סוכן בצללים

אלכס גרליס

ישנו בוגד בקבוצה. במי אפשר לבטוח?
יוני, 1943. בבירת המחתרת הצרפתית ליון מתקיימת פגישה חשאית בהוראתו של גנרל דה גול. המטרה: לאחד את פלגי המחתרת. עתידה של צרפת מונח על הכף. אך כשהגסטפו פושט על הפגישה בפיקודו של קלאוס ברבי ”הקצב מליון”, התוכנית מתפוררת והמנהיגים נלקחים בשבי. יש בוגד במחתרת. הסוכנים החשאיים ג’ק מילר וסופיה פון נאונדורף נשלחים לצרפת כדי לחשוף את הבוגד ולהציל את המחתרת. אך הגסטפו נושף בעורפם, עוד ועוד בוגדים מגיחים מבין הצללים, והרשת הולכת וסוגרת עליהם.
סוכן בצללים הוא מותחן ריגול שאסור לפספס, מאת אמן הז’אנר אלכס גרליס.
אלכס גרליס נולד באנגליה והיה עיתונאי של הבי-בי-סי במשך יותר מעשרים וחמש שנה. ספרי הריגול פרי עטו מבוססים על תחקיר מקיף של אירועים אמיתיים מתקופת מלחמת העולם השנייה, מהם ראו אור בעברית ”הטובה שבמרגלות” (2018), ”סוכן בברלין” (2023) ו”סוכן על הכוונת” (2024), כולם בהוצאת פן וידיעות ספרים.
שם: סוכן בצללים
מחבר/ת: אלכס גרליס
שפה: עברית
תחום: מתח
תת תחום: מתח
מק״ט: 600008955

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 48.00

קרא פרק ראשון

					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h2 id="_idParaDest-6" class="chaptersplit">1</h2>
			<h2 class="chapter ParaOverride-5">לונדון</h2>
			<p class="center"><span class="CharOverride-7">אוגוסט</span><span class="CharOverride-7"> 1933</span></p>
			<p class="firstspace">"הבא בשערי — מן התקווה חדל נא!"</p>
			<p class="text">המישורת הקטנה בראש המדרגות המתעקלות היתה חשוכה וטחובה, ורק קרן אור חיוורת הסתננה מולו מבעד לדלת הפתוחה למחצה. הוא עצר להסדיר את נשימתו וברגע הראשון לא הבחין בדובר, איש נמוך קומה במיוחד. הוא הביט מטה וראה אותו עומד ליד המרפק שלו, גובהו מטר וחצי לכל היותר. הוא מתח את הצוואר והביט כלפי מעלה, עיניו הגדולות נצצו בעלטה.</p>
			<p class="text">"סליחה?" הָרוֹלד דיקסוֹן לא רצה להישמע גס רוח, אבל הוא התלבט אם להגיע בכלל למקום הזה, ולא היה מעוניין לשמוע את השטויות שיצאו מפיו של האיש הקטן והמוזר הזה.</p>
			<p class="text">"דנטה — אני מניח ששמעת על דנטה."</p>
			<p class="text">הוא לא ענה, הוא חשב לרגע שאולי טעה בתאריך. המפגש החודשי של סניף בלומסברי של אגודת המשוגעים, אולי. אולי מוטב שיסתלק עכשיו.</p>
			<p class="text">"דנטה אליגיירי, משורר איטלקי, כתב את 'הקומדיה האלוהית' ב־1320, שמעת עליו?"</p>
			<p class="text">"מי?"</p>
			<p class="text">"דנטה!"</p>
			<p class="text">הרולד דיקסון אמר שהוא חושב שלא ופנה להיכנס לחדר, אבל האיש אחז בשרוולו ביד אחת, ובידו הימנית של הרולד ביד השנייה, ולחץ אותה במרץ והציג את עצמו כסֶדריק.</p>
			<p class="text">"ב'קומדיה האלוהית' דנטה מתאר את הכניסה לגיהינום, מעל לשערים התנוסס הכיתוב 'הבא בשערי — מן התקווה חדל נא!' עכשיו אתה מבין מדוע קיבלתי את פניך עם הציטוט הקלאסי הזה?"</p>
			<p class="text">הרולד דיקסון לא היה בטוח שהבין, אבל הנהן וניסה להשתחרר מאחיזתו של סדריק, שעדיין לא הרפה משרוולו.</p>
			<p class="text">"הולם מאוד, אתה לא חושב?"</p>
			<p class="text">"למען האמת, אני לא בטוח שהבנתי."</p>
			<p class="text">"לא למדת לימודים קלאסיים? אתה נשמע לי מהצפון! הציטוט בעניין אובדן התקווה הולם בגלל המקום שבו אנחנו נמצאים — הפאב 'התקווה'. היית מאמין?"</p>
			<p class="text">הרולד דיקסון אמר שהוא מאמין, ושכן, עכשיו הוא מבין למה התכוון ושנעים מאוד להכיר אותו אבל שהוא לא רוצה להחמיץ את תחילת המפגש כך שאם סדריק יואיל בטובו, הוא...</p>
			<p class="text">הרולד דיקסון השתחרר מידי האיש הקטן ונכנס לחדר, היה שם חום מעיק ושררה בו צחנה. הקיץ ב־1933 בלונדון היה לא נעים באופן מיוחד, כשיצא מווייטהול רבע שעה קודם לכן, קיבל את פניו ערב אוגוסט קיצי לח. כשחצה את כיכר טרפלגר גשם קל התחיל לרדת ועד שהגיע ל"התקווה" ברחוב קֶנטון בבלומסברי הטפטוף הפך למבול.</p>
			<p class="text">זה הסביר מדוע האוויר במקום מחניק. בגדיהם הרטובים של מעט האנשים בחדר הדיפו ריח לא נעים.</p>
			<p class="text">הוא שוב תהה אם נהג בחוכמה בכך שהגיע למפגש מהסוג הזה. מה יקרה אם הדבר ייוודע למעסיקים שלו? המפגש עם סדריק ערער את ביטחונו — מה אם הם כולם תימהונים כמוהו?</p>
			<p class="text">אבל הנה הוא כאן עכשיו, ואולי הכול יהיה בסדר, הוא בחר כיסא בירכתי החדר והסתכל סביב על שנים־עשר הנוכחים האחרים, כל אחד ישב בנפרד, כולם גברים, כולם בני ארבעים או יותר, כולם חיוורים ונראים מיואשים, עיניהם אומללות, כועסות, וניכר שהם נושאים את עול העולם כולו על כתפיהם השמוטות.</p>
			<p class="text">הוא קיווה שאינו נראה כמוהם.</p>
			<p class="text">ארבעים ושמונה כיסאות היו מסודרים לקהל, ובקדמת החדר עמד שולחן שפנה אל הקהל, והיה מונח עליו דגל יוניון ג'ק דהוי. מאחוריו ישב זוג שנראה מתוח, שניהם נמוכים ועגלגלים. על הקיר מאחוריהם היה תלוי שלט, שאחד מקצותיו נטה מטה.</p>
			<p class="text"><span class="bold _idGenCharOverride-1">איגוד הפשיסטים הבריטי.</span></p>
			<p class="text">כרטיס גדול היה מודבק על חזית השולחן.</p>
			<p class="text"><span class="bold _idGenCharOverride-1">למען בריטניה!</span></p>
			<p class="text">השניים הציצו בעצבנות בשעון, הם התלחששו ביניהם והביטו מתוחים לכיוון הדלת. בשעה שבע בדיוק נכנס גבר לחדר, וצעד בנחישות אל חזיתו. הוא חבש כובע רחב שוליים, לבש מעיל גשם, ולמרות עונת השנה לבש כפפות עור שאותן הסיר בניחותא — אצבע אחרי אצבע — בעודו סוקר את החדר. נוספו רק עוד אדם אחד או שניים, אבל אם התאכזב מכך, הרי שדאג לא להפגין זאת כלפי חוץ.</p>
			<p class="text">הוא הנהן לעבר השניים ואיחל להם ערב טוב, ודיקסון שמע את האישה מתנצלת בפני האיש ומציעה להמתין עוד כמה דקות, היא בטוחה שבקרוב החדר יתמלא, אבל האיש אמר, תודה, חבל לטרוח, הוא עומד להתחיל, וכן, בבקשה, כוס מים תתקבל בברכה.</p>
			<p class="text">הוא דיבר ברהיטות, מבלי להיעזר ברשימות, במשך קרוב לארבעים וחמש דקות. הוא לא היה נואם בחסד כמו אוסוואלד מוֹסלי, שאותו שמע דיקסון בשנה שעברה. אבל הוא דיבר בנימה רגועה ושקולה, כשהוא משבץ פה ושם בדיחה שנונה שבודדים בקהל, ודיקסון בתוכם, ידעו להעריך. הוא דיבר בפירוט מסוים — היו שסברו שבפירוט יתר — על הכלכלה, על קיינס ועל הצורך לטפל בבעיית האבטלה ולהשקיע יותר במתן סיוע לאנשים. היה קטע ארוך על היצע וביקוש ומשהו על תקן הזהב, שאותו דיקסון לא ממש קלט, אבל הנהן כאילו הבין.</p>
			<p class="text">אם לומר את האמת, זאת היתה יותר הרצאה מאשר נאום, יבשה ואקדמית מדי. הוא מצא בדברים עניין מסוים, אבל נאלץ להתאמץ כדי לעקוב אחרי נושאים כלכליים. הוא הקפיד בהפסקת הצהריים שלו לקרוא את ה"פייננשל טיימס" של המשרד.</p>
			<p class="text">הדובר הפסיק כדי ללגום מים. הוא עצר לרגע, כאילו כדי לארגן את מחשבותיו, ואז הנהן — היה לו ברור מה הוא עומד לומר. הוא העביר את היד בשערו, והחזות שלו השתנתה, הוא הגביר את הקול, נשמע כועס ועצבני וקולו עלה וירד.</p>
			<p class="text"><span class="bold _idGenCharOverride-1">כולנו יודעים </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">מי האשמים בבלגן שנקלענו אליו, נכון?</span></p>
			<p class="text">כמה ראשים בקהל הדליל הנהנו, אם כי נראה שאנשים לא ידעו כיצד להגיב לשינוי הפתאומי באווירה ונרתעו קלות.</p>
			<p class="text"><span class="bold _idGenCharOverride-1">אולי צריך להסביר במפורש מי האשמים </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">במשבר שבו שרויה אירופה הנוצרית כיום, רק חמש־עשרה שנה </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">מתום המלחמה הגדולה?</span></p>
			<p class="text">הוא עצר לרגע והביט היישר אל הקהל, ממתין לתשובה. הוא משך את כתפיו לאחור, תנוחה של נואם, במין חיקוי של מוסלי. עוד כמה ראשים הנהנו ומלמלו דברי הסכמה.</p>
			<p class="text"><span class="bold _idGenCharOverride-1">האם זה לא ברור — ברור כשמש — מי גרמו</span><span class="bold _idGenCharOverride-1"> לכל הצרות שלנו?</span></p>
			<p class="text">מישהו פרץ במחיאות כפיים, דיקסון הרגיש שזה לא נכון, אבל אנשים אחרים בקהל הצטרפו גם הם, אם כי באופן ספורדי ולא אחיד.</p>
			<p class="text">בנקודה הזאת הדובר פירט — באריכות — מי בדיוק האשמים.</p>
			<p class="text"><span class="bold _idGenCharOverride-1">במדינה הזאת חיים למעלה מחצי מיליון יהודים</span><span class="bold _idGenCharOverride-1"> ומספר דומה של קומוניסטים, זאת אומרת מיליון אויבים של המדינה</span><span class="bold _idGenCharOverride-1">!</span></p>
			<p class="text">הוא צעק את המילה "מיליון" ועצר בסוף המשפט, כדי לתת לדבריו לשקוע. דיקסון הנהן בהתלהבות. לא היה לו ספק שהאנשים האלה — היהודים והקומוניסטים — הם אויבי המדינה. זאת הסיבה שבגללה הוא מתעניין בנושא והגיע למפגש. אבל הוא קרא על הנושא, ולהבנתו הרבה פחות מחצי מיליון יהודים גרים במדינה, והוא הטיל ספק בכך שמספר הקומוניסטים מתקרב לחצי מיליון, ורבים מהם יהודים, כך שהם נספרים פעמיים.</p>
			<p class="text">אבל אולי אפשר להתייחס בסלחנות למעט הגזמה.</p>
			<p class="text">העמדה בכל זאת הוצגה היטב.</p>
			<p class="firstspace">המפגש הסתיים באופן פתאומי בשעה שמונה. הרולד דיקסון הניח שיהיה ניתן להציג שאלות, הוא רשם הערות במהלך ההרצאה והכין כמה שאלות מנוסחות היטב.</p>
			<p class="text">אבל הדובר אמר שהוא חייב לעזוב, שהוא מקווה שההרצאה היתה מועילה וביקש מהנוכחים להשאיר את פרטיהם אצל סדריק כדי שיהיה אפשר להזמין אותם לאירועים עתידיים. הוא הצביע על האיש הנמוך שניצב בירכתי החדר עם חיוך רחב על פניו ועמד על קצות אצבעותיו כדי שאנשים יוכלו לראות אותו.</p>
			<p class="text">האיש שמאחורי השולחן הפציר בכולם להישאר עוד קצת. "רק כמה דקות, ואז נוכל לרדת למטה למשקה מרענן!" אבל דיקסון לא אהב את המחשבה שסדריק או כל אחד אחר ייטפלו אליו בבר. כשיצא לרחוב קנטון שמח לראות שהגשם הכבד התחלף בטפטוף קל. הוא פנה לעבר קינגס קרוס כדי לתפוס את הרכבת התחתית הביתה.</p>
			<p class="text">הוא עבר בכיכר טָוויסטוֹק כשהרגיש שמישהו צועד לצדו. הוא הציץ הצדה והופתע לראות שזה הדובר. הוא לא אמר מילה במשך כמה רגעים והם המשיכו לצעוד זה לצד זה.</p>
			<p class="text">"האם מצאת עניין בהרצאה?"</p>
			<p class="text">דיקסון ענה שכן, שמצא בה עניין רב. האיש המשיך ללכת לצדו בדממה. עד שהם הגיעו לריגֵ'נט סקוור גַרדֵנס הגשם פסק, והאיש הציע שהם ימצאו ספסל ויתיישבו לשיחה.</p>
			<p class="text">"לא הצלחתי להעביר את המסר באופן קליט, נכון?"</p>
			<p class="text">"סליחה?" הם מצאו ספסל שהיה פחות או יותר יבש והתיישבו מול פיסת דשא שקבוצת נערים שיחקו עליה כדורגל למרות השלט שאסר זאת.</p>
			<p class="text">"ההרצאה שלי היתה מתוחכמת מדי בשבילם. ניסיתי לפצות על כך לקראת הסוף, אבל יש לי הרגשה שקצת נסחפתי."</p>
			<p class="text">"למעשה, לדעתי היא היתה מרתקת, מצאתי עניין במיוחד במה שאמרת על הכלכלה. אני לא מומחה, כמובן, אבל מתעניין בנושא."</p>
			<p class="text">"שמתי לב לכך, אני מתבונן בקהל בעניין רב ויודע לקבוע לפי המבטים מי מבין את מה שאני אומר. אתה היית היחיד בקהל שנראה כמבין על מה אני מדבר. קלטתי שאתה בן אדם נבון."</p>
			<p class="text">הוא הודה לו מאוד והושיט את ידו, והציג את עצמו כהרולד דיקסון.</p>
			<p class="text">האיש לחץ את ידו ואמר שהרולד מוזמן לקרוא לו ניקוֹלָס והרולד השיב שאחיו נקרא ניקולס וכמה העולם קטן. הוא כעס על עצמו ברגע שאמר את זה: היה לו מנהג מגונה בנוכחות אדם חשוב ממנו לפלוט הערות טפלות ואוויליות.</p>
			<p class="text">"ובמה אתה עוסק, הרולד?"</p>
			<p class="text">"אני עובד במשרד העבודה, בווייטהול."</p>
			<p class="text">ניקולס זקף את הגבות לאות אישור והציג לו סדרת שאלות: מה בדיוק התפקיד שלו, מנין הוא במקור, כמה זמן הוא גר בלונדון, מה מצבו האישי, מתי החל להתעניין באיגוד הפשיסטים הבריטי, מה דעתו על היהודים... ועל גרמניה?</p>
			<p class="text">הרולד דיקסון התקשה לתהות על קנקנו של ניקולס: ניכר שהוא אדם די חשוב, אבל מה אם הוא סוכן משטרתי? הוא שמע על דברים כאלה, על כך שהם מסתננים לכל מיני ארגונים פטריוטיים.</p>
			<p class="text">אף על פי כן, הוא השיב כמיטב יכולתו. הוא במקור ממנצ'סטר, נמצא בלונדון מאז 1931 — כמעט שנתיים — ומשמש כפקיד מנהלתי בכיר במשרד הממשלתי, הוא רווק ושוכר חדר מרוהט בפינסבֶּרי פארק והסכים עם כל מה שניקולס אמר על היהודים — וגם על הקומוניסטים — ובכל מה שקשור לגרמניה, הוא מעריץ נלהב שלה, עד כדי כך שנרשם ללימודי השפה הגרמנית במסגרת תוכנית העשרה של עובדי המדינה. הוא שאב עידוד רב מההתפתחויות האחרונות שם, ואילו מישהו עם החזון והנחישות של הֶר היטלר היה עומד בראש המדינה הזאת ו... מה היתה השאלה הבאה?</p>
			<p class="text">"מתי התחלת להתעניין באיגוד הפשיסטים הבריטי?"</p>
			<p class="text">מבטו של ניקולס היה נעוץ קדימה, והוא עישן סיגריה בפומית, כנראה עשויה שנהב.</p>
			<p class="text">"מישהו נתן לי עלון ליד תחנת צ'רינג קרוֹס והבנתי שהדעות שלהם תואמות למדי את אלה שלי. הצטרפתי למפלגה לפני חודשיים ועכשיו יש לי מנוי ל'חולצה שחורה'. אני מוצא שהתוכן שלו הרבה יותר משכנע מזה של העיתונים שבבעלות יהודית."</p>
			<p class="text">ניקולס הנהן ואמר "נכון מאוד", אבל כשפנה לעברו התחדש הגשם, וכדרכו של מזג האוויר באוגוסט, תוך זמן קצר הוא נהפך למבול, והשניים קמו והתכוננו לצאת מהפארק הקטן.</p>
			<p class="text">"אני מציע שניפגש שוב, הרולד. נהניתי מהשיחה הקצרה שלנו והייתי שמח להמשיך אותה. אולי בעוד שבוע?"</p>
			<p class="text">הרולד דיקסון אמר כן, בוודאי — ושזה יהיה לו לעונג ו...</p>
			<p class="text">"אני מניח שיש לך הפסקת צהריים?"</p>
			<p class="text">הרולד אמר כן, ימי שישי הכי מתאימים מפני שהפקידים הבכירים עוזבים בצהריים ונוסעים מחוץ לעיר לסוף־השבוע.</p>
			<p class="text">"אם כך, נפגש בשישי בעוד שבוע. לך בשדירת נוֹרתאמבֶּרלֶנד לכיוון הנהר. אני כבר אראה אותך."</p>
			<p class="firstspace">הרולד דיקסון עשה כפי שניקולס הורה — הוא יצא להפסקת צהריים מאוחרת, יצא מבניין משרד העבודה דרך הכניסה הראשית בווייטהול וצעד צפונה עד שהגיע לכיכר טרפלגר ושם פנה לשדירת נורתאמברלנד.</p>
			<p class="text">מזג האוויר היה נעים, לא לח כמו בזמן האחרון הודות למשב קל מכיוון הנהר. חלפה במוחו המחשבה על כך שהרשה לעצמו להיות מוקסם מאדם שהוא אינו יודע עליו כמעט דבר. זאת היתה אחת מהחולשות שלו, רצון מופרז לזכות ברצונם הטוב של אנשים, נטייה לקבל מחמאות שמשבשות את שיקול דעתו. הוא ייחס את זה לרקע שממנו בא, ילד ממעמד הפועלים שקיבל מלגה לבית ספר פרטי. הוא לא כל כך הצליח להשתלב, וחיפש תמיד מישהו שיאפשר לו לעשות זאת.</p>
			<p class="text">באותו רגע ניקולס צץ לצדו, בירך אותו לשלום ודרש בשלומו ומבלי לחכות לתשובה הציע שהם יחפשו ספסל על רציף ויקטוריה. הם מצאו ספסל מבודד קרוב לגשר הַנגֶרפורד.</p>
			<p class="text">"אני רואה שהצטרפת למפלגה ועשית מנוי ל'חולצה שחורה' על שמך. אני תוהה אם זאת היתה החלטה נבונה."</p>
			<p class="text">"לא חשבתי שזה יגרום בעיות."</p>
			<p class="text">"אתה עובד מדינה, דיקסון. אמנם לא בכיר מאוד, אבל זה עלול להוות בעיה. כמה זמן אמרת שאתה עובד במשרד העבודה?"</p>
			<p class="text">"שנתיים ו —"</p>
			<p class="text">"שקלת פעם את האפשרות להגיש בקשת העברה למחלקה ממשלתית אחרת?"</p>
			<p class="text">דיקסון השיב בשלילה, אמר שהוא מרוצה למדי בתפקידו הנוכחי ומקווה לזכות בקרוב לקידום נוסף, ואחרי זה, מי יודע?</p>
			<p class="text">"מי יודע, נכון מאוד. אבל תרשה לי להגיע לנקודה העיקרית. אתה בחור מבריק וברור שאתה גם אחד משלנו."</p>
			<p class="text">הוא שתק לרגע בזמן שהכניס סיגריה לפומית השנהב ודיקסון תהה אם ניקולס ירחיב ויסביר למה התכוון כשאמר שהוא "אחד משלנו", אבל התרשם שבכל מקרה, זאת היתה מחמאה.</p>
			<p class="text">"אתה מסוג האנשים שיכולים להביא לנו תועלת רבה, אבל לא במשרד העבודה. הייתי רוצה שתשקול להגיש בקשת העברה. יש שתיים או שלוש מחלקות ממשלתיות שבהן תוכל לסייע לנו רבות. יש לי קצת ניסיון בנושא הזה, אבל חייבים לנהוג בזהירות. אני צריך שתקשיב לי היטב."</p>
			<p class="centerspace">*</p>
			<p class="firstspace">הרולד דיקסון הקשיב היטב והרגיש שמפתה אותו הבטחתו של ניקולס לדברים גדולים שצפויים לו, וכמה גדולה יכולה להיות תרומתו למטרה ושמגיע לו למלא תפקיד חשוב יותר.</p>
			<p class="text">ההעברה שלו אושרה בנובמבר, והוא היה אמור להתחיל את התפקיד החדש בראשית 1934.</p>
			<p class="text">בששת השבועות שנותרו עד שיתחיל למלא את תפקידו החדש הוא הספיק, בהוראת ניקולס, לשנות את שמו. התהליך היה קל במידה מפתיעה. ניקולס הכיר לו עורך דין שגם עליו אמר שהוא "אחד משלנו" והוא טיפל בכול, וניקולס נשא בכל ההוצאות. הוא פנה מטעם הלקוח שלו לאגף כוח אדם במחלקה החדשה שלו לעדכן אותם בשם משפחתו החדש, הסביר שהחליט לאמץ את שמה של אמו לפני נישואיה ואינו רוצה יותר להשתמש בשם הרולד, וכי מעתה ואילך שמו האמצעי יהיה שמו הפרטי היחיד.</p>
			<p class="text">הוא עדכן אותם בכך ששינה את כתובתו, לדירה קטנה ונחמדה מאוד בהייבֶּרי, קצת מעבר לתקציב שלו, אבל ניקולס היה נדיב מאוד וסייע גם בזה.</p>
			<p class="text">כל זה הביא לכך שכשהוא התחיל את התפקיד החדש, הרולד דיקסון כבר לא היה קיים.</p>
			<p class="text">ניקולס הורה לו לחדול מלהפגין עניין בנושאים פוליטיים. הוא הפסיק להביע את דעתו. הוא היה זהיר, שמר את לשונו ועבד קשה מאוד. הוא נזהר מלעשות כל דבר שעלול לעורר חשד, ולו הקל ביותר, ותוך זמן קצר פרח בתפקידו החדש, כפי שניקולס הבטיח לו שיקרה. הוא המשיך בלימודי הגרמנית במסגרת תוכנית ההעשרה של עובדי המדינה, וניקולס דאג לו לשיעורים פרטיים, ואלה שיפרו באופן ניכר את שליטתו בשפה, דבר שגם סייע לקריירה שלו.</p>
			<p class="text">במרוצת 1934 הוא פגש את ניקולס פעם בחודש. ניקולס ביקש ממנו רק מעט בפגישות האלה שנקבעו בזהירות — את שמות האנשים שהוא עובד איתם ותפקידיהם. לרוב היו אלה שיחות ידידותיות שבמהלכן חזר והדגיש את החשיבות שבשמירה על פרופיל נמוך ובהתמקדות בקריירה שלו. הוא גם עודד אותו להגיש בקשה להצבה מעבר לים.</p>
			<p class="text">בתחילת 1935 ניקולס גילה לו שהוא וכמה אחרים הגיעו למסקנה שאוסוולד מוסלי מתון מדי, אינו מוכן לאמץ את עקרונות הנציונל־סוציאליזם. אבל לעת עתה, אמר לו ניקולס, עליו להמשיך ולשמור על פרופיל נמוך.</p>
			<p class="text">הם יקראו לו לפעול בעיתוי המתאים.</p>
			<p class="text">העיתוי הזה עתיד להגיע בקרוב.</p>
			<p class="text">ואז בשלהי 1935 הגיעה חדשה בלתי צפויה. התפנתה משרה מעבר לים, וניכר שהוא הרשים את המנהלים החדשים שלו במידה מספקת כדי שיפנו אליו ויציעו לו אותה. הוא בקושי הספיק לפגוש את ניקולס לפני שעזב, וכשהם נפגשו, ניקולס נראה פזור דעת.</p>
			<p class="text">הוא אמר לו לשמור על פרופיל נמוך.</p>
			<p class="text">וייתכן שבמוקדם או במאוחר ניקולס יקרא לו לפעול.</p>
		</div>
	

			

ספר מודפס

מחיר מוצר 78.40 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

מועדון: 73.49 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 48.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

לפי נושאים

בלשי מותחן היסטורי מותחן ריגול צרפת מחתרות מלחמת העולם השנייה רזיסטאנס

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!