לתוך השקית והעמדתי פנים שהבטן שלי לא מתהפכת.</p>
			<p class="text">"הם לא יכולים לעשות את זה. הם לא יעזו. כתבתי להם תשעה ספרים. שבעה מתוכם היו רבי־מכר. יצאתי לסיבובי קידום מכירות בשבילם. קוראים עדיין שולחים לי אימיילים ומבקשים עוד ספרים." כלומר זה מה שהם עשו בפעם האחרונה שבדקתי את חשבון המייל העסקי שלי.</p>
			<p class="text">"ההוצאה שלך מבקשת את אותו הדבר: את הספר בסדרת 'ספרינג גייט' שאת מחויבת לכתוב במסגרת החוזה שלך. את יודעת בדיוק כמוני שמבחינת ההוצאה הערך של סופרת נמדד לפי הספר הבא שלה. ולך אין כזה." היא שלפה עוד שקית זבל, פתחה שוב את המקרר, עצרה את נשימתה וגרפה תערובות של עלים ירוקים רקובים ותבלינים שפג תוקפם לתוך השקית.</p>
			<p class="text">לא ידעתי איך להגיד לזואי שסדרת "ספרינג גייט" מתה מבחינתי, שכשאני מדמיינת את עצמי חוזרת לסדרה שאהבתי, שהזניקה את הקריירה שלי, אני חוטפת בחילה. </p>
			<p class="text">רגע, אולי הגיבורה יכולה להיות מנקה שנשכרה על ידי הגיבור לנקות את בית החווה של קרוב משפחה שמת? זה פחות מגעיל אם האדם המלוכלך הוא מישהו אחר, נכון? חוץ מזה, זה יאפשר לי להכניס שיפוץ של בית לסיפור כדי להדגיש את ההתפתחות של הדמות. יכולתי לדמיין אותה גוררת דברים למכולת אשפה עם בנדנה חמודה על הראש וכתמי לכלוך על הלחיים.</p>
			<p class="text">"אני לא יכולה לשלוט באופן שבו עובדת היצירתיות שלי, טוב?" אמרתי והושטתי יד אל המחברת הקרובה ביותר.</p>
			<p class="text"><span class="bold">מנקה</span>. <span class="bold">מכולת אשפה</span>. <span class="bold">לכלוך על הפנים</span>. הספר הזה כמעט כותב את עצמו. </p>
			<p class="text">זואי הסתכלה עליי מעל דלת המקרר. "אם זה נכון ואת באמת תפספסי את הדדליין הזה, כדאי לך להתחיל לחשוב על תוכנית חלופית." </p>
			<p class="text">"ומה בדיוק תהיה התוכנית החלופית?" שאלתי בכעס. </p>
			<p class="text">"אולי כדאי שתתחילי לעבוד על קורות החיים שלך."</p>
			<p class="text">פרשתי את זרועותיי בהבעה מתריסה והזמנתי את זואי להסתכל על המכנסיים הקצרים עם החורים שלבשתי, על הגרביים השונים שגרבתי ועל נעלי הבית בצורת ארנב מטורף שנעלתי. "אני נראית לך כמו מישהי שאנשים רוצים לתת לה עבודה?"</p>
			<p class="text">"ממש לא."</p>
			<p class="text">קפצתי את ידיי לאגרופים בצידי גופי. "טוב, אני אכתוב, בסדר?"</p>
			<p class="text">היא סגרה את המקרר. עיניה הירוקות־כהות ננעצו בי. "לא שמעתי אותך צוחקת כבר חודשים. את עדיין זוכרת בכלל איך להצחיק?"</p>
			<p class="text">"אני קורעת מצחוק! רק היום החלוק שלי נתקע בדלת המעלית ולגברת הורוביץ היה נוף לא רע בכלל." טכנית זה קרה לפני שבוע, כי זאת הייתה הפעם האחרונה שבה יצאתי לזרוק זבל. אבל כדי להיות מצחיקה הדבר החשוב הוא לא דיוק, אלא תזמון.</p>
			<p class="text">"זה חשוב?" זואי הרימה ערמה גדולה של מסמכים משפטיים עם כתם קפה על הדף העליון.</p>
			<p class="text">חטפתי מידיה את הניירות. "לא," שיקרתי והנחתי אותם על ראש המקרר. </p>
			<p class="text">"אני גם שומעת לחשושים במשרד שלי," היא שינתה את הנושא. </p>
			<p class="text">"אולי הוא רדוף רוחות?"</p>
			<p class="text">רגע, מה עם קומדיה רומנטית שמתרחשת בעיירה קטנה ויש בה אלמנטים על־טבעיים? אולי הגיבור רואה רוחות רפאים? או שהגיבורה המנקה רואה פתאום זומבי? בעצם זה לא על־טבעי. </p>
			<p class="text">"הם מוטרדים לגבי רלוונטיות." זה קטע את המחשבות שלי.</p>
			<p class="text">העמדתי פנים שמתחשק לי להקיא. "את יודעת שאני שונאת את המילה הזאת."</p>
			<p class="text">"כדאי שתתחילי לשנן אותה כמו מנטרה כי אני לא רוצה שיכריחו אותי לפטר אותך." </p>
			<p class="text">"את רוצה לפטר אותי? זואי! אחרי כל מה שעברנו? אחרי שזאק בלאק הזמין את שתינו לנשף הסיום בחטיבת הביניים? אחרי קלקול הקיבה בוונקובר? אחרי שפספסנו את הטיסה שלנו לבריסל ומצאנו את עצמנו תופסות טרמפ עם להקת פאנק מאמסטרדם שנסעה לסיבוב הופעות ואז הם כתבו עלינו שיר?"</p>
			<p class="text">היא הניפה יד באוויר. "<span class="bold">אני</span> לא רוצה לפטר אותך! אני רוצה להיות הסוכנת שלך ולהרוויח המון כסף איתך אבל את די מקשה עליי לעשות את זה כרגע!"</p>
			<p class="text">"אני יודעת," אמרתי בנימה מעוררת רחמים. </p>
			<p class="text">"תראי, הייז, אני לא רוצה להישמע כמו כלבה או משהו כזה אבל המכירות שלך לא היו בשפל כזה מאז שהיית סופרת מתחילה. עבר המון זמן מאז שהקוראים שלך ראו אותך. לא שלחת ניוזלטר יותר משנה. הפעילות האחרונה שלך ברשתות החברתיות הייתה כשהחשבון שלך נפרץ והייזל המזויפת התחילה לשלוח הודעות פרטיות לעוקבים שלך וביקשה 'עזרה כלכלית בהשתלת כליה יוקרתית'."</p>
			<p class="text">"ככה את מדברת לכל הלקוחות שלך?"</p>
			<p class="text">"תמיכה עדינה לא משפיעה עלייך. העובדות הקשות משפיעות עלייך. כלומר פעם הן היו משפיעות עלייך."</p>
			<p class="text">"אלוהים אדירים, את כזאת דרמטית! טוב, בסדר. אני אעשה את הדבר הזה."</p>
			<p class="text">זואי הניחה את שקית הזבל המלאה על גבי השקית המלאה השנייה שעל גבי פח הזבל המלא. "איזה דבר?"</p>
			<p class="text">ביד אחת נופפתי באגרטל היין שלי. "אירוע החתימה על עותקים שלא רציתי להשתתף בו."</p>
			<p class="text">היא תופפה בציפורניה האדומות המבריקות על הארון שבאי הזעיר ובחנה אותי במבטה. "זאת התחלה טובה אבל אני אומרת לך כבר עכשיו — זה לא מספיק." </p>
			<p class="text">היא דחפה יד לתוך תיק המסמכים המבריק שלה, שלפה שתי תיקיות עבות והפילה אותן על משטח השיש, שהיה כמעט ריק עכשיו. "תקראי בבקשה."</p>
			<p class="text">נאנחתי. "אם סיימת להיכנס בי עכשיו, את רוצה אגרטל יין?" </p>
			<p class="text">"לא הייתי מכניסה לפה שום דבר שנמצא בדירה הזאת גם אם פדרו פסקל היה מופיע פה עכשיו ומציע להאכיל אותי בכפית." </p>
		</div>


			

ספר מודפס

מחיר מוצר 92.80 ₪ מחיר רגיל 104.40 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

מועדון: 86.99 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 37.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

לפי נושאים

סופרות איקוניות fake relationship גראמפי וסאנשיין קרבה מאולצת רומנטיקה בעיירה קטנה רומנטיקה מרגשת רומנטיקה עכשווית בעירה איטית

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!