תחת הכישוף שלך

ספרים נוספים:

הוספה למועדפים

מעבר לעמוד מוצר

חסר זמנית
עדכנו כשחוזר

תחת הכישוף שלך

לורה ווד

היא רוצה שלושה דברים, והוא לא נכלל בהם.
אחרי שנזרקה על ידי בן זוגה, פוטרה מעבודת החלומות שלה והיא עומדת לאבד את דירתה, נראה שזה לא היום של קלמנטיין מונרו. לכן כשאחיותיה מגיעות אליה לערב של שתיה ומציעות להחזיר לחיים טקס ילדות שנקרא כישוף הפרידה, היא אומרת לעצמה שזה לא יכול להזיק.
אבל אז היא הורסת בטעות לוויה, חווה את הסטוץ הראשון שלה ומוצאת את עצמה תקועה בעבודה חדשה שממש לא רצתה - לבלות שישה שבועות לבדה עם ת’יאו אליוט, כוכב רוק מאוד מהמם ומאוד מחוץ לתחום.
הוא הגבר הכי מפורסם בעולם. היא בבלגן קיומי. בעוד הקיץ שלהם ביחד הופך לקסם מסוג מיוחד, נותר רק לתהות האם נגזר על קלמי לחזור על טעויות העבר שלה, או שאולי היא תגשים את כל משאלותיה?
שם: תחת הכישוף שלך
מחבר/ת: לורה ווד
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת תרגום
מק״ט: 600008289

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 37.00

✈️ 1 מתאים לטיסה

קרא פרק ראשון

					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h2 id="_idParaDest-2" class="kot-perek">פרק 1</h2>
			<p class="text-no-hazacha">הינה תובנה על חיי כרגע: אחותי עומדת על סף דלתי ובידיה ציפור מתה, וזה אפילו לא קרוב לדבר הכי נורא שקרה לי היום.</p>
			<p class="text">"קלֶמי." עיניה של ליל מלאות דמעות, פס האייליינר השחור והעבה שלה כבר מתחיל להימרח בצורה מדאיגה, והיא מרימה את צרור הנוצות השמנוני. "היא עפה ישר לתוך האוטו שלי... נראה לך שהיא תהיה בסדר?"</p>
			<p class="text">הסתכלתי על הציפור. הציפור המתה בבירור.</p>
			<p class="text">"אני לא חושבת, לא." אני מכוונת לתגובה עדינה, אבל מפספסת בקילומטר לפחות. כמו שאמרתי, עבר עליי יום קשה.</p>
			<p class="text">"בשם אלוהים, ליל!" אחותנו, סרינה, הופיעה לידי, לוגמת היישר מתוך בקבוק השמפניה שהביאה איתה. "מה את עושה עם הדבר הזה? זה דוחה!"</p>
			<p class="text">ליל תוקעת בה מבט, "אני מנסה להציל את חייו. את חושבת שאפשר לעשות הנשמה לציפור מפה לפה?"</p>
			<p class="text">"מפה למקור, התכוונת?" אני מתקנת, בעוד סרינה משמיעה קולות הקאה רמים.</p>
			<p class="text">"אני לא יכולה לתת לה למות ככה," ליל מתעקשת, ואני מתייצבת בתקיפות בפתח כי ברור לי שאם אתן לזה חצי סיכוי, הציפור המתה עלולה לגמור בתוך הדירה שלי.</p>
			<p class="text">"נראה לי שכבר איחרנו את המועד," סרינה מפנה אצבע מטופחת אל היצור. "די בטוח שהיא לא אמורה להיות שטוחה באמצע ככה."</p>
			<p class="text">ליל מביטה מטה. "אוי," היא אומרת. "זה נורא."</p>
			<p class="text">"כן, טוב, למה שלא תניחי את הציפור המתה ותיכנסי?" אני מציעה.</p>
			<p class="text">"פשוט להשאיר אותה <span class="bold">על הקרקע</span>?" ליל נחרדת.</p>
			<p class="text">אני כבר רואה לאן זה מוביל, וממש אין לי כוח לארגן לוויה לציפור. אני מציצה בסרינה בייאוש והיא מגלגלת את עיניה בתגובה.</p>
			<p class="text">"למה שלא תשימי אותה בפח?" היא מציעה.</p>
			<p class="text">"בפח?!" קולה של ליל עולה באוקטבה.</p>
			<p class="text">"<span class="bold">בקומפוסט</span>," ממהרת סרינה לומר. "לקלמי יש איזה שישה־עשר פחים שונים, לא?" היא מסתכלת עליי.</p>
			<p class="text">"יש פח לפסולת גינה," אני מושכת בכתפיי. אף ש'גינה' היא מילה קצת מוגזמת לתיאור חלקת הדשא המרוט שהגיעה עם הדירה. היו לי כוונות לשתול שם פקעות, וראיתי בעיני רוחי את עצמי מרחפת לי בחן, סלסילת נצרים משתלשלת ממרפקי, מחייכת בענווה כשאנשים מהללים את כישרון הגינון המדהים שלי, אבל פשוט לא היה לי זמן לזה. וזה גם לא ממש משנה כרגע.</p>
			<p class="text">"הינה, בבקשה." סרינה מנפנפת בשערה. "מושלם. תוכלי להשיב אותה לאדמה." סרינה אלופה בלגרום לאנשים לעשות כרצונה, וכרגע היא משתמשת בנימת קול משדלת, במונחים של ליל עצמה.</p>
			<p class="text">ליל מהססת. "זה לא נראה מכובד במיוחד."</p>
			<p class="text">"ככה זה בטבע, ליל." סרינה מנופפת בידה. "את יודעת, דום בשן ובטופר."</p>
			<p class="text">"זה 'אדום בשן ובטופר',"<span class="Footnote-reference _idGenCharOverride-1"><span id="footnote-000-backlink">1</span></span> אני מתערבת. "ולא נראה לי שאישה פצפונת במעיל ורוד ענק שנוהגת בטויוטה יאריס ודורסת ציפור זה מסוג האלימות הפואטית שטניסון ראה בעיני רוחו."</p>
			<p class="text">"מה שתגידי," פוטרת אותי סרינה, שרק מתחילה להתחמם. "<span class="bold">דום, אדום</span>, הכול חלק מהמחזוריות, לא ככה? כי עפר אתה ואל עפר תשוב, אפר ואבק. זה גלגל החיים... מטלטל אותנו..."</p>
			<p class="text">אני קולטת שעוד רגע היא פוצחת בביצוע לוהט של השיר מ<span class="bold">מלך האריות</span>, ומרגישה שזה עלול לחבל ברושם שהיא מתייחסת לזה ברצינות שליל הייתה רוצה, וממהרת להתערב. "בואי, ליל, קפוא כאן בחוץ, ובפנים יש פיצה. הפיצה הטבעונית שאת אוהבת, ויין. המון־המון יין."</p>
			<p class="text">"טוב," ליל מהנהנת באי־רצון. "אבל נראה לי שאני צריכה לומר כמה מילים."</p>
			<p class="text">"תגידי מהר," אומרת סרינה. "קלמי צריכה אותנו יותר מהציפור המתה הזאת. <span class="bold">לה </span>יש אולי עוד איזה שביב תקווה."</p>
			<p class="text">"היית חייבת?" אני ממלמלת.</p>
			<p class="text">סרינה לא עונה, רק גומעת שוב מהמשקה שלה, מרימה אליי גבה, אבל המסר ברור: חיי הם סוג של ציפור מתה אחת גדולה. ואני לא ממש יכולה שלא להסכים עם זה.</p>
			<p class="text">חמש דקות לאחר מכן נאספנו כולנו סביב פח פסולת הגינה הפעור.</p>
			<p class="text">"פה נטמן פיטר היונה," סופדת ליל ברגש.</p>
			<p class="text">אני לא לגמרי בטוחה שהציפור המתה בפח שלי היא אכן יונה אבל זה לא נראה הרגע להתקטנן על סמנטיקה.</p>
			<p class="text">"אנחנו לא באמת יודעות כמה זמן חיית," ממשיכה ליל להספיד, "אבל היית חלק מהעולם הגדול והיפה הזה, ועצוב שאינך עוד. אני מקווה שבמקום שאליו הלכת אתה יכול להרגיש את השמש על גבך ואת הרוח תחת כנפיך. אני מקווה שאתה חופשי ומאושר."</p>
			<p class="text">אני מרגישה דמעות לא צפויות צורבות בעיניי, ומשתדלת להסתיר אותן מסרינה.</p>
			<p class="text">"שתיכן גרועות באותה מידה," היא רוטנת, אבל אני שומעת בקולה חיבה שהיא מנסה להסוות. "<span class="bold">עכשיו </span>אפשר להיכנס כבר? קפוא פה, אתן יודעות. עזבו את הציפור המטופשת; עוד שנייה גם אני מתה פה מקור."</p>
			<p class="text">ליל טורקת את מכסה הפח, ובאנחת הקלה אני מובילה את כולן פנימה.</p>
			<p class="text">"מה קרה פה?" שואלת ליל תוך שהיא סוקרת את חלל הדירה שלי, שיש להודות שאכן נראה מעט סגפני.</p>
			<p class="text">סרינה מחמיצה פנים. "<span class="bold">לאונרד </span>קרה פה."</p>
			<p class="text">"הוא לקח לך את כל הדברים?" מתנשמת ליל. "הספה שלך? והטלוויזיה שלך? ו... איפה כל הדברים של טונה? איפה <span class="bold">טונה</span>?"</p>
			<p class="text">אה, כן. החתול. אסור לי לחשוב על זה יותר מדי, אחרת אתחיל לבכות שוב.</p>
			<p class="text">ליל ממצמצת, מעכלת את העובדות. "הוא לקח את החתול שלך?"</p>
			<p class="text">"לן אמר שיהיה לו יותר טוב במקום החדש," אני אומרת, משתדלת לשמור על נימה קלילה. "והוא צודק. זה בית פרטי, רחוק מכבישים ראשיים. הרבה יותר בטוח."</p>
			<p class="text">"הוא לקח את החתול שלך!" אומרת ליל שוב, הפעם עיניה הכחולות הגדולות מזרות אימה. "הוא עזב אותך בשביל מישהי אחרת, לקח לך את כל הדברים וגנב לך את החתול?! אני שונאת אותו."</p>
			<p class="text">אני מסתכלת סביבי אל החלל הפתוח של המטבח/סלון הכמעט ריקים. אתמול הכול היה מלא במיטב רהיטי איקאה להרכבה עצמית, נקי ומסודר. נכון, העיצוב לא היה בדיוק לטעמי — כל הקווים המודרניים והנקיים והיעדר הבלגן היו קצת חסרי נשמה, אבל הדירה נראתה נחמדה בהחלט; היא נראתה כמו בית. ועכשיו, עם הכורסה היחידה שמצאתי פעם ברחוב (אמרתי ללן שקניתי אותה ביריד עתיקות, אחרת הוא בחיים לא היה מכניס אותה הביתה), כוננית הספרים השקועה המלאה למחצה, ומנורת שולחן בצורת בת־ים המחזיקה צדפה, בלי שולחן להניח אותה עליו, היא נראתה כמו רגעי הסיום של מכירת חצר מאולתרת.</p>
			<p class="text">"כל הדברים היו שלו," אני אומרת ומושכת בכתפי. "הוא בחר אותם, הוא שילם עליהם. כנראה פשוט לא שמתי לב <span class="bold">עד כמה </span>הכול היה שלו עד שהמובילים באו ולקחו הכול." הם עשו זאת היום, כשהייתי בעבודה. בעבודה שבקרוב כבר לא תהיה לי. והמחשבה עליה גורמת לכאב הראש שניסיתי להכניע להתפרצות מחודשת.</p>
			<p class="text">"תמיד ידעתי שהוא נורא," אומרת סרינה בקדרות, נשענת מעל דלפק המטבח ופותחת את מכסה קופסת הפיצה הענקית. "אני אומרת לך את זה כבר שנים."</p>
			<p class="text">"אמרת שהוא משעמם," אני עונה, "ואם להיות הוגנים כלפיו, את כבר לא יכולה להגיד עליו את זה יותר." </p>
			<p class="text">לן ואני היינו יחד ארבע שנים, ואז, לפני עשרה ימים הוא הודיע לי שלא רק שהוא עוזב אותי בשביל ג'ני, שעובדת איתו בחברת ראיית החשבון שלו, אלא גם ששניהם מנהלים רומן במהלך השנה וחצי האחרונות והיא בהיריון בחודש שלישי. לן, ג'ני, התינוק שלהם והחתול שלי עתידים כולם לעבור לקוטג' בן ארבעה חדרי שינה באוקספורדשייר הכפרית, יחד עם כל הרהיטים שלנו. הוא הואיל בטובו להשאיר לי את הדירה בעיר, שאת שכר הדירה שלה איני יכולה להרשות לעצמי לשלם עוד. הכול מאורגן מאוד.</p>
			<p class="text">עד שחוויתי את זה בעצמי הייתי קצת ספקנית לגבי אנשים שאירועים כאלה נופלים עליהם משום מקום. <span class="bold">איך הם לא ידעו? </span>חשבתי. אז תקשיבו — לא היה לי מושג. אפילו לא שמץ. אף תחושה, קלה שבקלות, לגבי הדברים לא חלפה ולו לרגע בשיפולי תודעתי.</p>
			<p class="text">כשלן שטח בפניי את העובדות, ניצב באורח מבשר רעות לפני האח שלנו, כאילו היה בלש בעיבוד גרוע לאגתה כריסטי שעומד לגלות את זהות הרוצח, הדבר הראשון שעבר בראשי היה שהוא מתלוצץ.</p>
			<p class="text">זה לא החזיק הרבה כי לן לא מתלוצץ, ולמען האמת אף מילה שיצאה מפיו לא הייתה מצחיקה במיוחד.</p>
			<p class="text">"אני פשוט חושב ששנינו תקועים במין שגרה כבר תקופה ממש ארוכה," אמר, ולמילים הייתה מין איכות נוקשה ומדוקלמת של נאום שתורגל מראש. (נודע לי מאוחר יותר שזה משום שג'ני פשוט כתבה לו תסריט, פשוטו כמשמעו, דבר שהעיד על שכל ישר מצידה, מפני שלן באמת נוטה להיות מעורפל והפרידה שלנו אכן הייתה ברורה וחד־משמעית). "את ואני שונים מדי. זה לא באמת מפתיע בהתחשב ברקע שלך..." הרגשתי שזו הייתה נעיצת סכין אכזרית במיוחד. "אנחנו כבר לא באמת מאוהבים זה בזה, קלמי. אנחנו סתם רגילים להיות יחד. עוד תראי שהכול לטובה."</p>
			<p class="text">בשלב הזה, הקאתי ישר לתוך פחית סוכריות ריקה שהחזקתי ביד.</p>
			<p class="text">העובדה שהוא לא טעה לא ניחמה אותי במיוחד. לא התגעגעתי אליו, התגעגעתי יותר לתחושה המוכרת של עוד מישהו בסביבה, למנהגים השגורים היטב של חיינו, שנדמו שלובים אלו באלו בצורה כל כך הדוקה. אבל כן התגעגעתי לחתול. ולספה.</p>
			<p class="text">"אני מודה שבהתחלה דעתי הוסחה, מרוב שהוא היה משעמם," מהרהרת סרינה עכשיו. "יכול להיות שלא קלטתי שאישיות הביצה הקשה שלו הסתירה למעשה לב של נבל. אבל עכשיו אני רואה." קולה מסוכן, מבשר נקמה, מבטה קפוא. היא מתכבדת במשולש פיצה, נוגסת בו באלימות מיותרת.</p>
			<p class="text">ליל מתיישבת בקפיצה על דלפק המטבח ומתחילה לשחרר את סוגר האלומיניום מעוד אחד מבקבוקי השמפניה שסרינה הביאה איתה. "הוא <span class="bold">באמת </span>היה נורא משעמם, קלמי." היא חולצת את הפקק מהבקבוק בקול נפץ מיומן. "עכשיו את כבר יכולה להודות."</p>
			<p class="text">"הוא לא היה משעמם," אני מוחה. "הוא היה יציב, אמין. אהבתי את זה אצלו."</p>
			<p class="text">"אלוהים, קלם," סרינה נאנחת בייאוש. "הוא היה החבר שלך, לא וולבו. מגיע לך הרבה יותר מזה בזוגיות." היא עוצרת כאן בדרמטיות לפני שהיא מנחיתה את המהלומה. "חוץ מזה, כולנו יודעים שכל הסיפור הזה עם לאונרד קשור בעצם לאת יודעת מה."</p>
			<p class="text">"זה לא נכון," אני מתרגזת, כל הנקודות הרגישות מייד נלחצות אצלי. "ואל תגידי את יודעת מה."</p>
			<p class="text">"אני חייבת להסכים פה עם קלמי," ליל מהנהנת ומוזגת בזהירות שמפניה לשלושה ספלים, למרות העובדה שסרינה עדיין לוגמת בשמחה מהבקבוק הכמעט־ריק שלה. "כשאת אומרת ׳את יודעת מה׳ זה נשמע שאת מדברת על זין."</p>
			<p class="text">"איכס." סרינה לוקחת מידיה ספל שמכריז 'רואי חשבון מעולים בהכנסות והוצאות', מתנה ממני שנראה שלן היה קשור אליה רגשית פחות מכפי שהיה נניח, אל הכוסות היפות או אל שואב האבק שלנו.</p>
			<p class="text">"אם הייתי רוצה לדבר על זרגים," ממשיכה אחותי בקול מתנשא, "הייתי פשוט מדברת על זרגים. אבל בסדר." היא מכחכחת בגרונה ונועצת בי מבט חמור. "קלמי — את יודעת שכל מערכת היחסים שלך עם לאונרד הייתה קשורה בעצם לאבא." </p>
			<p class="text">"אם כבר מדברים על זרגים," אני ממלמלת ושותה לגימה גדולה מהספל שלי. השמפניה צוננת ויבשה, והבועות מתפשטות בדמי. סרינה קונה רק את הכי טוב שיש.</p>
			<p class="text">לכל אחת מאיתנו יש מערכת יחסים משלה עם אבא שלנו — במקרה שלי, הכי נכון לתאר אותה יהיה כמעין היכרות שטחית. כשאבא שלך הוא אליל רוק מזדקן שהצליח להכניס להיריון שלוש נשים בטווח של ארבעה חודשים, דברים נוטים להסתבך.</p>
			<p class="text">"זה נכון שלן היה אנטי־אבא," מהרהרת ליל. "אין רחוק יותר מרוק־אנד־רול מאשר רואה חשבון מסארי."</p>
			<p class="text">"מה את בכלל יודעת על רוק־אנד־רול," מגחכת סרינה.</p>
			<p class="text">"אני מוזיקאית," ליל משלבת את זרועותיה. "אני יודעת על כל מיני סוגי מוזיקה."</p>
			<p class="text">"רק מוזיקה שיוצרות נשים שנראות כמו רוחות מהתקופה הוויקטוריאנית," מלגלגת סרינה וליל כמעט נחנקת, אף שאכן נראה שהיא לובשת כותונת לילה לבנה וגולשת מתחת למעיל הוורוד הענק שלה.</p>
			<p class="text">"הזבל ההמוני הזה שאת מוציאה בחברת ההפקה שלך לא באמת נחשב מוזיקה." ליל נעלבת.</p>
			<p class="text">סרינה מנופפת בשיער עם נגיעות בליאז' על כתפה. "פופולריות אינה פשע. באמת חס וחלילה שלשיר יהיה קצב, שאנשים עוד יוכלו לרקוד איתו בטעות."</p>
			<p class="text">"אפשר לא?" אני מתערבת בלאות בוויכוח המוכר.</p>
			<p class="text">שתי אחיותיי הלכו בעקבות אבא שלנו ופנו לקריירות בתחום המוזיקה, ולמרות זאת, הצליחו לבחור שני מעגלים בקושי משיקים של דיאגרמת וֶן: סרינה היא מפיקה יעילה בטירוף באחת מחברות התקליטים הגדולות בעולם — מלוטשת, מהממת, ציפורניה מקישות בלי הפסקה על מסך האייפון שלה, בעוד שליל היא פֵיונֶת קטנטנה ומלאכית שכובשת את לבבות הקהל בפסטיבלים בקולה המתקתק־מעושן, מלווה בגיטרה אקוסטית ואנרגיות של ילדת פרחים.</p>
			<p class="text">"את לא צריכה להתערב, גברת לא־שמעתי־מוזיקה־חדשה־כבר־שני־עשורים," עוקצת סרינה.</p>
			<p class="text">"זה <span class="bold">דוקטור </span>לא־שמעתי־מוזיקה־חדשה־כבר־שני־עשורים, תודה רבה," אני משיבה, מסרבת לנגוס בפיתיון. אין טעם שכולנו נשקע בביצת תסביכי האב שלי, כשיש כל כך הרבה דברים אחרים להתעצבן מהם. "והתרשמתי שבאתן לפה כדי לעזור לי בבעיות שלי," אני מסיימת בעגמומיות ומתיישבת על אחד השרפרפים לצד דלפק המטבח.</p>
			<p class="text">"נכון!" קוראת ליל. "ברור שזאת הסיבה. ספרי לנו מה קרה? חשבתי שאמרת שהם מתכוונים להאריך לך את החוזה?"</p>
			<p class="text">"חשבתי ככה, כי זה מה שמנהל המחלקה אמר לי, אבל היו קיצוצים ו..." אני משתתקת, צובטת בגשר אפי בניסיון לעצור את הדמעות. אני לא יכולה להמשיך לבכות, עוד אתפרק לגורמים.</p>
			<p class="text">"אם הם אמרו לך שהם יאריכו לך את החוזה, זה מה שהם צריכים לעשות," מתרגזת סרינה. "את גאונה, מומחית בתחומך וכל הסטודנטים שלך מתים עלייך. זה פשוט קשקוש."</p>
			<p class="text">"אני מניחה שלהיות מומחית בתחום של ספרות נידחת מימי הביניים לא אומר שאני מבוקשת כמו שאת חושבת," אני ממלמלת לתוך הספל שלי.</p>
			<p class="text">מאז שהגשתי את הדוקטורט שלי לפני חמש שנים, עברתי מחוזה קצר־מועד־בשכר־רעב אחד למשנהו, תמיד נושאת את התקווה שהתפקיד יתפתח למשהו קבוע יותר. כאן, באוקספורד, חשבתי שזה סוף־סוף קורה, אבל נראה שהיקום עוד לא גמר לחרבן לי על הראש. בדיוק כשחשבתי שאוכל לעצור ולנשום רגע, להתחיל באמת את חיי הבוגרים בגיל שלושים ושתיים הבשל, אני מגלה שאני עתידה להיות מובטלת בקיץ, כשהסמסטר ייגמר. חסרת עבודה. חסרת בן זוג. בקרוב גם חסרת בית. איזה יופי של חיים בוגרים.</p>
			<p class="text">אני מרוקנת את ספל השמפניה ומושיטה אותו למילוי מחדש. ליל נעתרת בשתיקה.</p>
			<p class="text">"אז, אנחנו צריכות תוכנית," פוסקת סרינה. "למצוא לך עבודה חדשה."</p>
			<p class="text">"משרות אקדמיות לא מתפנות לעיתים כל כך קרובות," אני אומרת. "ולכן, תמיד יש להן טריליון פניות. תאמיני לי, אני יודעת. וגם אם <span class="bold">באמת </span>יצוץ פתאום באורח פלא משהו לשנה הבאה, זה יקרה רק אחרי תחילת סמסטר הסתיו, מה שמשאיר אותי במשך ארבעה חודשים טובים בלי משכורת." אני כבר שוקעת עמוק ברחמים עצמיים.</p>
			<p class="text">"מה לגבי הלוואה לטווח קצר?" שואלת סרינה. "רק עד שתמצאי משהו."</p>
			<p class="text">אני מייד מנידה בראשי לשלילה. "אני לא יכולה לקחת ממך כסף."</p>
			<p class="text">"את יודעת שתמיד יש את אבא," מציעה ליל, ומתכווצת בתגובה למבט שאני תוקעת בה. "אני יודעת שאת לא רוצה, אבל אני בטוחה..."</p>
			<p class="text">"אני לא רוצה את הכסף שלו," אני אומרת, מתאמצת לא להישמע רגשנית מדי.</p>
			<p class="text">"את מתעקשת בעניין בצורה ממש מיותרת," אומרת סרינה. "הוא אבא מחורבן אם תיקחי ממנו כסף ואם לא, אז עדיף כבר שתיתני לטמבל הזקן לעזור קצת. וחוץ מזה, הוא לא נורא כמו שאת —״</p>
			<p class="text">אני קוטעת אותה בהינף יד. אחיותיי מסתכלות עליי רגע ואז נאנחות בצוותא. הן יודעות שהן לא הולכות לנצח בוויכוח.</p>
			<p class="text">"אז מה תעשי?" שואלת ליל. "דיברת עם אימא שלך?"</p>
			<p class="text">אני מעקמת את פניי. "עדיין לא. היא תרצה שאחזור הביתה."</p>
			<p class="text">שלושתנו ממשיכות לשתות מהשמפניה, שותקות ומהורהרות. אני כבר בקושי מרגישה את הבועות, שכרות נעימה מציפה אותי.</p>
			<p class="text">"אני יודעת מה אנחנו צריכות לעשות," סרינה אומרת פתאום, קולה מרוח באלכוהול, רך בקצוות.</p>
			<p class="text">"מה?" אני שואלת.</p>
			<p class="text">היא מחייכת מאוזן לאוזן. "אנחנו צריכות להטיל את כישוף הפרידה."</p>
			
			<div class="_idFootnotes">
				<div id="footnote-000" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="eara">1	שורה משירו של טניסון In Memoriam AHH (1850<span class="hipuch">)</span>. </p>
				</div>
			</div>
		</div>


			

ספר מודפס

מחיר מוצר 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 37.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

לפי נושאים

מיריבים לאוהבים בריטים שוברי לבבות קומדיה רומנטית קרבה מאולצת רומנטיקה מוזיקלית רומנטיקה עכשווית

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון

הוספה למועדפים

שיתוף רשימה

Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור

מיריבים לאוהבים בריטים שוברי לבבות קומדיה רומנטית קרבה מאולצת רומנטיקה מוזיקלית רומנטיקה עכשווית

ביקורות