הפאנליסט
ספרים נוספים:

הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
הפאנליסט

ישי שריד
שי תמוז הוא עיתונאי ותיק שהתפרסם בתחילת דרכו בזכות כתיבתו הרעננה והופעותיו התכופות בטלוויזיה, אולם בחלוף השנים דעכה הצלחתו, טוריו נדחקים לשולי העיתון, והוא כמעט נשכח. הוא מרגיש שהוא מאבד גם את אהבתה של אשתו אלונה. כאשר נקרית לפניו הזדמנות לחזור להופיע בטלוויזיה, בערוץ הפטריוטי, הוא נאחז בה כבגלגל הצלה. שי יעשה הכול, ובלבד שההצלחה לא תחמוק ממנו.

ישי שריד, מחבר רבי־המכר גן נעמי, השלישי, מנצחת ומגלה החולשות, כתב סיפור על אדם בעל שאיפות שמוכן למכור את נשמתו כדי לשוב לאור הזרקורים ולזכות מחדש בתשומת לב. זה גם סיפור על תעתועי השקר שהשליטים טווים סביבנו ותוצאתם האיומה.
שם: הפאנליסט
מחבר/ת: ישי שריד
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת מקור
מק״ט: 600007917
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 37.00
😴 1 כיפי לפני שינה
✈️ 1 מתאים לטיסה
קרא פרק ראשון
					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<p id="_idParaDest-3" class="firstsplit">״שי תמוז,״ קראה המזכירה הרפואית בתעודת הזהות שלו ולא העיפה בו מבט שני. שמו ופניו לא היו מוכרים לה, לא אמרו לה דבר. ״כשיופיע המספר שלך תיכנס לחדר שלוש,״ היא אמרה, ״רפואה שלמה.״ </p>
			<p class="text">הוא לא היה חולה, לא שידע לפחות, והברכה שלה הטרידה אותו, כאילו ידעה בשורה רעה שעדיין לא סופרה לו. גם אחר כך, כאשר נכנס מאחורי פרגוד והתפשט ונשאר מכוסה רק בחלוק נייר דק, ובחדר הטיפולים עצמו שבו התכוננו הרופאה ועוזריה, לא עורר תגובה מיוחדת. הוא היה עוד מטופל אלמוני אחד בשרשרת ארוכה של אנשים שעברו את גיל חמישים ונשלחו לבצע את הבדיקה. כאשר שכב על מיטת הטיפולים הזריקו לזרועו חומר מטשטש והחדירו למעיו צינור בדיקה גמיש לבדוק אם נגע בהם הסרטן. הכול עבר בשלום. </p>
			<p class="text">כשהתעורר בחדר ההתאוששות אחרי חצי שעה ישבה לידו אלונה, אשתו, ושאלה איך הוא מרגיש. ״נהדר,״ הוא אמר בכנות, ״כאילו מתִּי בשלווה,״ ובליבו חשב שזו דרך נפלאה ללכת והצטער שהתעורר. הרופאה נכנסה וסקרה בפניו את תוצאות הבדיקה שהיו תקינות בסך הכול, למעט פוליפ קטן אחד שהוסר ונשלח לביופסיה, אך היא סיכמה שאין מקום לדאגה, ואמרה שיבוא לבצע את הבדיקה שוב בעוד שבע שנים או אם יופיעו איזה סימנים מדאיגים לפני כן. </p>
			<p class="text">כשיצאו משם הציע לאלונה ללכת לשתות קפה, אבל היא מיהרה לעבודה שלה בגלריה ורק ליוותה אותו הביתה וראתה שהוא בסדר ושוכב לנוח.</p>
			<p class="firstspace">עומר, הבן שלו, הכין לעצמו חביתה במטבח. השעה כבר הייתה אחרי עשר, ורק עכשיו התעורר ועדיין היה לבוש בבגדים של לילה ומזמן לא התגלח. שי עבד מהבית, וגם עומר נמצא בו כל הזמן. הוא השתחרר מהצבא לפני יותר משנה, וכשנשאל מתי יתחיל ללמוד התחמק והסביר שהיום תואר מאוניברסיטה לא חשוב כמו שהיה פעם. היו לו תוכניות עמומות לאיזה מיזם במחשבים, ובינתיים עבד כמה שעות ביום מחדרו, מאחורי דלת סגורה, בשיווק מוצרים ששי לא ידע מה הם, וגם העדיף לא לבדוק. הוא אפילו לא ידע אם הבן משתכר מזה משהו כי בינתיים כל מחסורו היה עליהם. </p>
			<p class="text">״הכול יצא תקין בבדיקה,״ עדכן את הבן, שהקשיב למשהו באוזניות ולא הגיב. ״איפה גוני?״ שאל שי, ופתאום התעצבן. ״אתה יודע איפה היא?״ הרים את הקול ונעמד מול הבן, והוא שלף אוזנייה אחת וענה: ״אני לא יודע, בטח הלכה לבית ספר, למה אתה כועס, רק קמתי.״ </p>
			<p class="text">שי ניגש לחדר שלה ופתח את הדלת, מעשה אסור בתכלית האיסור, ומהבלגן שהיה שם — חצי ארון שפוך על הרצפה וכוסות קפה לא שטופות ובהן בדלי סיגריות — לא הצליח להבין אם ישנה שם בלילה. הוא התקשר אליה ונענה שהמכשיר לא זמין. הוא התקשר לאלונה, והיא לחשה לו שבדיוק נכנס מישהו לגלריה, והוא התעקש, רק רגע, סליחה על ההפרעה, אולי את יודעת איפה גוני, והיא ענתה שבטח בבית הספר ולמה הוא שואל. ״כי היא לא עונה לי, וכבר לא ראיתי אותה הרבה זמן, היא כמו רוח רפאים,״ אמר, ואלונה אמרה בקוצר רוח שראתה את גוני אמש מחטטת במקרר אחרי שהוא כבר הלך לישון, ושכדאי שיירגע. </p>
			<p class="firstspace">לפני המון שנים, כשהיה סטודנט, התחיל שי לעבוד בעיתון כעורך חדשות זוטר. מישהו שהכיר המליץ עליו. אינטרנט עוד לא היה, אולי רק במעבדות של מדענים באמריקה, וטלפון חכם נמצא רק בדמיון של סטיב ג׳ובס. העולם היה אחר, וכל בני האדם קראו עיתונים מודפסים על נייר. הוא רצה לכתוב, וכשנקרתה ההזדמנות התחיל לסקר מופעי מוזיקה. סגנון הכתיבה שלו היה משוחרר וצעיר, ויחד עם זאת היה לו חשוב לספק מידע מועיל לקורא. הוא הושפע מעיתוני מוזיקה מארצות הברית ומאנגליה שהיה קונה משומשים בדיזנגוף סנטר. הכתבות שלו הדהדו באזורים שבהם הסתובב בעיר ואצל האנשים שאיתם נפגש, ושי הרגיש שעוצמה מצטברת אצלו בידיים. הוא נשבע לעצמו שינצל אותה רק לטובה. בעקבות הכתבות הזמינו אותו לטלוויזיה לתוכנית ניסיונית בענייני תרבות להגיש פינה על דברים מעניינים שקורים. למשל על אביב גפן שהופיע במועדון קטן עוד לפני שמישהו הכיר אותו, ועל להקות מהדור הצעיר של הרוק כמו "איפה הילד". זימנו אותו על תקן פנים חדשות שמביאות את קולו של הדור הצעיר וביקשו שילבש חולצה צבעונית. ההופעות שלו היו מהוססות ושפת הגוף מבוהלת. הוא רק רצה לעבור את זה בשלום ושלא יבחינו בכתמי הזיעה שנקוו מרוב מתח בבתי השחי שלו. הוריו וכמה חברים אמרו לו שהיה טוב. אחרי כמה פעמים הורידו מלוח השידורים את כל התוכנית, לא רק את הפינה שלו, ושי שכנע את עצמו שזה היה ניסיון מועיל ולא כישלון. הטורים שלו בעיתון, לעומת זאת, השתכללו והיו מעניינים וצבעוניים, והעורך שלו ביקש ממנו שיכתוב גם על נושאי תרבות נוספים, כמו תיאטרון וספרים, ומכיוון שממילא התעניין בהם הרגיש מספיק נוח כדי להסכים. כשיצא בערבים לעיר התקרבו אליו מוזיקאים צעירים ושחקנים מתחילים ואנשי ספרות וכאלה שקשורים אליהם ושמחו שהוא יושב ביניהם. היו לו פתאום הרבה חברים מעניינים. </p>
			<p class="firstspace">שי הכיר את אלונה באחד הלילות האלה, כשישב על מדרכה מחוץ לבר במורד רחוב בלפור, בתוך חבורה מעשנת של עיתונאים ואמנים צעירים ונספחיהם. זה היה הקיץ של 1995, והעולם נראה להם מזמין ופתוח. הם דיברו על ניק קייב, ושי סיפר דברים שקרא בעיתונים מחו״ל. אלונה באה לשם עם חברה. זה עתה הגיעה העירה להתחיל ללמוד, והסתכלה סביב בסקרנות ללמוד את הסצנה החדשה. העיניים הזוהרות שלה לכדו אותו, והוא השתתק וניסה לשמוע את קולה בזמן שדיברה בשקט עם החברה שלה ושתתה בירה, אבל המוזיקה הייתה חזקה מדי. פתאום כל השיחה והרכילויות והצחוקים מסביב לא עניינו אותו, רק היא. </p>
			<p class="text">אחרי חצות ראה אותה ואת החברה שלה קמות ומתרחקות לכיוון האורות העצובים של רחוב אלנבי. קום, אמר לעצמו, לך אחריה, אבל הרגיש כאילו הוא כבול לכיסא על המדרכה המלוכלכת תחת משקולת של טונה. מה שוות כל המילים שלך אם לא העזת להגיד לה שלום, חשב. הוא ישב בין האנשים האחרים ושמע את הדיבורים השתויים שלהם והתכנס בתוך עצמו. הוא קיווה לראות אותה שוב, דיבר ערב־ערב את הדיבורים שלו ושתה ועישן, עד שכעבור כמה שבועות נתקל בה בלילה במקום צפוף אחר עם אותה חברה. היא דיברה וצחקה, והפנים שלה האירו ביופי ובתבונה בין כל הפרצופים המחוקים. אחד מהאנשים שישבו איתו בחבורה ראה שהוא בוהה בה בלי הפסקה ולחש לו: ״גש אליה כבר, אתה מסתכל עליה כמו עגל בתול,״ ושי עבר רוגז ומבויש לפינה אחרת אל אנשים אחרים שגם רצו שיכתוב עליהם בעיתון. הוא ראה אותה קמה ולוקחת את התיק ומפלסת עם החברה דרך ליציאה, וקם בכבדות והרגיש מסורבל ואבוד, ופתאום מצא את עצמו על המדרכה ממש מאחוריהן. החברה הייתה גבוהה מאלונה, וגזרתה עוררה יותר את הדמיון, אבל זה לא עניין את שי, הוא נלכד בעיניים ובמבע. </p>
			<p class="text">פתאום שמע מתוך שכרות את עצמו אומר, כמו קול של איש זר: ״סליחה, קוראים לי שי, אולי אפשר לקבל את הטלפון שלך?״ ושתיהן הפנו את ראשיהן אליו והסתובבו, והייתה לרגע מבוכה כי לא היו בטוחות אל מי פנה, עד שזיהו אותו בחשיכה וחייכו זו אל זו, ואלונה אמרה במעשיות: ״אה, זה אתה, יש לך איך לרשום?״ והוא אמר לה: ״לא, אבל אני אזכור.״ לא היה להם אז צורך בטלפונים ניידים, ושתיהן חיפשו בתיקים שלהן ומצאו זו פתק וזו עט, ואלונה כתבה על הפתק את המספר ומעליו את שמה ונתנה לחברתה שתמסור לו. החברה ניגשה אליו עם הפתק, והוא אחז בו בזהירות בקצות אצבעותיו. פעם כשהיה ילד קיבל אביו כרטיסים לכל המשפחה לקונצרט, מקהלה גדולה ניצבה בדירוג על הבמה מעל לתזמורת הפילהרמונית. עכשיו מילאה שירת ההללויה שלה את האוויר הלח של העיר. ״תודה רבה,״ אמר, ״להתראות,״ ושתיהן הצטחקקו והתרחקו ממנו. הוא חצה את הכביש והפתק מונח בכיסו כמו שלל עצום של צייד. </p>
			<p class="firstspace">חודשיים אחר כך, במוצאי שבת, נחו אלונה ושי בריח המתוק של המיטה שלה בדירה השכורה. למראית עין הוא היה נינוח, אבל עוד לא התרגל לכך שמצא חן בעיניה. גם לא יתרגל. השותפה נסעה לסוף שבוע אצל הוריה. אלונה שאלה אם הוא רוצה ללכת לעצרת בכיכר, ושי ענה שהוא אמנם תומך בממשלה אבל לא אוהב את הרעיון שהשלטון מארגן הפגנת תמיכה לעצמו, שזה דומה למשטרים קומוניסטיים. הוא למד באוניברסיטה תיאטרון ומדעי המדינה, והיו לו מחשבות כאלה בראש. העורך שלו התקשר אחר כך בזמן שהכינו בנחת פסטה במטבח ושתו יין, ואמר שירו ברבין ושהוא צריך ממנו חמש מאות מילה. אבל אני לא כותב על פוליטיקה, שי מלמל, הידיעה הממה אותו, והעורך אמר שהעיתון יורד לדפוס עוד שלוש שעות, והוא צריך למלא אותו ושלא יבלבל במוח. הטלוויזיה בדירה שלה הייתה מקולקלת, והם ירדו לפיצוצייה למטה וצפו שם בשידור עד שהודיעו שרבין מת. </p>
			<p class="text">״אני צריך ללכת למערכת לכתוב,״ אמר לה, והיא בכתה ושאלה בשקט אם אפשר לבוא איתו. הוא לא ידע מה להשיב, הראש שלו כבר היה בטור, למחרת יתפרסמו המון דברים של טובי הכותבים, והוא רצה להתבלט מעל כולם. זה היה עיתוי מוזר להביא לעבודה את אהובת חייו. ״כן,״ אמר, וקיווה שתוותר, אבל היא צעדה לצידו ונאחזה בידו. הרחובות היו אבלים, ומכל הבתים נשמעו טלוויזיות, והוא אמר לה שהארץ כבר לא תהיה אותו דבר. הוא חשב מה חלף במוחו של רבין בשבריר הרגע אחרי שהבין שירו בו ועד שאיבד את ההכרה. עד שהגיעו לעיתון כבר היה הטור כתוב במחשבתו, ורק היה צריך לפרוק אותו למחשב. </p>
			<p class="text">למחרת פורסם הטור במסגרת בעמוד הראשון. היה בו משהו מרענן ומקורי שלא חזר על הקלישאות שהעיתונים האחרים פרסמו. הקריאו את הטור במלואו ברדיו בתוכנית בוקר, ועיתונאית ותיקה שמקורבת למשפחת ראש הממשלה המנוח סיפרה לו שנגע לליבם. </p>
			<p class="firstspace">כך נכנס שי למגרש של העיתונאים הגדולים והתחיל לכתוב על פוליטיקה. הוא השתדל תמיד למצוא זווית מקורית ומעמיקה, וכך יצר לעצמו ייחוד. אף פעם לא הסתפק בהבעה שטחית של דעה כמו שיכול לעשות כל אדם אחר ברחוב. כוכבו דרך. דיברו על המאמרים שלו. מדי כמה שבועות יצא לשטח לבדוק את הדופק של העם ולדבר עם אנשים אמיתיים, בכל פעם במקום אחר בארץ, וכתבותיו התפרסמו על פני כמה עמודים במוסף סוף השבוע. באחד הימים נקרא לקומה העליונה אל לשכתו של בעל העיתון, שלא נהג לשוחח עם עיתונאים מהשורה. ״צמחת להיות אחד העיתונאים החשובים שלנו,״ החמיא לו, ״ורציתי להכיר אותך אישית.״ הבעלים ביקש משי שיספר לו על הוריו וילדותו ושירותו הצבאי ולימודיו באוניברסיטה והאזין בסבלנות, ואחר כך דיברו שעה ארוכה על מצבה של המדינה ועל עניינים של השקפת עולם, ושי הבין שהוא מנסה לתהות על קנקנו. </p>
			<p class="text">״מניסיוני דרך האמצע היא כמעט תמיד הנכונה,״ אמר המוציא לאור, שהיה עשיר מעסקיו האחרים ורכש את העיתון כדי לצבור כוח והשפעה, ״ורק לעיתים נדירות הקיצוניות משתלמת. זה גם מה שחושבים הקוראים שלנו, זה מה שהם אוהבים לקרוא, דברים מאוזנים ופטריוטיים.״ </p>
			<p class="text">שי לא התרעם ולא התווכח, גם מפאת כבודו של הבעלים ובעיקר מכיוון שהדברים תאמו ממילא את דעותיו ואת המזג שלו, שהיה מתון ונרתע מעימותים. המאמרים שלו הציגו בדרך כלל כמה נקודות ראות, והוא השתדל להבין את דעותיו של הצד האחר, גם אם לא הסכים להן. הייחוד של כתיבתו היה בסגנון הרענן שבו הציג את הדברים, שהיה בה בעת רציני ומלומד. הוא שילב בכתיבתו רעיונות אינטלקטואליים גבוהים שעליהם קרא בספרים, עם דברים שאמרו לו נהגי מוניות ובעל המכולת השכונתית שביטאו סוג של חוכמה עממית. לעיתים קרובות שילב בטורים סיפורים קטנים מחיי היום־יום, שחלקם היו באמת וחלקם המציא. אפשר היה לתייג את עמדותיו כשמאליות מתונות, מבחינת תמיכתו בשלום ובעקרונות כלליים של משפט וצדק, לצד הצורך להיות חזקים ולהגן על עצמנו מפני החורשים רעתנו. גם כשמתח ביקורת משח אותה בקורטוב של דבש והותיר תמיד אפשרות לתיקון. הקוראים, מסתבר, אהבו את זה. על שולחנו של הבעלים היה מונח סקר שהציב את שי בצמרת רשימת הכותבים האהודים בקרב קוראי העיתון. בסיום הפגישה הודיע לשי שיעלה את שכרו ויצרף אותו לפורום המערכת הבכיר שמתכנס מדי שבוע לדון בענייני המדינה ולכוון את קו המערכת. הוא היה החבר הצעיר ביותר שצורף לפורום הזה בשמונים שנות קיומו של העיתון. </p>
			<p class="firstspace">שי אהב את הכתיבה ושגשג בה, אבל שאיפתו הגדולה הייתה הטלוויזיה. הוא ידע שכדי להיות באמת מפורסם ומשפיע חייבים להופיע על המסך לעיתים קרובות. אחרי כל המאמרים, הטורים וכתבות השטח המבריקות שכתב, איש לא הכיר אותו ברחוב. כשישב עם חברים בחוץ כיבדו אותו והקשיבו לדבריו, אבל ברגע שהופיעה בסביבה אישיות מהטלוויזיה, אפילו הכתב הזוטר ביותר, היא לכדה מיד את כל תשומת הלב. המסך פיזר על מי שהופיע בו זוהר ואבק כוכבים, ומילים כתובות לא היו יכולות להתחרות בכך. אחרי המתנה מתסכלת התחילו להזמין אותו טיפין־טיפין להופיע באולפנים. הוא למד לקח מהופעות הבוסר שלו כמה שנים לפני כן — הפעם הסתפר לפני השידור והשקיע בלבוש, אלונה עזרה לו בזה. הוא גם הכין מראש משפטי מפתח קליטים וקצרים כדי לא להסתבך בזמן אמת בניסוחים מסורבלים. ההשקעה הוכיחה את עצמה, ועורכי התוכניות הכניסו אותו לרשימות המוזמנים שלהם. הוא לא הגיע למעמד של כוכב, אולי כי היה מנומס מדי ונרתע מעימות, אבל דבריו המאוזנים הוסיפו מכובדות ורצינות לדיון, והם חשבו שיש צופים שמעוניינים בזה, בעיקר במהדורת ליל שבת, שבה הפך להיות אורח של קבע באחד הערוצים המרכזיים והביע את דעותיו בענייני השבוע. בגלל זה נאלצו להתחיל את סעודת השבת אצל הוריו מוקדם; אימא הכינה לו צלחת מיוחדת, והוא עזב מיד לאחר שאכל ממנה, אבל כולם היו גאים בו. בגיל שלושים היה הפרצוף שלו מוכר כמעט בכל בית. </p>
			<p class="firstspace">כשהודיעו לו בתחילת האלף על הפסקת ההשתתפות באולפן של ערב שבת, הרגיש שחנקו אותו, שהוא לא יכול לנשום. המשמעות הנוראה של זה הייתה ברורה לו כבר אז. הוא ביקש להיפגש עם מנהל הערוץ כי אמרו לו שהוא בעצמו קיבל את ההחלטה. רצה להבין למה. הוא חיכה מחוץ למשרד שלו יותר מדי זמן, וכשהכניסו אותו לחדר אמר לו המנהל: ״בוא שב, יש לי רק כמה דקות.״ שי גייס את שאריות כבודו העצמי ואמר שכבר שנתיים הוא מופיע בכל ערב שבת, ותמיד העריכו אותו, הקשיבו לו, והתגובות שקיבל מהצופים היו מצוינות. הוא חשב שאפשר עוד לשנות את רוע הגזירה, וקולו רעד מהתרגשות ומעלבון. מנהל הערוץ ביקש שיביאו כוס מים ואמר לשי שכל מה שאמר נכון, שהוא שירת את הערוץ היטב ושהם מודים לו על כך. </p>
			<p class="text">״אז מה קרה?״ שאל שי אחרי שהשתררה שתיקה, ומנהל הערוץ שאל אם הוא רוצה לשמוע את התשובה, לא בטוח שתנעם לו. </p>
			<p class="text">״כן, אני רוצה,״ ענה שי וראה גל ענק עומד להתנפץ עליו. </p>
			<p class="text">״אתה לא כריזמטי,״ אמר לו המנהל, ״אתה לא משרה תחושה של הזדהות או כעס אצל הצופים. זה לא טוב בשבילנו. אנשים מסתכלים עליך ועוברים לערוץ אחר. אתה ביקשת. מצטער.״ שי הרגיש שאחיזתו נשמטת אבל ניסה עוד פעם אחת, חשב על אלונה, ושאל איך זה שהחזיקו אותו יותר משנתיים. </p>
			<p class="text">״אני באמת לא יודע,״ ענה מנהל הערוץ, ובפניו ניכרה אכזריות. ״אגיד לך את האמת, בדרך כלל אני לא רואה חדשות ביום שישי. אבל הנתונים של התוכנית יורדים כבר כמה חודשים, התחרות יותר קשה, והחלטתי לבדוק את זה בעצמי. ראיתי את התוכנית והבנתי בדיוק מה הבעיה. ליתר ביטחון עשינו גם סקר אצל חמש מאות צופים. אתה לא מעניין אותם. זאת האמת, שי. אתה כותב יפה מאוד ואומר את הדברים הנכונים, אבל בשביל להופיע בטלוויזיה צריך תכונות אחרות שאין לך. מצטער. זהו. מאחל לך בהצלחה.״ </p>
			<p class="text">שנים רבות חלפו מאז השיחה הזו, והוא התעורר איתה בכל בוקר, הלך איתה לישון ולפעמים גם נזכר בה באמצע היום. אין לך כריזמה, חנק אותו הקול התקיף של מנהל הערוץ בכל פעם מחדש.</p>
			<p class="firstspace">תהילת העבר של שי נשכחה, ולטלוויזיה לא הוזמן אף פעם. הטורים שלו עדיין פורסמו בעיתון אבל לא הפכו נושא לשיחה בשום מקום. שכרו קוצץ פעם אחר פעם. מדי פעם שלחו לו את טבלת ההקלקות באתר הדיגיטלי, ושלו גירדו את התחתית. הבעלות בעיתון עברה ידיים כמה פעמים, מספר הקוראים הצטמק, ורק מעטים מהקוראים הוותיקים עוד העריכו את כתיבתו המתונה והמאוזנת. אבל בהנהלה עשו חשבון שיהיה יותר יקר לפטר אותו מלהמשיך להעסיקו במשכורת הזעומה שקיבל. כדי להצדיק את השכר ביקשו ממנו לכסות גם את תחום התיאטרון, במקום עיתונאי צעיר שעקר סופית לברלין. ״כבר כתבתי על תיאטרון,״ אמר שי לעורך הזוטר שהתקשר אליו, ״׳פעם מזמן, כשרק התחלתי, הייתי יותר צעיר ממך,״ והעורך השיב לו בחיוך: ״מצוין, אולי זה יפיח בך רוח נעורים.״ הוא התבייש לספר על כך לאלונה. היא גילתה זאת רק בזמן שהציצה בחטף בעיתון בזמן ששתתה קפה ראשון של בוקר במטבח. </p>
			<p class="text">״חזרת לכתוב על תיאטרון?״ שאלה, והוא שמע פליאה ומיאוס בקולה, ״ריאיון עם כוכב עולה של מחזות זמר?״ שי הסביר שזה בנוסף לכתיבה הפוליטית הרגילה ושביקשו ממנו לרענן את המדור. </p>
			<p class="text">״מה עם המחזה שלך?״ אלונה שאלה, ושי ענה שנקלע למבוי סתום במערכה השנייה, וברגע שיהיה לו קצת זמן פנוי יחשוב איך להיחלץ ממנו. </p>
			<p class="text">״מבוי סתום במערכה השנייה יקבור אותך בשלישית,״ היא צחקה. היא הייתה יפהפייה בעיניו, אפילו יותר משהייתה כשהכירו, והוא רצה בה כל הזמן. אבל כשדיבר אליה עיניה הצטמצמו ופיה התכווץ, והוא הרגיש שהיא נוטרת לו טינה על כישלונותיו. אולי כבר לא אוהבת. פרץ של צרבת עלה בחזהו, והוא מיהר לקחת כדור ממגירת התרופות בחדר האמבטיה. </p>
			<p class="firstspace">כמה שנים לפני כן עברה המערכת של העיתון מחוץ לעיר. שי המשיך לנסוע לשם מדי בוקר למרות הפקקים והדלק, כדי שתהיה לו סיבה להתלבש ולצאת מהבית. עד שיום אחד שאל אותו אחד העורכים הצעירים למה בעצם הוא מגיע, כשאפשר לכתוב מהבית ולשלוח במייל, כמו שעושים כל הכתבים האחרים. ״קשה לי לכתוב מהבית,״ אמר שי, ״הילדים, והבלגן, והעוזרת שבאה פעם בשבוע, אני צריך לשנות אווירה כדי להתרכז.״ </p>
			<p class="text">אבל כשהתחילה המגיפה לא הייתה לשי ברירה. הוא הכשיר לעצמו פינת עבודה בחלל קטן שבין המטבח לסלון, עם שולחן ומחשב וכיסא. כדי שתהיה לו פרטיות בזמן הכתיבה הניח סביבה מחיצה קלה בסגנון יפני. אלונה שנאה את הסידור הזה, והם התפשרו שכאשר יסיים לעבוד יקפל את המחיצה ויניח אותה בצד. אחרי כמה ימים השתקע בפינה הזו כמו בקן חמים. כשהתיישב לכתוב ופתח את המחשב שקע במהירות ברשתות החברתיות ובאתרים של חדשות וחיטט בהם שעות כמו במוגלה. הוא קרא את התגובות לכתבות שלו, שלא היו רבות, בדק כמה בעד וכמה נגד וניסה לשווא לזהות את הכותבים מאחורי השמות הבדויים. אחר כך היה מחפש אזכורים חדשים שלו ברשתות החברתיות, אולי מישהו דיבר עליו, כל כך היה צמא לתשומת לב ולחיבה. כאשר מצא אזכור חדש שלו, דבר די נדיר, התענג עליו גם אם היה שלילי. העיקר שמישהו זוכר. לפעמים נכנס במחשב להקלטות ישנות מתוכניות הטלוויזיה שבהן השתתף, ותמיד הופתע לגלות כמה צעיר היה שם, השיער היה כהה ומלא והפנים חלקות. בסך הכול הייתי די נאה, חשב שי, וישבתי שם שאנן כאילו הובטח לי המקום באולפן לנצח. אבל צליל קולו הצעיר בהקלטות לא מצא חן בעיניו, הוא נשמע גבוה מדי כמו של נער מקהלה, וגם תנועות הידיים המוגזמות והחיוך המאולץ. היום הייתי מופיע בצורה הרבה יותר טבעית ומכובדת, חשב, אם רק היו מזמינים אותי. </p>
			<p class="text">כמעט בכל יום היה שי מצייץ משהו, לפעמים פעמיים ביום, ברשת זו או אחרת, משתף תובנות בענייני הארץ והעולם, והשתדל שיהיו עמוקות יותר מהציוצים השטחיים הרגילים של כל היתר. הוא ניסה להכניס בציוצים שלו פיקנטיות וברק שימשכו תשומת לב, משהו רענן, כי ראה עמיתים ותיקים שלו שהציוצים שלהם עוררו חמלה, ופחד להיזרק איתם למגרש הגרוטאות. שי קיווה להחיות את הקריירה שלו דרך הרשת, היו כמה שעשו את זה, אבל לא הצליח לפרוץ וקיבל בדרך כלל רק עשרים או שלושים לייקים מקוראים קשישים. זה השפיל אותו, ומדי פעם היה מחליט להיעלם מהרשת לכמה שבועות, אולי אפילו חודשים, אבל הפיתוי היה חזק מדי וכעבור כמה ימים לא התאפק וצייץ משהו חדש שזכה לתגובה קרה ומועטה. השוטטות האובססיבית באתרים וסביב עצמו התישה אותו, ועד שהגיע לכתוב את הטקסט לעיתון הרגיש מחוסר כוחות ועיניו שרפו. אפילו משה רבנו או ישוע מנצרת היו מקוששים היום בקושי כמה עשרות לייקים, ניסה לנחם את עצמו, דבריהם היו טובעים בים הפטפטת, ואולי לא. היה להם בשפע מה שלך חסר.</p>
			<p class="firstspace">כמה שבועות אחרי שעברה לתל אביב מצאה אלונה עבודת סטודנטית בגלריה ברחוב בן יהודה. היא פשוט עברה בין הגלריות והציגה את עצמה ושאלה אם יש להם עבודה בשבילה. בעל הגלריה התרשם ממנה וטיפח אותה והכיר לה את האמנים שאיתם עבד: ותיקים וידועים כמו תומרקין וגרבוז, וחדשים ומבטיחים כמו מרים כבסה ועדי נס. ״זאת אלונה, היא מבאר שבע,״ הציג אותה בפניהם כאילו הוא גוגן והיא יפהפייה אקזוטית מטהיטי. </p>
			<p class="text">כמה ימים אחרי שהתחילה לעבוד בגלריה הביאה תיקייה מלאה עבודות שלה, ציורים ותצלומים, וקיוותה שיגלה אותה כאמנית. בעל הגלריה העיף בהן מבט מקצועי ואמר שיש לה טכניקה טובה ולא הוסיף דבר. הוא לימד אותה להתנהל עם לקוחות ואמנים ולתת לזה ערך כלכלי. היא אהבה את העבודה בגלריה והרגישה שמצאה את המקצוע שמתאים לה. הייתה לה תשוקה לאמנות, אבל אחרי שהכירה מקרוב אמנים הבינה שאין לה את היצירתיות הנואשת שיש להם. כאשר סיימה את התואר באוניברסיטה אמר לה בעל הגלריה שישמח אם תישאר לעבוד אצלו, אבל כדי להתקדם במקצוע הזה היא צריכה לראות עולם. באמצעות קשריו הענפים סידר לה בעל הגלריה התמחות במשרדים של בית המכירות כריסטי׳ס בניו יורק. שי התלהב כי גם הוא רצה להימשח בזוהר של אמריקה. לקראת הנסיעה התחתנו, ושי סיכם עם העיתון שיכתוב להם משם. </p>
			<p class="text">זה היה סוף האלף. הם גרו בדירה קטנטנה בדרום מנהטן, זה מה שיכלו להרשות לעצמם, אבל הסביבה הייתה מלאה בתי קפה מעודנים וחנויות ספרים קטנות, ומהחלון שלהם נשקפה גינה ירוקה. אלונה השתלמה במחלקת אמנות מודרנית שמכרה עבודות במיליונים, ושי כתב לעיתון על פוליטיקה ותרבות אמריקאית והרגיש חופשי. בסופי השבוע הארוכים הם גילו את העיר וטיילו אל הטבע השופע בחוץ. העולם היה פתוח, והם היו קרובים ומאושרים. </p>
			<p class="firstspace">שי התהלך ברחוב לפני הצהריים. זה עתה גמר לכתוב את הטור לעיתון של יום שישי, וזו הייתה שעה של הקלה לפני שיתחילו להעיק עליו מטלות הכתיבה של השבוע הבא. מעבר לרחוב ראה אותה יושבת בגלריה הריקה מאחורי שולחן וליבו נחמץ. הוא חשב לחצות את הכביש ולומר שלום, אבל בפגישות האלה היה תמיד שמץ של הטחת אשמה, והוא ויתר והמשיך ללכת. בערך אחרי שנה באמריקה אלונה הרתה. הם בכלל לא התכוונו לחזור ארצה בגלל זה כי הרגישו שם רק בתחילת הדרך. אלונה לבשה שמלות היריון אופנתיות והם קנו עגלה לקראת הטיולים עם התינוק בסנטרל פארק. עומר נולד בארצות הברית, כדי שתהיה לו אזרחות אמריקאית. הם הביאו אותו לדירה שהייתה קטנה וקרה מכדי לגדל בה תינוק. הם לא התכוננו ללילות שלא מסתיימים שבין בכי לבכי ולעייפות הגדולה שלאחריהם. התינוק לא התאים לתוכניות שלהם, ופתאום נעשתה העיר זרה ועוינת. אלונה חזרה לעבודה כבר אחרי חודש וחצי, כי הבהירו לה שיותר מזה לא יוכלו לחכות, ושי נשאר לטפל בתינוק. שעות העבודה שלה היו ארוכות, ולפעמים גם בערב הייתה צריכה להשתתף במכירות פומביות, ורדיוס החיים שלו הצטמצם סביב הדירה הקטנה. במקום ללכת לאירועים שהיה צריך לסקר ראה אותם בטלוויזיה, והרגיש שהוא עושה את מלאכתו רמייה. המתח ביניהם גדל עד שכעבור כמה חודשים אמרה לו אלונה שחוזרים ארצה, שאי אפשר להמשיך ככה, שהם צריכים את העזרה של המשפחה ואת תחושת הבית, ולכאן אולי יחזרו יום אחד בחיים אחרים. הוא הסכים מיד. </p>
			<p class="text">כשחזרו ארצה התחילו השנים הטובות שלו, כשהתפרסם והופיע בטלוויזיה והוזמן לתת הרצאות ופרנס אותם היטב. אלונה מצאה עבודה כעוזרת לאוצרת הראשית במוזאון תל אביב. ארבע וחצי שנים אחרי עומר, נולדה גוני. פריצת הדרך של אלונה הייתה כשעומר כבר התחיל ללמוד בבית ספר, והיא זכתה במכרז והתמנתה לאוצרת הראשית של המוזאון העירוני בבת ים. היא הסתערה על התפקיד מתוך תחושת שליחות, והעלתה במוזאון המנומנם תערוכות מרתקות של אמנים פורצי דרך, והן זכו לפרסום יפה במדורי האמנות והצליחו למשוך אליהן חובבי אמנות מחוץ לגבולותיה של בת ים. תחת ידיה הפך המוזאון למוסד תרבותי חשוב, והיא ראתה בו את מפעל חייה. אבל כעבור יותר מעשר שנים נבחר ראש עירייה חדש שלא היה חובב אמנות ולא הכיר אותה. הוא זימן אותה לשיחה והציג בפניה את הנתונים הכספיים הגירעוניים של המוזאון, ואמר שהוא מעדיף לקנות אוכל למשפחות במצוקה מאשר לבזבז אותו על תערוכות שנועדות לקהל מתל אביב ולא מעניינות אף אחד בעיר. הוא שאל את אלונה למה אינה מציגה אמנים מקומיים, שבאים מתוך הקהילה ומבטאים את ההווי שלה, ובמקום זה מציגה אמנים מבחוץ שאף אחד לא מבין מה הם רוצים. כשסיים לשטוח את משנתו ואפשר לה להגיב הסבירה לו אלונה נסערת שמוזאונים לא מרוויחים בשום מקום בעולם, סיפרה לו על פעילויות החינוך הרבות שיזמה במוזאון עבור ילדי העיר, ואמרה שתשמח להציג אמנים מקומיים אם יעמדו בסטנדרטים אמנותיים, ובשום פנים ואופן לא תהפוך את המוזאון לגלריה של חובבים. כמה ימים אחר כך קיבלה הודעת פיטורים. המהלומה שקיבלה הממה אותה. </p>
			<p class="text">כדי להתאושש חזרה לצלם, והציגה באיזו גלריה תערוכה קטנה של עבודות שלה שלא קיבלה תהודה מיוחדת. היא הייתה חייבת למצוא עבודה כי השכר המקוצץ של שי לא הספיק להם. אחרי כמה חודשים שבהם נתקלה שוב ושוב בסירובים, שנומקו בכך שיש לה כישורי יתר, באה אל בעל הגלריה שאצלו למדה את המקצוע, ובינתיים הזדקן מאוד, ושאלה אם יש לו עבודה בשבילה. הגלריה שלו איבדה כבר מזמן את מעמדה, והאמנים החשובים שלו מתו, ובכל זאת עדיין היו לו כמה לקוחות מבוגרים ואמידים שקנו אמנות. ״בטח,״ הוא אמר, ״עד שתמצאי משהו יותר טוב, אבל אני לא יכול לשלם הרבה.״ </p>
			<p class="text">לא הייתה לה ברירה אלא לקבל את ההצעה. ימים שלמים ישבה מאחורי השולחן בירכתיים וחיכתה למישהו שייכנס. היא ראתה את שי עומד ומביט בה מעבר לרחוב ועשתה עצמה שלא הבחינה. כל אחד מהם לחוד נשא את עצמו בקושי, וכשהיו יחד תחושת הכישלון הייתה כבדה מנשוא. </p>
			<p class="firstspace">את הדירה שלהם הם קנו בשנים הטובות אחרי שחזרו ארצה, לפני כל הקיצוצים, עם משכנתה ועזרה של הוריו. היא נמצאה בבניין ישן במרכז העיר, בשכונה שקטה שתכננו היטב אדריכלים בריטים בתקופת המנדט, מוצלת בעצים רחבים ובקרבת הים. מחירי הדירות בה האמירו מאוד. כל דירה של זקן שנפטר והועמדה למכירה נתפסה במהירות על ידי רוכשים אמידים. היום לא היו יכולים להרשות לעצמם לגור שם. כשהילדים היו צעירים הם נסעו איתם בכל קיץ לחוץ לארץ, אבל לפני כמה שנים חדלו מזה. ממילא חם מדי וכל אתרי התיירות צפופים, ניחם שי את עצמו. הוא עשה את הקניות בסופר ליד הבית, ופעם בשבוע נסע באוטובוס לשוק כדי לקנות ירקות ופירות טובים ויחסית בזול. הם אהבו גבינות מיוחדות, והוא קנה מהן במשורה. המוכר הביט בו בחמלה כשביקש מאה גרם מתוך גוש דשן של גבינה צרפתית יקרה. מסביב ראה אנשים מתעשרים, נוסעים במכוניות יקרות וצוברים נכסים, אוכלים במסעדות חדשות, ואילו הם רק הלכו והצטמצמו. הדירה התבלתה ודרשה שיפוץ זה זמן רב — בחורף נזלו מים דרך חרכים בחלונות, מרצפות נעקרו ממקומן, הארונות במטבח נסדקו והתמלאו עובש, אבל לא היה לאל ידם לתקן ולשפץ. אף על פי שהתאמצו לחסוך, הכסף נזל מכל הכיוונים: גוני איבדה את הנייד שלה, והיה צריך לקנות לה חדש; במכונית שלהם בת השתים עשרה התקלקל המצמד, ולא הייתה ברירה אלא להחליף; ועד הבית דרש שישלמו את חלקם עבור צינור ביוב מרכזי שהתפוצץ. כל הוצאה חריגה כזו גרמה למשבר. הם כבר לקחו כמה הלוואות מהבנק כדי לשרוד, ובסניף הבהירו להם שלא יקבלו יותר. </p>
			<p class="text">״אנחנו עניים,״ אמרה לו אלונה באחד הערבים כשחזרה מהגלריה, והוא התרעם על כך והתווכח ואמר שיש אנשים הרבה יותר מסכנים, עד שהסכים שביחס לשכונה הזאת ולעיר הזאת הם עניים. </p>
			<p class="text">״נצא מזה,״ הבטיח, ואלונה הביטה בו בצער ואמרה שהיא לא מאמינה בזה, ואולי כדאי להם למכור את הדירה ולעבור לגור ביישוב מרוחק בשכירות זולה ולחיות מההפרש, עד שגם הוא ייגמר. שי ידע שהיא לא באמת מתכוונת לזה ורק מבקשת להטיח בפניו את עלבונם. פעם לא היו מדברים על מצבם בבוטות כזו, אבל בזמן האחרון ובגלל המצוקה אבדו המעצורים. </p>
			<p class="firstspace">המחנכת של גוני התקשרה להודיע שהילדה בקושי מגיעה לבית הספר, נעדרת המון בחודשים האחרונים, ושאלה אם הם יודעים על זה. ״אני לא יודע על זה כלום,״ ענה שי בקול חנוק. הוא בקושי הכיר את המחנכת הזו, ראה אותה רק פעם באסיפת הורים. ״אם היא תמשיך להיעדר, לא נוכל לתת לה תעודת בגרות,״ איימה המחנכת, ושי הבטיח שיטפל בזה מיד. הוא התקשר לאלונה, והיא אמרה שגם היא לא יודעת על זה דבר, ולא נשמעה לו נרעשת מספיק. גוני כרגיל לא ענתה לטלפונים שלו. מאוחר בערב שמע את הדלת נפתחת וקפץ מהספה ונעמד מולה. </p>
			<p class="text">״ואו, הבהלת אותי,״ אמרה, ושי הטיח בה מה שאמרה המחנכת. היא התייחסה לזה בביטול וטענה שהיא משתדלת להגיע כל יום, אבל לפעמים היא לא מרגישה טוב. </p>
			<p class="text">שי התאמץ לא להתפרץ, האהבה כלפיה התחרתה בקרבו עם הזעם, ואמר לה שלא תקבל בגרות אם תמשיך כך. </p>
			<p class="text">״אני לא לחוצה על בגרות,״ גוני אמרה, ״היום זה לא חשוב.״ </p>
			<p class="text">שי נשם עמוק וניסה לכבוש את הכעס. ״איפה את מסתובבת כשאת לא הולכת לבית ספר?״ שאל. </p>
			<p class="text">״יש לי עיסוקים, אני לא מסתובבת,״ חייכה אליו בהתרסה, ״חברות וחברים, דברים שאני אוהבת לעשות, חיים. אני בת שבע עשרה, וזה לא עניינכם.״ </p>
			<p class="text">״חבל, את זורקת את העתיד שלך,״ הוא אמר.</p>
			<p class="text">״לכולכם יש בגרויות,״ גוני אמרה, ״ומה יצא לכם מזה? אתה מתגאה איזה ציונים נהדרים קיבלת, גם לעומר יש בגרות חמש יחידות מתמטיקה ופיזיקה. תראה לאן הגעתם כולכם. או לא הגעתם. תקועים כמו עמודים חלודים על היבשה. אז תן לי ללכת בדרך שלי, אבא. אני לא חושבת שאתם יכולים להגיד לי מה לעשות.״ </p>
			<p class="firstspace">פעם או פעמיים בשבוע ירד שי לשחות בבריכת גורדון, מרחק כמה דקות הליכה ברגל מהבית, במים המלוחים והקרים שנשאבו מעומק הים. על זה לא הסכים לוותר. בזכות השחייה וההליכות היה בכושר לא רע והצליח לשמור את הכרס קטנה יחסית לגברים אחרים בגילו. להיפטר ממנה כליל לא הצליח, למרות תקופות של התנזרות מלחם ומבצקים. הוא הכיר את הבריכה מילדות, כי אביו שחה שם ולקח אותו מגיל צעיר, וכמה מבני החבורה הזקנים של אביו פגש שם עד היום. בדרך כלל שחה לבדו שלושים בריכות שהן קילומטר וחצי, בקצב בינוני, לא התאמץ לשבור שיאים אבל גם לא היה מאלו שזוחלים במסלול ומעכבים את השחיינים שמאחוריהם. לפעמים הסתפח לקבוצת שחיינים ושחייניות ששחו במסלול המהיר לפי תוכנית אימון מסודרת, כך וכך בריכות בקצב מהיר, מנוחה קצרה, ושוב. לפעמים היו יושבים אחר כך בחוץ עטופים בחלוקים ומדברים. הוא השתדל לא להשתרך אחריהם הרבה אף על פי שהמובילים היו שחיינים טובים ממנו, כמעט מקצוענים, כמה מהם השתתפו במשחים ארוכים של קילומטרים רבים בים. </p>
			<p class="text">בפעם האחרונה ששחה איתם הרגיש פתאום לא טוב, כאב התחיל בבטן והתפשט אל החזה. הוא ניסה להיזכר מה אכל בצהריים, השתדל להדביק אותם אבל הכאב גבר, והוא הפסיק לשחות ויצא מהמים וניסה להירגע על כיסא נוח. אולי זה קורה עכשיו, אמר לעצמו, והתלבט אם לבקש מהמציל שהתהלך על שפת הבריכה שיזמין עבורו אמבולנס, אבל הכאב נעשה עמום, והוא נזכר שקרא שהתקף לב מתבטא בדרך כלל בכאב פתאומי וחד ולא ממושך. צריך להיבדק, אמר לעצמו, ובהה בשחיינים מהקבוצה חותרים חזק במים, בריאים כמו שוורים. אחת מהם הייתה שחיינית בקיבוץ בצעירותה, מעט מבוגרת ממנו, וכשדיברה מחוץ לבריכה עם אנשים האירה כלפיהם את פניה היפות. שי ראה את זרועה מגיחה מהמים ונמתחת קדימה עד לקצות האצבעות, ואת היד השנייה מכופפת תחת המים וחותרת בעוצמה לצד הגוף, ואת כפות הרגליים והקרסוליים מכים במים מאחור בשצף עדין. הגוף שלה היה מלא וחסון, והסגנון שוטף וחסר מאמץ. </p>
			<p class="text">הם סיימו את תוכנית האימון שלהם אחרי כמעט שעה, וכשיצאו ניגשו אליו, גם היא, ושאלו בשמץ דאגה אם הכול בסדר. שי דחק חיוך ושיקר שנתפס לו שריר ברגל באמצע השחייה אבל עכשיו השתחרר, כי לא רצה להיראות חלש בעיניה. השחיינית חייכה בנינוחות שלאחר אימון, התעטפה בחלוק לבן ופיזרה את השיער, ושי השתוקק מאוד להתכרבל בחיקה ושתלטף את ראשו כמו ילד קטן או כלבלב. </p>
			<p class="firstspace">שי כתב מחזה על אודות חייל שבורח מהחזית אל בית הוריו ערב מלחמה. הוא התלהב מהרעיון והשקיע שעות רבות של מחשבה בעיצוב האמנותי שלו. מכיוון שלמד פעם תיאטרון באוניברסיטה וכתב ביקורות בעיתון רבץ עליו מטען כבד של תאוריה והיסוסים רדפו אותו עד שאזר אומץ והתיישב לכתוב. העמודים הראשונים נכתבו בחשק ובשטף, והוא ראה את הדמויות פועלות מול עיניו כמעט בלי מילים — דלת נפתחת וחייל בא הביתה במפתיע בזמן שבני המשפחה מסיבים אל השולחן לארוחת ערב. אימא קמה ועוטפת אותו מיד בחיבוק גדול, ונרתעת לאחור כשהוא מסביר בגמגום שערק מהחזית. האב קם מהשולחן מזועזע. התמונות שטפו על פני כמה עמודים עד שמיצה את הצגת הדמויות והקונפליקט, ואז התלבט איך להמשיך ונעצר בחריקה איטית. באותם ימים הלך להצגה בתיאטרון כדי לכתוב ביקורת לעיתון. כבר בתמונה הראשונה הבין שהיא עוסקת באותו נושא, לא בדיוק אבל מספיק קרוב כדי שיחוש אי־נוחות גדולה. הוא ישב במושבו בחשיכה וחש שנשאבים מתוכו התקווה ורצון החיים. אחר כך חשב שבועות איך לשנות את המחזה שלו כדי שלא יואשם בגניבה, עד שהגיע למסקנה שהדמיון אינו גדול כל כך, ושהמנוע הרגשי של שתי היצירות שונה — זה ביטוי שקרא פעם ב<span class="bold">ניו יורק טיימס</span> בטור של מבקר שהעריץ. הוא החליט להמשיך על פי התוכנית המקורית, אבל מאז רק העמיק הדשדוש, והכתיבה התקדמה בצעדי צב ובלי חשק. </p>
			<p class="firstspace">עומר הודיע לו באחד הבקרים שבעוד שבוע הוא טס לאמריקה, הוא מצא כרטיס זול ללא מועד חזרה. שי התפלא על כך מאוד כי הילד בקושי יצא מהחדר שלו מאז השתחרר, והנה פתאום הוא יוצא עם היוזמה הזו. </p>
			<p class="text">״עם מי אתה נוסע?״ שי שאל. </p>
			<p class="text">״לבד.״ </p>
			<p class="text">״לטיול?״</p>
			<p class="text">״לא, אני רוצה לגור שם.״ </p>
			<p class="text">״מה יש לך שם?״ שי שאל. </p>
			<p class="text">״מה יש לי כאן?״ עומר ענה ומיד נסוג בחזרה לתוך הקונכייה שלו. </p>
			<p class="text">שי ראה אותו בדמיונו גר בדירת חדר עלובה בכרך גדול, כבר בן שלושים או ארבעים, ומיד מחק את התמונה. למה שזה יהיה כך, אולי יחיה בבית יפה בפרוורים עם אישה אמריקאית וילדים אמריקאים. מה באמת יש לו כאן, שאל את עצמו, וענה: משפחה, בית, מולדת, ומיד הוסיף: בדידות, ייאוש, חוסר מוצא. אולי באמת שם יהיה לו יותר טוב. </p>
			<p class="text">״אבל תחזור?״ הקשה על הילד, שנראה לו רציני מדי. הוא רצה לנער אותו, שיצא קצת, שישמח, שיהיה צעיר. </p>
			<p class="text">״אני לא יודע, אבא, אני נוסע.״ </p>
			<p class="text">״ממה תחיה שם?״ שי שאל. </p>
			<p class="text">״יש לי קצת כסף, אימא אמרה שתיתן לי משהו, ואני אמצא עבודה.״ </p>
			<p class="text">״ממתי אימא יודעת על זה?״</p>
			<p class="text">״לפני כמה ימים.״ </p>
			<p class="text">״אני אתגעגע אליך,״ שי אמר, ״תחזור מהר.״ </p>
			<p class="text">״אני לא זוכר מתי עשינו משהו יחד,״ עומר אמר וקולו רעד, ״אתה בפינה שלך, אני בחדר שלי...״</p>
			<p class="text">שי הרגיש אגרוף של חרטה. ״לא רצית,״ הצטדק, ״הצעתי לך הרבה פעמים. אתה כל הזמן סגור בחדר. בוא נלך עכשיו לאן שאתה רוצה. נאכל משהו, נדבר. לא צריך לעשות מזה דרמה. קדימה, תנעל נעליים ונלך.״ </p>
			<p class="text">״אני לא יכול עכשיו, אבא,״ אמר עומר, ״יש לי הרבה דברים להכין. עוד מעט אני נוסע.״ </p>
			<p class="text">שי לא רצה להתחנן בפניו. הוא כבר בחור מבוגר, חשב, שייסע. ממילא לא יישאר שם הרבה זמן. אולי כשיחזור יהיה יותר מאושר ועצמאי. </p>
			<p class="firstspace">בכל שישי אחר הצהריים ביקר שי את הוריו. הם גרו בדירה שבה גדל, דירה מסודרת מאוד ומלאה בציורים שציירה אימו ובמזכרות מהטיולים שלהם בעולם. אביו עבר את גיל שמונים, אימו תגיע אליו בקרוב, ושניהם היו יחסית בריאים ולפי שעה לא נזקקו לעזרה. אימא הניחה על השולחן עוגה ופירות והכינה לו כוס תה. עד לפני כמה שנים הייתה מכינה ארוחת ערב שבת אבל כולם התעייפו מזה, והוא הקדים וקיצר את ביקוריו אצלם. מדי כמה שבועות הסכים אחד הילדים להתלוות אליו, אך בדרך כלל הגיע לבד. אלונה כבר מזמן לא באה.</p>
			<p class="text">״עומר נוסע לאמריקה בשבוע הבא,״ בישר להם, ״לטיול?״ שאל אביו, ושי ענה כדי לא לצער אותם: ״כן, ואולי קצת יעבוד, כמו שהחבר׳ה שלנו עובדים שם. יחזור עם הרבה חוויות.״ </p>
			<p class="text">אביו היה רואה חשבון ועבד במשרד העצמאי שלו עד לפני שנים אחדות. הוריו חיו בצניעות אבל ידעו ליהנות מהנאות החיים הקטנות, ומעולם לא חסר לשי דבר שבאמת רצה. אימא שלו הגשימה חלום נושן והקדישה את זמנה בשנים האחרונות לציור בסגנון מופשט. הציורים שלה היו עמוסים בשכבות של צבע שמן בגוונים חמים והם מילאו את הקירות. בכל שנה נתנה לו אימא ציור שלה ליום הולדתו, אבל אלונה לא הסכימה לתלות אותם. רק כשהגיעה לביקור אצלם תלו כמה מהם מפאת כבודה ואחר כך הסירו. אביו נולד במעברה להורים שעלו מעיראק, סיפר שהיה להם שם רכוש ומעמד והשאירו הכול מאחור. הוא היה פטריוט והתגאה בהצלחתו בחיים בעשר אצבעות, בזכות חריצות וביטחון עצמי שהחדירו ההורים בו ובאחיו. ההורים של אימו עלו מאירופה בשנות השלושים ופתחו חנות למכשירי כתיבה. הוריו הכירו בשירות הצבאי שלהם בצריפין. שי לא ראה אותם אף פעם מתנשקים וגם לא צועקים זה על זה. היו ביניהם אדיבות וכבוד הדדי, והוא לא ידע אם הייתה אי־פעם גם תשוקה. אביו דיבר איתו על פוליטיקה ורצה לשמוע משי מה אומרים האנשים החשובים, כאילו הוא עדיין במרכז העניינים. תמיד שיבח אותו על הטור שכתב לעיתון של יום שישי. כאשר התעייף אביו מלדבר על צרות המדינה נאנח ואמר: ״טוב, נראה מה שיהיה,״ ופינק את עצמו בעוד כוס תה. אימו התערבה בשיחה כששמעה שמדברים על ערבים ואמרה שאי אפשר לסמוך עליהם, ועל השמאלנים אמרה שזאת בושה וחרפה איך שהם משמיצים את המדינה. היא לא אהבה אותם, אבל סלדה גם מהחרדים עם החליפות הכבדות שלהם בקיץ ומצ׳חצ׳חים צעירים ששמים רגליים על מושבים באוטובוס. ההורים שלה היו תומכים של ז׳בוטינסקי בפולין ואחר כך של בגין, והיא זכרה את הספינה אלטלנה בוערת מול החוף בתל אביב, ראתה אותה במו עיניה עם אבא שלה כשהייתה ילדה. אביו שאל מה שלום אלונה ולמה היא אף פעם לא באה לבקר. שי אמר שהיא עובדת קשה כל השבוע ועייפה. כמה פעמים בעבר ביקשה אימו שידבר עם אלונה וישכנע אותה לעשות לה תערוכה בגלריה. שי הבטיח שיעשה כן, אבל אפילו לא דיבר איתה על זה כי ידע מה תהיה התשובה. </p>
			<p class="text">קצת לפני שעמד ללכת הגיעה אחותו הבכורה. היחסים ביניהם היו מתוחים, והוא העדיף לא לשהות הרבה זמן במחיצתה. בעלה, אבי שני ילדיה, הסתבך לפני כמה שנים בעסקים לא טובים, ואבא שלהם נאלץ לחלץ אותה בהמון כסף מערבויות אישיות שעליהן חתמה. שי ידע שזה רוקן את הירושה העתידית שעליה בנה אחרי מאה ועשרים ונטר לה טינה על כך. אחרי שהתגרשה החליפה את אימם כמוכרת בחנות מכשירי הכתיבה המשפחתית, והם שילמו לה משכורת, ולכן לא יכלו להמשיך לתת לו את התמיכה החודשית הצנועה שהייתה נחוצה לו כחמצן. אחותו לא התעניינה בחייו, והוא נזהר לא להיכנס לחייה, רק בוץ טובעני היה שם. </p>
			<p class="text">הוא נפרד מהם כשהשעון בסלון, שקנו כמזכרת בטיול בפראג, הראה שבע, ואביו הדליק את הטלוויזיה לצפות בתוכניות הערב. שי לא היה מסוגל לראות את הפרצופים הזחוחים שישבו באולפנים ודיברו במקומו, זה כאב לו מדי. בחורף כבר היה חושך בחוץ כשנפרד מהוריו. בקיץ השמש נטתה לשקוע. אבא חיבק אותו ונישק אותו על הלחי, ואימא נתנה לו שקית עם כמה פרוסות עוגה והביטה בו בצער. </p>
			<p class="firstspace">שי צפה בשקיעה מהמצוק שבגן העצמאות, ליד פסל השחף שבור הכנף, שהוקדש לזכר הטייסים שיצאו להגנת העיר במלחמת העצמאות ומטוסם הופל מעל לים. אחר כך התחיל לרדת במדרגות הצרות אל חוף הים, אבל נתקל בקבוצה גדולה של נשים חרדיות ובנותיהן שעלו מולו מחוף הדתיים ומיהרו לאוטובוסים שיסיעו אותן לבתיהן בבני ברק. הן מילאו את המדרגות בבגדיהן הכבדים ובמיטלטליהן, והוא ניסה להשתחל ביניהן ולרדת ולא הצליח. בלית ברירה נצמד למעקה והניח להן לחלוף על פניו. ״נתקעתי בפקק,״ ניסה להתבדח איתן, פעם ועוד פעם, אבל הן התעלמו מקיומו וחלפו על פניו למעלה בשיירה איטית. הרבה ציוד היה להן, הרבה ילדות ועגלות תינוקות שהתאמצו לסחוב במעלה המדרגות. </p>
			<p class="text">כשחזר בערב הביתה אחרי הליכה ארוכה ישב לכתוב את הטור שלו. הוא נימק בחריפות ובעזרת נתונים שמצא בגוגל מדוע יש להפסיק מיד את קצבאות הילדים הגבוהות ולמנוע את המשך הריבוי הטבעי הקיצוני של החרדים שאין לו אח ורע בעולם, ואשר מעיק כאבן רחיים על צווארה של החברה היצרנית. כהרגלו לא שלח את הטור מיד למערכת אלא חיכה לבוקר, ואז קרא אותו שוב ומיתן אותו כי באור היום דעכה בו מעט השנאה. </p>
			<p class="firstspace">פעם הרהר באפשרות להתברג בפוליטיקה ואפילו נפגש בעניין עם יאיר לפיד. שניהם עבדו בצעירותם בעיתון, ושי הכיר אותו משם ומהלילות בעיר. לפיד היה מבוגר ממנו בכמה שנים, ושי הבחין כבר אז שאבק כוכבים מפוזר עליו. במרוצת השנים שלח לו לפיד כמה פעמים לנייד מחמאות קצרות על מאמרים שכתב. שי הרגיש קרוב לדעותיו המתונות והמעורפלות, שלא התחייבו לאף עיקרון, וכשחשב להיכנס לפוליטיקה זו הייתה הבחירה הטבעית. הוא קיווה שלפיד ישריין אותו ברשימה שלו בבחירות הקרובות ודן בינו לבין עצמו במיקום הראוי. כשבחן את הרשימה הקיימת לא ראה שום סיבה שלא ישוריין אפילו בעשירייה הראשונה, הוא לא נפל כמעט מאף אחד אחר שם, ולפיד הרי יודע להעריך עיתונאים רציניים כמותו שצופים למרחוק. בינו לבין עצמו היה מוכן להתפשר גם על סביבות המקום החמישה עשר, אשר לפי הסקרים היה ריאלי לבחירות הבאות. מה בעצם יש בו שאין בי, שי שאל את עצמו, התחלנו כמעט באותו מקום ואני נתקעתי, ואילו הוא עטוף באהדת תומכיו הרבים בדרך להנהיג את המדינה. בדיוק בשביל זה אתה צריך להיכנס לפוליטיקה, נזף בעצמו, הרי ברגע שתשתחל בפעם הראשונה לכנסת תקבל זמן מסך וחשיפה ותהפוך לפנים מוכרות בכל בית ותעטוף גם אותך אדרת הקסמים של הכריזמה. הוא כתב ללפיד בנייד וביקש להיפגש. העוזרת של לפיד חזרה אליו במהירות ושאלה פרטים בקשר לריאיון שהוא מבקש לערוך איתו, אבל כשהבינה שאין מדובר בריאיון אלא בפגישה אישית כתבה שלפיד מאוד עסוק וקבעה פגישה רק לעוד כמה שבועות, והיא נדחתה ברגע האחרון בגלל עניין פוליטי דחוף. </p>
			<p class="text">זמן רב חלף עד שהתקיימה הפגישה בסופו של דבר, והעוזרת הדגישה מראש שתימשך לכל היותר רבע שעה. לפיד קיבל את פניו כמו ידיד ותיק וביקש ממנו לשבת, שאל בחיוך מה שלומו ומה חדש בעיתון. שי היה נרגש אבל הצליח לומר את הדברים שתכנן — שאמנם באופן אישי חייו טובים, אבל הוא מרגיש חובה להשתתף בהצלת המדינה ומוכן לקפוץ לקלחת, אי אפשר יותר לעמוד מנגד, מי כמו לפיד יודע את זה בעצמו, ולכן הוא רוצה להציע לו את שירותיו. במשפט האחרון הקול שלו מעט רעד ובסיומו כחכח. לפיד נראה כמי ששמע את השיחה הזאת אלף פעמים והבליע חיוך קטן. ״בוודאי,״ אמר לו, ״אשמח שתצטרף למפלגה שלנו, אדם כמוך יכול לתרום, העוזרת שלי תיתן לך את המספר של מי שמרכז אצלנו את המתנדבים...״ </p>
			<p class="text">פתאום שי הרגיש שהאצבע שלו קופצת, כאילו הצביע בכיתה, ואמר: ״סליחה, יאיר, אבל חשבתי לבוא ממקום יותר גבוה, בכל זאת אני מביא איתי מטען,״ הוא הרגיש מושפל וראה את התוכנית שלו קורסת, ואז נכנסה העוזרת של יאיר לחדר ואמרה שאיזה שגריר ממתין לו בחוץ. </p>
			<p class="text">״היה טוב לראות אותך שי ידידי,״ קם לפיד וטפח על שכמו, ״אמשיך לקרוא אותך, והדלתות שלנו תמיד פתוחות לקראתך.״ </p>
			<p class="text">תודה על הפואטיקה, אמר שי בליבו. </p>
			<p class="text">כשיצא מהמשרד שאל היכן השירותים, ואחרי שהשתין שטף את הידיים והביט בעצמו במראה. באור החזק שם לב שהזקין ופניו יגעות וזיהה גם שני עיגולי זיעה גדולים תחת בתי השחי שלו. </p>
			<p class="firstspace">שי שם לב שאלונה התמלאה באנרגיה אחרי שנים של דעיכה. היא קמה עם חשק בבוקר והתלבשה בקפידה והתאפרה וצעדיה היו בטוחים ומהירים. זה לא היה בגללו ולא לכבודו. ערב אחד ראה אותה מתכוננת ליציאה, עונדת עגילים ולובשת שמלה ונועלת נעליים גבוהות עקב. כששאל לאן היא הולכת אמרה כבדרך אגב שיש בעלים חדש לגלריה, נטע יוליוס, ושהיא הולכת לפגוש אותו. השם נשמע לו מוכר, מישהו מעמודי הכלכלה, אבל לא זכר פרטים. ״נטע זה איש או אישה?״ שי שאל, ואלונה השיבה בגיחוך: ״לגמרי גבר. נטע בן. איש מרתק. מאוד משכיל. ממזר. מהיר מחשבה. עשה כמה אקזיטים גדולים, ויש לו מספיק כסף למאה גלגולים. קנה חברה שמפתחת תרופה לאלצהיימר. כל הזמן מחפש עוד כיוונים בחיים. איש טוב, תורם הרבה. וגם אספן אמנות. ממש מבין בזה, יש לו טעם מצוין. ועכשיו החליט שמתאים לו לקנות גלריה.״ היא התיזה מעט בושם מבקבוקון על הצוואר ועל אמת היד ואמרה: ״הוא רוצה שנעבוד יחד. עשה עליי שיעורי בית ומכיר את הרקורד שלי וביקש שאישאר.״ </p>
			<p class="text">שי ישב לבדו לשולחן האוכל ועיתון פרוש לפניו וחיכה לאורז שבישל בסיר קטן. הסיפורים על מעלליו של יוליוס דקרו בו כמחטים. ״ככה זה קרה פתאום? מעכשיו לעכשיו?״ שאל, ואלונה חייכה ואמרה: ״זה באמת סיפור יפה. לפני כמה שבועות נכנס בנאדם לגלריה, לא זיהיתי אותו, אבל לפי הצורה שהסתכל על הציורים מיד ראיתי שהוא מבין. הצגנו עבודות של לאה ניקל וליליאן קלפיש. הוא אמר שהן מעניינות ושאל אם יש לנו דברים יותר חדשים. הסברתי שלא כרגע, אבל אני יכולה לקשר אותו עם אמנים כאלה, אפילו לארגן אצלם ביקור בסטודיו, וסיפרתי לו על כמה שאני אוהבת. הוא בא לגלריה עוד כמה פעמים, דיברנו על אמנות, ואתמול נודע לי שקנה את כל הגלריה. אני הולכת לפגוש אותו עכשיו. הוא רוצה לדבר על העתיד.״ </p>
			<p class="text">״בשעה כזאת?״ שי שאל וקם לבדוק את האורז. </p>
			<p class="text">״כן,״ אלונה ענתה, ״במשך היום הוא עסוק. בערב יש לו זמן,״ והניחה על כתפה את ארנק העור שקנתה פעם בטיול באיטליה. </p>
			<p class="text">היא יצאה ושי העביר את האורז לקערה ותיבל אותו ברוטב סויה, ובזמן שאכל בדק בנייד על נטע יוליוס וגילה כל מה שהיה צריך, גם שהתגרש לפני כמה שנים והוא מבלה מאז עם נשים יפהפיות. הוא חיכה לה בחוסר סבלנות וישב אל המחשב וקרא שוב ושוב את התגובות המעטות לטור האחרון שלו ופתח טלוויזיה וסגר אותה במיאוס. </p>
			<p class="text">כשאלונה חזרה קצת לפני חצות התקרב אליה והריח יין בנשימתה. הוא ניסה לנשק אותה, והיא התחמקה מפניו ונכנסה לחדר האמבטיה ואמרה: ״חייבת פיפי,״ ואחר כך שמע אותה מתרחצת, וכשיצאה משם כשגופה וראשה עטופים במגבת והוא התקרב אליה, אמרה שהיא גמורה מעייפות. </p>
			<p class="text">למחרת קמה נמרצת מוקדם בבוקר ולבשה מכנסיים חדשים שקנתה כמו של חוואית יפה בטקסס ושתתה קפה ויצאה זקופה מהבית. היו לה וליוליוס תוכניות גדולות — לרענן את האוסף של הגלריה ולעצב אותה מחדש ולאצור תערוכה גדולה שתציג את הדור החדש של האמנים בפני דור חדש של קניינים. </p>
			<p class="text">״אני רוצה שיבואו אנשים חדשים לראות ולקנות אמנות,״ יוליוס אמר לה, ״אין לי בעיה עם הבורגנים הזקנים שהולכים לפילהרמונית, אבל מסתובבים הרבה אנשים צעירים עם כסף ואני רוצה להפגיש אותם עם אמנות ישראלית חדשה. זה יעשה רק טוב לכולם.״ </p>
			<p class="text">הפגישות ביניהם התנהלו בערב. שי ראה אותה נכנסת להתרחץ ולהתבשם ולהתאפר, וביציאתה מהבית הייתה זורקת ״ביי״ חטוף שהכאיב לו. פעם אחת אחרי שיצאה הוריד שי את הזבל והמשיך ללכת כמה דקות עד לגלריה ומצא אותה חשוכה. הם נפגשים במקום אחר, אמר לעצמו, וראה בדמיונו אורות סגלגלים של מסעדה רומנטית ותמונות עירום של חדר שינה. הוא ניסה לסלק את התמונות ולחשוב בנדיבות, לא כמו גבר ניאנדרטלי, שכנע את עצמו שמגיע לה לפרוח אחרי כל שנות התסכול, אבל פחד מילא את עצמותיו שהתאהבה בגבר חזק ומוצלח ממנו. אחרי שיצאה הבית דמם. עומר היה באמריקה, וגוני בקושי נמצאה בבית. הוא ישב בפינת העבודה וניסה להתקדם בכתיבת המחזה והרגיש שהוא מגלגל חביות מלאות בטון במעלה גבעה. </p>
			<p class="firstspace">אסמאעיל מאום אל־פחם מנקה את חדר המדרגות בבניין שלהם פעם בשבוע כבר הרבה שנים, ובזמן האחרון הכניס לזה גם את הבן שלו. שי שמע את צליל המגבים שלהם גורפים את המים המלוכלכים מהמדרגות. הוא לא מכיר הרבה ערבים, אין לו חברים ערבים ואין לו קשר איתם מלבד עם רוקחים ומוכרים בתחנות דלק ושליחים ומלצרים בחומוס. באוניברסיטה עשה מאמץ להתיידד עם כמה מהם אבל זה לא החזיק מעמד. כשכתב על הבעיות עם הערבים עלתה דמותו של אסמאעיל המנקה מול עיניו. כאשר פגש באב ובבנו בחדר המדרגות בירך אותם ״אהלן״ ושאל בנימוס אם אפשר לעבור והתנצל שהוא הורס להם את הספונג׳ה. ״כן, תעבור,״ אמר האב, ושי ענה לו תודה. הוא לא בטח בהם ולא ידע לקרוא את הבעות פניהם. </p>
			<p class="text">לפני הרבה שנים, בזמן שהתרחשו אצלם מהומות ונהרגו אנשים מכדורי המשטרה, שאל שי את אסמאעיל איך אצלם עכשיו, והוא ענה לו: ״רע אבל אולי אחר כך יהיה טוב.״ בהשראת התשובה הזו כתב טור שהוקיע את המתפרעים וגם קרא לאיפוק מצד המשטרה והביע תקווה לדו־קיום בשלום. </p>
			<p class="text">לפעמים כששמע את קולות הניקוי מבחוץ חשב לפתוח את הדלת ולהזמין את אסמאעיל לקפה ולשמוע ממנו קצת יותר על חייו ולנסות להבין אותו, אבל אז חשב שזה יביך אותו וגם עלול להסתיים במפח נפש כשישמע את דעותיו האמיתיות של המנקה. לכל אחד יש מקום ותפקיד בעולם, אמר לעצמו, ולא חייבים להתערבב.</p>
			<p class="firstspace">פעם או פעמיים בשנה הגיע לביקור בארץ חבר ותיק של שי מימי האוניברסיטה, זה שהכניס אותו בשעתו לעבוד בעיתון. הוא היה יכול להרשות לעצמו להזמין את שי לכל מסעדה בעיר, הסביר, אבל העדיף להיפגש בדרום העיר במקום פשוט שמגיש דג מלוח ובירה מחבית. מסעדות אנינות יש לו מספיק בחוץ לארץ, וכאן הוא מתגעגע לתחושה חמימה של בית. החבר כבר מזמן אינו עיתונאי. כשעבד בעיתון שלחו אותו לראיין את שגריר סרי לנקה בארץ. כשהסתיים הריאיון ניצל את ההזדמנות והציע לשגריר את שירותיו כיועץ מיוחד, ופרט בפניו את יכולותיו ואת הקשרים שיש לו ושיוכל לרתום לטובתם. השגריר התרשם ממנו והסכים. כיום חולש החבר על חוליה חיונית בנתיב הסחר שבין המדינות והרחיב את הפעילות לשטחים נוספים במזרח. הם ישבו על שרפרפים ואכלו פרוסות עבות של לחם עם הדג הכבוש. כוסות הבירה היו גבוהות וקפואות. שי שתה את השלישית והרגיש שמצב הרוח שלו נעכר במקום שישתפר. החבר סיפר על הרפתקאות מחיי החלום שלו במזרח, שהיו ספוגים במותרות של נוחות והדר ונשים, ושי התחפר בעצבות שלו וניסה להתגבר עליה בעוד שתייה. החבר הבחין בזה ורכן אליו ושאל אותו ברכות: ״מה יש, שי?״</p>
			<p class="text">״הכול בסדר, נחמד פה,״ שי ענה. גוש של מועקה רבץ לו על החזה. החבר אמר, כדי לעודד את רוחו, שהוא קורא את הכתבות והטורים שלו מרחוק ונהנה מהם. </p>
			<p class="text">״אתה כנראה היחיד,״ שי אמר במרירות, ״לפעמים אני חושב שאני כותב לעצמי.״ </p>
			<p class="text">החבר אמר שזה עולם חדש ושפעם מי שכתב בעיתון היה בעל השפעה, אבל היום כולם כותבים ונלחמים על פירורי תשומת לב. שי אמר בגילוי לב של שתייה שהוא מנסה להשתלב ברשתות ומדי פעם כותב בהן אבל התגובות מעטות. ״זאת אמנות בפני עצמה,״ אמר החבר, ״הצעירים יודעים לעשות את זה, יש להם אינסטינקטים של נעורים, ויש את הפרובוקטורים שמגרים אצל אנשים את השנאה. אתה לא צעיר ולא פרובוקטור. אני מכיר אותך, שי, אתה לא בנוי לזה.״ מסביב הייתה המולה של גברים שותים. שי הרגיש שהספינה טובעת, והוא יורד למצולות בתוכה. </p>
			<p class="text">״אז מה אני צריך לעשות?״ שי שאל בשקט, וקיווה שהחבר יציע לו משרה בנתיבי הסחר מהמזרח. בדמיונו ישב בבר בנמל תבלינים רחוק ורשם שמות של ספינות ופרטי מטען ושתה ג׳ין וטוניק. </p>
			<p class="text">החבר טבל לחם בשמן של הדג המלוח ואמר: ״לעשות משהו חדש לגמרי, כמו שאני עשיתי. אין ברירה, דרווין שולט בעולם, וחייבים להתאים את עצמנו כדי שלא ניכחד.״ הוא הביט מקרוב לתוך עיניו של שי הנרעד והשתוי, שהרגיש נזוף כמו ילד בין גברים וכיווץ בכעס שני אגרופים מתחת לשולחן.</p>
			<p class="firstspace">שי כתב ערך על עצמו בוויקיפדיה. עיתונאי. מבקר תיאטרון ותרבות. שנת לידה. היכן למד. שירות צבאי. עבודתו בעיתון. הופעותיו הישנות בטלוויזיה. הפניות לכתבות ולטורים נבחרים. צירף תמונה מלפני כמה שנים עם חיוך קפוא. שוב ושוב נכנס אליו בימים הבאים, והוא נראה לו דל להחריד. </p>
			<p class="firstspace">בקצה הרחוב שלהם נמצא בית כנסת קטן. מייסדיו התפללו בנוסח אשכנז, אבל הם הזדקנו ומתו, ואלה מצאצאיהם שדבקו בדת גרו במקומות אחרים. בית הכנסת כמעט נסגר, אבל אז התחילו להגיע יהודים צרפתים בתקופות החגים ובחודשי הקיץ. הם אהבו לגור ברחובות שקרובים לים וגילו את בית הכנסת הנטוש. הם מילאו אותו מחדש בערבי שבת ובחגים ובשמחות משפחתיות, והתפילות האשכנזיות הומרו בנוסח ספרד. רב בית הכנסת הוותיק שמח על הפלא והסכים לשינויים, והמתפללים החדשים קיבלו אותו כרבם. </p>
			<p class="text">שי חלף על פני בית הכנסת בכל יום אבל אף פעם לא נכנס אליו, עד שעומר התקרב לגיל שלוש עשרה. הוא בכלל לא רצה לעלות לתורה ואלונה הסכימה לוותר לו, אבל שי התעקש כי זה נראה לו חשוב. הוא נכנס בדחילו ורחימו לבית הכנסת כדי להתייעץ עם הרב, וזה האיר אליו פנים ואמר שפעמים רבות ראה אותו עובר ברחוב וידע שגם אם יתמהמה בוא יבוא. שי הסביר שהילד ביישן ולא רוצה בכלל לעלות לתורה. הרב הציע שיגיעו עם הילד לפשרה: הוא יעלה לתורה ביום חמישי בבוקר, כשקהל המתפללים מועט, ויקרא את הפרשה בפשטות בלי נעימת טעמי המקרא. לזה עומר הסכים, ושי הכין אותו לקריאה. הזמינו רק את הסבים והסבות, והילד יצא ידי חובתו בקריאה חרישית עטוף בטלית על הדוכן. למרות הקריאה הצנועה, ואולי דווקא בגללה, כל הנוכחים התרגשו מאוד, וחלקם הזילו דמעה. אחר כך בשבת עשו לו מסיבה משפחתית בבית. מאז זכר שי לטובה את הרב ובירך אותו לשלום כשנפגשו ברחוב. </p>
			<p class="firstspace">בערבים הלך שי ברחובות ועל הטיילת כדי לעמל את הגוף ולהיחלץ מהבדידות. בקיץ נעל את הסנדלים הנוחים ובחורף נעלי התעמלות. בצעירותו הייתה העיר פתוחה בפניו, וכשנכנס לאחד מבתי הקפה או הברים המוכרים פגש מיד פנים ידידותיות לשיחה ולמשקה. עכשיו ישב דור חדש במקומות המעטים ששרדו ותכנן סטארט־אפ או סדרה שאפתנית לטלוויזיה. הוא ידע שרובם ייכשלו ובכל זאת קינא בהם על התקווה. לעיתים נתקל בזמן ההליכה במכר ותיק שפגעי הזמן ניכרו בו, ששאל אותו: ״מה איתך, מה אתה עושה?״ ולכן השתדל להימנע ככל האפשר מפגישות אקראיות, ואם היה רואה במרחק דמות מוכרת, היה חוצה לצד השני של הרחוב או עושה עצמו עסוק בנייד. זו הייתה העיר שלו, הוא נולד וגדל בה, אבל עכשיו היה בה אלמוני. כוכבם של אחרים דרך בה. במסלול ההליכה שלו נמצאה מסעדת שף יקרה, שאליה הזמין את אלונה באופן חד־פעמי לכבוד יום הולדתו החמישים, שכבר שקע במצולות הזמן, והארוחה שם באמת הייתה נהדרת. כשעבר לידה הביט פנימה על הסועדים המתענגים ולפעמים זיהה פנים מפורסמות של בעל הון, פוליטיקאי או זמר ים־תיכוני, בלוויית בן או בת הזוג או חברים, טועמים מהמעדנים הנפלאים ומשוחחים בנחת ובמאור פנים עם היושבים לשולחן. גם לי מגיע נתח מזה, חשב שי לעצמו בכאב, וטעם הבשר שאכל שם עוד נשמר בפיו. </p>
			<p class="firstspace">הוא התגעגע ללונדון. פעם היה נוסע לשם בכל שנה או שנתיים, היה כותב על רשמיו למדור התרבות ובתמורה קיבל תשלום שכיסה חלק מהוצאות המלון. אבל לקוראים כבר לא היה עניין בזה, ולשלם מכיסו לא היה יכול להרשות לעצמו. הוא אהב את ריח הטחב של הבתים הישנים ואת התיאטראות והפארקים הירוקים וההומור השקט של האנשים, אפילו את האנטיפתיות שלהם חיבב. כמה פעמים נסע מחוץ לעיר לראות את קיימברידג׳ ואוקספורד ואת סטרטפורד של שייקספיר, והרחיק משם במכונית שכורה קטנה בין יערות ופלגי מים אל כפרים שבהם עצר בפאב וישב בפינה ושתה בירה כהה והתחמם. אחר כך מצא חדר ללילה מעל לפאב או בבית שכן, בבוקר הגישו לו חביתה ובייקון וקפה ומיץ תפוזים, והוא נפרד בנעימות והמשיך בנחת בדרכו בדרכים צדדיות, לפעמים עצר לבקר בטירה עתיקה והביט במרחבים הירוקים סביבה והרגיש שנשימתו עמוקה וחופשייה.</p>
			<p class="firstspace">שי עשה ניתוח יסודי של הפרסומים שמקבלים הרבה תשומת לב ברשתות, והגיע לכמה מסקנות: לקצר אבל לא יותר מדי. לחדד את המסרים ולהשתמש במילים יותר בוטות. להיראות שנון ושובב וגם סמכותי, להתיישב על הרשת עם ישבן חטוב וגדול שלא זז לשום מקום. להעלות הרבה פרסומים, כמה פעמים ביום, כדי להראות נוכחות ולצבור עוקבים. הוא זנח את הרשת החברתית הישנה, שנשארו בה רק זקנים, ועבר לרשת התוססת יותר שבה נמצאים אנשי המדיה ובעלי ההשפעה. אחרי כמה ימים שבהם יישם את המסקנות אמנם זיהה עלייה מתונה במספר העוקבים, אבל לא מה שקיווה לו. הצורך להיות בוטה גרם לו בכל פעם מחדש מצוקה, ובעיקר התקשה לתקוף אנשים באופן אישי, לקרוא להם מטומטמים או פשיסטים או חלאות, כמו שעשו אחרים שהצליחו יותר ממנו. הוא לא היה בנוי לזה וגם חשש לחטוף תביעות דיבה. אחרי כל פרסום שהעלה היה עוקב אחר התגובות ומספר הצפיות משך שעות, כאילו חייו תלויים בזה. לעיתונאים אחרים היו עשרות אלפי עוקבים, והוא הגיע רק לכמה מאות. הם מופיעים בטלוויזיה, הסביר לעצמו לבסוף, זו הסיבה היחידה והמוחצת. עצביו היו מרוטים ועיניו קהות, והוא הרגיש שחייו אוזלים בבהייה הזו מול המחשב.</p>
			<p class="firstspace">כשיצא שי מהבית בבוקר לקנות חלב וביצים, ראה שחצר הבניין מוצפת במי ביוב מסריחים. השכן מוועד הבית עמד שם ודיבר עם השרברב שהגיע לתקן את צינור הביוב הראשי שנשבר. הוא הסביר ששורשים של הפיקוס האפריקאי הגדול שניצב בחזית הבית פרצו אל תוך הצינור, ואמר שצריך לכרות את העץ כדי שזה לא יקרה שוב. שי לא התכוון להתעכב שם וכבר יצא אל הרחוב כשהשכן קרא אליו מאחור ואמר שהוא חייב ללכת לעבודה, ושאל את שי אם יוכל להישאר עם השרברב עד שיסיים את התיקון. ״גם אני חייב ללכת,״ אמר שי, אף על פי שהיה לבוש במכנסיים קצרים ונעל כפכפים והיה לא מגולח. </p>
			<p class="text">״לא משנה, אחפש מישהו אחר,״ מלמל השכן במורת רוח, ושי חשב לאן ילך עכשיו כדי לא להיתפס בשקר. ״התיקון הזה יעלה ביוקר,״ אמר לו השכן, ״תתכוננו לשלם.״ בשנים האחרונות הם התעכבו באופן עקבי בתשלום דמי ועד הבית, ופעם כבר איימו שיגישו נגדם תביעה באמצעות האגודה לתרבות הדיור. </p>
			<p class="text">״כמה בערך?״ שאל שי בדאגה, והשכן מהוועד אמר שחלקם יהיה בערך אלף שקל, כי נחוץ להחליף את כל צינור הביוב הראשי שעובר בחצר וגם להזמין איש מקצוע שיעקור את העץ. אין גבול לדאגות שנופלות על ראשך בבוקר, אמר שי לעצמו והרגיש שהעולם מסתחרר סביבו. הוא התכוון להביא ביצים וחלב ולאכול ארוחת בוקר ולהתיישב לכתוב ביקורת על ההצגה שראה אמש, שהייתה פחות מבינונית ובקושי זכר ממנה דבר. </p>
			<p class="text">״אם זה יעזור, אני יכול לצאת לעבודה קצת יותר מאוחר,״ אמר שי כדי להתיר את התסבוכת וכמחווה של רצון טוב, ״רק הולך שנייה למכולת ותכף חוזר,״ והשכן הודה לו בפנים חמוצות. </p>
			<p class="firstspace">נטע יוליוס הזמין את אלונה ושי לארוחת ערב שנועדה לקדם את הגלריה, אירוע לא גדול, רק עשרים ומשהו אורחים מחוגי העסקים והאמנות. הוא גר באחד הנכסים הנדירים בעיר, בית פרטי בן שתי קומות וסביבו חצר ענקית של כמה דונם. על כל המגרשים האחרים בסביבה נבנו מזמן בתי קומות, והבית הפרטי של יוליוס נותר יחיד ביניהם, כמו אחוזה בכפר. הוא קנה את הבית אחרי גירושיו בכמה עשרות מיליונים, מיורשיו של האדריכל הנודע חתן פרס ישראל שבנה אותו וגר בו בעצמו שנים רבות עד שנפטר. שי חלף המון פעמים על פני החומה הגבוהה המשובצת צדפים שהקיפה את הבית, אבל זו הפעם הראשונה שייכנס. </p>
			<p class="text">״בטוחה שאני מוזמן?״ שאל את אלונה, והיא ענתה: ״כן, זה עם בני זוג, אבל אל תעשה טובות.״ הוא רצה לבוא אבל חשש מהפגישה עם יוליוס ומהאופן שבו יתייחסו אליו האורחים האחרים. אלונה התלבשה יפה בשמלה די קצרה, ושי לבש בגדים שמצא בארון. </p>
			<p class="text">״אתה לא יכול לצאת ככה מהבית,״ אמרה לו, וחיטטה בארון והושיטה לו חולצת כפתורים ומכנסיים יחסית מהוגנים, והוא גיהץ אותם במהירות והתלבש מחדש. </p>
			<p class="text">בדרך לשם נתן לה יד, והם הלכו כך כברת דרך עד שהתקרבו לבית. מארחת צעירה קיבלה את פניהם בשער ושאלה מה שמם. אלונה ענתה לה. בפנים הואר הגן הגדול באור רך, וריח שיחי יסמין בישם את האוויר. שי הביט סביב מוקסם וראה עצי תאנה וזית ורימון, וביניהם ערוגות פרחים וצמחי תבלין. מלצרים ביצעו הכנות אחרונות סביב שולחן ארוך שניצב מול חזית הבית, תחת כיפת השמיים, סידרו כלי כסף על מפה לבנה. </p>
			<p class="text">״באנו מוקדם מדי,״ לחש שי לאלונה כי החצר עדיין הייתה ריקה. </p>
			<p class="text">״למי אכפת,״ היא ענתה לו, ״תראה כמה יפה פה,״ והתקדמה בחיוך על שביל הכניסה לעבר דלת הבית, שם המתין נטע יוליוס בחולצת משי בהירה ובמכנסי חאקי רחבים, נישק את אלונה על שתי הלחיים ולחץ את ידו של שי. האורחים האחרים התקבצו אט־אט, ומלצריות צעירות הגישו להם כוסיות שמפניה גבוהות ומתאבנים קטנים. </p>
			<p class="text">התברר לו שאלונה מכירה את כולם והיא פיתחה איתם שיחות קלילות רצופות צחקוקים. שי עמד לצידה והרגיש כמו גולם והתרחק אל תוך הגן והביט בירח שהאיר חזק כמו פנס בשמיים. קראו לשולחן. הוא כבר עמד להתיישב ליד אלונה כשמישהי בשמלה שחורה אמרה לו בעדינות, רק רגע, נושיב אתכם. </p>
			<p class="text">בראש השולחן ישב יוליוס, ואת אלונה הושיבו לימינו. שי ניסה שוב להתיישב לידה, והבחורה בשמלה השחורה אמרה לו: ״אתה שם, אדוני,״ בתקיפות שלא מצאה חן בעיניו, וכיוונה אותו אל עבר ירכתי השולחן. יש בזה היגיון, ניסה לשכנע את עצמו, רוצים שתתפתח שיחה חופשית ושבני זוג לא ידברו רק בינם לבין עצמם, ונזכר שראה שמושיבים כך בסרטים אנגליים על החברה הגבוהה. למה אתה כל כך מאוים מהעושר הזה, חשב, היית במקומות, ראית דברים, פגשת אנשים הרבה יותר חשובים מיוליוס הזה, תרים את הראש. בכל זאת הסתכל על הבגדים שלבש ועל הנעליים שנעל, שלא היו חגיגיים מספיק וגם לא מספיק נונשלנט והיו ישנים ומאוד לא אופנתיים. לא נורא, זה לא הכרטיס שלך בחברה, אמר לעצמו, ובעצם מה כן. הגישו את המנות הראשונות, כל מיני סלטי עלים ודגים נאים טעימים ומאפים קטנים ממולאים בשר. בראש השולחן כבר התפתחה שיחה ערנית, ואלונה, שאספה את שערה למעלה וצווארה היה חשוף, נראתה עליזה וזוהרת. הוא ניסה לתפוס את מבטה מרחוק ולא הצליח כי הייתה מרוכזת ביוליוס ובאורחים שלצידם. </p>
			<p class="text">״אז מי אתה?״ העירה אותו פתאום האישה שלצידו, שהייתה בלונדינית וספורטיבית, בשנות הארבעים, רזה מדי לטעמו. </p>
			<p class="text">״שי, באתי עם אשתי,״ אמר והצביע על אלונה הרחוקה. </p>
			<p class="text">״ומה עושה שי?״ שאלה, והוא ראה על פניה שאין לה שמץ של מושג מיהו.</p>
			<p class="text">״עיתונאי.״ </p>
			<p class="text">״באמת? איפה אתה כותב?״ שאלה, ושי בלע רוק ואמר את שם העיתון. </p>
			<p class="text">״יפה מאוד,״ אמרה שכנתו לשולחן ושאלה באיזה תחומים הוא כותב, וזה כבר היה לו יותר מדי.</p>
			<p class="text">״כל מיני,״ ענה כמו ילד נעלב, והיא נרתעה מתשובתו וחזרה לשוחח עם הגבר שישב מצידה האחר. שי הסתגר בעצמו כמו קיפוד ושתה מהיין האדום והעמוק שמלצרית מזגה לכוסו והפך את עצמו לתחנת האזנה פסיבית. הנה הגבר הזה שיושב מצידה האחר של הספורטיבית מספר לה שהוא מקים בית חולים לילדים באנגולה. היא אמרה כמה זה נפלא ואמרה שאפריקה מרתקת אותה, והוא הזמין אותה לבוא לבקר. שי בדק את שמו בנייד מתחת לשולחן בין הרגליים ומצא שהוא טייס קרב לשעבר שסוחר בנשק באפריקה, והמהם לעצמו כן, כן, בחיוך קטן. מולו מעבר לשולחן ישבה ציירת שדיברה במבטא רוסי. היא סיפרה שעלתה ארצה עם הוריה כשהייתה בגיל ההתבגרות ושלחו אותם לגור בעיר פיתוח, היה לא פשוט לגדול שם עם ערסים אבל זה נתן לה הרבה חומר ליצירה, ובכל מקרה היא מעדיפה אותם על פסבדו־אינטלקטואלים קריפים בתל אביב. היא הייתה מצחיקה ומעליבה וסלחו לה כי היא אמנית. אתה צריך להיות כמוה, שי אמר לעצמו, כבר כמעט שתוי, תראה איך היא כובשת אותם בכריזמה הפראית שלה, כמו מישהי שיצאה כרגע מהיערות של סיביר. </p>
			<p class="text">פתאום אלונה עמדה מעליו, באה לבקר בין המנות, ואמרה בקול רם: ״אני מקווה שהבעל המצחיק שלי מבדר אתכם,״ והם גיחכו, ואז התכופפה ולחשה לו באוזן שהאישה שיושבת לצידו היא מפיקה בתוכנית של גיא פינס, והם מנסים לשכנע אותה לצלם אייטם על הפתיחה מחדש של הגלריה, וכדאי שיתנהג יפה. </p>
			<p class="text">״אה, לי היא נראתה כמו מנהלת מכירות במכון פילאטיס,״ לחש שי, ואלונה נזפה בו שיפסיק לשתות ושלא ישחק עם הטלפון בזמן הארוחה. הוא כבר רצה לברוח משם אבל ידע שהיא לא תסלח לו על זה. </p>
			<p class="text">״אני מבין שאת עובדת בטלוויזיה,״ אמר בחביבות לאישה הבלונדינית כשאלונה חזרה למקומה לקראת מנת הבשר, ״גם אני הופעתי פה ושם בטלוויזיה, תשאלי את גיא עליי, הוא מכיר אותי, היינו יחד צעירים בעיר לפני המון שנים,״ ופתאום חשב שאולי יוכל להגיש בתוכנית של גיא פינס פינת תרבות גבוהה, רעיון מצוין שיועיל לשניהם, וכבר ראה עצמו יושב מעבר לדלפק של גיא ומספר לו בלשון שווה לכל נפש ובנימה מחויכת על תערוכות והצגות וספרים וקונצרטים, אבל המפיקה ציננה מיד את התלהבותו ואמרה: ״גיא מסתכל תמיד קדימה, זה הכוח שלו, הולך עם הצעירים, אני לא חושבת שיזכור אותך.״ שי נדהם מגסות הרוח שלה וחשב שאולי לא שמע נכון, דבר כזה לא יכול לעבור בשקט, ואז פלט: ״גם את לא נראית כל כך צעירה,״ אבל היא הייתה שקועה בשיחה עם הטייס שבעברה האחר, ושי הבין שהוא מאבד שליטה בגלל התסכול והיין והמראה של אלונה שמקרבת את הראש אל יוליוס בראש השולחן וצוחקת בשיניים חשופות. </p>
			<p class="text">״סליחה, אני הולך רגע לשירותים,״ אמר והתאמץ לשמור על שיווי משקל בזמן שנכנס אל הבית. מלצרית כיוונה אותו אל שירותי האורחים, והוא נכנס אליהם ונעל את הדלת ועמד מול המראה תחת אור אכזר. ״לוזר,״ אמר לעצמו בקול רם, והביט בפנים הנפולות ובעיניים האדומות והמצומצמות ובכתפיים הנפולות ששידרו תבוסה. אחר כך השתין, ומבעד לערפל השתייה הסתכל על הזין שלו וצחק. כשיצא מהשירותים פנה בטעות לכיוון הלא נכון, ומצא את עצמו בסלון הגדול של הבית. החדר היה בנוי בהידור מאופק ומודרניסטי של אמצע המאה העשרים, ועל קירותיו תלו עבודות אמנות שיוליוס בחר בקפידה מתוך האוסף שלו. יחד עם זאת נראה החדר נוח להפליא וביתי עם ספות עור רחבות וספרייה גדולה ושטיח אפגני רך שנפרש על הרצפה. מכיוון שכבר נמצא שם, עבר שי בין הציורים והביט בהם כמו במוזאון, ואחר כך ניגש אל הספרייה ועלעל בספרים שנראו לו מעניינים. אז התיישב על ספת העור הארוכה והשתרע לאחור והרגיש שעיניו נעצמות. היה לו טוב שם. הוא הרגיש נגיעה עדינה בזרועו, וכשלא הגיב — ניעור חזק בכתף, והמארחת בשמלה השחורה אמרה לו: ״סליחה, מחכים לך בחוץ,״ והוא הקים את עצמו מהספה וחזר אחרי המארחת אל השולחן, מקומט וטעם רע בפיו. לפי השעון בטלפון הבין ששכב שם כמעט שעה. </p>
			<p class="text">״תפסת חרופ בפנים, הה?״ שאלה אותו המפיקה, והוא המהם אליה בתגובה. המלצרים הגישו את המנות האחרונות, ושי ראה את המארחת בשמלה השחורה ניגשת אל יוליוס בראש השולחן ולוחשת לו באוזן ומסמנת במבטה לעברו. האוויר בחצר עמד, והיה לו קשה לנשום. הציירת והטייס שוחחו בערנות על אמנות דיגיטלית, והטייס סיפר שהוא שותף בקרן שמשקיעה בזה מיליונים. שי חיפש זווית שיוכל להצטרף דרכה לשיחה, כי דווקא קרא על זה דבר או שניים, אבל הרגיש רחוק ונעלב. מרחוק שמע את אלונה מנסה להקסים את יוליוס והלקוחות העשירים ואת אמני המחמד שלהם. הוא קירב לפיו כפית מהקינוח הדשן והרגיש שהוא עומד להקיא. יוליוס כופף את ראשו אל אלונה ולחש לה משהו, והחיוך נמחק מיד מעל פניה. היא קמה וצעדה אל שי והתכופפה אליו. ״מרגיש לא טוב?״ שאלה, והוא ענה שלא נורא, כי לא רצה להשאיר אותה לבד שם עם הספות הנוחות והפסלים היקרים והשטיח האפגני הרחב. </p>
			<p class="text">״אתה נראה נורא,״ אמרה אלונה, ״אולי כדאי שתלך הביתה,״ והביטה במבוכה מסביב, כי מבטי כולם ננעצו בהם. </p>
			<p class="text">״אולי באמת, סליחה,״ שי אמר בשקט, והיא תמכה בזרועו והקימה אותו כאילו כבר היה קשיש, וליוותה אותו אל שער הגן. </p>
			<p class="text">״הזמינו לך מונית, תכף היא תגיע,״ אמרה, אבל שי התעקש שאין צורך ושילך ברגל הביתה כי נחוץ לו אוויר. </p>
			<p class="text">״מתי תחזרי?״ שאל. </p>
			<p class="text">״כשאגמור כאן,״ ענתה. ״זה בטח יהיה מאוחר.״</p>
			<p class="firstspace">הצגה איומה, רשם בפנקס שלו תוך כדי צפייה, שימוש המוני בנושאים הכי רגישים, והרים את עיניו אל הבמה במיאוס. חייל הרוג, תרומת זרע שהותיר אחריו, אימא שמחפשת אישה שתהרה לה נכד. קומדיה של טעויות עם הבזקים של עצב, כתבו בקומוניקט יחסי הציבור. הקהל סביבו צחק. מי אתם, אנשים טיפשים, חשב והביט בהם בתיעוב, ומיד נשא עליהם נאום הגנה בפני עצמו, הרי הם נאבקים כמוהו במלחמת הקיום ויצאו לערב בתיאטרון כדי להתבדר ולשכוח מהבעיות, ואם ההצגה מצחיקה אותם, מה טוב. מבקר יושב בתוך עמו, הזכיר לעצמו, והביט בשחקנית הראשית שהייתה מוכרת מהטלוויזיה, מתרוצצת על הבמה בלי הרף ומתיזה מפיה טקסט גרוע. הוא הרגיש יגע והצטער שהוא לא יכול לצאת באמצע, וכל כמה שניסה למצוא בהצגה צד זכות לא הצליח. הלחץ המוכר התחיל להתפשט בחזה בכאב עמום שהקרין עד ללסת, והוא אמר לעצמו שאם יתמוטט כאן, לפחות יפסיקו את ההצגה, ואם ימות, לא נורא. בסיום, אחר מחיאות הכפיים הנלהבות, יצא שפוף מהמסדרון הצר אל האכסדרה ושם נתקל במנהל התיאטרון שארב לו. </p>
			<p class="text">״נו שי, מה אתה אומר?״ שאל המנהל וטפח על שכמו. שי הזדקף ושלח אליו חיוך נבוך. ״נו, לא בדיוק שייקספיר, אני יודע,״ המשיך המנהל, ״אבל גם הצגות כאלה צריך. הקהל אוהב אותן, ובלעדיהן ניסגר ולא נוכל למצוא את חנוך לוין הבא.״ </p>
			<p class="text">שי היסס ובלע את המילים ולבסוף אמר: ״אתה יודע, אני כותב משהו...״ ומנהל התיאטרון עט על ההזדמנות ואמר לו: ״זה נהדר, ספר לי, אני משתוקק לשמוע.״ שי אמר נבוך שעוד אין משהו שאפשר להראות, והמנהל אמר: ״נו, קח את הזמן, אבל זה מעניין מאוד, כשתהיה מוכן שלח לי,״ ושי ידע שכבר לא יוכל לכתוב את הביקורת הקטלנית שתכנן. ממילא הוא לא קטל אותם באמת אף פעם, תמיד ריחם עליהם כשקם בבוקר. </p>
			<p class="firstspace">גוני כתבה לו שהיא צריכה חומרי ציור בשביל בית הספר. הוא נפעם מזה שהיא מתעסקת במשהו שקשור ללימודים ומיד הציע לה שייגשו בצהריים לחנות כלי הכתיבה המשפחתית ושתיקח משם מה שהיא רוצה. </p>
			<p class="text">״נראה סגור,״ אמרה גוני כשהגיעו לחנות, כי חלון הראווה היה מאובק, ובפנים לא נראה איש. ״לא, פתוח,״ שי אמר ודחף את הדלת. אחותו התרוממה מעבר לדלפק, והיה נדמה שהתעוררה מתנומה קלה. ״אה, זה אתם,״ אמרה מופתעת וחיבקה את גוני. גוני אמרה בנימוס מה היא צריכה, ואחותו הראתה לה היכן מונחים הדברים ואמרה לה שתבחר. ״איך הולך?״ שאל שי, ואחותו החוותה בידה על החנות הריקה ואמרה: ״אתה רואה, לא ממש להיט. מעט קונים. אנשים בקושי משתמשים בנייר.״ היו לו זיכרונות טובים מהילדות שלהם. כאחות בכירה היא תמיד התייחסה אליו יפה, עד שהסתבכה עם הבעל הזה. </p>
			<p class="text">״אולי כדאי לך להכניס סחורה שקשורה למחשבים,״ הציע, והיא הסבירה שבדקה את זה וגם התייעצה עם ההורים, והם הגיעו למסקנה שלא יהיה מזה רווח. פתאום עלתה במוחו המחשבה להיכנס לעסק המאובק הזה בעצמו ולרענן אותו. אפשר להפוך את החנות לסוג של וינטג׳ ולעורר געגועים לעיר הזוהרת של פעם, חשב, כמו בימים שסבתא וסבא שלו ניהלו אותה ואלתרמן קנה אצלם עפרונות וניירות כתיבה. הוא ביטא את המחשבה בקול רם, ואחותו חייכה בסלחנות ואמרה: ״רעיון יצירתי, אבל אנחנו מתכוונים למכור את החנות, אפשר לקבל בשביל הנכס סכום יפה, ואני צריכה לסיים עם החובות, אנשים של שוק אפור מגיעים אליי הביתה, אני לא יכולה לחיות ככה יותר.״ שי שאל בכעס למה לא דיברו איתו על זה. </p>
			<p class="text">״כי זה לא קשור אליך,״ ענתה אחותו, ״החנות של אימא ואבא, והיא אף פעם לא עניינה אותך. זה אתה יושב כאן ונרקב בין המדפים או אני? מה אתה חושב, שזה מה שרציתי?״ </p>
			<p class="text">היא באמת הייתה ילדה מוכשרת, אמר שי לעצמו, כמו גוני. כמוני. הוא הרהר רגע ושאל את אחותו: ״מה חסר לנו, למה הגענו למצב הזה?״ היא משכה בכתפיה וחייכה אליו בעצב. ״אני לא יודעת. ככה החיים מתגלגלים. אני נפלתי עם בעל רע. לך יש את הסיבות שלך. היו לך שנים טובות. גם לי היו כמה. אולי צריך להסתפק בזה.״ לא יקרה! התרעם שי בתוך עצמו והרגיש את הדופק שלו דוהר בכעס. אני עוד לא מוכן להיכנע. גוני באה עם ערימה של ציוד, ואחותו הכניסה אותו לשקית בשבילה. שי הוציא ארנק והציע לשלם. ״די, אל תדבר שטויות,״ אחותו אמרה, ״מה פתאום.״ </p>
			<p class="text">כשיצאו מהחנות שאל את גוני אם מצאה מה שהייתה צריכה, והיא ענתה לו בנימוס: ״כן, תודה אבא.״ הוא הציע לה ללכת לאכול משהו, רצה לנצל את ההזדמנות. יש מסעדה ביתית טובה מעבר לפינה, אמר, או אטריות תאילנדיות, אבל גוני ענתה שאולי פעם אחרת כי קבעה עם חברים, עלתה על האופניים ורכבה עליהם במהירות עד שנעלמה מעיניו. </p>
			<p class="firstspace">בערב תשעה באב הזמינו אותו להשתתף בשיח הידברות באחת מערי השדה בדרך לירושלים. הוא הקדים להגיע, והרחבה שלפני בניין העירייה הייתה כמעט ריקה. שליח ציבור ישב על הארץ כמנהג אבלים וקרא אל מערכת ההגברה את מגילת איכה. הוא יצא מהמכונית ומצא באחת מפינות הרחבה את מארגנת המפגש ולצידה עמד מנחה האירוע. את שניהם לא הכיר. הזמינו אותו לאירועים האלה על משבצת החילוני הליברלי, אך ידעו שדעותיו מתונות ובטחו בו שלא יעורר מהומה ביום האבל. כשהסתיימה קריאת איכה עלו כל המשתתפים על הבמה. המארגנים הכינו ברחבה מאות כיסאות פלסטיק לבנים אבל רק מיעוטם התמלא. לצידו על הבמה ישבו רב עם זקן אפור, גברת חבושה כובע קטן שניהלה עמותה שמסייעת לחיילים, משוררת צעירה שלא הכיר והמנחה. כבר כמה פעמים השתתף באירועים כאלה, וגם הפעם התנהלה השיחה בתחילה על מי מנוחות, וכמה ראשים בקהל כבר נפלו לשינה. הרב דיבר על הצורך באחדות ישראל למרות הניגודים, ומנהלת העמותה סיפרה את האגדה מהתלמוד על קמצא ובר קמצא ושנאת החינם ביניהם שבגללה חרב המקדש. שי הכיר את המעשיות האלה בעל פה. לא שילמו לו על ההשתתפות באירוע הזה, ומפאת קדושת היום גם לא ביקש, אבל מחשבה חלפה בראשו אם גם יתר המשתפים נהגו כמוהו, הנה למשל המשוררת הצעירה הזו, שלבשה חולצה ללא שרוולים והתחילה לדבר עכשיו, יכול להיות שלה כן שילמו משהו. היא דיברה על רצח רבין, והמנחה עשה לה פרצוף של מורת רוח. גם מבין שורות הקהל קרא מישהו במחאה למה היא צריכה לדחוף את זה עכשיו. </p>
			<p class="text">״הפצע פתוח,״ הכריזה המשוררת, ״והאחראים לרצח לא באו על עונשם,״ ומנהלת העמותה שעוזרת לחיילים התפרצה לדבריה בצעקות בלי לבקש את רשות הדיבור, אמרה שהיא משמיצה ציבור שלם ושזאת הייתה מחאה לגיטימית על ההסכם הנורא שרבין עשה עם הערבים, וארשת החביבות נעלמה מפניה. התעוררה מהומה והמנחה ניסה להשתיק את שתיהן ולהשיב את הסדר. שי חשב מה לעשות, הרי המשוררת צודקת ואולי חובתו להגן עליה, אבל הוא שנא להתפלש בוויכוחים האלה וגם חשש מכך שקולות המחאה שעלו מהקהל יופנו גם אליו. לכן רק שתק והביט בהבעה עייפה ומהורהרת אל האופק, ולמעשה אל מגרש החניה שצמוד לרחבת העירייה. לא טוב, אמר לעצמו, לא טוב. כשהגיע תורו והמנחה פנה אליו אחז במיקרופון ואמר, כמו בכל שנה, שעלינו ללמוד לחיות אחד עם השני ולהיות סובלניים לדעות של אחרים ושצריך לחוקק סוף־סוף חוקה שתגדיר את הזכויות והחובות של האזרחים. כמה דקות התפתל סביב הנושא הזה ונזהר לא לומר משהו מרגיז עד שהמנחה אמר לו תודה רבה. מעט מחיאות כפיים עלו מהקהל, והוא נאחז בהן כמו טובע. כשהסתיים האירוע והוא ירד מהבמה ניגשו אליו כמה מהתושבים לדבר איתו, ואחת מהם שאלה מתי הוא חוזר לטלוויזיה כי חסרים היום על המסך אנשים נחמדים כמוהו. ״כשיזמינו אותי,״ שי ענה ושמח שמישהי זוכרת. </p>
			<p class="text">בדרך למכונית נתקל במשוררת הצעירה משוטטת במגרש החניה. ״שמחתי להכיר,״ אמר לה, והיא נבהלה כי הגיע מאחוריה. ״אה, זה אתה,״ אמרה כשהסתובבה, וכעבור רגע שאלה במבט מתריס אם הוא באמת מאמין במה שאמר ובכל האחדות המזויפת הזאת שניסו ליצור על הבמה. תעזבי אותי, רצה לומר לה, את חושבת שאני יכול לתקן את כל זה, ומה זה משנה מה אני אומר, ובמקום זה ענה לה בטון מבוגר: ״כן, אני מאמין בדרך האמצע, זה מה שלמדתי בחיים.״ הוא שאל אם היא צריכה טרמפ העירה כי מצאה חן בעיניו ורצה להמשיך לדבר איתה, אבל המשוררת ענתה לו בחיוך שובה לב: ״תודה, יפה מצידך, אבל בן הזוג שלי מחכה לי, ואנחנו נוסעים יחד לירושלים,״ והתרחקה ממנו במהירות לעבר צללית של גבר צעיר ורזה שנשען על מכונית ובא לקראתה לחיבוק. </p>
			<p class="firstspace">העוזרת ג׳ני עבדה אצלם זה שנים רבות. בשנים הטובות באה לנקות פעמיים בשבוע, וברעות קיצצו לפעם אחת. היא הגיעה לארץ לטפל בזקנים עד שהכירה עובד זר אחר והרתה ממנו, והפכה להיות שוהה לא חוקית. </p>
			<p class="text">״סליחה אדון שי,״ פנתה אליו באחד הבקרים כשהגיעה לעבוד, ״אני יודעת שאתה עיתונאי גדול, אולי אתה יכול לעזור. הבן שלי הגיע לגיל שמונה עשרה וגמר בית ספר. הוא ילד טוב ויש לו תעודת בגרות. אבל עכשיו אין לו מה לעשות כי לא נותנים לו מעמד. לא מסכימים לקחת לצבא, לא מקבלים לאוניברסיטה, גם עבודה מסודרת לא ייתנו לו, יכול לעבוד רק בניקיון כמוני. הוא ילד טוב ומחונך. אולי אתה יכול לעזור לנו?״ שי הביט בה בפליאה כי אף פעם לא פנתה אליו בבקשות. הוא זכר את הבן שלה כשהיה קטן ובא איתה בחופשות, באמת ילד חמוד. כדאי שתשאל עורך דין, אמר לעצמו, או שתלך לאחד הארגונים האלה שעוזרים להם, מה היא רוצה ממני. ״אני באמת לא יודע, ג׳ני,״ אמר שי, ״הלוואי שיכולתי לעזור.״ אני מכיר את שר הפנים, אמר לעצמו במחשבה נוספת, ראיינתי אותו לפני כמה חודשים, אבל לא אבקש ממנו טובות ואחר כך אהיה חייב לו, זה לא מקצועי. עבור מי כן תצא מגדרך? עלתה בו בכל זאת השאלה. הוא הביט בה סוחטת סמרטוט בדלי. לא בשבילה, אמר לעצמו, זאת אשמתה שצפצפה על החוק ונשארה כאן כל כך הרבה שנים. הילד מסכן, זה נכון, אבל במקרה הגרוע יצטרך לחזור למולדת שלהם, אף אחד לא יהרוג אותו שם. </p>
			<p class="text">״אולי תבדקי אפשרויות בסקנדינביה או בקנדה,״ אמר לה, בכל זאת רצה לסייע במשהו. ״כן, אני יודעת,״ ג׳ני אמרה, ״אבל כאן זה הבית שלו. כל החברים שלו ישראלים. הוא מדבר רק עברית.״ למה רחמיי לא נכמרים עליה, שאל את עצמו, והכול אצלי בפנים קשה כמו סלע. היא מנקה לנו את האסלות ומכבסת את התחתונים המלוכלכים ומחליפה את המצעים המוכתמים, ואני כזה חרא, לא אכפת לי ממנה בכלל. ״תשמעי, אני אחשוב על זה, אולי יהיה לי רעיון,״ שי אמר וחיבר אוזניות למחשב כדי לא לשמוע את שואב האבק שהפעילה. </p>
			<p class="firstspace">בדמיונו עמד על סיפון מעבורת ישנה בדרך לאי רחוק, דגל יוון התנפנף ברוח החזקה והוא נשם אוויר חופשי והים התיז עליו רסיסים. כשיגיע לאי ישכור חדר בבית אבן אצל אלמנה לבושת שחורים, עם שולחן עץ ישן וחלון שמשקיף מלמעלה אל הנמל. יקנה במכולת מצרכים פשוטים, לחם ועגבנייה ושמן זית וגבינה מלוחה. כל התיירים כבר עזבו, ולבעל בית הקפה יהיה זמן לפטפט איתו קצת בבוקר. שם ייפתח הלב ותצלח עליו הרוח ויצליח לסיים את המחזה. ואולי, אם תהיה האלמנה צעירה יחסית, ימלא גם את מחסורה. די, אמר לעצמו כשהתחיל להעמיק בפרטים של פניה וגופה, כאן תפסיק. </p>
			<p class="firstspace">טרדותיו נערמו זו על גבי זו. כעבור כמה ימים בא שי לדיון בעניינו בבית המשפט לתביעות קטנות. כמעט שנה לפני כן נסע ברחוב צר בעיר ומישהו פתח לפתע את דלת הנהג מתוך מכונית חונה; הוא לא הספיק לבלום והתנגש בדלת וגרם לה נזק. זו הייתה הגרסה שלו, אבל הנהג שתבע אותו טען שהדלת הייתה פתוחה לפחות חצי דקה לפני ששי נתקע בה ושהיה אפשר לראות זאת מרחוק. הם חיכו זמן רב עד שיגיע תורם. הבחור התובע היה צעיר ממנו, מזוקן ורציני, וכששי התיישב על הספסל מאחוריו ונגע בכתפו ואמר לו באדיבות שלום כדי לפוגג את המתח, זכה רק למבט זועם. לא צריך, כולם כועסים כאן, שי מלמל לעצמו, וחיזיון של ארץ אחרת, שלווה יותר, עלה לנגד עיניו. התביעה הייתה על סך יותר משלושת אלפים שקל. מכיוון שהמכונית הייתה ישנה, שי לא קנה ביטוח לנזקי רכוש. בזמן שישב בירכתי האולם והקשיב לדיונים הקודמים למד שהשופטת לוחצת על הצדדים להתפשר. הוא לא התכוון לוותר, באמת חשב שהוא צודק, אבל בינו לבין עצמו הבין שכנראה יצטרך לשלם משהו והחליט שיהיה מוכן להתפשר על שמונה מאות, לא אגורה אחת יותר. כשנקרא מספר התיק שלהם ביקשה השופטת מהתובע שיעמוד מאחורי דוכן העדים ויסביר באמצעות מכוניות צעצוע מה בדיוק קרה. העדות שלו הייתה קצרה ופשוטה. השופטת פנתה אל שי ושאלה אם יש לו מה לשאול את התובע. שי התמהמה, הוא לא התכונן לזה, והשופטת הייתה קצרת רוח. </p>
			<p class="text">״למה פתחת את הדלת לכיוון הכביש בצורה מסוכנת?״ שאל שי את התובע לבסוף, ועוד לפני שהספיק להשיב ענתה השופטת במקומו: ״כי היה צריך לצאת מהמכונית. איזו מין שאלה זו?״ הוא הביט למעלה לעבר כס המשפט וניסה לזהות בעיניה אם שמו ומראהו אומרים לה משהו, בכל זאת אינו ילד והשיג דבר או שניים בחייו, ולא מגיע לו יחס כזה. </p>
			<p class="text">״כן, אדוני, עכשיו תעלה אתה על הדוכן,״ השופטת הורתה לו, וביקשה שיראה לה את גרסתו באמצעות מכוניות הצעצוע הקטנות על הדוכן. אצבעותיו הוליכו אותן מבלי משים הלוך ושוב, והשופטת נזפה בו: ״אדוני, זאת לא פינת משחקים, ספר מה קרה,״ וכשהתחיל להעיד הרגיש שקולו רועד מרוב עלבון. התובע שאל אותו אחר כך כמה שאלות מציקות וסיים בכך שאמר לו שהוא שקרן, ושי הרים את קולו והטיח בו אתה שקרן, והשופטת התערבה ואמרה לשניהם לשבת ולשתוק לפני שתקרא למשמר בית המשפט. ״תכתבי פסק דין,״ אמרה לקלדנית שלה והכתיבה לה בשטף כמה פסקאות. ״גרסת התובע אמינה בעיניי יותר מגרסת הנתבע הרצופה בסתירות ואי־דיוקים,״ סיימה את ההכתבה וחייבה אותו לשלם את מלוא סכום התביעה בתוספת הוצאות. </p>
			<p class="text">שי קם ממקומו בכעס, הוא לא היה מוכן להשלים עם העוול וחשב איך יציג את זה לאלונה שבכלל לא ידעה על המשפט, ואמר לשופטת בקול רועד שעשתה טעות והוא מבקש שתשקול זאת שוב, והיא אמרה לו שעבור כל מילה נוספת שיאמר תקנוס אותו באלף שקל בגין ביזיון בית משפט. הוא הרכין את ראשו ומלמל: ״סליחה, רק שאלה אחת, אפשר בתשלומים?״ והשופטת השיבה בסלידה שזאת לא חנות ולא מתמקחים כאן ועברה לתיק הבא. רק לעיתים נדירות ערבב בין ענייניו האישיים לבין כתיבתו בעיתון, אך הפעם התהלך עם תחושת העוול עוד כמה ימים ורתח מזעם ולא הצליח להירגע, ולכן פתח את הטור שלו ביום שישי במילים: ״לאחרונה נפגשתי עם מערכת המשפט שלנו באופן בלתי אמצעי וחוויותיי היו קשות...״ ובהמשך תיאר את האופן המזלזל שבו נהג בו בית המשפט ופגע בזכותו למשפט הוגן. הוא סיים את המאמר במילים: ״אין ספק, דרושה רפורמה יסודית במערכת המשפט, והיא תהיה כואבת.״ הראיתי להם מה זה, אמר לעצמו בסיפוק כשקרא את הטור בעיתון. </p>
			<p class="firstspace">שי ישב במסדרון של קופת חולים והמתין לבדיקת דם. על צג התחלפו המספרים ורצו מבזקי חדשות. למה מראים כאן חדשות, חשב, במקום תמונות שלוות של כרי דשא ומוזיקה מרגיעה. עיניו נצמדו לעציץ בעל עלים ירוקים רחבים שעמד בפינה. הוא קם לרגע למשש אותם, לבדוק אם הם אמיתיים. דווקא כן. מעניין איך הם שורדים כך בלי שמש, שאל את עצמו. נבדקים יצאו מהחדר מצמידים תחבושת קטנה לזרועם לייבש את שארית הדם. הרופא שלח אותו לשורת בדיקות בגלל תלונותיו על סחרחורות ולחצים בחזה. ככה זה יהיה מעכשיו עד הסוף, אמר לעצמו, בכל פעם ייכשל הגוף בדבר אחר ותשלה את עצמך שאפשר להירפא. </p>
			<p class="text">בחורה צעירה לקחה מספר מהמכשיר והתיישבה בשורת כיסאות הפלסטיק מולו. היו לה שיער שחור ואף חד וזרועות מלאות ויפות. היא שילבה רגל על רגל בסנדלים קלים. היא כתבה למישהו תשובה בנייד בחיוך קטן של עונג. מעניין ממה היא סובלת, שבאה לבדיקת דם ונראית צעירה ובריאה כל כך, חשב, אולי היא בתחילת היריון. איך אגרום לה לשים אליי לב, רק לרגע שתצא מהנייד שלה ותתעניין בי. בלתי אפשרי. תפסיק לבהות בה, אמר לעצמו, והכריח את עיניו לנדוד אל העלים הגדולים של העציץ. הוא התפתה לומר לה משהו, המילים כמעט התפרצו מגרונו, כשהופיע המספר שלו על הצג. מזל, כמעט התבזיתי כמו אשמאי זקן, עדיף לדבר מה שפחות. הוא נכנס לחדר והתיישב מול האחות והניח את זרועו לפניה שתנעץ בה את המחט. ״מה יש לך?״ היא שאלה, והוא ענה שיש לו סחרחורות ולחצים בחזה. ההתוודות הקלה עליו. היא קשרה חוסם עורקים במעלה הזרוע שלו וגיששה באצבעה אחר כלי דם בולט. ״צריך לקחת את החיים יותר בקלות,״ אמרה האחות באדישות, והוא הרגיש את הדקירה ונשם עמוק כמה שניות עד שהכאב חלף.  </p>
			<p class="firstspace">הוא כתב לעומר והפציר בו שיספר איפה הוא נמצא ומה קורה איתו. עומר שלח צילום של עצמו עומד בטיילת עטוף במעיל גשם גדול ומאחוריו גלגל ענק וחשרת עננים וים סוער. אני באטלנטיק סיטי, כתב, ושי נזכר שכשגרו בניו יורק חשב פעם לנסוע לשם להרוויח כסף בקזינו אבל אלונה אמרה לו שזה מקום עלוב. ״מה אתה עושה שם?״ שאל, ועומר ענה שהוא עובד בחנות מחשבים. בתמונה נראה חיוור ולבד, אבל גם כאן היה כזה, שי אמר לעצמו, ולפחות עכשיו הוא נמצא בהרפתקה ומכוון בעצמו את חייו. ״מתגעגע אליך,״ כתב, ועומר שלח אגודל זקור בתגובה. </p>
			<p class="firstspace">הזמר מוריסי הגיע שוב להופיע בארץ, ושלחו את שי לכתוב ביקורת. כשעלה האמן לבמה התפעל שי כמה טוב וגברי הוא נראה, יפה יותר משנראה בשנות צעירותו שבהן היה מוזר ולא מושך ופניו היו משומנות. הוא מבוגר ממני בעשר שנים, אמר לעצמו, ותראה איזה יופי, רק משתפר. ההופעה הייתה בעמידה, והקהל רקד והתלהב. פה ושם זיהה שי בחושך אנשים מבוגרים שהכיר מהעיר משנים עברו. מוריסי שר בקול החזק שלו על בדידות ואהבה נכזבת, ושי נסחף בעוצמה של השירים והם חדרו לתוך ליבו כאילו הוא שומע אותם בפעם הראשונה. בערך באמצע ההופעה, כשהקהל היה חם, אמר מוריסי שעכשיו ישיר שיר חדש על השריפה בכנסיית נוטרדאם בפריז. שי התרכז והקשיב היטב למילים. ״נוטרדאם, לא ישתיקו אותנו, אנחנו יודעים מי הצית אותך,״ שר מוריסי, וברקע רץ שוב ושוב צילום של הכנסייה הבוערת, ״יד קרה נגעה בי, אמרו לנו שזה לא היה טרור,״ ושי מיד בדק בנייד אם הבין נכון, ואכן כתבו באנגליה שהוא מאשים את המוסלמים בהצתה, ושבגלל זה השיר לא מושמע בכל מיני מקומות. אבל כאן הריע לו הקהל, אולי לא התעמק במילים ואולי הסכים. שי ידע שמוריסי שונא מהגרים ואת מה שהם מביאים וזה קצת הטריד אותו, אבל אהב אותו מצעירותו וגם העריך את האומץ והחספוס שלו. כך צריך להיות אמן, שי אמר לעצמו, תראה איך הוא עומד על הבמה כמו מלך ונכנס לאנשים ללב, וחזר לשיר איתו ולהתנועע עם הקצב של הגיטרות והבס ושכח מהתחלואים שלו והרגיש טוב. </p>
			<p class="firstspace">כמה ימים לפני הבחירות ירד שי לשוק לכתוב את הטור המסורתי שלו. במערכת העיתון היה ידוע שמזמינים ממנו כתבה כזו לפני הבחירות וכך ממלאים עמוד, והתבדחו על זה עם עורכים צעירים שלא הכירו את המנהג. הוא קנה בשוק לעיתים קרובות והכיר את בעלי הדוכנים ולא הגיע לשם כזר. לפני שהתחיל את סיבוב הקניות פינק את עצמו בדרך כלל בצלחת מרק במסעדה תימנית באחת הסמטאות או בפיתה מלאת בשר, ואחר כך הסתובב עם עגלת קניות ישנה על גלגלים, כמו טיול עם כלב, ומילא אותה בירקות ובפירות שקנה. הוא הכיר את המוכרים וידע על מי אפשר לסמוך וממי צריך להיזהר שלא ידחוף ענבים רקובים בתחתית הקופסה. לקראת הבחירות בא אליהם בלי העגלה ועם פנקס קטן. הם שיחקו את התפקיד שלהם ואמרו לו דברים צבעוניים על המתמודדים ועל המפלגות. קונים מסביב הביעו גם הם את דעתם, והוא הקשיב להם וניסה להבין את רחשי ליבו של העם. הוא היה מקצועי והגון, ואף פעם לא המציא שום דבר. אחר כך רקח מזה בבית שמונה מאות מילים של תיעוד והגיגים לקראת הבחירות. לפני עשרים ושבע שנים כשהתחיל במסורת היו לעיתון כמעט מיליון קוראים שהתייחסו למה שכתב ברצינות, פעם אחת אפילו הצליח לחזות מהפך, ועכשיו הכול שוקע מיד במדמנה העצומה. </p>
			<p class="firstspace">בשעה מוקדמת בליל הבחירות התבהרה התוצאה, ולא היה צריך לחכות עד הבוקר — ניצחון מוחץ לימין. הכי קיצוניים ישבו הפעם בממשלה. העורך ביקש משי לקבל טור עד חצות. אלונה ישבה בהלם על הספה מול המסך והתכתבה עם חברות שאיימו לרדת מהארץ. ״אני מכבה,״ אמרה לו, ״לא עומדת בזוועה הזאת.״ אבל שי שמר על קור רוח. הוא רצה לכתוב משהו מיוחד, לא כמו כל הפרשנים. לא ראיתי מה יצא לי מכל אנשי המרכז הנאורים האלה כשהיו בשלטון, אמר לעצמו, ונזכר בפגישה המשפילה שלו עם לפיד. הוא נשם עמוק והקליד כותרת בקלילות של פסנתרן: <span class="bold">לכבד את רצון </span><span class="bold">הבוחר</span>. קל להיסחף לנבואות שחורות, כתב בפתיח, אבל המציאות מוכיחה שפוליטיקאים קיצוניים מתמתנים כשהם מגיעים לשלטון. כשישבו בכורסאות השרים דברים ייראו להם אחרת. בנוסף, כתב, אחרי שנים של תיקו הפעם העם הביע את רצונו בבירור ויש לאפשר לממשלה הנבחרת לבצע את המדיניות שלמענה נבחרה. זו דמוקרטיה, והשמש תזרח גם מחר. אחרי שהשלים חמש מאות מילה עבר עליהן במהירות, תיקן ושייף פה ושם ושלח לעורך. הדלת בחדר השינה הייתה סגורה, הוא הציץ פנימה וראה שהאור כבוי. אלונה ניסתה לברוח לשינה. הוא הכין לעצמו כוס תה צמחים והשתרע מול הטלוויזיה ושמע את גיבובי המלל וניסח בינו לבין עצמו משפטים פוקחי עיניים שהיה אומר אילו הזמינו אותו לאולפן, עד שגם עיניו נעצמו. באמצע הלילה נכנסה גוני הביתה וניערה אותו בכתף, ״אבא נרדמת, תעבור למיטה,״ והוא מלמל אליה ואמר תודה חמודה זה בסדר. בבוקר אסף את העיתון מחוץ לדלת וראה את הטור שלו במרכז העמוד הראשון. חיוך רחב כיסה לרגע את פניו. מזמן לא הייתי שם, אמר לעצמו, טוב לחזור. </p>
			<p class="firstspace">לפני הצהריים קיבל הודעה ממספר לא מזוהה. ״שמי ערבה ואני עוזרת הפקה בערוץ...״ הציגה את עצמה הכותבת, וליבו של שי ניתר בקרבו. ״רצינו להזמין אותך לאולפן הערב לשידור על תוצאות הבחירות בעקבות המאמר שכתבת.״ הוא המתין כמה שניות כדי לא להיראות להוט מדי וכתב: ״נעים מאוד, אבוא בשמחה.״ ערבה ענתה לו: ״מצוין, נהיה בקשר לגבי השעה וההסעה.״ אני חוזר, אמר לעצמו והוצף באנרגיה שלא הרגיש שנים, ורגליו נשאו אותו סביב הסלון בריקוד מוזר. </p>
			<p class="text">הוא התקשר לאלונה לספר לה. היא אמרה יופי אבל לא נשמעה לו מספיק נלהבת. ״מה אתה מתכוון ללבוש?״ שאלה, והוא ענה שחולצת כפתורים חלקה וז׳קט. אלונה אמרה שחם בשביל ז׳קט, ושי אמר שזה נראה יותר מכובד. הוא גם חשב שז׳קט יסתיר את הכרס ואת הזיעה שעלולה לבצבץ בבתי השחי, אבל את זה לא אמר לה. אחר כך כתב גם לגוני, והיא ענתה לו יופי אבא והוסיפה שני לבבות. הוא פתח את ארון הבגדים וחיפש את הבגדים המתאימים לערב. מזמן לא קנה בגדים חדשים, וזה ניכר במלתחה שלו. הוא ניסה כמה חולצות שנראו הדוקות או רפויות מדי על גופו שהשתנה ואחרות שהיו טובות מבחינת הגזרה אבל מוכתמות בכתמים קטנים שאפשר להשלים איתם ביום־יום אבל לא לצורך הופעה בטלוויזיה. גם הז׳קטים שמדד, שנשמרו מהתקופה שהופיע על המסך דרך קבע, נראו מרופטים. צריך לקנות בגדים, אמר לעצמו. </p>
			<p class="text">הוא כבר היה בדרך החוצה כשנתקל בדמותו במראה בכניסה ונבהל. אני נראה תימהוני, אמר לעצמו, המשקפיים היו קצת עקומים מאז נפלו ליד המיטה ואלונה דרכה עליהם בטעות, והשיער ארוך מדי ואפור ולא מסודר, שערות הגיחו באופן מביש מהאוזניים, וסביב האף התפשטה אדמומית בגלל צינון. כל זה התנפל עליו פתאום מתוך המראה. קודם אקפוץ לדיזנגוף סנטר לקנות בגדים באחת מהרשתות העממיות, אמר לעצמו, ואלך להסתפר. אחר כך אעבור אצל האופטומטריסט שיישר את המשקפיים כמה שאפשר, וכשאחזור הביתה אטפל בענייני הפנים. הוא יצא לעיר והלך במהירות מתחנה לתחנה כדי להספיק הכול. </p>
			<p class="text">בשעה ארבע וחצי חזר הביתה עם שקית בגדים ותספורת קצוצה לראשו ומשקפיים מיושרים כמה שאפשר. הוא נכנס לחדר האמבטיה והתגלח היטב ותלש שערות מכוערות מהאוזניים ומרח סביב האף קרם מרגיע שמצא בין התכשירים של אלונה. בינתיים לא שמע מעוזרת ההפקה, אבל אמר לעצמו שיש להם יום לחוץ במיוחד סביב תוצאות הבחירות ושעוד מעט ודאי תעדכן אותו. הוא ישב מגולח ומסופר ורענן בפינת העבודה שלו וכתב על פתקה כמה משפטי מפתח לקראת השידור. גוני יצאה מהחדר שלה להכין לה משהו לאכול ואמרה לו תתחדש על התספורת ושאלה מתי הוא יוצא לאולפן. ״יותר מאוחר,״ ענה, והיא המהמה וטחנה במיקסר שייק מירקות ועשבי תיבול. הגיע הזמן להתלבש לקראת השידור. הוא לבש את הבגדים החדשים ואפילו תחתונים חדשים. אחר כך ישב על הספה מול הטלוויזיה וחיכה לקריאה. לקראת השעה שבע פקעה סבלנותו, והוא כתב לערבה עוזרת ההפקה בדחילו ורחימו מתי תגיע המונית שתיקח אותו לאולפן. הוא ראה שהמסרון הגיע אליה ושקראה אותו אבל לא השיבה. הרבה עומס יש עליהם עכשיו, המשיך לתרץ לעצמו, ובינתיים התחילה המהדורה המרכזית של שעה שמונה. הוא הסתכל על הדוברים פותחים וסוגרים את הפיות שלהם ולא שמע מה הם אומרים. </p>
			<p class="text">אלונה באה הביתה בשמונה וחצי ושאלה מה קורה. היא לבשה שמלה פרחונית יפה עם מחשוף קטן ונכנסה לחדר השינה להחליף בגדים. ״תתקשר אליהם,״ אמרה לו, ״הם לא יכולים להחזיק אותך ככה,״ והוא כתב לערבה שוב, הפעם בטון קצת יותר נמרץ, ושאל מה קורה. ״בודקת,״ ענתה לו הפעם מיד. הם לא עושים לי את זה, אמר לעצמו בזמן שאלונה הכינה לעצמה תה צמחים מרגיע. </p>
			<p class="text">קרוב לעשר הופיע מסרון שאמר נורא מצטערת, זה לא יקרה היום, נכנסו הרבה דברים דחופים. ממש סליחה. הוא ניגש לחדר ופשט את הבגדים ונשכב במיטה וכיבה את האור. </p>
			<p class="firstspace">בתקופת הכוכבות שלו, כשהיה בן שלושים ומשהו, כתב שי ספר מתח. הגיבור היה בלש תפרן שחקר רצח של איש עשיר במלון יוקרה בעיר והסתבך בקשר רומנטי עם המאהבת שלו, שהפכה אט־אט להיות החשודה העיקרית. הוא הושפע מסימנון ומצ׳נדלר ותיאר את האפלולית הנעימה והמוכרת של העיר. הגיבור היה שילוב של עצמו עם בלש ביחידה המרכזית ששתה לפעמים עם העיתונאים בלילה. הספר זכה ליחסי ציבור טובים ולביקורות די אוהדות, אבל מכר מעט עותקים ונשכח מהר. לפעמים נכנס לחנות ספרים ובדק ולא מצא לו זכר. </p>
			<p class="text">כשהיה צעיר אהב לקרוא הרבה, אבל אחרי שנולדו הילדים ובמערבולת העבודה ואחר כך כשנלכד בפיתויים של המחשב איבד את הריכוז הדרוש לזה, ומעטים הספרים שצלח מהתחלה עד הסוף. בדרך כלל לקח ספר ליד וזנח אותו אחרי כמה עמודים. כדי למצוא מחדש את הריגוש חזר לסופרים ישנים שאהב, למשל המינגוויי וא״ב יהושע וקאמי, אבל גם בשבילם לא הייתה לו כבר סבלנות, והיד נשלחה כל הזמן לגירויים הממכרים של הנייד. הוא ידע שגם אחרים בקושי קוראים כי לא שמע אף אחד מדבר על ספרות. מתוך צער אמיתי על כך, יזם לפני כמה שנים סדרת ראיונות עם סופרים עברים. העורך אמר לו שזה לא מעניין אף אחד, אבל הסכים להקדיש לזה שני עמודים במוסף התרבות פעם בחודש, אולי זה יעזור לשפר את התדמית של העיתון שהתדרדרה בשנים האחרונות. ראשון ראיין את אתגר קרת. הוא הכיר אותו מאז היו צעירים בעיר וישבו באותם מקומות והכירו פחות או יותר אותם אנשים; פעם אפילו חשבו לכתוב יחד משהו לטלוויזיה שלא יצא לפועל כי אתגר נהיה עסוק בדברים אחרים. הם גרו לא רחוק זה מזה, ולפעמים נפגשו באקראי בשדרה. לצורך הריאיון נפגשו בשעת בוקר בקפה הקבוע של אתגר וישבו בשולחן פנימי כדי שלא יפריעו להם. אתגר היה מאוד נחמד אליו ודיבר אליו כמו לחבר, אבל באמצע הריאיון, אחרי יותר מחצי שעה, שי שם לב שמשום־מה ההקלטה נעצרה, והיה לו נורא לא נעים אבל היה צריך לבקש מאתגר לעצור ולהתחיל מהתחלה. אתגר היה חמוד והתייחס לזה בספורטיביות וסיפר סיפור מצחיק שקרה לו פעם, ושי חשב כמה הוא שופע קסם ויצירתיות, וכששלח את הריאיון למערכת כעבור כמה ימים נתן לו כותרת ״הקוסם״. </p>
			<p class="text">אין בזה מספיק בשר, התרה בו העורך אחר כך, זה לא מספיק עסיסי, ושי התרעם כי דווקא מילא את הריאיון בסיפורים מצחיקים שקרת סיפר לו. אנחנו לא החוג לספרות, השיב לו העורך, וגברת כהן מחדרה רוצה לקרוא קצת רכילות שיהיה לה מה לחלוק עם החברות והמשפחה שלה, ואתה מונע את זה ממנה. מה למשל אתה רוצה, שאל שי, תן לי דוגמה, והעורך אמר, יש כנראה סיפור רציני בין עמוס עוז לאחת הבנות שלו, היא לא מדברת איתו כבר שנים, אנשים רואים אותו מחכה לה מתחת לבית, והיא לא מוכנה לזרוק לו אפילו מילה, תנסה לברר מה קורה שם ותראיין אותו על זה. זה משהו שיעניין אנשים לקרוא. איך אפשר, שי התרעם, הוא לא יסכים לדבר על זה בחיים. ובכל זאת כשהסתיימה השיחה עם העורך שי חשב שאולי יוכל להוביל את עוז לשם בצורה תרבותית ועדינה, אולי דווקא ירצה לדבר על הפצע, וניסה להשיג איתו ריאיון דרך ההוצאה לאור שלו, אבל עוז שיחק אותה קשה להשגה במשך תקופה ארוכה, לא הסכים אבל גם לא סירב במפורש, כל המשא ומתן היה באמצעות ההוצאה לאור, ומעוז בעצמו לא שמע. בשלב מסוים שי ביקש רשות לשלוח לו דואר אלקטרוני ולהסביר את כוונותיו הטובות אבל אמרו לו שעוז לא משתמש בזה, אצלו הכול עדיין במכתבים. כעבור כמה חודשים התפרסם ספר חדש של עוז, והוא נתן ריאיון לעיתון מתחרה. איזה ריאיון משעמם ונפוח, שי אמר לעצמו והבין שהוליכו אותו שולל. אין לך מה להצטער, אמר לו העורך, הוא כבר לא מעניין אף אחד חוץ מכמה זקנים. בכל זאת שי התקשר אל הבת ואמר לה שהוא רוצה לראיין אותה על ספרי הילדים שלה. הם קבעו בבית קפה ומהרגע הראשון שם לב שהיא מתוחה וחשדנית כלפיו. אחרי כמה שאלות ריכוך הגיע לנושא שעניין אותו באמת, ושאל איך אבא מתייחס לספרים שלה, ואז עשתה לו הבת של עמוס עוז פרצוף נורא ואמרה שזו שאלה משפילה שהיא לא מוכנה לענות עליה, והוא ניסה לעקוף אותה סחור־סחור אבל בכל פעם שהתקרב היא נרתעה כאילו נגע בפצע פתוח, עד שהתנצלה וקמה ואמרה שהיא לא רוצה את הריאיון הזה. </p>
			<p class="firstspace">ביום שישי בצהריים קנה שי חלה לשבת וקצת רוגלך שגוני אהבה, אבל כשניסה לשלם הכרטיס לא עבר. ״לא יכול להיות,״ אמר לקופאי וניסה שוב, ובינתיים התור מאחור התארך ונשמעו קולות של חוסר סבלנות. הוא השאיר את המאפים ויצא אל הרחוב הסואן והתקשר אל מוקד טלפוני שלא אויש בסופי השבוע ונתן רק מענים ממוחשבים בקול של מתכת. ״הכרטיס נחסם עקב עיקול,״ הצליח בסוף לקבל הסבר מהמכונה, והוא קילל ובעט בעמוד חשמל וידע מיד שזה בגלל פסק הדין של התאונה שעדיין לא שילם. הוא התכוון לערער עליו ושכנע את עצמו בלי לבדוק שערעור דוחה את התשלום. כמה דקות אחר כך אלונה התקשרה ושאלה אם הוא יודע למה הכרטיס שלה חסום, והוא נאלץ לספר לה על פסק הדין ועל התביעה שהסתיר מפניה. </p>
			<p class="text">״למה לא סיפרת?״ שאלה אלונה בכעס, ״ומי לא משלם פסק דין?״ והוא הצטער על כך שייכנסו לשבת בריב. כל השבת הסתובב מלא תחושת עוול, וביום ראשון בבוקר ביקש להסיר את העיקול עד לאחר הערעור שיגיש, ובמענה הטלפוני השיבו שזה בלתי אפשרי, וגם שסכום החוב תפח בכמה מאות שקלים משום שלא שילם אותו בזמן. ״זאת סדום, בושה!״ צעק והצטער שאין כבר שפופרת שאפשר לטרוק. לא היה לו מניין לשלם סכום כזה. הוא נאלץ להתקשר לאלונה, והיא אמרה שתבקש מיוליוס מקדמה למשכורת וחבל שדברים כאלה קורים ושכל דבר שהוא נוגע בו מתחרבן. </p>
			<p class="firstspace">אחרי הבחירות התרחשו אירועים פוליטיים סוערים, ושי הגיב עליהם בטורים שלו. הוא לא התרגש מהם. ראיתי כבר הכול, אמר לעצמו, ואין חדש תחת השמש. הם ידברו גבוהה־גבוהה אבל לא יעשו הרבה, מה שהיה הוא שיהיה, מושחתים ימשיכו לגנוב וצדיקים בעיני עצמם ימשיכו להטיף, ועגלת המדינה תמשיך לקרטע קדימה כפי שהיה תמיד. זו הייתה רוח הדברים בטורים שלו, שנדחקו שוב לעמודים הפנימיים. הוא ניסה לכתוב בתבונה של מבוגר שכבר ראה הכול, להבדיל את עצמו מהעיתונאים הצעירים שנרעשים מכל התבטאות של פוליטיקאי, ושילב בטקסט חוט של אירוניה דקה חבויה מתחת למילים, עדינה כמו תחרה, אבל אף אחד לא קלט אותה. אנשים התרגלו לאכול זבל, אמר לעצמו, חטיפים מלאים סוכר ומלח, ולא מסוגלים להבחין בטעמים מעודנים שהכין שף. אני שף של מילים, לא מוכר בדוכן נקניקיות. שוב הצטברה בתוכו צעקה שלא ידע איך ירוקן אותה. </p>
			<p class="firstspace">גוני לחצה עליו שידאג להם לדרכונים זרים כדי שתוכל ללמוד ולחיות באירופה. עוד שנה נותרה לה עד לגיוס, והיא הודיעה שתעשה מה שהיא יכולה כדי לא להתגייס. שי התווכח איתה, גם אלונה לא ראתה את זה בעין יפה, אבל גוני לא השתכנעה. הם לא רצו למתוח את החבל יותר מדי מחשש שתחדל לחלוטין ללכת לבית הספר ולא תעשה את בחינות הבגרות. כשדיברה על אירופה עיניה נצצו. </p>
			<p class="text">״לא טוב לך פה? למה את רוצה לנסוע?״ שי שאל אותה, והיא צחקה ואמרה שכאן זה גטו ולא טוב להיות כלואה בכלוב ושיסתכל על עצמו. הוא לא נעלב ממנה כי אהב אותה ללא תנאי. </p>
			<p class="text">״זה יהיה טוב גם בשבילכם,״ ניסתה גוני לשכנע אותו. ״כמו שזה נראה כולנו נצטרך לברוח מכאן בקרוב. אז כדאי שתהיה לכם אזרחות ולא תהיו פליטים עלובים שטובעים בים.״ גוני אמרה שהרבה משפחות של חברות שלה הוציאו דרכון פורטוגלי ושזה עדיף על דרכון פולני. שי לא הכיר שום קשר שלהם לפורטוגל וגם קרא שהנתיב הזה נחסם בגלל פרשת שחיתות. כדי לפעול בכיוון הפולני היה צריך לקבל פרטים מאימא שלו, והוא היסס לדבר איתה על זה, כי במשפחה שנאו באופן מסורתי את פולין האנטישמית וכל מה שקשור בה. אורי צבי גרינברג היה לקוח שלהם בחנות וכתב הקדשה לסבא של שי על עותק של <span class="bold">רחובות הנהר</span>. ״לכי את לדבר עם סבתא,״ הציע שי לגוני, ״היא תמיד שואלת למה את לא באה לבקר.״ גוני אכן ביקרה אותה ושיקרה שהיא מכינה עבודת שורשים, למרות שכבר כתבה אותה בבית הספר היסודי חמש שנים לפני כן. באמתלה הזו קיבלה מאימו את הפרטים הנדרשים וגם מסמכים חיוניים המוכיחים שהוריה נולדו בפולין וחיו בה עד שעלו ארצה בשנות השלושים. שי ניגש עם המסמכים לעורך דין שמטפל בעניינים האלה. הוא בחר בו לפי דיוקנו באתר שנראה לו סולידי ולפי המלצות של לקוחות מרוצים שהופיעו שם. בפגישה פנים אל פנים הדברים נראו פחות זוהרים, המשרד היה די עלוב ומואר בנורות דלוחות, ועורך הדין נראה טרוד ולא בריא והשולחן שלו היה מכוסה בהררי נייר מוטלים בחוסר סדר. אחרי ששמע בקצרה את הפרטים ביקש עורך הדין תשלום מראש של חמשת אלפים שקל ושי, שנדהם מהסכום, ניסה להתמקח ושאל מה הסיכויים. </p>
			<p class="text">״זה נראה בהמשך, אלה תהליכים מסובכים עם הרשויות הפולניות שלוקחים זמן,״ ענה עורך הדין בקוצר רוח והסביר שהוא עובד בשיתוף פעולה עם משרד בוורשה. שי שאל אם אפשר לשלם בתשלומים, ועורך הדין חיטט באוזן ואמר שאפשר עד שלושה. הוא קם כבר להסתלק משם כשעורך הדין הסכים שייתן עכשיו אלף על החשבון ואת היתר ישלם בהמשך התהליך. </p>
			<p class="text">״בסדר,״ אמר שי והוציא כרטיס אשראי, אבל עורך הדין אמר שהוא לא מקבל כרטיסים ושלח אותו לכספומט בפינת הרחוב הסמוך להוציא מזומן. בסדר, שי אמר, כבר חוזר, אבל כשיצא לאוויר הרחוב נשאו אותו רגליו משם. שיזדיינו הפולנים, מלמל והסתכל לאחור לוודא שעורך הדין לא רודף אחריו. </p>
			<p class="firstspace">אלונה נסעה ליריד האמנות הגדול בבאזל עם נטע יוליוס. הוא ביקש שתשתתף איתו בפגישות עם אמנים וגלריסטיות מהעולם ותייעץ לו בקשר לרכישות לאוסף. היא סיפרה על זה לשי רק יומיים לפני הנסיעה, והוא תמה על ההודעה המאוחרת. </p>
			<p class="text">״זה התארגן רק בימים האחרונים,״ הסבירה אלונה, אבל כששי נכנס לאתר של היריד ראה שהיה צריך להירשם לפחות חודשיים מראש. הוא לא התכוון להתעמת איתה אבל בלילה במיטה כשנשכבו לישון לא התאפק. </p>
			<p class="text">״אתה לא מתבייש לבדוק אותי?״ הטיחה בו והסבירה בכעס שיוליוס נרשם מזמן אבל רק לפני כמה ימים הזמין אותה להצטרף. היא קמה למטבח ומזגה לעצמה מים קרים וכשחזרה אמרה שנורא מחניק בחדר. שי רצה לשאול אם יישנו שם בחדרים נפרדים אבל עצר. אם תמשיך לשאול תאבד את שארית כבודך בעיניה, אמר לעצמו. אחרי שיוליוס קנה את הגלריה הוא העלה את שכרה של אלונה, ועכשיו הרוויחה הרבה יותר ממנו. היא הפסיקה לשאול איך מתקדם המחזה שלו ולא דיברה איתו על מה שכתב בעיתון, כנראה בכלל לא קראה. אני כבר כמו פנסיונר בעיניה, היא התייאשה ממני, אמר לעצמו וסובב אליה את הגב. היה קשה לו לישון עם המחשבות האלו, ובאמצע הלילה קם לסלון ופתח את הטלוויזיה, וכשזפּזפּ נתקל בערוץ הציבורי בתוכנית ישנה שבה השתתף לפני כמעט עשרים שנה לרגל יום הזיכרון לשואה. הוא נבהל ממראהו הצעיר ומקולו שנשמע לו מוזר. המשפטים שאמר היו ארוכים ומפותלים והוא נראה לעצמו כאדם זר. תתקדם, מה אתה רוצה להגיד, נזף בבן דמותו הצעיר על המסך, כאשר זה שטח את מחשבותיו על כך שאפילו בגטו ורשה היה פילוג וריב בין הימין לשמאל, הוא שמע על כך רבות מאימא שלו כשהיה ילד, ולבסוף אמר שהלקח הוא שעלינו להיות מאוחדים. הוא נשמע לעצמו כמו הילד הטוב של הכיתה שתמיד מנסה לרצות את המורה ואף פעם לא יגיד שום דבר מרגיז, עד שהילדים האחרים מואסים בו ומקיפים אותו בפינת החצר וחובטים בו כולם ביחד. החולצה שלבש בשידור הישן עדיין הייתה תלויה בארון שלו, אבל את המשקפיים העגולים, שסימנו אז את היותו איש רוח חושב, החליף מאז כמה פעמים במסגרות מרובעות יותר. </p>
			<p class="text">כשחזר למיטה אלונה השמיעה מלמולים מתוך שינה. שי ליטף את שערה, והיא חייכה לרגע, נצמד אליה מאחור והיא מלמלה: ״לא, אי אפשר עכשיו,״ והוא הצטנף בפינתו. כעבור יומיים נסעה כמתוכנן לשווייץ. הוא צפה מהמרפסת כשיצאה לפנות בוקר מהבית. הנהג עזר לה לשים את המזוודה הקטנה בתא המטען, והיא נכנסה מחייכת אל המכונית שבה חיכה לה יוליוס.</p>
			<p class="firstspace">כשהתחילה המחאה נגד הממשלה חשב שי שתסתיים עד מהרה. הוא ראה בטלוויזיה את הפנים של המפגינים וקרא את הדברים שכתבו ברשתות החברתיות ואמר לעצמו, אני מכיר אותם, אלה יתעייפו מהר. אין להם אורך נשימה. עכשיו הם כועסים, אבל עוד מעט יתרגלו וימשיכו בחייהם הנוחים. לאחר כמה שבועות, כשהמחאות בכל זאת המשיכו, הלך במוצאי שבת להפגנה הגדולה בעיר לראות אותה במו עיניו. הוא לבש בגדים אפורים והשתרך בין הקהל הגדול כחפרפרת. פה ושם ראה פנים מוכרות של הורים שילדיהם למדו עם ילדיו בבית הספר ושל אחרים שהכיר מחייו בעיר והנהן אליהם לשם הנימוס בלי להחליף מילים. רובם נשאו דגלי ישראל, ושי רשם לעצמו בנייד שהם נאחזים בהם כמו ילדים. הוא השתחל לקהל הצפוף מול במת הנואמים, וגבר עם חצוצרה מפלסטיק תקע לו חזק ליד האוזן עד ששמע בה צפצופים ולכן התרחק לאחור. הוא ספר בקהל ראשים עם כיפות והגיע לשניים, וגם ניסה לזהות כמה מזרחים היו שם. זמרת צעירה שלא הכיר שרה התקווה, והם הצטרפו אליה בקול רם ובדבקות. אנשים מן היישוב, רשם בנייד. לא מעיירות פיתוח, לא מהשכונות. בעלי בתים אמידים. ומילואימניקים זקנים, הוסיף וחייך לעצמו לרגע. הוא בעצמו לא עשה מילואים כבר עשרות שנים וגם לא התגעגע אליהם. הוא חיפש בהמון מישהו שיפנה אליו מבט, שיכיר אותו, אבל איש לא הסתכל. עכשיו הם הריעו למנהיגה שלהם שעלתה על הבמה, יפה וגבוהה ובידה התנופף דגל. היא נראית ומדברת כמו מדריכה בצופים, שי חשב, כזו שיודעת לקשור טוב־טוב בולי עץ ולבנות כתובת אש שמדליקים במסדר בלילה. הוא נרתע ממנה ונמשך אליה וכדי ליצור שליטה רשם כמה הערות בנייד שלו. חסר עומק, כתב. סיסמאות. אחד־אחד עלו הנואמים לבמה, שתי נשים וגבר, והטיחו דברים קשים בראש הממשלה, ושי הסכים לרובם בשכל אבל הרגיש שגופו נרתע מהם. אנשים טובים במובן הרע, כתב בקדחתנות בנייד. מלאים מעצמם. אנשי בסדר, תקתק בחיוך רחב ומוזר, מתחמקים מהבעיות הגדולות. תוקעים סיכות בבובת וודו. מרגע לרגע גבר הריחוק שלו מהם. מיד כשחזר הביתה שלף ספר מהמדף ונשף עליו לנקות את האבק וחיפש את העמוד הנכון. ״יוצאים אנשי בסדר לגן לתקוע נודות כחלחלים של סיפוק עצמי לגביעי הפרחים. אנחנו אנשי בסדר, אנשי בסדר גמור. דור הולך ודור בא ואנו עומדים לעולם״, ציטט מחנוך לוין והביט במסך בשביעות רצון, והטור קלח מבין אצבעותיו. כשסיים יצא שי אל המרפסת והסתכל אל הרחוב שעמד שקט במוצאי שבת. הוא חשב מה מצפה לו בשבוע הבא. לא הרבה, אמר לעצמו, כרגיל. חריף מדי הטור הזה, חשב, למה לך להסתבך. אחרי זה לא תוכל להראות את הפרצוף שלך ברחוב. הוא חזר למחשב ומחק את חנוך לוין ומיתן את מה שכתב על המפגינים והשאיר רק ביקורת מרומזת וחמוצה עליהם שמשתמעת בין השורות אך אינה נאמרת במפורש. </p>
			<p class="firstspace">״עצום עיניים ותחשוב על מקום שמרגיע אותך ותכף אמדוד לך שוב,״ ביקשה רופאת המשפחה. כשהתחיל לבוא אליה אחרי הצבא הייתה רופאה צעירה ועכשיו עמדה על סף פרישה. היא הסתכלה עליו תמיד במבט טוב ומרוחק של מי שמכיר אנשים, אבל לא רוצה להיכנס יותר מדי לחייהם. מגע היד שלה כשמיששה את הבטן או הידקה את מד לחץ הדם סביב זרועו היה נעים, אבל שי הצטער שלא נתנה לו פתח לשוחח יותר על עצמו וגם לא סיפרה לו דבר על אודותיה. </p>
			<p class="text">״הערכים גבוהים ואתה לא רגוע,״ הסבירה, ושי עשה כמצוותה ויצא מהחדר וישב על כיסא כתום בחוץ. במקומו נכנסה האישה הצעירה שראה לפני כמה שבועות בתור לבדיקת הדם, אז נראתה בריאה לגמרי ועכשיו הייתה בבירור חיוורת. הוא שמע מעבר לדלת במעומעם את קולה ואת שאלותיה של הרופאה, וניסה להתרכז ועצם את עיניו והעלה מולן תמונת אמפיתיאטרון שגילו באחד ממסעותיהם לאיי יוון, חבוי מאחורי סבך של הרדוף הנחלים ועצי תאנה בניחוח עז של קיץ. הוא ישב על יציע האבן והביט על הבמה, ועל הים שהשתרע מאחוריה ללא גבול, וחשב על הקהל שצפה כאן ב<span class="bold">אדיפוס</span> או ב<span class="bold">מדיאה</span> לאור לפידים בפעם הראשונה. הילדים היו קטנים והתרוצצו על הבמה העתיקה, ואלונה השתעשעה איתם בצחוקים והייתה הכי יפה בעולם. אפשר למות פה עכשיו מאושר, אמר אז לעצמו, או בעוד אלף שנה, זה לא משנה. הדלת נפתחה והבחורה החיוורת יצאה מהחדר מתייפחת, והרופאה יצאה אחריה ואמרה לה: ״תעשי את הבדיקות מה שיותר מהר ותתקשרי אליי,״ ואז העיפה בו מבט ואמרה: ״בוא תיכנס, אמדוד לך שוב.״ </p>
			<p class="text">שי ישב על מיטת הטיפולים וחיכה שהרופאה תסיים לכתוב במחשב. כשהצמידה את רצועת המכשיר לזרועו השמיעה אנחה חרישית. היא ניפחה את הבלון ושחררה אותו לאט ואמרה: ״קצת יותר טוב אבל עדיין גבוה, אוסיף לך עוד תרופה.״ אחר כך הסתכלה בתוצאות של בדיקות הדם ואמרה שכדוריות הדם שלו קצת נמוכות ואולי בגלל זה הוא מרגיש חולשה. </p>
			<p class="text">״אתה אוכל כמו שצריך?״ שאלה, והוא הביט בצמידי הזהב הדקים שענדה על פרק היד ועל צווארון חולצת המשי הכחולה שלבשה. מישהו אוהב אותה מאוד ודואג לה, אמר לעצמו, היא מתבגרת נהדר. ״אתה צריך לאכול,״ אמרה הרופאה, ״בשר, דגים, לחם טוב עם חמאה, אוכל אמיתי.״ הוא הרכין את ראשו, תמיד אחרי שהיה אצלה הרגיש קצת נזוף, ואמר לה שישתדל. הוא קיווה שתשאל על המקום המרגיע שלו, אבל היא רק הושיטה לו את המרשם מהמדפסת ואמרה שייקח את התרופה בלילה לפני השינה ושכדאי לו לנסות מדיטציה, לפעמים זה עוזר לאנשים להפחית מתח. בכל פעם היא ממליצה לי על אותם דברים ואחר כך שוכחת, חשב, וכבר ניסיתי הכול, מדיטציה ופסיכולוג ותרופות למוח שכמעט הרגו לי את יצר המין. לא זה מה שירפא אותי. </p>
			<p class="text">כשיצא הרגיש רעב ואמר לעצמו שצריך לאכול טוב כמו שאמרה הרופאה, ונסע באוטובוס למסעדה של המרקים התימניים ליד השוק. למרות שעוד לא הייתה שעת צהריים הסירים כבר בעבעו על הפתיליות, והוא ישב לשולחן והזמין צלחת מרק עצם מהמלצרית, שהייתה בתו של בעל המסעדה הזקן, וכשהוגשה רוקן אותה עד תום וניגב את שארית הנוזל בלחוח ומצץ מהעצם את המח עד שלא נותר בה דבר. ככה תחזור להיות בריא, אמר לעצמו בבטן מלאה וכבר הרגיש יותר טוב. </p>
			<p class="firstspace">שי ניסה להתקדם בכתיבת המחזה, וזה עלה לו בייסורים. רדיו השמיע שירים בבניין סמוך. הוא פיזם בהיסח הדעת עם המנגינה הרחוקה, ״כל הספרים כתובים עלייך, אין אף שיר בלעדייך,״ וכשהבין התקרב לחלון הפתוח והאזין בחיוך. זה הוא כתב. מישהו שעבד איתו בעיתון וניגן בלהקה פרט מנגינה על גיטרה וביקש שימצא לה מילים. בשמיעה השנייה פרצו המילים מתוכו בשטף ובגל נעים של חמימות, והוא חשב על אלונה. זה אלתרמן, אמר לעצמו בחיוך, כי סערת עליי לנצח אנגנך. השיר היה כמעט להיט, והוא קיבל עליו תמלוגים אבל מזמן לא שמע אותו. אחר כך חיבר עוד מילים ללהקה הזאת עד שהתפרקה. השיר הזה הוא הדבר היחיד שנשאר ממנה. כל הספרים כתובים עלייך, אין אף שיר בלעדייך, מלמלו שפתיו, לא רע בכלל. </p>
			<p class="firstspace">אביו התקשר וביקש עזרה. סיפר שאחותו של שי צריכה לעבור ניתוח קטן ותיעדר מהחנות לכמה ימים. אהיה בחנות כמה שאוכל, אמר אבא, אבל אצטרך ממך עזרה. לאימא זה כבר קשה. ״זה לא כל כך נוח לי,״ שי אמר, ואביו התעקש ואמר: ״לא הרבה אני מבקש ממך, שי, הפעם אנחנו צריכים עזרה, אשלם לך בשביל זה,״ ושי התרעם ואמר שאין צורך. כשהיה נער בתיכון עבד בחנות בחופש הגדול, סידר סחורה על המדפים וניקה, והוריו שילמו לו דמי כיס עבור זה. שי שאל למה אי אפשר לסגור את החנות לכמה ימים, ואביו השיב שאם יסגרו, יעברו הלקוחות המעטים שנשארו אל אחרים. ״בסדר, אבא,״ אמר שי, והם סיכמו שיבוא אחר הצהריים בשעה ארבע עד סגירת החנות בשעה שבע. בסך הכול לכמה ימים, עד שאחותו תחלים מהניתוח. </p>
			<p class="text">כשהגיע שי לחנות ביום הראשון קם אביו מאחורי הדלפק ונראה יגע מאוד. ״אתה יודע להפעיל את הקופה?״ שאל, ושי השיב בשלילה. אביו נאנח ואמר שיראה לו. הם בילו שעה ארוכה מול הקופה, פתחו וסגרו אותה, עד ששי אמר שהבין. עכשיו נותר לבד בחנות והביט ברחוב דרך חלון הראווה שלא נוקה מזמן. אישה נכנסה ושאלה אם הם מוכרים פיס, ושי השיב שלא. בסביבות חמש נכנס בחור עם ילד ושאל אם יש להם חוברות צביעה. שי אמר רק רגע וחיפש בין המדפים עד שמצא ערימת חוברות מאובקות. הוא לקח אחת מהן וניגב אותה בכף ידו. </p>
			<p class="text">״זה מה שאתה רוצה?״ שאל האב את הילד, והוא דפדף בה ואמר בשקט לאביו: ״לא, זה לא יפה.״ סליחה, אמר האב לשי והושיט לו בחזרה את החוברת. </p>
			<p class="text">״׳לא נורא,״ אמר שי ותמה אם בכלל מוכרים כאן משהו ולשם מה ממשיכים להחזיק את החנות. מעבר לזגוגית התחילה לרדת חשיכה כשנכנסה לחנות אישה מוכרת לו. כשהבין מיהי רצה שהאדמה תבלע אותו. ״אני מכירה אותך מאיזה מקום,״ אמרה במבוכה. לא היה טעם להכחיש והוא אמר: ״שי, למדנו יחד בבית ספר.״ </p>
			<p class="text">״אוי נכון, שי,״ היא צהלה, ״זו הרי החנות של ההורים שלך.״ איריס גפן, הילדה הכי יפה בכיתה שלו, עם שיער שיבה ופנים טבועות בסימני הזמן וטבעת נישואין פשוטה מזהב על אצבעה. גם עכשיו היא מאוד יפה, אמר לעצמו כשהבחין בעיניה. מיד הסביר לה שהוא רק מחליף את אחותו החולה לכמה ימים. </p>
			<p class="text">״מה אתה עושה בימים אלה?״ שאלה, ״אני זוכרת שהופעת בטלוויזיה, כולנו היינו מאוד גאים בך.״ שי אמר שהוא כותב בעיתון ועובד על מחזה. ״אני מצטערת, עיתונים אני כבר לא קוראת,״ אמרה נבוכה, ״אבל את ההצגה אשמח לראות.״ שי אמר שישלח לה הזמנה ושאל מה היא צריכה. איריס אמרה שיש עפרונות מיוחדים של שרטטים שמזמינים במיוחד בשבילה, והסבירה שהיא אדריכלית ולמרות שכל העבודה מתבצעת במחשב יש עדיין דברים שהיא אוהבת לשרטט ביד. שי אמר שאין לו מושג איפה העפרונות האלה נמצאים והזמין אותה לחפש בעצמה במדפים. היא היססה לרגע ואמרה שתבוא בעוד כמה ימים, המשרד שלה קרוב לפה, אבל שי התעקש והיא עברה מאחורי הדלפק וחיפשה בין הקרטונים. שי ראה מקרוב את צווארה ואת העגילים שענדה ואת כתפיה גלויות בשמלה, ומיד התרחק כי הבין שהתקרב מדי. היא הציצה אליו בחטף ואמרה במהירות: ״לא נורא, אבוא פעם אחרת. תודה, שמחתי להיפגש,״ נחלצה מאחורי הדלפק ויצאה מהחנות. </p>
			<p class="firstspace">שי ראה סרטון של מפגינים חוסמים את הכביש המהיר. הם נעמדו באמצע הנתיב, ומכתזית התיזה עליהם סילוני מים והם נסוגו ומיד חזרו. אחר כך הסתערו עליהם פרשים רכובים על סוסים, ובחורה אחת נפלה באמצע הכביש ואמבולנס בא לפנות אותה. כמה בחורים צעירים שנרטבו ממטחי המים הניפו ידיים למעלה ונראו מאושרים. חצופים, אמר לעצמו, העליזות שלהם ופריעת הסדר קוממו אותו. הוא צפה בהם משחקים חתול ועכבר עם המשטרה עד מאוחר בערב והתיישב לכתוב את הטור שלו. זכות ההפגנה מקודשת במשטר דמוקרטי, כתב, אבל אינה מרשם לאנרכיה. לצעוק ולהניף שלטים מותר. לחסום כביש ראשי אסור. הוא נשען לאחור וקרא מה שכתב ואמר לעצמו יפה. מאוזן ובוגר והגיוני, לא כמו המפגינים האלה שפורקים עול. אחרי שסיים לכתוב את הטור התקלח וצחצח שיניים ולקח תרופה נגד לחץ דם והתכונן ללכת לישון. כשיצא מחדר הרחצה ראה את גוני עומדת מול המקרר הפתוח. </p>
			<p class="text">״שלום,״ אמר שי מאחוריה, והיא קפצה במקומה ופלטה: ״הה, הבהלת אותי.״ שי התנצל ושאל מה קורה אצלה, וגוני אמרה שהייתה בהפגנה ופגשה שם גם את אימא. הוא שם לב שבגדיה רטובים. </p>
			<p class="text">״ירדת לכביש?״ שאל, וגוני ענתה שכן והיה נורא כיף. </p>
			<p class="text">״למה בעצם אתה לא באת?״ היא שאלה ופניה זהרו כמו איקונין באור החשמל מהמקרר. כי אני מתעב אותם, חשב, אבל לא היה יכול להסביר לה, בעצמו לא לגמרי הבין. </p>
			<p class="text">״כי העיתון שלח לשם מישהו אחר,״ התחמק ושאל איפה אימא. </p>
			<p class="text">״אני לא יודעת. היא הייתה עם אנשים שאני לא מכירה.״ שי ביקש שתבטיח לו שלא תרד שוב לכביש כי זה מאוד מסוכן. ״בסדר, אבא, אני איזהר,״ אמרה, ״אבל זה הזמן שלנו. יש לנו כוח. אנחנו ננצח בסוף.״ בטח, אמר שי לעצמו, תמשיכו לחלום, ילדים טובים. אין לכם שום סיכוי בעולם. </p>
			<p class="firstspace">בערבים שבהם לא כתב לעיתון זפּזפּ שי בין הערוצים בטלוויזיה, האצבע שלו הזיזה אותם במהירות כמו אוטומט, תמונות ורסיסי דיבור חלפו מול עיניו ובאוזניו במהירות. רק לפעמים עצר יותר מכמה שניות על משהו שתפס את תשומת ליבו, תמונה מעניינת או משפט נבון, וגם אז ברח משם מהר. את הערוצים המרכזיים בעברית הוא תיעב, הפנים הקבועות שהופיעו שם היו לו לזרא והוא זלזל בהם כעיתונאים וקינא בהם. את חלקם הכיר באופן אישי מימים עברו וידע שכל כוחם רק בצדודית הנאה שלהם או ביכולתם למכור סחורה עבשה ומשומשת בציפוי נוצץ של חידוש. הוא שם לב שבשיטוטיו הקדחתניים נעצר לעיתים קרובות דווקא על הערוץ של הימנים תומכי ראש הממשלה, משהו משך אותו לשם שוב ושוב. המשתתפים בתוכניות דיברו בהתרסה חצופה ובמוקיונות, והשנאה לשמאל ולליברלים ניכרה בעיוותים של פניהם, ושי מצא את עצמו מרותק לזה, משועשע ומופתע. אמנם אפשר היה לצפות תמיד את השורה התחתונה שתיאמר, כי כולם היו מגויסים שם למען ראש הממשלה, אבל סגנון הדיבור היה חופשי יותר וספונטני, ולעיתים פרץ שי בצחוק למשמע דברים בוטים שבמקומות אחרים לא היו מרשים לשדר. במיוחד מצאו חן בעיניו השדרניות שם, שהבעת פניהן הזועמת ומבטיהן מזרי האימה העידו על להט פנימי וגירו אותו. לצד הצעירים השובבים שידרו שם כמה אנשים שהכיר, והם ישבו נינוחים באולפן והביעו בשנינות את דעותיהם. אולי יש שם פתח גם בשבילי, אמר שי לעצמו, אדליק מדורה קטנה ואסמן להם בעשן. </p>
			<p class="firstspace">אלונה הזמינה אותו לפתיחה המחודשת של הגלריה. היא עברה בבית לפנות ערב כדי להתלבש ולהתקלח ולהתאפר ומיהרה לחזור לשם לחכות לאורחים. שי בא לבדו ברגל מהבית, לבוש בג׳ינס הרגילים ובחולצת פולו קצרת שרוולים עם סמל של רלף לורן שקנה בפעם האחרונה שהיה בלונדון לפני תשע שנים. כבר ממרחק ראה התקהלות גדולה מחוץ לגלריה ותאורה חזקה של טלוויזיה והבזקים של צלמי עיתונות. מי היה מאמין, מלמל לעצמו. הצוות מהתוכנית של גיא פינס ראיין על המדרכה את הידוענים שהגיעו לפתיחה, בעיקר שחקניות ושחקנים וזמרים ומשתתפים בתוכניות מציאות בטלוויזיה. הם עצרו אחד־אחד או שניים־שניים מול המצלמה להציג את תלבושותיהם ולדבר על אהבתם לאמנות. יוליוס ואלונה עברו ביניהם והתחבקו והתנשקו איתם מוצפים בחיוכים נוצצים. שי פילס דרך פנימה מבלי ששמו אליו לב. כיבוד הונח על השולחנות ובקבוקי שתייה. הוא מזג לעצמו יין וראה שיוליוס הניח את ידו על הכתף החשופה של אלונה בין נצנוצי המצלמות. איש לא העיף מבט בציורים שנתלו על הקירות. כולם היו מרוכזים בפרצופים הזוהרים מהטלוויזיה. רק שם אתה הופך באמת לאדם, אמר לעצמו והמשיך לשתות. רק שם. זו האמת. </p>
			<p class="firstspace">נעשה פחות חם, סתיו עד כמה שיכול להיות כאן, ושי הרחיק לכת לאורך שפת הים עד יפו. הוא נכנס בשערי הנמל העתיק וחלף על פני היושבים במסעדות התיירים ושותי הקוקטיילים הצבעוניים בברים הפתוחים. בקצה הדרומי של הנמל, בשטח הפקר מעבר לבניינים שכבר שופצו, עדיין נשארו כמה דייגים ערבים שהציגו את שללם בדוכנים. שי ראה דג מפרכס בפראות במְכל ומושתק במכה עזה על ראשו. על המזח העתיק נשברו גלים, וילדים ברחו מהרסס בזעקות שמחה. הוא נזכר שפעם החליט משום־מה לנסות לדוג והשיג חכה ובא לכאן עם הילדים בשבת בבוקר ולא תפס אפילו דג אחד, אבל היה להם שמח יחד. הרגליים נשאו אותו משם בשביל שעובר לאורך החוף הסלעי. מעל מדשאה גדולה חגה להקת עורבים וצרחה בהיסטריה, קווא־קווא־קווא. מה קורה שם, שאל את עצמו, צריכה להיות סיבה. הוא חלף על פני עיקול בדרך וראה חבורת צעירים מוקפת בכלבים נמוכים ושריריים, נוטפי ריר, רחבי גוף ומאיימים למראה. הם רצו הלוך ושוב על הדשא, האיצו ועצרו בבת אחת ונענעו את ראשיהם הפחוסים וחזרו אל בעליהם נושאים משהו בפיהם. הוא התקרב ורצה לראות אחרי מה הם רודפים. הצעירים החנו על השביל אופניים חשמליים, ושי השתהה לידם. הוא ראה כלב בהיר שעיניו מימיות מחזיק משהו שעיר בפיו נוטף הריר. התקרב עוד קצת, עכשיו עמד ממש מאחורי הבחורים, וראה שזה נתח בשר מדמם שנתלש זה עתה מיצור חי. הוא נרתע לאחור, לא רצה לראות יותר, אבל באותו הרגע שלף אחד הבחורים גוש מיילל משקית שהחזיק בידו והשליך אותו כמה מטרים לפניו אל הדשא, ולפני ששלושת הכלבים הסתערו עליו הספיק שי לזהות שזה גור חתולים קטנטן, אולי עדיין עיוור, שניסה לגשש דרכו על הארץ לפני שהטורפים שיסעו אותו לגזרים. הבחורים עודדו את הכלבים בקריאות התלהבות רמות, ולהקת העורבים קראה מלמעלה באקסטזה ומדי פעם אחת הציפורים הרהיבה עוז ונחתה ליד הפגר המבותר כדי לגנוב ממנו נתח. השקית האדומה שממנה נשלף הגור פרכסה. היו בה עוד גורים. שי קרא אליהם בקול רם, מזועזע: ״מה אתם עושים?״ ובאצבעות רועדות ניסה להפעיל את המצלמה בנייד שלו וכיוון אותה לעבר הכלבים. הבחורים הביטו זה בזה וטיכסו עצה במשפטים קצרים. ״תעוף מפה,״ אמר לו אחד מהם, ולמרגלותיו השתעשע כלב פחוס פנים בקרע גור. שי המשיך לצלם, והבחור התקרב אליו במהירות וקרא: ״תביא את המצלמה, יא מניאק.״ </p>
			<p class="text">שי התחיל להתרחק משם במהירות חזרה לכיוון הנמל, הוא הגביר את מהירות צעדיו וצרחות העורבים מילאו את כל המרחב, כשהרגיש חבטה חזקה בגבו שהפילה אותו אל השביל. שי זחל כמה מטרים ולמרות הכאב קם והמשיך ללכת ואז חטף בעיטה מאחור ובחור תפס בידו ועיקם אותה וחטף ממנה את הטלפון. זוג עם עגלת תינוק התקרב בשביל, ושי זעק אליהם לעזרה אבל הם נעצרו במרחק ביטחון ולא עשו דבר. הוא הסתובב לעבר הבחורים ורצה להגיד להם שיחזירו לו את הנייד, והוא ימחק את התמונות ולא יעשה דבר, אבל רק כשפתח את פיו והשמיע את ההברה הראשונה הסתער עליו הכלב הלבן עם החך הוורוד שאדוניו החזיק ברצועה קצרה ונגס בו בשוק, ושי הרגיש כאב חד ועלבון נורא. דייג שישב על כיסא מתקפל בין הסלעים שמע את הצרחה והפנה מבטו לאחור מהים וצעק אל הבחורים בערבית שיעזבו אותו. כמה סקרנים התקבצו והתחילו לצלם, והבחורים קראו זה לזה יאללה ועלו על אופניהם החשמליים וברחו משם במהירות כשכלבי הטרף שלהם רצים אחריהם. הדייג הגיע אליו ראשון וראה את הפצע הפתוח וניסה לספוג את הדם בנייר וקרא בנייד לעזרה. </p>
			<p class="firstspace">הפצע נתפר ונחבש, ושי קיבל זריקה נגד כלבת ומרשם לתרופות. הוא ביקש שיתקשרו לאלונה כי הנייד שלו נגנב, והיא באה לבית החולים. היא הביטה מזועזעת ברגלו החבושה ושמעה את הסיפור ואמרה לו שהוא לא צריך להסתובב יותר במקומות כאלה. ״איזה מקומות?״ התרעם שי, ״ביפו?״ והיא הניחה את כף ידה על ידו שיירגע ואמרה: ״כן, צריך להיזהר, אתה כבר לא בן עשרים.״ כשהגיעו הביתה היא עזרה לו לעלות במדרגות והדליקה את מיזוג האוויר ונתנה לו לאכול ולשתות והשכיבה אותו במיטה והלכה לקנות לו את התרופות לפני שתפוג ההשפעה של משכך הכאבים שקיבל בבית החולים. הוא הרגיש רכות גדולה כלפיה והיה אסיר תודה. כשיצאה התקשר למשטרה מהטלפון הנייח וביקש להתלונן על התקיפה. אמרו לו שעליו להגיע לתחנה. ״אבל אני פצוע,״ אמר למוקדנית והיא הסבירה שאלה הנהלים. "ומה אם היו רוצחים אותי?״ שי שאל בכעס, והשוטרת גיחכה והשיבה: ״אז היינו באים אליך.״ </p>
			<p class="text">אלונה חזרה עם התרופות ועם עוגת גבינה שאהב ושקנתה לכבודו, והוא ביקש שתישאר לידו לנוח. ״אני חייבת ללכת, מצטערת,״ אמרה אלונה והסבירה שיש לה פגישה עם אספן חשוב מחוץ לארץ ושתשתדל לחזור כמה שיותר מהר. האופיאט שקיבל לווריד בבית החולים כמעט התפוגג, והוא הרגיש זעם עצום שהאפיל אפילו על הכאב בבשר שהתעצם מחדש. לא התגוננתי, אמר לעצמו, אבל איך יכולתי עם הכלבים האלה. גם גיבורים ממני לא היו מצליחים. ואולי כן, אל תקל על עצמך. שום מחיר לא גבית מהם, הם לעגו לך והשפילו אותך ולקחו את הנייד שלך ויצאו ללא פגע. ואתה שוב יצאת חלש. </p>
			<p class="text">״אני צריך לנסוע למשטרה להגיש תלונה,״ אמר לאלונה. </p>
			<p class="text">״שום דבר לא יצא מזה,״ היא אמרה, ״רוצחים כאן אנשים כל יום והמשטרה לא עושה שום דבר, ומה יעשו עם נשיכה של כלב.״ הוא שאל איפה גוני, ואלונה אמרה שדיברה איתה מקודם וסיפרה לה מה שקרה, היא אצל חברה והבטיחה שתשתדל לבוא מוקדם הביתה. </p>
			<p class="text">״מה היא עושה כל הזמן אצל החברים והחברות האלה?״ שי שאל, ואלונה משכה בכתפיה וענתה: ״מה שצעירים עושים. אני מסבירה לה כל הזמן שהיא צריכה לשמור על עצמה. חוץ מזה אנחנו לא יכולים לעשות הרבה.״ הכאב התגבר והוא שאל את עצמו כמה יניח לו להתגבר לפני שייקח כדור, כי בינתיים זה עוד היה נסבל והידיעה שיוכל לעצור אותו לפי רצונו הסבה לו עונג. מאונן, אמר לעצמו, זה מה שאתה. איש מזדקן מאונן. לך תמצא את הפורעים האלה ותנקום בהם. הוא לקח את הכדור ודידה אל המחשב בפינת העבודה. עוד שנייה היסס לפני שהתחיל לכתוב ברשת מה אירע לו היום. הוא שפך הכול בבת אחת, את העורבים הצורחים והכלבים המפלצתיים ורודי החך וגורי החתולים האומללים שהושלכו לפניהם על הדשא והאנשים הרעים שכל כך פגעו בו. ערבים, כתב, ולרגע לא היה בטוח. בטח שהם היו ערבים, אמר לעצמו, ובהשפעת התרופה החזקה לא עצר ולא היסס ולא שינה דבר לפני שלחץ על המקש ושלח לחלל העולם.</p>
			<p class="firstspace">הפרסום שלו על התקיפה זכה תוך כמה שעות לאלפי סימני אהדה ותגובות, יותר מכפי שקיבל אי־פעם. ריחמו בעיקר על הגורים האומללים, אבל גם עליו. הוא קרא הלוך ושוב את שמות האנשים שעשו לו לייק ואת התגובות שהלכו והתרבו. מאוחר בערב התקשר אליו מספר לא מוכר — תחקירנית בערוץ 12 הזמינה אותו להשתתף בתוכנית הבוקר. נשימתו נעתקה לרגע, ומיד כתב לה שהוא מסכים ורק ביקש שישלחו לו מונית בגלל הפציעה. ״לא צריך, נעלה אותך מרחוק,״ אמרה התחקירנית, ״תכף אשלח לך לינק. רק בבקשה אל תתראיין לשום תוכנית בוקר אחרת.״ ״אין בעיה,״ שי הבטיח. כשקם בבוקר הרגל החבושה הייתה נפוחה וכואבת. </p>
			<p class="text">״אתה חייב לחזור לרופא שיראה מה קורה שם,״ אמרה אלונה. ״אחרי השידור,״ שי אמר ונכנס להתגלח. הוא נשקף לעצמו במראה אפור וחולה. הוא רצה שיבינו את סבלו ומצד שני רצה בכל זאת להיראות מושך. באולפן היו מאפרים אותי, חשב, ושקל אם למרוח על לחייו קצת מייק־אפ של אלונה. הוא מצא את כרית האיפור ומאחורי הדלת הנעולה של חדר האמבטיה איפר את לחייו ואת קצה חוטמו. לא רע, אמר לעצמו, מוסיף קצת חיים, ויצא להראות את פניו לאלונה. היא הכינה לעצמה קפה וכשהסתובבה לעברו נבהלה, ״מה זה?״ שאלה בבעתה, ״מה עשית לעצמך?״ שי חזר לחדר האמבטיה וניסה להסיר את האיפור מפניו במים, וכשלא הצליח יצא שוב אל אלונה ושאל איפה הנוזל להסרת איפור. ״תעזוב לי את הדברים, תעשה טובה,״ היא אמרה לו, ״תישאר כמו שאתה, אל תהיה ליצן,״ והניחה בידיו בקבוק נוזל כחלחל. לאט־לאט הסיר את האיפור מפניו עם פד כותנה עד שחזר גון הפנים האפרפר. כשיצא ראה מסרון ממספר לא מוכר ופחד ששוב יבטלו את השידור, אבל רק ביקשו לוודא שהוא זוכר. כן, כתב מיד. מעט לפני שבע התיישב מול המסך וחיכה שיפנו אליו. על פיסת נייר שרבט כמה מילים כדי שיוכל להיאחז בהן. תתכונן, תכף פונים אליך מהאולפן, כתבו לו לנייד אחרי המתנה ארוכה. </p>
			<p class="text">״עכשיו לסיפור קשה שהתרחש אתמול ביפו,״ שמע את הפתיח וגם את הדלת שנטרקה כשאלונה יצאה מהבית. המנחה הציג אותו כעיתונאי ותיק וביקש שיספר מה קרה. שי שמע שהקול שלו חנוק כשסיפר על גור החתולים שנזרק לכלבים ועל המכות שקיבל והנשיכה העמוקה ברגל. הוא הוצף בהתרגשות ובעלבון. המנחה אמר שזה מזעזע, ומישהי שישבה באולפן אמרה גם היא כמה זה מזעזע, ושחייבים לעשות משהו עם האלימות הנוראה הזו. המנחה איחל לו החלמה מהירה ועבר לאייטם הבא. ניתקו אותו מהשידור, והוא נותר לשבת מול המסך הריק. </p>
			<p class="text">המכשיר שלו דמם כמה שניות לפני שפרץ לתוכו שטף של הודעות תמיכה והשתתפות. אנשים שלא שמע מהם מזמן כתבו לו בחום. הוא השיב לכותב הראשון, במאי קולנוע שהכיר פעם, ואחר כך שכפל את התגובות לכולם. גם אימא שלו התקשרה ושאלה אם הוא בסדר ולמה לא סיפר להם כלום. ״לא רציתי להדאיג,״ אמר לה. ״הופעת יפה מאוד בטלוויזיה,״ אמרה האם, ״אבל אם תדבר עוד פעם, תשתדל לא לבכות. אנשים לא אוהבים את זה. נשים בוכות זה בסדר. גברים זה משהו אחר.״ אחר כך היו עוד טפטופים של הודעות עד שחדלו והוא נותר לבד עם הכאבים. הוא לקח כדור חזק שטשטש אותו ונשכב במיטה וישן נים ולא נים. באמצע הצהריים העיר אותו הנייד. מספר לא מוכר. </p>
			<p class="text">״שלום, זה שי?״ תבע המתקשר לדעת, והוא השיב בלאות: ״כן.״ </p>
			<p class="text">״מדבר העוזר הבכיר של שר המשטרה, הוא מבקש לדבר איתך רגע.״ שי הזדקף על הכרים המעוכים במיטה. הוא ראה לנגד עיניו את הפנים המלאות, המשקפיים, הכיפה על הראש. הוא כתב עליו פעמים רבות, תמיד לשלילה, אבל אף פעם לא שוחחו. ״שי,״ פנה אליו הקול המוכר, ״זה השר. ראיתי אותך בבוקר בשידור. ליבי נכמר ומאוד כעסתי. ואתה יודע איך זה אצלי, כשאני כועס אני פועל. לא שומר בבטן. מיד נתתי הוראה למפכ״ל לתפוס את המנוולים. והנה עכשיו דיווחו לי שתפסו אותם. שלושה ערבים. לא משנים השמות, זה לא יגיד לך כלום, בטח לאחד קוראים אחמד, לשני מוחמד, לשלישי מחמוד,״ אמר השר וצחק, ״מה שחשוב זה שהם בידיים שלנו, ואני אוודא אישית שיטפלו בהם כמו שצריך. עוד מעט יתקשרו אליך מהמחוז ויגיע אליך שוטר אבל רציתי לעדכן אותך בעצמי, שתדע שאצלי דברים כאלה לא יעברו בשתיקה.״ </p>
			<p class="text">שי היה מופתע מאוד והרגיש בתוכו חמימות. ״תודה רבה, אדוני השר,״ אמר, ״באמת מאוד כואב לי מה שקרה,״ ועצר רגע לפני שהתחיל שוב להתייפח. </p>
			<p class="text">״רק בריאות,״ איחל לו השר. </p>
			<p class="firstspace">שי כתב על התקיפה גם בטור שלו בעיתון, אך הפעם בראייה רחבה יותר שהוליכה למסקנות לאומיות. ״תהום נפערה תחתיי,״ כתב, ״ובבת אחת התפכחתי. כל חיי האמנתי בדו־קיום ובשלום, ועכשיו אני רק מצטער שלא נשאתי אקדח. כשהכלב סגר את המלתעות שלו על בשרי, הבנתי שבאזור שלנו אסור להיתפס אף פעם חסר אונים, אפילו לא לרגע אחד. מי שחלש נאכל על ידי חיות טרף.״ אחר כך סיפר כיצד השר, שממנו לא ציפה לדבר, התגלה כאיש מעשה שדואג לכבוד הקורבן ובהוראתו נלכדו הפושעים במהירות. ״אני רק מקווה שבתי המשפט הרחמנים שלנו יכלאו אותם לשנים רבות. הפעם הייתי אני הקורבן,״ כתב לסיום, ״בפעם הבאה זה עלול להיות כל אחד מכם, קוראיי.״ </p>
			<p class="firstspace">המשטרה קראה לשי לבוא בדחיפות לתחנה כי צריכים לעשות מסדר זיהוי לחשודים. בדיון הארכת המעצר ציין השופט שיש חולשה בראיות נגדם ושאל למה לא עשו מסדר זיהוי והאריך את המעצר בעשרים וארבע שעות בלבד. הושיבו אותו בחדר עם מזגן מטרטר ומעבר לחלון פלסטיק שרוט הכניסו שמונה גברים והעמידו אותם בשורה. ביקשו ממנו שיזהה מי מהם תקף אותו. נעשה כך שלוש פעמים, אמרו לשי, כי כל אחד מהחשודים זכאי למסדר נפרד. הוא התקרב למחיצה השקופה והביט היטב ומקרוב בפני החשודים, ביציבה שלהם, בתווי הגוף. לכולם היה זקן כהה קצוץ וכולם לבשו מכנסיים שמגיעים עד מתחת לברכיים ונעלי התעמלות. </p>
			<p class="text">״אני לא מזהה אף אחד,״ אמר לשוטר במבוכה, ״מצטער.״ </p>
			<p class="text">השוטר קם ועמד לידו ואמר לו: ״קח את הזמן שלך. אל תחפש מי נראה עבריין. תראה מי מוכר לך.״ שי ניסה לצמצם את האפשרויות אבל נותרו שלושה שביניהם התלבט. ״אפשר רמז?״ תהה, ספק בהלצה ספק ברצינות, כי לא רצה שאחד הפושעים ישתחרר בגלל הכשל בזיכרונו. השוטר משך בכתפיו. אחר כך הכניסו מסדר שני, ובו היה נדמה לו שזיהה את אחד התוקפים והצביע עליו. </p>
			<p class="text">״מספר חמש, אתה בטוח?״ שאל השוטר, ושי ענה: ״כן, נדמה לי שכן.״ במסדר השלישי לא זיהה אף אחד אבל ניחש. אחרי שיצא מהמסדר האחרון אמר לו השוטר בפנים מוטרדות: ״לא זיהית אף אחד מהחשודים. נצטרך לשחרר אותם. הם כנראה לא קשורים לעניין. לשניים מהם אין בכלל כלב ולאחד שיש לו דווקא יש אליבי טוב.״ </p>
			<p class="text">״אבל השר אמר שתפסתם אותם, עכשיו תשחררו רק בגלל שהזיכרון שלי נפגע מהטראומה?״ שי שאל, והשוטר הסביר שבלי ראיות אי אפשר להשאיר אנשים במעצר. </p>
			<p class="text">״אז למה עצרתם אותם?״ הקשה שי, והשוטר ענה שהסתמכו על מידע מודיעיני שמסר מישהו ביפו. ״במצב רגיל לא היינו עוצרים רק בגלל זה,״ אמר השוטר, ״אבל במקרה הזה היה לחץ כבד מלמעלה.״ </p>
			<p class="text">״הם נראים לי אשמים,״ אמר שי בשקט, והשוטר שאל: ״מי מהם? חוץ מהשלושה שלא זיהית, כל היתר הם אזרחים נורמטיבים שמצאנו ברחוב וביקשנו מהם טובה.״ הפצע חזר לכאוב. שי שאל מה עכשיו. השוטר נאנח ואמר: ״השופט ישחרר אותם. הפרקליטות תחליט מה היא עושה עם התיק. אני לא יכול להבטיח שום דבר.״ </p>
			<p class="text">כשיצא מהתחנה כתב שי לעוזר השר שמשחררים את העצורים וביקש עזרה. הוא הרגיש מבולבל ותלוש. ״נבדוק,״ השיב לו מיד העוזר, וכעבור כמה דקות הוסיף: ״השר אומר שהוא על זה ושלא תדאג. אם לא אלה, נתפוס אחרים. נסגור איתם חשבון.״ </p>
			<p class="firstspace">הבריכה הייתה מוצפת באור של שקיעה וכמעט ריקה לעת ערב. שי בא לשחות אחרי שהוציאו לו את התפרים מהרגל, הרופא אמר שכבר מותר ושהמלח במים יזרז את ההחלמה ואולי יקטין את הצלקת. מול המסלול המרכזי התכוננה קבוצת השחיינים לזנק ולגמוא בריכות על פי תוכנית האימונים שלהם. כשראו אותו נעמד מול המסלול הצדדי, שמיועד לשחייה איטית, קראו אליו שיצטרף אליהם. ״שמענו מה קרה לך עם הכלבים,״ אמרו לו, ״טוב שחזרת.״ הם היו אתלטיים ומאופקים, וריגש אותו שפנו אליו. </p>
			<p class="text">״אני לא בכושר,״ שי אמר, אבל הם אמרו שלא נורא ושיפסיק וינוח מתי שירצה. השחיינית שאיבריה ארוכים וחלקים ופניה נעימות עמדה ביניהם וחייכה אליו. המים הצליפו בגופו במהלומת קור, והוא שחה אחריהם בתנועות מהירות עד שהתרגל. כפות רגליה חתרו לפניו במים וכשהסתובבה חלף כל גופה החזק לצידו. אחרי בריכות אחדות כבר נפתח פער בינו לבינם, והוא ניסה להאיץ אבל נתקל במגבלות גופו הלא מאומן והפצוע והמשיך לשחות בקצב משלו עד שהותש ואחז בשפת הבריכה וראה אותם ממשיכים בקצב הולך וגובר. הוא יצא מהמים וישב על כיסא נוח מכורבל בחלוק וצפה בה שוחה ודמיין איך תעמוד אחר כך עירומה במקלחת תחת זרם המים החמים, ועיניה יהיו עצומות מתענוג. </p>
			<p class="firstspace">הדובר של שר המשטרה התקשר לשי והציע לו ריאיון בלעדי לחג. ״תוכל לשאול אותו את כל השאלות הקשות,״ הבטיח, ״לא נגביל אותך בדבר.״ שי אמר שמזמן הוא כבר לא מראיין אלא רק כותב טורי דעה וביקורת תיאטרון, אבל הדובר התעקש ואמר שהשר ביקש באופן אישי להתראיין אצלו. שי התלבט לרגע ומיד התאפס ואמר לעצמו: לך על זה. שנים התברברת והתענגת על תמימותך, ואנשים טיפשים ובורים עקפו אותך, ואתה נשארת נעבעך בשולי הדרך בתוך התעלה. זו ההזדמנות האחרונה לשחק את המשחק ולהצליח לפני שתהיה זקן ותחכה לסוף. הוא כתב לעורך וביקש אישור, והעורך שאל בפליאה למה השר פנה דווקא אליו. ״אולי בגלל המוניטין שלי,״ ענה שי ולא הזכיר את תקרית הכלבים. העורך חשב שהוא מתבדח ושלח סימן של צחוק. בכל אופן אישר את הריאיון וקבע דד־ליין. </p>
			<p class="text">כעבור יומיים הגיע שי לראיין את השר בלשכה בירושלים, למרגלות הר הצופים. הוא נסע ברכבת כי חשש שהמנוע של המכונית המרופטת יישרף בעליות. הוא התלבש כמו בן אדם במכנסיים ארוכים ובחולצה כחולה עם כפתורים ונעל נעליים שחורות. בהרהורי הדרך נזכר שנתקל בשר לפני שנים כשהתפרץ לאולם תיאטרון באמצע הצגה ופוצץ אותה בצעקות. הדליקו אז את האורות, והקהל הביט עליו בסלידה ובזעזוע, כולם זכרו שזה האיש שתלש את הסמל מהמכונית של רבין כאקדמה לרצח, אבל זה היה מזמן ומאז התקדם ונעשה עורך דין ואורח קבוע ומבוקש באולפנים והשכיל לרכוש לעצמו כוח פוליטי שהביא אותו ללשכה הרמה. כשהגיע התנצלו בפניו שהשר נמצא בדיון ביטחוני דחוף ולכן יתעכב קצת והציעו לו שתייה חמה וקרה. הוא ביקש רק כוס מים והביט בשתיקה בהמולת המשרד. </p>
			<p class="text">אחרי יותר מחצי שעה יצאה חבורה גדולה של קציני משטרה מחדר הישיבות והכניסו אותו. המזכירות פינו את הכוסות מהישיבה הקודמת, והשר, שהיה מוקף ביועצים ובעוזרים, קם לכבודו מקצה החדר הגדול וקרא בקול: ״הו, שי תמוז, ברוך הבא,״ ופנה לפמליה שסביבו ושאל אותם: ״אתם יודעים מי האיש הזה? אחד העיתונאים הגדולים, מאז שהייתי נער קראתי אותו, למדתי ממנו הרבה גם כשלא הסכמתי. בוא שי, נעבור ללשכה שלי, רק שנינו,״ והניח את ידו על שכמו של שי. בלשכה היה קריר ונעים, ובזמן שהשר יצא לשירותים הביט שי בתמונות של אשתו וילדיו של השר ובספרי הקודש על המדף ובהדמיה של הר הבית עם בית המקדש במרכזו שהייתה תלויה על הקיר. השר חזר מהשירותים והתיישב מאחורי השולחן (כמו בעל בית, רשם שי לעצמו בעיפרון בפנקס הקטן) ושאל שוב את שי אם הוא רוצה קפה או תה ואולי משהו קטן לאכול כי בכל זאת כבר צהריים, ושי אמר בצניעות שכוס תה אולי עם עוגייה ירושלמית מלוחה קטנה יהיה טוב, כי באמת לא אכל מאז הבוקר והרגיש קצת חולשה. ״בטח,״ אמר השר וביקש בקו הפנימי מהמזכירה שתביא שתייה ועוגיות. ״קשה לעשות דיאטה בתפקיד הזה,״ התבדח, ושאל את שי איך הוא מרגיש. </p>
			<p class="text">״עדיין קצת כואב,״ ענה שי, ״ובעיקר העלבון לא עובר. שדבר כזה יכול לקרות באמצע היום בלי שום סיבה.״ </p>
			<p class="text">השר הנהן נמרצות ואמר שזה מה שנמצא בראש סדר העדיפויות שלו, להחזיר ליהודים את הגאווה ותחושת הביטחון. שי מחק בעיפרון מהפנקס כמה שאלות מתריסות שהתכוון לשאול את השר אבל עכשיו הבין שהן עוקצניות שלא לצורך, ולא רצה להרוס את האווירה החיובית שנוצרה ביניהם. ״אני אעשה כל מה שאני יכול כדי שהם יקבלו הרבה שנים בבית סוהר, הפושעים האלה שתקפו אותך,״ הבטיח השר וניגב את משקפיו העבים בקצה החולצה הלבנה ששלף מהמכנסיים מתחת לכרס, ״אבל אתה יודע כמה הפרקליטות ובתי המשפט מרחמים עליהם, גם את זה אנחנו עומדים לשנות.״ השר קירב אליו את צלחת העוגיות המלוחות ואמר לו: ״בבקשה, תאכל,״ ושי נגס באחת שמילאה את פיו בפירורים יבשים ושטף אותה לגרונו בתה ולא הזכיר לשר שבינתיים שחררו את החשודים מחוסר ראיות ולא תפסו אחרים. הוא ביקש רשות להפעיל הקלטה והתחיל את הריאיון. </p>
			<p class="text">השר סיפר לו על קורותיו מאז היה ילד במשפחה מסורתית בירושלים וכיצד הכיר את תורתו של הרב כהנא שנתנה משמעות לחייו. הוא דיבר על הפגישה הראשונה שלו עם כהנא ודיבר על העוול הנורא שלדעתו נעשה לו, למרות שצדק בכל מה שניבא ונרצח על קידוש השם. שי שמע והנהן ואמר לעצמו: אני לא חייב להסכים לכל דבר, זה הסיפור שלו, התפקיד שלי הוא להקשיב. תראה איך הוא גידל את עצמו יפה, שי אמר לעצמו, מנער שמן שהסתובב ברחובות עם שלטים של כהנא והציק לערבים וירק על שמאלנים ועד ללשכה הזאת. הפגישה נמשכה לתוך הערב, והשר ביקש משי שיספר לו על עצמו. ״אה, שום דבר מיוחד," שי צחקק, ובכל זאת סיפר על ילדותו בתל אביב ועל החנות למכשירי כתיבה ועל השירות הצבאי ואהבת הכתיבה והזכיר את אשתו וילדיו, עד שראה שהשר מביט בנייד שלו בחוסר סובלנות. </p>
			<p class="text">״יש הרבה אנשים שמפחדים ממך,״ שי חזר מיד למתווה הריאיון, ״אתה סדין אדום בשבילם ועכשיו יש לך המון כוח בידיים,״ והשר ענה: ״אתה רואה ושומע אותי, אנחנו יושבים יחד, אני מפחיד?״ ושי צחקק וענה: ״לא, אותי אתה לא מפחיד.״ יש לו את זה, חשב, והוא יגיע רחוק, כנראה הכי רחוק, כי הוא מבין את מצולות הנפש של העם. </p>
			<p class="text">״מה יהיו הדברים הראשונים שתעשה אם תגיע להיות ראש ממשלה?״ שי שאל, והשר ענה שהדבר הראשון יהיה לקבוע יום זיכרון לרב כהנא ביום שבו נרצח במלון בניו יורק ולהוסיף את משנתו לתוכנית הלימודים בכל בתי הספר. ״ומה יהיה המעשה השני?״ שאל שי, והשר חייך ואמר: ״אניח את אבן הפינה לבית המקדש.״ זה העביר צמרמורת בגבו של שי, והוא שאל את השר מה יעשה עם המסגדים על ההר. ״נסתדר עם זה, לא אלמן ישראל,״ אמר השר בחיוך שובב. ״תודה, אני חושב שיש לי מה שאני צריך,״ אמר שי והפסיק את ההקלטה. ״רק רגע,״ אמר השר והסיט את הווילון שכיסה על החלון הגדול, ופתאום נשקפה העיר העתיקה במלוא הדרה עוצר הנשימה. הוא הצביע על כיפת הזהב שנצצה בשמש של אחר הצהריים ואמר לשי: ״לשם אנחנו הולכים ונגיע בעזרת השם בקרוב.״ שי לא ידע מה להשיב אבל שפתיו מלמלו מתוך נימוס והכרת תודה: ״אמן.״ הם נפרדו, והשר הניח יד כבדה על שכמו של שי ואמר: ״תרגיש טוב, תצליח, והדלת שלי תמיד פתוחה בשבילך,״ ושי הישיר אליו מבט ואמר: ״באמת תודה רבה.״ הוא העלה את הריאיון על הכתב במהירות ושלח אותו למערכת כדי שיספיקו להדפיס אותו לגיליון ערב החג. <span class="bold">להחזיר את העוצמה ולזקוף את הקומה</span>, זו הכותרת שנתן, והעורך לא שינה. </p>
			<p class="firstspace">צריך להוסיף עצים למדורה, אמר שי לעצמו, עוד לא רואים את סימני העשן שאתה שולח. הארץ רתחה בריב על הרפורמה בבתי המשפט, ושי קרא בטורים שלו להידברות ולהרגעה, והשווה את המדינה לעגלה שדוהרת לתהום וגלגליה מתפרקים. כהרגלו נזהר להביע דעה נחרצת: ביקורתו על הממשלה הייתה מתונה וגם את הסתייגותו מהמוחים, האלרגיה שהם גרמו לו, הסווה היטב. עכשיו אמר לעצמו, תמיד אתה מנסה לצאת בסדר עם כולם ונשאר עם שום דבר. אנשים לא אוהבים רכיכות, חניכים תורנים, ילדים טובים וחנפנים. הגיע הזמן לקחת צד. כשהיה צעיר למדו רבים סביבו משפטים. המקצוע היה אופנתי בגלל סדרות טלוויזיה אמריקאיות ובגלל השופט אהרון ברק שנראה כמלך פילוסוף, השליט החכם והנאור של הדור. הוריו לחצו עליו ללמוד משפטים, והוא לא התפתה ואמר לעצמו שזה מקצוע לאנשים בלי כישרון. הוא הכיר אנשים שהתמחו במשרדי עורכי דין חשובים וטבעו מאחורי שולחנות עמוסי ניירת ונהפכו נפוחים ואומללים. הבעיתה אותו המחשבה שיילכד באחד המשרדים האלה תחת הפלורסנטים, ונשמתו וכישרונו יאבדו בהם. הוא רצה לכתוב ספרים ומחזות גדולים ובמקצוע המשפטים ראה מלכודת, גיהינום של תקנות וחוקים ושיעמום אין קץ. כשהתחילה המהפכה המשפטית לא התעמק בפרטי הפרטים של החוקים המוצעים. הוא הותיר את זה למלומדי משפט ולעיתונאים שרלטנים שהביעו דעות נחרצות בלי ללמוד את הנושא. אבל עתה החליט להתעמק והקדיש כמה שעות לקריאת הצעות החוק והביקורת עליהן. כשסיים יצא לטיול ארוך לאורך הים וחזר לאחר שקיעה. הדירה הייתה ריקה וחשוכה. קדימה, דרבן את עצמו, וישב בפינת העבודה הקטנה בין הסלון למטבח. ״תנו לדמוקרטיה לנצח,״ כתב בכותרת בפונט 14, ואז הגדיל ל־16 ועוד קצת ל־18. הרפורמה לא מחסלת את הדמוקרטיה וגם לא פוגעת בעצמאות הרשות השופטת, כתב. להפך, היא מאזנת את יחסי הכוחות בין הרשויות ונותנת משקל רב יותר לנבחרי הציבור, ושילב כאן ציטטה מדבריו של הפילוסוף מונטסקיה שמצא ברשת. תכניס לזה ערך, אמר לעצמו, תהיה חכם ומבוגר ואחראי, עיתונאי רציני, לא בחור נבער שעיתונות בשבילו היא תחנת מעבר להשתתפות בשעשועונים. הוא כתב את הטור בשצף ומילא אותו ציטטות יפות לחזק את טיעוניו. הטור הזה יהיה מלאכת מחשבת, אמר לעצמו וליקק את שפתיו. כמעט סיים. רק נותר למצוא משפט אחרון. מחאה מותרת בדמוקרטיה, כתב, אבל המחאה הזו גלשה למחוזות ההיסטריה. יש לשים לה קץ. איך לשים לה קץ, הרהר, אולי צריך להרחיב קצת, והשיב לעצמו שזה אינו תפקידו. אני מתווה כיוון. משגר סימני עשן. לא קבלן ביצוע. אחרים יעשו מה שצריך. </p>
			<p class="firstspace">הטור הזה עשה את העבודה. כמה שעות אחרי שעלה לרשת הגיע הטלפון מהערוץ הפטריוטי שהזמין אותו לאולפן הערב כאורח בתוכנית המרכזית. ״בטח,״ שי אמר בחיוך זהיר של ניצחון, ״אבוא בשמחה.״ תנשום, אמר לעצמו, תנשום, כי עכשיו הכול יתגלגל מהר ואסור לך לפספס. שלחו לו מונית וכשהגיע הכניסו אותו לחדר האיפור. המנחה ישב שם מול המראות הגדולות ותחת האורות החזקים והתבדח בקול עם המאפרות בשעה שמרחו מייק־אפ על פניו. ״מי אתה?״ שאל כשראה את שי במראה, ושי הציג את עצמו בדחילו ורחימו ולרגע נרעד שאולי הוזמן בטעות. אבל המנחה אמר מיד: ״אה, בטח, קראתי אותך, אתה השמאלני שכתב דבר חוכמה, נשמע אותך עוד מעט.״ המאפרת ביקשה משי לשבת ואיפרה את מצחו וחוטמו ולחייו והברישה את גבותיו. הוא אהב את מגע המברשת העדין ועצם לרגע את עיניו בתענוג. אחר כך הושיבו אותו מאופר בחדר המתנה. שי חש שהדופק שלו מואץ ושזיעה מתפשטת בבתי השחי שלו, ושמח על כך שלבש מקטורן שיסתיר אותה. הוא היה צמא אבל לא רצה לשתות יותר מדי פן יצטרך להשתין תוך כדי השידור. </p>
			<p class="text">כמה דקות לפני תחילת התוכנית הכניסו אותו במהירות לאולפן, ואחד הצלמים הושיב אותו על כיסא גבוה בקצה שולחן זכוכית, ואיש הקול השחיל מיקרופון תחת חולצתו והצמיד אותו לצווארון. שאר המשתתפים כבר ישבו לאורך השולחן — המנחה, אחת השדריות עזות הפנים שהייתה קטנת גוף יותר מכפי שנראתה לו על המסך, שני הבדחנים הקונדסים ונירית דינור שהכיר כשהיו צעירים, שניהם בילו אז פחות או יותר באותם מקומות ולפעמים החליפו כמה מילים. שי נזכר שכתב ביקורת אוהדת על הספר הראשון שלה, והיא התקשרה להודות לו. ״נירית,״ אמר כשהתיישב, והיא הביטה בו בחיוך קפוא כי לא זיהתה אותו, ואז אמר: ״שי,״ וכשהחיוך לא הפשיר אמר: ״שי תמוז,״ ואז אמרה בלאות: ״אה, זה אתה, כולנו לא נעשים יותר צעירים, מה שלומך,״ והוא מלמל שבסדר. על הטלפרומפטר כבר הכינו את הפתיח עבור המנחה, ומנהל הבמה קרא בקול: ״עוד דקה.״ שי הזדקף במקומו וראה את דיוקן פניו על אחד המסכים ואמר לעצמו, אתה מלך, כוכב, נהדר. </p>
			<p class="text">חלפו דקות ארוכות עד שפנה אליו המנחה בפעם הראשונה והציג אותו כעיתונאי שמאלני ותיק שכתב מאמר מעמיק על המחאה וכינה אותה היסטרית ומיותרת וקרא להפסיק אותה. ״הפתעת!״ אמר המנחה, ״יצאת נגד המחנה שלך, אתה איש אמיץ, אתה יכול להסביר למה התכוונת?״ שי חייך בענווה והתמהמה לרגע כמו לפני זינוק למים קפואים ואמר בקול מעט רועד, שאנשי המחאה יצאו מאיזון ואיבדו פרופורציה כאילו נחרב העולם, ושבסך הכול הרפורמה המשפטית טובה לדמוקרטיה. הקהל באולפן מחא לו כפיים, והוא הרכין את הראש בתודה ואמר לעצמו, בחרת צד, אין מזה חזרה, כדאי שההימור יהיה מוצלח. המנחה ביקש את התייחסות חברי הפאנל, והללו החרו־החזיקו אחריו, מי בזעם ומי באירוניה, ונירית התבדחה על הקשישות שמוצאות להן עיסוק במוצאי שבת בהפגנות בקפלן במקום להירשם לחוגים לגיל הזהב. בהמשך ביקש המנחה את התייחסותו של שי להפגנות שמתקיימות מול בתיהם הפרטיים של שרים, ושי אמר שזה פסול ושבתים פרטיים צריכים להישאר מחוץ לתחום. בזמן שדיבר ראה את עצמו מזווית העין במוניטור הגדול באולפן ואמר לעצמו להזדקף ולא לנפנף בידיים או ללקק את השפתיים ולהיראות מכובד, זה הכי חשוב. בזמן הפרסומות חיפש מבטי חיזוק ובעיקר מהשדרית עם עיני האיילה השחורות שחרקה שיניים בזמן שדיברה על שמאלנים, אבל היא לא העיפה מבט לעברו. אחרי הפרסומות פנה אליו המנחה עוד פעם אחת והוא אמר דברים פושרים על אירועי היום שזכו למחיאות כפיים מעטות. </p>
			<p class="text">מנהל הבמה הקים אותו במהירות ממושבו וחילץ את המיקרופון מתוך חולצתו והוליך אותו מחוץ לאולפן. שי ניגש לחדר האיפור וביקש מגבון לנקות את פניו, ואז הגיעה נירית כדי לרענן במהירות את האיפור לקראת השעה הבאה והוא אמר לה בחביבות: ״נחמד להיפגש שוב אחרי כל כך הרבה שנים,״ והיא השיבה: ״אכן,״ ומיהרה לחזור לאולפן. המונית החזירה אותו הביתה בחושך. האדרנלין דעך בעצביו, ולאות התפשטה בו. אבא שלו התקשר ואמר שראו אותו והיה טוב וגם אימא חושבת ככה. אבל מלבדם איש לא התקשר ולא כתב. שוב חלל ריק וכישלון, אמר לעצמו. אבל כשירד מהמונית ליד הבית התקשר אליו מספר לא מזוהה. ״גולן קוראים לי,״ אמר הקול, ״אני עובד עם ראש הממשלה. ראיתי אותך בערוץ. רוצה לפגוש אותך מחר בבוקר.״</p>
			<p class="firstspace">הם נפגשו בבית קפה בפרוור צפוני שקט של העיר. גולן ישב בחוץ תחת שמשייה, ושי זיהה אותו לפי התמונה ברשת — צעיר, חיוור, שיער דליל. ״בוקר טוב,״ אמר שי בלבביות והתיישב והניח את הנייד שלו על השולחן. ״רק תסגור אותו,״ גולן אמר, ״ככה שנינו נהיה יותר רגועים,״ ושי אמר: בטח, בטח, ולחץ בחוזקה על הלחצן וכיבה את המכשיר. ״ראיתי אותך אתמול בערוץ,״ גולן אמר ללא שיהוי, ״היית לא רע. בעיקר בהתחלה. אחר כך התברברת, לא הבנתי מה רצית להגיד. טבעי. בטח התרגשת. באופן כללי נחבאת מדי אל הכלים. בקושי הרגישו אותך.״ שי הסביר שלא רצה להידחף מדי בפעם הראשונה. ״אבל זאת הייתה ההזדמנות שלך,״ גולן צחק וחשף חך ורוד ושיניים קטנות, ״אנשים מוכנים להרוג בשביל לשבת שעה באולפן. ואתה לא רצית להידחף. מצחיק.״ </p>
			<p class="text">שי התחיל להשתעל וביקש מהמלצר כוס מים. גולן חיכה שיירגע וביקש עוד קורטדו. ״אתה לא בדיוק כוכב טלוויזיה, גם לא תהיה,״ אמר בנחרצות, ושי התערב והעיר שבעבר הופיע באופן קבוע בטלוויזיה בערב שבת — גולן היה צעיר מכדי לזכור וגם לא היה אכפת לו — ״אבל יש בך איזה מכובדות. אתה סולידי. אנחנו צריכים בשוליים גם אנשים כאלה.״ שי מלמל תודה. ״אבל,״ גולן לגם מהקפה והביט לרגע סביב לוודא שאיש אינו מאזין, ״ובשביל זה ביקשתי לפגוש אותך, אנחנו חייבים להיות בטוחים באיזה צד אתה עומד. הקשבתי לך אתמול. היית יותר מדי זהיר. נראה לי שאתה עדיין מפחד להתנתק מחללית הבית. אם אתה רוצה להמשיך להופיע, תצטרך לקחת צד.״ </p>
			<p class="text">שי הביט בגולן, בעיניו הקטנות והערמומיות ובפיו הדק, ואמר לעצמו, זה קורה. זה הדבר האמיתי. אל תעשה טעויות. הוא הזדקף במקום ונשם עמוק ואמר: ״כבר החלטתי. אני איתכם.״ </p>
			<p class="text">גולן בחן אותו במבט אפל ואמר: ״אנחנו עושים לך טובה ענקית. הערוץ לא רוצה אותך. הם לא התרשמו מההופעה שלך. אתה לא מביא אפילו אלפית אחוז לרייטינג. אבל אם אני אמליץ, סביר להניח שהם יקבלו את ההמלצה. המשבצת שלך תהיה העיתונאי הוותיק האחראי והמנוסה שתומך ללא סייג בראש הממשלה, שראה את האור ונולד מחדש, אבל בלי יותר מדי דרמות. זה צריך להיות אמין. אני אגיד לך מה נעשה,״ הוא התכופף קדימה אל הצל כי השמש חדרה מהצד וסנוורה את עיניו המימיות, ״מחר תבוא שוב לאולפן. אני אדבר איתם. ומחר אתה תשבח אותנו בקול רם וברור ותרד בכל הכוח על האויבים. בלי התחכמויות ובלי קשקושים. זה יהיה מבחן הכניסה.״ </p>
			<p class="text">שי ענה מיד ובלי היסוס: ״מאה אחוז. כך יהיה.״ הבטן שלו המתה מהתרגשות, כמו לפני מבחן כשהיה ילד. </p>
			<p class="text">גולן סקר אותו בעיניו ואמר: ״ותתלבש יותר טוב. תשקיע בחולצה ובז׳קט. ואולי תעשה משהו עם השיער. אתה כבר לא ילד. אנחנו רוצים אותך מכובד.״ בטח, אמר שי, בטח, כך יהיה. </p>
			<p class="firstspace">למחרת בערב הגיע לאולפן בז׳קט כהה חדש ובחולצת תכלת יקרה שקנה בחנות של עשירים ולראשו תספורת רעננה. כמה שעות לפני כן השחיז בבית את הדברים שיאמר כמו להב של פגיון, ותרגל מול המראה בבית את אמירתם בעל פה, בלי להסתבך ולהתפלסף. אחרי שאיפרו אותו הוציא את הפתק מכיס המכנסיים ושינן בשקט. גבי בלאו נכנס פתאום לחדר ההמתנה ומזג לעצמו כוס שתייה מתוקה. בצעירותם הוא נחשב כישרון ספרותי די מבטיח, ושי נשא אליו עיניים. ״גבי,״ שי קרא אליו בשמחה, כי פעם היו ממש מיודדים, וגבי, שסיים להופיע בתוכנית קודמת, ענה בצינה: ״כן, ככה קוראים לי, ומי אתה?״ ושי נאלץ להציג את עצמו ולהזכיר נשכחות. ״אה,״ אמר גבי, ״אתה מופיע?״ ושי ענה: ״כן, כבר בפעם השנייה השבוע.״ גבי המהם משהו, אולי אמר בהצלחה, ויצא. לא יכול להיות שהוא לא זוכר אותי, אמר שי לעצמו, ועלבון דקר ברקותיו. שחרר. תפסיק לכשכש בזנב כדי למצוא חן. צא לטרוף. </p>
			<p class="text">קראו לו לאולפן ושוב הושיבו אותו ליד השולחן הארוך. הוא שתה כוס מים כי הרגיש שפיו יבש ממתח. תהיה קליע, אמר לעצמו, קוסם שנורה מתותח. ואכן כשפנה אליו המנחה בפעם הראשונה נפלטו הדברים מפיו נחרצים וחדים, הוא דיבר בלהט כמו מי שנלחם על חייו, אבל בערוץ נפרד שידר לעצמו הוראות. הוא נימק במשפטים קצרים ובהירים מדוע מהלכיו האחרונים של ראש הממשלה נכונים, ולמה אין שחר לטענות מתנגדיו. חבורת בורים, קרא להם. ״לפעמים אני כמעט מרחם עליהם,״ אמר בחיוך לועג, ״הוא משחק שחמט ברמה העולמית הגבוהה ביותר, רואה עשרה מהלכים קדימה, והם בקושי משחקים שש־בש. זה פשוט לא כוחות. איפה הוא ואיפה הם.״ המשתתפים האחרים הביטו בו בפליאה, כי בהופעתו הראשונה היה חיוור ומהוסס ובקושי פצה את פיו, ועכשיו הופיע רהוט ונחרץ. ״כוכב נולד,״ אמר לו המנחה בהפסקת הפרסומות, ושי הרכין את ראשו בענווה של מנצח. רק אל תתעייף עכשיו, אמר לעצמו, וזכר מה שקרה בתוכנית הראשונה, והמשיך להחזיק את עצמו חד ומרוכז גם בחלק השני ועד לסיום התוכנית. הוא יצא מהאולפן בהתרוממות רוח. </p>
			<p class="text">גולן התקשר מיד כשנכנס למונית. ״אתה לא מקליט אותי, נכון?״ וידא בעצבנות, ושי הבטיח שלא בהן צדק. ״היית בסדר, כמעט טוב הייתי אומר, עדיין יש הרבה לשפר. מספיק בשביל לעבור. בינתיים התקבלת, אבל תזכור שכל תוכנית היא מבחן חדש. ותחליף את המשקפיים העלובים שלך, זה נראה כאילו יצאת מ׳חגיגה בסנוקר׳. או שתעשה עדשות מגע. נהיה בקשר,״ אמר וניתק. </p>
			<p class="firstspace">הסיגריה של אלונה בערה במרפסת. הדירה הייתה חשוכה. ״ראיתי אותך בטלוויזיה בערוץ המחורבן הזה,״ אמרה כשיצא אליה, ״תגיד לי, מה זה היה?״ הרחוב למטה היה שקט. משב רוח הגיע מהים. תסביר לה, אמר שי לעצמו. </p>
			<p class="text">״זה במקום לגסוס,״ שי אמר בקול רועד, ״אין לי ברירה.״ </p>
			<p class="text">אלונה נשענה על המעקה, מצצה מהסיגריה ומעכה אותה בתוך אדנית עם כמה פרחים. ״מתי החלפת צד?״ שאלה. ״עכשיו, בימים אלה,״ ענה, ״כדי לחזור. אני כמו מטפס הרים שתלוי באוויר ולא מוצא איפה לשים את הרגל. אף אחד אחר לא נותן לי מקום.״ מגעיל, ניסה לקרוא את מחשבותיה, אבל היא לא נחפזה לענות והביטה בו כמו בנאשם שהורשע וצריך לגזור בשלווה את דינו. ״אני דווקא יכולה להבין את זה,״ אמרה אלונה במבט יותר רך, ״הם לא היו הוגנים אליך.״ פעמוני הודיה צלצלו חזק בראשו. היא מבינה. </p>
			<p class="text">״זה רק כדי לשים רגל בדלת,״ שי הסביר בהתרגשות, ״אחר כך אני אוכל להגיד גם דברים אחרים. עוד מעט. אני אגיד מה שאני רוצה. וזה לא שעכשיו אני משקר. אני באמת שונא את הצביעות שלהם, המיליארדרים האלה שמוכרים נשק לדיקטטורים, טייסים זקנים עם פרוסטטה שמתגעגעים לימים העליזים כשהרגו ערבים ודפקו כל מה שזז, הפרופסורים הנפוחים האלה למדעי השום דבר, כולם עומדים ברחוב וצועקים דמוקרטיה. ראיתי אותם. אני מכיר אותם. אני לא יכול לסבול את זה.״ אלונה צחקה, ועיניה נצצו אליו בחושך.</p>
			<p class="text">״אני יודעת, אתה מרחרח אותם ממאה קילומטר. אבל אם היו מזמינים אותך לערוצים האחרים היית מדבר שם בדיוק להפך. עליי אתה לא יכול לעבוד, שי, אני רואה דרכך כאילו אתה שקוף. אבל אני מבינה. זאת אני שבאה מבאר שבע. ראיתי אותך מתכווץ עד שכמעט נעלמת. שנים אתה שותק כמו אחד שכרתו לו את הלשון. אני יודעת מה זה מלחמת קיום, ואתה סוף־סוף נלחם. יפה לך. זה די עלוב אבל מוצא חן בעיניי. הרבה יותר טוב מלהרים ידיים. רק תיזהר, שלא תיפול לתהום ולא תוכל לצאת.״ </p>
			<p class="text">הוא שתק והרכין את ראשו וחשב, זה ערב של ניצחון ואני רוצה לזכור אותו לנצח. אלונה נכנסה מהמרפסת לדירה וצחצחה שיניים לקראת השינה. הוא נשען על המעקה והביט בשמיים העכורים של העיר וברחוב המואר בכתום והרגיש אסיר תודה. לא משנה מה יגידו לו אחרים, הוא קיבל את ההכרה הכי חשובה והאיום הכי גדול הוסר מעל ראשו. הוא שכב לצד אלונה במיטה ולקח בהיסוס את כף ידה. היא הותירה אותה שם ולא משכה אותה, והוא החליק באצבעו על פני הטבעת שענד לה לפני נצח ושמע בהתרגשות את נשימתה מאיטה עד שנרדמה.</p>
			<p class="firstspace">באו ימים טובים. שי הופיע פעמיים בשבוע בערוץ ואחרי שנים של נידחות חזר לאור הזרקורים. אמנם עדיין לא בדיוק במרכז הבמה אבל בהחלט בדרך, הרחק מהשוליים החשוכים. לפני כן היו לו כמה מאות עוקבים ברשת ועכשיו אלפים, ואחרי כל תוכנית גדל מספרם. הקשיבו לו. ראו אותו. הוא השפיע. סביבת מגוריו לא הייתה הקהל הטבעי של הערוץ הזה, אבל גם שם הבחין במבטים שתקעו בו פתאום זרים ברחוב. שכן צעיר ששכר את דירת הקרקע נתקל בו בכניסה ואמר לו שראה אותו בטלוויזיה ולא הוסיף דבר. השכנה המבוגרת מהקומה שמעליהם פגשה אותו ליד פח הזבל, הפנתה לו בהפגנתיות את גבה אבל לא התאפקה והסתובבה וזרקה: ״איך אתה לא מתבייש.״ הוא לא התרגש ממנה, כולם ידעו שהיא המשוגעת של הבניין. כשעשה קניות בסופר ניגש אליו מנהל הסניף ואמר לו בשקט שהוא נהנה לראות אותו ושימשיך ככה, וגם אחד הקופאים אמר לו מילים חמות. באחד הלילות חלם שאיבד את הדרך לאולפן והמכונית נפלה בין סלעים ונחבטה בהם במהלומות איומות עד שהתרסקה בתחתית הוואדי. כשהתעורר מבוהל אמר לעצמו שאוי ואבוי לו אם ישמוט את ההזדמנות הזו ושבגילו לא תיפול לידיו אחרת. אפילו מצא עצמו מדבר לאלוהים כמה פעמים ומודה לו חרש על החסד שעשה עימדו. </p>
			<p class="text">גם האווירה באולפן נעשתה חמימה יותר, ונירית דינור התבדחה איתו ושאלה אם שכנים שמאלנים כבר שמו לו מכתבי נאצה בתיבת הדואר. אחרי כמה שבועות דיברה איתו פקידה מהערוץ על תשלום, והוא הסכים מיד למה שהציעה בלי להתמקח. השכר אמנם לא היה של כוכב אבל שיפר מאוד את מצבו הכלכלי. </p>
			<p class="text">פעם או פעמיים בשבוע היה גולן מתקשר אליו ותמיד הזהיר אותו שלא יקליט. הם דיברו קצרות על העניינים השוטפים שבכותרות, וגולן היה מכוון אותו מה צריך להגיד. שי האזין רוב קשב וידע שההוראות באות מגבוה ושעתידו תלוי באופן שבו ימלא אחריהן. גולן שיבח אותו על המשקפיים החדשים ואמר שהוא נראה כמו פרופסור אנגלי ושזה בדיוק מה שהם רוצים. שי צחק ואמר שזו מחמאה אדירה כי הוא אוהב את אנגליה. ״אנחנו יודעים,״ גולן אמר, ״אנחנו יודעים.״ לפעמים גולן ממש הכתיב לו ביטויים שישלב בדבריו, כגון <span class="bold">האוליגרכיה של השופטים</span> או <span class="bold">הסרבנים אויבי הדמוקרטיה,</span> ושי כתב אותם בעיפרון בפנקס. ״נעים לדבר איתך,״ אמר לו גולן באחת השיחות כשהקרח ביניהם מעט הפשיר, ״חוץ ממך אני צריך להתעסק עם כל כך הרבה מטומטמים.״ </p>
			<p class="firstspace">רוב שעות היום עדיין היה שי לבדו. גוני חלפה על פניו לפעמים באישון לילה או מוקדם בבוקר, אבל כשביקש לשבת ולדבר איתה ולשמוע מה היא עושה אמרה לו תמיד שהיא ממהרת. ״את כועסת עליי?״ שאל אותה, והיא השיבה: ״לא אבא, מה יש לי לכעוס,״ ומיהרה להסתגר בחדרה או יצאה מהבית. אלונה יצאה מוקדם בבוקר לעבודה וחזרה מאוחר בערב, אמרה שיש לה פגישות עם אמנים ואספנים שנהרו אל הגלריה אחרי הפתיחה המחודשת. עומר הודיע שעבר מאטלנטיק סיטי לניו יורק, סידרו לו שם עבודה בחנות אחרת של אותם בעלים. לילה אחד חלם שי שהוא מחפש אותו בבניין עשוי כולו ברזל ואצבעותיו גיששו אחר שער סודי להיכנס בו וננעצו בחוזקה מתוך שינה בסדין. אחרי ניסיונות רבים נפתחה דלת לחדר, ועל הקיר החלוד הייתה טבועה תבנית גופו של עומר. הוא התעורר מהחלום ופיו צחיח וניגש לחדר האמבטיה לשתות ואחר כך התקשר לעומר כדי לנסות לשמוע בקולו מה שלומו. עומר הופתע שהתקשר אליו ואמר שהוא בסדר אבל המשרעת של דבריו הייתה מצומצמת והמילים מעטות, והיה לשי קשה להבין איך באמת הוא מרגיש. </p>
			<p class="text">״אתה יכול לחזור,״ אמר לו, ״החדר שלך מסודר בשבילך ואני יכול לעזור לך למצוא עבודה, יש לי כמה קשרים חדשים,״ ועומר אמר שבינתיים הוא נשאר ונשמע רחוק מאוד. שי ראה מול עיניו את פניו צרובות בברזל החלוד. השיחה דעכה מהר, ושי הפציר בו שישמור על עצמו. </p>
			<p class="text">״אני בסדר, אבא, למה אתה דואג?״ שאל עומר מרחוק. </p>
			<p class="text">״לא דואג, רק מתגעגע אליך,״ ענה שי. </p>
			<p class="text">״מה קרה?״ שאלה אלונה כשחזר למיטה, והוא אמר ששום דבר, רק חלום רע, הכול בסדר. </p>
			<p class="firstspace">הזמינו את שי לסיור בשומרון. הוא היסס כי בזמן האחרון היו שם כמה מקרי רצח של יהודים בכבישים, אבל הבין שכמשתתף קבוע בשידורי הערוץ הוא לא יכול לסרב. שלחו לו נהג ומכונית ממוגנת, ואחרי חצי שעה עברו את המחסום. ״יש לך נשק?״ שאל את הנהג הצעיר חובש הכיפה, והנהג הצביע על תא הכפפות ואמר שיש שם אקדח. שי הביט מהחלון על הגבעות החשופות וחיפש מאחורי כל פיתול בכביש מחבל שאורב להם. מדי פעם חלפו על פני עמדה של הצבא, והוא נרגע לרגע, אבל הרי אי אפשר להציב חייל בכל פינה. השירות הצבאי שלו היה בעורף, והוא לא ביקר אף פעם בחבל הארץ הזה. הם עברו בעיירה ערבית וכשהאטו בגלל פקק דפק ליבו מפחד. גברים ישבו בפתחי החנויות, וילדים חלפו על פניהם בדרך לבית הספר ונשים בחרו ירקות בדוכנים. למראית עין החיים היו רגילים, ואיש לא הקדיש להם תשומת לב מיוחדת, אבל שי ידע שברגע אחד יכול הכול להשתנות. גם הנהג חשש והוציא את האקדח מהתא והניח אותו על המושב לידו. ״אני רואה אותך בטלוויזיה,״ אמר, ״כל הכבוד,״ ושי התכווץ בפינת המושב מאחור ושאל את עצמו אם זה שווה את סיכון חייו. אל תגזים, אמר לעצמו, אל תהיה פחדן כזה, אנשים נוסעים כאן כל יום ולא קורה להם דבר. כשהגיעו למשרדי המועצה האזורית קיבל את פניו ראש המועצה בלחיצת יד אמיצה ובחיוך רחב. ״ברוך הבא לשומרון,״ אמר והזמין אותו לקפה ועוגה במשרדו והציג בפניו מפה עם היישובים היהודיים באזור. שי רשם בפנקסו נתונים כמו תלמיד טוב והרגיש שנשימתו וקצב ליבו חוזרים כמעט לסדרם. כשיצאו מהמשרד שם לב לשמיים הגבוהים והבהירים ונשם את האוויר הטוב, והם נכנסו לרכב השטח הגדול של ראש המועצה. ליד הנהג מלפנים ישב מאבטח עם רובה, ושי הרגיש ביניהם בטוח. </p>
			<p class="text">״כמה אנחנו אוהבים לשמוע ולקרוא אותך בזמן האחרון,״ אמר ראש המועצה כשיצאו לסיור, ושי הרכין ראשו ומלמל תודה. בתחנה הראשונה עצרו בנקודת תצפית גבוהה מעל לעמק רחב ידיים נטוע כרמי זית, וראש המועצה הצביע על העיר שכם והחווה בידו. ״זה הלב של ארץ ישראל,״ אמר, ״ואנחנו שומרים עליו ומיישבים אותו בשביל כל עם ישראל, גם למען אלה שלא מסכימים איתנו אבל בסוף ייווכחו שאנחנו צודקים.״ שי הביט רחוק ואמר: ״כמה יפה פה,״ והתבייש שלא ביקר כאן אף פעם. הם המשיכו בדרך אל בסיס צבאי מלא אנטנות גבוהות ואמצעי תצפית ונפגשו עם מפקד החטיבה שהיה גם הוא חובש כיפה והסביר באמצעות מפות על אתגרי הביטחון באזור. שי הרגיש שמכבדים אותו ונוהגים בו ברצינות ופסח על השאלות שהכין בדבר התנכלויות של יהודים לערבים, כי לא רצה לקלקל את האווירה ולגמול רעה תחת טובה על האירוח היפה. חיילות הגישו להם מגשי פירות חתוכים ועוגה שאפו במיוחד לכבודו במטבח של הבסיס ועדיין הייתה חמה מהתנור. ראש המועצה ומפקד החטיבה ניהלו שיחה ארוכה, נינוחה וחברית אך לא שכחו את שי וטרחו להסביר לו בכל כמה משפטים את ההקשר. כל זה לכבודי, חשב שי והרגיש מוחמא, הפכתי איש חשוב. אל תצטנף בפינה ותצטנע עכשיו, הזהיר את עצמו, אנשים מצפים ממך שתתפוס נפח בעולם, והצטרף מדי פעם לשיחה בשאלה או בהבעת דעה שעלתה במוחו. ״אנחנו כבר מאחרים, מחכים לנו,״ התנער ראש המועצה והודה למפקד החטיבה, וגם שי לחץ את ידו בהרכנת ראש. </p>
			<p class="text">הסיעו אותו משם ליקב בהתנחלות שעל ראש הרכס. ראש המועצה רצה להראות לו שלא רק בביטחון ובהישרדות עוסקים כאן, אלא גם מחדשים מסורות עתיקות של שמחה ותענוג. בעל היקב ואשתו כחולת העיניים, עטויה כיסוי ראש צבעוני גדול ושמלה ארוכה, הראו לו את הציוד החדיש שייבאו מצרפת לסחיטת הענבים ואת חביות עץ האלון שבהן מבשיל היין, ובסיום הסיור הושיבו אותם ליד שולחן והניחו עליו בקבוקים ומזגו להם כוסיות לטעימה. התחילו בלבנים שהיו באמת מרעננים וטובים, ולצידם הגישו כריכונים עם גבינות שיוצרו בחוות עיזים של יהודים לא הרחק משם וירקות חתוכים. אחר כך עברו לאדומים שהיו חמוצים מדי ושטוחים לדעתו של שי, אבל בקול רם שיבח גם אותם. </p>
			<p class="text">״אנחנו מפתחים את התיירות,״ הסביר ראש המועצה, ״רוצים שאנשים יתחברו אלינו לא רק דרך אמונה אלא גם דרך החיים הטובים,״ והרים כוס לחיים. ״כל מה שנמצא על השולחן מגיע רק מיבול של יהודים ומאדמה של יהודים,״ אמר המארח בגאווה, ואשתו אמרה שכבר יש שוק ליינות שלהם בחוץ לארץ ואפילו כתבו עליהם במגזין נחשב של ייננים שיוצא לאור באוסטריה. שי הרגיש שהוא נעשה קצת מבוסם ונזכר במאמר שכתב לפני שנים אחרי פינוי גוש קטיף בעד פינוי כל ההתנחלויות. הוא הביט במארחים שלו ובראש המועצה ותמה מה הם זוכרים ומה חושבים עליו בליבם. ראש המועצה שם לב שהוא מסתגר בתוכו ואמר בחיוך: ״אולי הקדמנו קצת עם היין,״ ושי התנער מיד וחייך ושיבח שוב את הרעננות של היינות ואת יופיו של המקום ואמר משהו על הקרקע, השתמש במילה טֵרוּאָר, כדי שיראו שהוא מבין. כשנפרדו נתנו לו שני בקבוקי יין וצנצנת ריבה שרקחו במקום, וכשביקש לשלם התרעמו מה פתאום, זו מתנה מאיתנו. </p>
			<p class="text">הוא הלך לצידו של ראש המועצה להיפגש בבית סמוך עם קבוצת תושבים. בעל הבית היה איש מבוגר צנום חובש כיפה סרוגה, שהציג עצמו כאחד מראשוני המתיישבים שעלו אל ההר ברגל כדי לעקוף את המחסומים של הצבא, וסיפר כיצד חיו כאן שנים בקרוואנים בקור הצורב של החורף ובחום הקיץ. אשתו הביטה בשי במבט לא נעים ואמרה לו שהיא קוראת נאמנה שלו. זה החמיא לו מאוד והוא חייך אליה, אבל אז המשיכה ואמרה שהיא זוכרת איך תמך בערבים בתקופות הכי שחורות של הוויתורים והנסיגות והפיגועים האיומים ושצידד בגירוש היהודים מרצועת עזה. הנה זה בא, שי אמר לעצמו והתחיל לגמגם, וראש המועצה התערב ואמר בחיוך רחב: ״דבורה, עכשיו הוא איתנו, עשה תשובה שלמה, את לא רואה אותו בטלוויזיה?״ אבל דבורה עדיין כרכמה פניה ומלמלה משהו לא נעים, ובכל זאת הזמינה אותם לטעום מהעוגיות שהניחה על השולחן. בעלה התקשר לכמה תושבים כדי לזרז אותם להגיע, ובסופו של דבר הגיעו כמה נשים שראשיהן עטורים בבדים צבעוניים מיתמרים לגובה. שי ציפה שהן יתייחסו אליו בנחמדות ובהערכה ואולי אפילו בשמץ של הערצה, אבל נראה שלא התרשמו במיוחד מהביקור שלו. בעיקר הן רצו להתלונן על בעיות הביטחון הקשות בדרכים ועל היחס העוין של התקשורת אליהם, לעומת המחאה של תל אביב שמקבלת אהדה עצומה מהעיתונאים השמאלנים. ראש המועצה התערב שוב ואמר: ״שי הוא דוגמה לזה שדברים משתנים, היה בצד שלהם ועכשיו הוא לגמרי איתנו, ואתן כנראה צופות בערוצים הלא נכונים,״ ושי הנהן וחשב לעצמו שאפילו בקרב הציבור הזה הוא לא אהוד ולא מוכר מספיק ושיש לו עוד דרך ארוכה לעשות. בעיר הזעיפו אליו פנים וכאן קיווה לקבל חיבה, ובמקום זה מצא עוינות וחשדנות והרגיש מפח נפש וגם התעייף מהשתייה ביקב. ראש המועצה הבחין בכך, וכשהסתיימה הפגישה אמר בנמרצות: ״חפרנו לך בראש יותר מדי, עכשיו אקח אותך למקום מעורר השראה, ניסע אל המזבח שעל הר עיבל.״ </p>
			<p class="text">הם יצאו מההתנחלות ונסעו בכביש מפותל בליווי רכב צבאי ופנו לדרך עפר וטיפסו בה עד שהגיעו לחורבת אבנים. שי יצא מהרכב, ולמרגלותיו נפרשה הארץ. היום היה צלול, והיה אפשר לצפות למרחקים עד פסגת החרמון בירכתי צפון. שי נפעם מהנוף ורצה להערות אותו לתוכו ולהיטהר והתלטף ברוח שנשבה ללא מעצור. את החיזוק שלא קיבל מאנשים השתוקק לקבל מההר שעליו ניצבו. הם צעדו כמה פסיעות עד לחורבת האבנים, וראש המועצה הסביר — זה כבש המעלות שבו עלו הכוהנים, וכאן המשטח שעליו הקריבו את הקורבנות. הוא סיפר לשי על כתובת בעברית עתיקה שנמצאה בחפירות הארכאולוגיות ופוענחה רק לאחרונה, אשר מוכיחה כי כאן זבח יהושע בן נון לאלוהים אחרי כניסת בני ישראל לארץ וכיבושיהם הראשונים. ״פה הוא קרא אליהם את התורה, תאר לעצמך, בדיוק כאן הם עמדו, במרחב הגדול הזה,״ אמר ראש המועצה. שי טיפס על גל האבנים ודימה לראות את הרבבות עומדים תחתיו, מחושלים כברזל אחרי שרשרת קרבות עקובים מדם בכניסה לארץ, צופים במנהיג ובעמוד העשן שעולה מהבשר הנצלה וזועקים בהתלהבות של מנצחים אל אלוהים. </p>
			<p class="text">״זה החיבור האמיתי שלנו לארץ הזאת,״ קרא מאחוריו ראש המועצה וסיפר שערבים גנבו אבנים מהמזבח וטחנו אותן לחצץ. ״רק אצלנו יכולה להיות הפקרות כזאת,״ הרים קולו מול הרוח, ״תאר לעצמך שיגנבו אבנים מהאקרופוליס או ברזלים ממגדל אייפל.״ שי הצטער שלא התלווה אליו צלם ובמקום זה צילם בעצמו כמה תמונות בנייד. יפה, אמר לעצמו, זה יפה, וחייך בשביעות רצון כמי שפתר בעיה שהעיקה מזמן על חייו. נשימתו נעשתה קלה יותר כשעמד שם. כשנפרד מראש המועצה הבטיח שיבוא לבקר שוב. ״יש לך נשמה של נער גבעות, ראיתי את זה שם על ההר,״ אמר ראש המועצה, ושי ניגש אליו לחיבוק מסורבל. בערב התיישב לכתוב לעיתון על הביקור. הוא קרא ברשת שיש מלומדים שטוענים שהמזבח הוא אתר אלילי קדום ולא המזבח של יהושע. זה לא חשוב, אמר לעצמו, מה שחשוב זו התעלות הנפש שהרגשתי שם. אני לא רוצה לנתח אותה בשכל או לפרק אותה לגורמים. יותר מדי זמן הייתי עטוף בערפל של ספק ועכשיו זמן לראות צלול. למחרת בערב סיפר בטלוויזיה על חוויותיו מהביקור במזבח, והמשתתפים והקהל האזינו לו בדומייה כי הבחינו בהתרגשות שפיעמה בו ושמו לב שפניו נראו ברגעים האלה תמימות כפני ילד והבינו שנולד שם מחדש על ההר. רק נירית דינור הביטה בו בספקנות מהצד וחשבה שהוא עושה הצגה. מאז שהיינו צעירים היא לא מחבבת אותי, חשב. </p>
			<p class="firstspace">גולן התקשר והזמין אותו למסיבה. ״זה איש שקרוב אלינו, תורם הרבה כסף,״ הסביר, אחרי שווידא עם שי שהוא לא מקליט, ״מיליארדר מאמריקה, רוצה להכיר אנשים. טיפוס צבעוני. ביקש שנביא אינטלקטואלים, משום־מה זה חשוב לו. מזל שיש לנו אותך. יכול להיות שהבן גם יהיה שם. אני רוצה שתכיר אותו. אז מחר בתשע בערב.״ </p>
			<p class="text">שי הגיע כהרגלו קצת לפני הזמן והסתובב על הטיילת מול המלון הגדול. מעולם לא הצליח לאחר לשום מקום. אנשים רצו ורכבו על אופניים ושיחקו כדורעף בחול, ומתרחצים של לילה נכנסו לים. אור כתום של פנסים נשפך על הטיילת, ואיש מהאנשים שחלפו מולו לא זיהה אותו. הגיעה השעה והוא נכנס ללובי הנוצץ של המלון החדש, שלמרות שהיה קרוב לביתו מעולם לא ביקר בו. ביציאה מהמעלית בקומה העליונה חיפשו מאבטחים את שמו ברשימת המוזמנים ושאלו אם הוא חמוש ומיששו את בגדיו ליתר ביטחון. בסוויטה הגבוהה נפתחו חלונות עצומים מעל העיר הנוצצת, והוא ניסה לזהות מלמעלה את ביתו. כמה בחורות בחצאיות קצרות, בעקבים גבוהים ובשפתיים נפוחות חלפו על פניו, והוא שמע אותן אומרות ששמעו שאולי הבן של ראש הממשלה יגיע. הוא ראה מרחוק את גולן עומד ליד וילון ומחזיק כוסית ומסתודד עם מישהו וניגש אליו. </p>
			<p class="text">״אה, הנה האינטלקטואל,״ אמר גולן בלי התלהבות מיוחדת כשראה אותו, ״בוא, אני אקח אותך למארח שלנו לפני שיהיה כאן צפוף מדי.״ שי רצה למען האמת לחטוף משהו מהמזנון לפני כן כי לא אכל ארוחת ערב, אבל גולן דחק בו. בחדר פנימי ישב התורם על כורסה גבוהה כמו מלך, וסביבו כרכרו בחורות וברנשים שפטפטו ואכלו מתאבנים קטנים שהגישו מלצרים וצחקו בקולות רמים מדי. גולן פילס דרך ביניהם ומשך את שי אחריו עד למארח. הוא נראה בערך בן גילו אבל נמוך ושרירי יותר, ועור פניו אדמדם משיזוף מוגזם. ״אני רוצה להכיר לך את שי תמוז,״ אמר גולן באנגלית, ״הוא עיתונאי חשוב שתומך בנו ומופיע בערוץ שלנו, איש עם מצח מאוד גבוה,״ והמארח העשיר הפנה מבטו אליו ומדד אותו מכף רגל ועד ראש ואמר: ״סוף־סוף מישהו שנראה כאן כמו יהודי, עם משקפיים ומצח גבוה ואף,״ והאנשים מסביב צחקו, ״אתה נראה כמו הסבים של הסבים שלי שבאו לאמריקה מהשטעטל, בוא תעמוד לידי וספר לי מה קורה באמת בארץ המשוגעת הזאת ומה היהודונים האלה רוצים מהחבר שלי, למה הם שותים את דמו,״ ושי נעמד לידו בתוך ההמולה וניסה לתת לו סקירה מסודרת באנגלית של הפתולוגיה של השמאל. המארח שמע כמה משפטים והנהן ואמר: ״אתה צודק, אלה אנשים חולים, זה בדיוק ככה,״ ושיבח את גולן שהביא את שי למסיבה, אבל כבר הסיט את תשומת הלב שלו לבחורה בלונדינית שהציגו בפניו ונישק אותה על הלחי וקם לכבודה מהכורסה ושיבח אותה על המראה שלה, וגולן משך את שי אחורה ואמר לו שאחר כך תהיה הזדמנות להשלים את השיחה. </p>
			<p class="text">שי חיפש את המזנון אבל התאכזב לגלות שהכיבוד הוא רק החטיפונים שחילקו המלצרים שעברו בין האורחים, אך לעומת זאת הבר היה עשיר, והוא ביקש ויסקי עם קרח, למרות שידע שיתייסר על זה אחר כך בצרבת. בינתיים התמלאה הקומה באנשים והרעש היה גדול, ופתאום נתקל באחד הליצנים המצחיקים שהשתתפו איתו בתוכנית ושמח שיהיה לו עם מי לפטפט בין כל הזרים, אבל הוא בקושי זרק לו שלום ומיהר לכיוון החדרים הפנימיים. בכלל הייתה שם איזו התרחשות סביב החדרים הפנימיים. עמדו בכניסה אליהם אנשי אבטחה, והוא ראה את גולן נכנס ויוצא מהם בקדחתנות. שי נשען על החלון הגדול והביט סביבו והבין שבעצם כל מה שקורה בחדרים החיצוניים הוא הקליפה של מה שמתרחש בחדרים הפנימיים. הוא שמע חבורת בנות צעירות שעמדו לידו, לא גדולות הרבה יותר מגוני, מתלחשות ביניהן איך יצליחו לשכנע את השומרים לתת להן להיכנס פנימה. </p>
			<p class="text">פתאום הייתה המולה, וחבורה של אנשים נדחפה פנימה ובהם הבן של ראש הממשלה, קטן קומה וזקוף, ומיד הכניסו אותו לפגוש את המארח וליהנות מהתענוגות הסמויים מהעין של החדרים הפנימיים. שי חיפש את גולן שיציג אותו בפניו, אבל הוא נמצא עמוק בתוך הפמליה, וכל מעייניו היו נתונים לבן ולצרכיו. שי חיכה ליד הבר, סבל מהמוזיקה הנוראה והרועשת והתאפק לא לשתות יותר מדי. כשכבר עמד ללכת הרגיש לפיתה מאחור, וגולן אמר לו לחכות ליד המעלית כי הבן רוצה להגיד לו כמה מילים. גולן נחפז חזרה פנימה, ושי עשה כדבריו וחיכה על כיסא ליד המעלית. אנשים הלכו ובאו, ובהמולה הגדולה שהייתה שם אף אחד מהם לא הבחין בו. אחרי חצות צעדו לעברו במהירות מאבטחים, והוא קם מטושטש מהספה וניגש אל המעלית, ואחד מהם דחף אותו חזק אל הקיר וגולן אמר להם: ״לא, זה בסדר, הוא משלנו,״ ופתאום ניצב מולו הבן. שי נבהל ממבטו כי ראה בו להבות בוערות של תאווה ושל פחד ותיעוב. ״שי תמוז, זה מהערוץ,״ גולן הציג אותו, והבן לחץ את ידו בכף יד לחה ואמר: ״תמשיך לעשות מה שאתה עושה, נהנים לראות אותך,״ ונעלם עם המאבטחים שלו במעלית. </p>
			<p class="firstspace">שי קם מוקדם בבוקר לכתוב. מאז חזר להופיע בטלוויזיה קוּדם הטור שלו לעמוד הראשון בגיליון יום שישי וגם השכר שקיבל עלה. הוא גירד בסנטרו וכתב שצריך להתחשב בציבור הדתי ובמסורת ולכבד את ההפרדה הנהוגה אצלם מימים ימימה בין גברים לנשים. הכין תה עם לימון ודבש והמשיך להקליד שאסור לכפות עליהם חילוניות כפי שנהגו בשעתם הקומוניסטים ברוסיה וכעת מנסים לעשות כאן אנשי המחאה והשמאל. אחרי ששיגר את הטור חתך לעצמו סלט עם גבינה מלוחה ופרוסת לחם, ואחרי שאכל חזר לפינת העבודה להתכונן לתוכנית של הערב, בהתאם לנושאים ששלחו לו ולהנחיות הקצרות שקיבל מגולן בטלפון. אחר כך נח בבגדיו במיטה כדי שיהיה רענן ומרוכז בשידור בערב. </p>
			<p class="text">כשקם כבר שקעה השמש, והוא התקלח במהירות והתגלח והתלבש וירד אל המונית שחיכתה לו למטה. לפני ההופעות הראשונות התרגש באופן שכמעט שיתק אותו, אבל עכשיו השתחרר והייתה בו דריכות נעימה לקראת השואו שייתן. כך למד להתייחס לכך, כאל מופע שהוא משחק בו את תפקיד התל־אביבי המשכיל והשמאלני לשעבר, זו המשבצת שיועדה לו. הפאנל היה שילוב של טיפוסים ודמויות, קרקס, ושי ידע שכדי שיאריך בו ימים הוא צריך לעצב דמות ייחודית שהצופים ייקשרו אליה. בהרהורים עמוקים הפיק לקחים מהכישלון בסיבוב הראשון בטלוויזיה, לפני הרבה שנים. טעיתי כשניסיתי לאמץ דמות של מצליחן רהוט ומלוטש, אמר לעצמו, הקהל הרגיש בזיוף ומאס בי. יותר טוב שאעצים עכשיו דווקא דימוי מעט שלומיאלי ומיושן, אפילו אגמגם לפעמים, ובהתאם לכך התחיל ללבוש ז׳קטים ישנים מקורדרוי שקנה מזמן בלונדון ושיוו לו בדמיונו מראה של מרצה מפוזר בקולג׳ אנגלי. כך אבחין את עצמי מהמשתתפים התוקפנים ככלבי ציד שתמיד מדברים ברור, אמר לעצמו. כמה בלבולים קטנים שהיו לו בשידור ופליטות פה תמימות זכו לשיתופים ברשתות וזיכו אותו באהדה לאנושיות שבו, וגם ללעג מנשמות רעות. הוא חזר להרכיב משקפיים במסגרות עבות, שהקנו לו מראה דומה לאלביס קוסטלו. </p>
			<p class="text">כשישב במונית בדרך לאולפן עדכן אותו גולן שהיה פיגוע ליד חברון וגבר ואישה נרצחו, וכדאי שיחשוב מה הוא מתכוון לומר על זה בשידור. ״אביע זעזוע כמובן וכעס,״ כתב בתשובה, וגולן כתב לו שרק ייזהר לא למתוח ביקורת על הביטחון באזור כי זה עלול להשתמע כביקורת על ראש הממשלה. כעבור כמה דקות מחק גולן את המסר כפי שעשה תמיד כדי לא להשאיר סימנים. השידור עבר היטב, ושי נהנה. שמעו אותו ברוב קשב, הוא הרגיש שהוא כבר לא סתם ממלא מקום אלא חבר מכובד בצוות, ולאחר שסיימו לשוחח על הפיגוע ועברו לנושא אחר אפילו הרשה לעצמו להשחיל הלצה שזכתה לצחוק בקהל. </p>
			<p class="text">כשיצא מהאולפן פתח את הטלפון שלו וראה שהגיע לעשרת אלפים עוקבים ברשת. גולן התקשר אליו ואמר שלא ייסע הביתה כי הם באים לאסוף אותו מהאולפן. ״מי זה אתם?״ שי שאל בפליאה, וגולן אמר שהוא מגיע עם התורם מאמריקה שנוסע לדירה שלו מול הכותל המערבי וביקש במיוחד ששי יצטרף אליהם. ״זה לא כל כך נוח,״ שי אמר, אבל גולן התעקש ואמר שאין ברירה, האיש הזה חשוב להם, והוא התרשם ממנו במסיבה. שי חיכה במגרש החניה שליד האולפן עד שהגיע מיניבוס מפואר ואסף אותו. בפנים היו רעש מחריש אוזניים של מוזיקה באנגלית והמולה נרגשת של יותר מעשרים איש ובמרכזם התורם וסביבו כמה נשים צעירות שאת חלקן זכר שי מהמסיבה וגברים שנאספו מפה ומשם וקיוו לגרד לעצמם איזו טובת הנאה מהקרבה לתורם. </p>
			<p class="text">״טוב שבאת, צריך מישהו חכם בין כל המטומטמים האלה,״ קידם התורם את פניו באנגלית ומיד חזר להשתעשע עם הנשים. שי מצא מקום פנוי באחורי המיניבוס והצמיד את פניו לזגוגית. כשנחלצו מהפקקים והגיעו לירושלים נסעו לאורך החומות המוארות של העיר העתיקה עד לשער האשפות. גולן ירד מהרכב ושוחח עם השוטרים והציג בפניהם אישור, והם הזיזו את מחסום הברזל והרשו לרכב להיכנס פנימה. למרות שעת הערב המאוחרת, חיכה שם הרב הראשי של הכותל בכבודו ובעצמו, לחץ את ידו של התורם והתחבק איתו וליווה אותו אל עבר הכותל עם חבורת הגברים המפוקפקת, בעוד הבנות הצחקניות נעטפו בכיסויי בד והופנו אל עזרת הנשים. שי הניח על ראשו כיפה לבנה שקיבל בכניסה וניגש אל הקיר ונגע באחת האבנים הגדולות ואמר לעצמו, שחרר, זה לא יכול להזיק, והעלה לנגד עיניו אלפי שנים שבהן התפללו יהודים לקיר, ואז עצם את עיניו וביקש חרש שאלונה שוב תרצה בו ושהכול יהיה בסדר עם הילדים. וגם שאישאר בטלוויזיה, הוסיף בדומייה. גולן קרא לו שיתקרב אליהם, וכשניגש שאל אותו התורם למה בעצם אנחנו מתפללים אל הקיר הזה כשלמעלה נמצא המקדש האמיתי, וגולן התערב והסביר שזה מסובך בגלל המסגדים שנמצאים שם, אבל התורם השתיק אותו בגסות ואמר שהוא רוצה לשמוע את התשובה של שי. שי חשב על זה לרגע ואמר לתורם שהכותל הוא מקום של געגוע וזה היופי שבו. ״בולשיט, געגוע זה לחלשים,״ אמר התורם בקול רם, ״אנחנו צריכים להשיג את הדבר האמיתי,״ ואז התערב הרב של הכותל ולחש לו בשקט שבעזרת השם גם זה יקרה אבל צריך קצת סבלנות. התורם דחף פתק בין האבנים, וסביבו התקבצה חבורה של אברכים שהבינו שמדובר במישהו חשוב ועשיר, והתורם דיבר איתם בעליצות עד שנמאס לו וסילק אותם מעליו ואמר שעכשיו הולכים לחגוג בדירה. שי הרגיש עייף מאוד וכבר בקושי זכר מה עבר עליו היום מרוב האירועים. הזרקורים שהאירו את הרחבה ריצדו מול עיניו, והוא אמר לגולן בשקט שהוא מוכרח ללכת עכשיו. ״בלתי אפשרי,״ גולן אמר בנחרצות, ״הוא מאוד ייעלב אם לא תבוא.״ </p>
			<p class="text">הם טיפסו במדרגות בשיירה רועשת לכיוון הרובע היהודי ופנו לסמטה צרה. דלת נפתחה בקיר האבן, והם נדחקו פנימה לתוך הבית הירושלמי שקנה הנדבן. שי עמד נדהם מול החלון הגדול שהשקיף מגבוה על הר הבית וכיפת הזהב המוצפים באור יקרות. הנשים הצעירות השתרעו בצהלה על ספות העור ההדורות, והגברים נצמדו אל התורם וצחקו ממה שאמר, ושי לא ידע היכן להניח את עצמו ביניהם. עד מהרה הוגש אוכל, צלחות סושי ובשר צלוי וכל מיני מאפים, רב־המלצרים הכריז בקול שהכול כשר, ובבר מזגו משקאות לכולם. החלל סביב שי התחיל לרטוט מתנועה ומדיבורים וממגע, והמארח עבר לשבת על ספת עור ארוכה בין הנשים. שי חיפש שירותים להשתין ובדלת הראשונה שפתח ראה זוג מסניף קוק על כיור עשוי שיש. שי אף פעם לא נגע בזה כי פחד שזה ידפוק לו את המוח ועכשיו רצה לברוח משם. הוא ניגש לגולן שעמד בפתח המרפסת ועישן מול ההר ושאל מתי יוצאת ההסעה חזרה. גולן ענה בקוצר רוח, ומשקפיו העגולים נצצו בחשיכה: ״עוד לא, יותר מאוחר, אתה רואה, הם רק התחילו,״ ושי מלמל כמו ילד שנקלע למצוקה: ״אני רוצה ללכת. למה אי אפשר ללכת?״ גולן שקל לרגע את תשובתו וענה: ״כי האיש הזה מממן הרבה דברים שחשובים לנו. ולכן זה חשוב גם לך. מה שטוב לנו טוב בשבילך, ומה שרע לנו רע לך. אוי ואבוי, אתה צריך להקדיש לנו ערב אחד מזמנך היקר. לא נורא. אנשים הקריבו הרבה יותר בשביל לקבל כיסא קבוע בטלוויזיה. עכשיו גש אליו, נראה לי שהוא רוצה לדבר.״ </p>
			<p class="text">שי פילס דרך אל השולחן וראה שאנשים רוכנים אל האבקה בכמה פינות של החדר. ״תעשו לחבר שלי מקום לשבת,״ אמר המארח, ואחת הבחורות קמה בחוסר חשק ושי התיישב על הספה במקומה. ״זה חומר טהור,״ לחש המארח לאט לאוזנו, ״כמו הקטורת בבית המקדש, אני תורם להם שיבנו אותו מחדש, אתה יודע...״ ואת המילה קטורת אמר בעברית. שי הנהן וחשב מה לומר, כי זכר שהתורם הזמין אותו כאורח החכם בין כל האווילים ורצה לשאת חן בעיניו, אבל התורם לא ציפה לתשובה והתקפל כעובר בחיקה של אחת הנשים שליטפה את שערו בעדינות ותכף נרדם. </p>
			<p class="text">״עכשיו אתה יכול ללכת, אם אתה רוצה,״ גולן אמר לו. נראה היה שרק שניהם נותרו פיכחים בחדר. </p>
			<p class="text">״איך אני אסע מפה עכשיו?״ שאל שי, וגולן אמר: ״צא מהשער, תפוס מונית של ערבים ותקווה שלא ישחטו אותך.״ </p>
			<p class="text">שי עמד ליד הדלת ונראה כאילו הוא עומד לפרוץ בבכי. </p>
			<p class="text">״סתם צחקתי,״ אמר גולן, ״תכף אני מסדר לך הסעה,״ ונקש באצבעותיו באוויר. </p>
			<p class="firstspace">הפרסומים של שי ברשתות הפכו לזירת מריבה. כבר היו לו די הרבה תומכים, שהפיחו רוח בכנפיו כאשר שיבח את השלטון, ומנגד רבים גידפו אותו. כך היה למשל כאשר שר האנרגיה הורה לחדול משימוש בלשון זכר ונקבה בפרסומים רשמיים ולחזור להשתמש רק בלשון זכר. התעוררה סערה קטנה, ושי הגן עליו מטעמים של טוהר השפה ויופייה וטען שהתקינות הפוליטית הורסת את התרבות שלנו. קראו לו מיד בוגד וחנפן וקרנף שהפך את עורו כדי לחזור מתהום הנשייה. תומכיו השיבו וכינו אותם שמאלנים עלובים. הוא ניסה לשכנע את עצמו לא לקרוא את התגובות אבל לא הצליח להיגמל מזה. לפעמים התפתה מתוך כעס ועלבון להשיב למישהו שפגע בו ומיד הצטער על כך שירד להתקוטט בזירה במקום לשמור על שתיקה מכובדת. בין המשמיצים היו אנשים שהכיר — עיתונאים ואמנים וסתם אנשים מהעיר. שי הבין שבחוגים האלה נעשה מוקצה. הוא קרא את ההשמצות ונפגע מהן ובכל זאת המשיך לחפש אחריהן כמי שמחטט בפצע ומתענג על הכאב. הוא ראה בזה הוכחה לחיוניות ולעוצמה של מה שהוא עושה, כי אחרת לא היו כועסים עליו כל כך. כל חייו נזהר לא להרגיז אף אחד ולא הגיע לשום מקום, והנה, זה קרה והשמיים לא נפלו על ראשו. ובכל זאת לפעמים נפגע ממש. </p>
			<p class="text">באחד הימים לפנות ערב הלך לשחות ופגש את חבורת השחיינים שתכננה על שפת הבריכה את האימון. ביניהם עמדה האישה המבוגרת והיפה עם הפנים המאירות והאיברים החסונים. הם ראו אותו, הוא הבחין במבטיהם, ודווקא רצה להצטרף אליהם אבל הפעם לא הוזמן. ״אפשר להצטרף?״ שאל, וראה אותם מצטופפים ומסתודדים, כמו ילדים בבית ספר. הבריכה הייתה שקטה, והלחשושים שלהם נשמעו מרחוק. אחד אמר: ״כן, שיצטרף, זה לא יפה,״ והוא כבר פסע כמה צעדים לעברם, אבל אז אמרה השחיינית בקול רם: ״אני לא רוצה אותו,״ וחתמה את הוויכוח. הוא התכווץ בעירומו, והם קפצו לבריכה בלעדיו. הוא ראה את זרועותיה עולות ויורדות במים ואת גבה הרחב מתנועע מצד לצד, והעלבון צרב בו. </p>
			<p class="firstspace">ביום שישי גוני פתאום אמרה לו: ״מזמן לא נסענו לטייל, אתה ואני ואימא.״ שי כל כך התרגש שמיד התקשר לאלונה ושכנע אותה שייסעו למחרת צפונה. הוא בילה שעות בתכנון הטיול כדי שיהיה להן טוב ונעים. למחרת התעורר בשבע והכין לדרך פירות ובקבוקי מים וכובעים לכולם. אלונה כבר קמה וביקשה ממנו להעיר את גוני. הוא נקש ברכות בדלת ומשלא נשמעה תשובה נכנס פנימה לחדר החשוך, דרך בטעות על כוס ריקה, קילל לעצמו ואמר בשקט: ״קומי גוני, נוסעים לטייל.״ היא המהמה והסתובבה לעבר הקיר והמשיכה לישון, והוא אמר לה שוב בעדינות: ״קומי, אנחנו רוצים לצאת מוקדם שנספיק.״ כשיצא מהחדר אמר לאלונה שאולי היא תיכנס כי הילדה לא מתעוררת. </p>
			<p class="text">״אתה בטוח שהיא אמרה לך שהיא רוצה לטייל איתנו?״ אלונה שאלה, והוא ניגש אליה וחיבק את כתפיה ואימץ אליו את ראשה ושערה הכהה השזור בשיבה. גוני יצאה במפתיע מהחדר ושפשפה את עיניה לנגד אור הבוקר. בשעה תשע ישבו שלושתם במכונית ונסעו צפונה. זה היה יום חם ושלושתם לבשו מכנסיים קצרים והרדיו ניגן שירים עבריים ישנים ושי אמר לעצמו, אפשר עוד לתקן הכול, רק חבל שעומר לא איתנו, אחזיר אותו לפני שיאבד שם באמריקה. הוא נהג בכביש המהיר והקשיב לשירים ולדיבורים של אלונה וגוני והשתדל לא להפריע. </p>
			<p class="text">הם הגיעו לתחנה הראשונה, בית בד גלילי שמייצר שמן זית אורגני. סבבו בכרם בין העצים העתיקים, וגוני ליטפה גזעים מחורצים והשמש זהרה על פניה בין הענפים. אחר כך נכנסו לבית הבד שנמצא בבית אבן ערבי ישן ובעל המקום היהודי הסביר להם על סוגי שמן הזית, מהמר ביותר ועד לכמעט מתוק. הוא הניח בפניהם פיסות פיתה וצלוחיות שמן כדי לטעום, ושי קנה שני פחים מהסוגים שגוני ואלונה בחרו. משם נסעו מרחק קצר לשרידי העיר העתיקה ציפורי. שי הסביר להם מה שקרא השכם בבוקר במחשב, שזו הייתה בירת הגליל בימי קדם ושם ישבה הסנהדרין אחרי חורבן בית המקדש. על הכפר הערבי שחרב במלחמה לא התחשק לו לדבר. הם טיילו בין השרידים ונכנסו לבית הכנסת העתיק, ואלונה התפעלה מהפסיפס שבמרכזו צוירו אל השמש ומרכבתו ומסביבם גלגל המזלות. ״כמה זה יפה, אלילי לגמרי,״ התפעלה אלונה וניסתה לקרוא את הכתובות בעברית עתיקה וביוונית. </p>
			<p class="text">אחר כך הם טיפסו אל המצודה הצלבנית בראש ההר והשקיפו ממנה על הנוף, ושי נשם מלוא הריאות אוויר נקי והביט באשתו ובבתו מחייכות וליבו רחב. ״אנחנו רעבות,״ הן אמרו, כי הגיעה שעת צהריים. ״מצוין, זאת בדיוק התוכנית עכשיו,״ אמר שי ונהג אל מסעדה שזכתה לביקורות מצוינות על האוכל הערבי האותנטי שהגישה. הושיבו אותם בחצר תחת עץ תות רחב צמרת, ושי ביקש מהמלצר במחווה של שפע שיביא להם כל מה שטעים. האוכל באמת היה טוב, והם כילו את המנות במהירות. לקינוח הגישו להם עוגת סולת ומזגו קפה, ואלונה אמרה שצריך להתחיל לחזור כי בערב היא הולכת להפגנה. </p>
			<p class="text">״יש זמן עד הערב ותכננתי שנעצור בעוד מקום,״ שי אמר. </p>
			<p class="text">״אני צריכה לחזור בזמן,״ אלונה התעקשה, והוא הביט בה בחוסר הבנה ובאכזבה. </p>
			<p class="text">״מה יש להפגין?״ שאל ושתה מהקפה השחור, והרגיש שהדופק מתחיל להאיץ בתוכו בכעס, ״תראי כמה יפה הארץ, יש שלווה ושפע בשביל כולם. בוא רגע,״ קרא למלצר הערבי הצעיר ששירת אותם, וכבר ידע שהוא עושה טעות, ״איך החיים שלכם פה, במקום הזה?״ שאל.</p>
			<p class="text">הבחור עמד מולו נבוך וידיו עמוסות בצלחות מלוכלכות. ״בסדר, לא רע,״ אמר והתרחק מהם. שי ראה שאלונה מביטה בו בסלידה. למה עשית את זה? אמר לעצמו. </p>
			<p class="text">״אתה תופעת טבע,״ סיננה מבין שפתיה, וגוני לחשה לה: ״די אימא, תפסיקי, אל תהרסי הכול.״ </p>
			<p class="text">בדרך הביתה גוני חבשה אוזניות ושמעה מוזיקה בנייד, ואלונה שישבה לידו שקעה בתנומה ופניה נראו מיוסרות. שי כיבה את הרדיו כי השירים המלנכוליים נמאסו עליו וגם לשמחים לא היה לו מצב רוח. רגשות רעים שוב אחזו בו. אבל כשחנה ליד הבית הסירה גוני את האוזניות ואמרה לו: ״תודה אבא על טיול יפה,״ ונישקה אותו על הלחי לאחר עידנים, וגם אלונה שהתעוררה אמרה כשהושיטה רגל לצאת אל המדרכה: ״נכון, באמת היה טיול מוצלח.״ אף פעם לא אוכל להשתחרר מהן, אמר שי לעצמו, אני שבוי בידיהן לנצח. </p>
			<p class="firstspace">אחרי אחת התוכניות, כשנכנס לחדר האיפור וניקה את הפנים, ביקש ממנו המפיק שיסור אליו לחדר. ״אין בעיה,״ אמר שי דרך המראה הגדולה למרות שהרגיש תשוש אחרי שעתיים של שידור. היחסים ביניהם היו ענייניים אבל לא יצא להם להתרועע יחד, ושי חשב שזו כוונתו. </p>
			<p class="text">״שב רגע,״ אמר לו המפיק כשנכנס לחדרו הקטן. הוא חבש על ראשו כיפה לא גדולה והיה טיפוס רציני ושקט, את המהומה והצבע השאיר למשתתפים בתוכנית. ״אנחנו עושים מדי פעם קבוצות מיקוד של צופים שלנו,״ פתח המפיק ללא שיהוי והוסיף: ״אתה מופיע אצלנו כבר כמה חודשים, ויש לאנשים איזו פרספקטיבה עליך.״ שי הנהן וציפה לשמוע שבחים. הרי מתוכנית לתוכנית הרגיש שהוא משתפר ומשתחרר וזוכה למעמד של כבוד בין המשתתפים, ורק זה עתה סיים עוד תוכנית במצב רוח מרומם. ״מה שראינו,״ המשיך המפיק ודפדף בצרור ניירות, ״זה שאתה לא מספיק מעניין את הצופים. הם חושבים שאתה חיוור.״ שי נבהל. הוא הרגיש שהחדר מסתובב סביבו. הנה חרב עליו שוב עולמו, כמו לפני שבע עשרה שנים כשגירשו אותו מהמסך לגלות של נצח. אתקשר לגולן, אמר לעצמו, שידבר איתו, שיגן עליי מפניו, שיסביר כמה אני חשוב להם. </p>
			<p class="text">״רגע,״ אמר המפיק, שהבחין בבהלה שאחזה בו, ״לפני שאחליט אני רוצה לתת לך הזדמנות. אתה שקול מדי ועצור. האנשים בקבוצת המיקוד אמרו שכשאתה מדבר הם מחפשים דברים יותר מעניינים. לפעמים אתה מנסה לצאת מגדרך אבל זה לא מספיק. צריך להוסיף עוד רובד להופעה שלך. עם הליצנים אתה לא יכול להתחרות וגם לא עם נירית שעושה את זה שנים, ויש בה משהו מיוחד. תגיד,״ נשען המפיק בשני מרפקיו על השולחן הקטן וקירב את ראשו אל שי, ״מה המוצא שלך?״ שי היה לכוד במחשבות בריחה מבוהלות ולא הבין. ״מה המוצא העדתי שלך?״ שאל שוב המפיק. </p>
			<p class="text">״חצי פולני וחצי עיראקי,״ שי פלט. </p>
			<p class="text">״או, אז אולי כאן יש לנו משהו,״ קרא המפיק וגירד את ראשו מתחת לכיפה הקטנה. ״אנשים מאוד אוהבים את העניין העדתי. ואתה בכלל עיראקי, אז בטח יש לך סיפור לספר.״ שי הרגיש שלוחצים אותו בכוח לפינה. ״רק חצי,״ אמר, ״ובאופן כללי הכול היה בסדר. אבא שלי רואה חשבון, התחתן עם אימא שלי, לא עשו מזה עניין אצלנו בבית.״ </p>
			<p class="text">העורך צמצם את עיניו ואמר: ״תבדוק את זה, שי. אני מחבב אותך, באמת. אתה מביא איתך ניחוח של וינטג׳, אווירה של פעם. אבל זה לא מספיק, זה כבר לא עובר. אתה חייב להביא משהו חדש, יותר עמוק, כדי שתוכל להישאר.״ שי הנהן ולא התווכח. לא איקבר שוב בשכחה, אמר לעצמו. ״בסדר,״ אמר לעורך ודחק מעצמו חיוך כדי לא להיראות כמו שהרגיש. </p>
			<p class="firstspace">שי הלך לדבר עם אבא שלו באמצע השבוע, בשעה שבה ידע שאימו משתתפת בחוג קריאה עם חברות מחוץ לבית. ״מה קרה, הילדים בסדר?״ שאל אביו בחשש, ושי הרגיע אותו שהכול בסדר, אבל יש משהו שהוא רוצה לברר איתו. הם ישבו בסלון העמוס במזכרות ובין ציורי השמן של אימו. </p>
			<p class="text">״אף פעם לא דיברנו על איך הרגשת בתור מזרחי,״ אמר שי, ואביו הביט בו בתימהון ושאל: ״מה פתאום נזכרת בזה עכשיו?״ שי ענה שזה חשוב לו, והוא רוצה לדעת. </p>
			<p class="text">״אתה לוקח אותי לזמנים רחוקים,״ אמר אביו ונשען לאחור בכורסה והנמיך את הטלוויזיה, ״כשהגענו מעיראק הייתי בן חמש אז אני לא זוכר הרבה משם. רק כמה מראות, של גשר על הנהר והרחוב שלנו ושל החצר של הבית. היה לנו בית גדול ויפה, ולאבא היה עסק של מוצרים לאמבטיה, הוא הביא את התוצרת הכי טובה מאירופה ומכר לעשירים של בגדד. בחצר היו לנו עצים של פרי ושיחים של יסמין. אני זוכר את הימים של הפרעות כשאבא ואימא נעלו את הדלתות והחלונות והתחבאנו, ואת אימא שלי בוכה נורא כי הרגו את אחד האחים שלה. כן, גם את זה אני זוכר. ואיך ברחנו באמצע הלילה רק עם כמה מזוודות כי אבא אמר שיותר מזה אי אפשר לקחת. ואת הטיסה אני גם זוכר. זה לא היה כמו טיסות היום, דחסו אותנו הרבה מאוד אנשים ואי אפשר היה לראות שום דבר בחוץ. כשהגענו לארץ אבא שלי נישק את האספלט בשדה התעופה. ואחר כך לקחו אותנו למעברה וכל מה שהיה שם. חיים קשים אבל היינו כולנו ביחד ולפעמים אני דווקא מתגעגע לתקופה הזאת. יצאנו משם אחרי שנה וחצי לדירה בשיכון. ההורים התעקשו שאני אלמד קשה. נו, אחרי זה החיים התגלגלו. ברוך השם הסתדרתי.״ </p>
			<p class="text">שי אהב את אבא שלו ואת השקט שנבע ממנו ואת אהבת החיים הצנועה שהקרין. אבל זה היה סיפור של הצלחה, ולא זה מה שביקש ממנו המפיק של התוכנית. ״תגיד, אבא,״ פנה אליו שוב, ״לא הרגשת שמסתכלים עליך מלמעלה? שמתנשאים עליכם? שמפלים אותך לרעה?״ אביו הביט בו תמה, כמעט כמו על אדם זר. ״אה, אני מבין. זה מה שאתה מחפש. זה בשביל התוכנית שלך? אז בוא אני אגיד לך. באנו משם עם המנהגים שלנו, וההורים דיברו ביניהם ערבית ושמעו מוזיקה ערבית ואבא לבש פיג׳מה אחרי שחזר מהעבודה והתרחץ. ככה זה היה אצלנו. בבית הספר לא לימדו אותנו על אנשים כאלה, אלא על קיבוצניקים גיבורים שנלחמו בשביל המדינה. אם אתה רוצה לדעת, לא היה בספר הלימוד אפילו עמוד אחד על ההיסטוריה שלנו, ולא על הפרהוד, הכול רק אירופה. נכון. וכשבא חבר אשכנזי לבקר אותי אחר הצהריים ביקשתי שלא ישמיעו מוזיקה שלנו ושאבא ילבש בגדים רגילים. נכון. זה מה שאתה רוצה לשמוע? אבל גם נתנו לנו פה בית ובנו בשבילנו בית ספר ונלחמו עם הערבים לפני שבאנו כדי שתהיה מדינה. גם את זה צריך להגיד. ובסוף התחתנתי עם אשכנזייה, וגם הם לא ליקקו פה דבש. זה הכול מסובך, שי, אני לא מאלה שיגידו לך שהכול היה גרוע. זה בכלל לא נכון. הייתה גם הרבה שמחה. אני מתגעגע לשמחה הזאת כשאני רואה איך אתם חיים היום, אתה ואחותך, כל אחד עם הבעיות שלו. אתה חושב אולי שאני לא רואה אבל אני רואה הכול. זה מה שיש לי להגיד.״ </p>
			<p class="text">אביו קם להכין לו תה ושאל אם גם הוא רוצה. ״כן, למה לא,״ אמר שי והלך אחריו למטבח. ״אבל מה היה אחר כך, כשהיית כבר בן אדם מבוגר ורואה חשבון והכול, לא הרגשת שמסתכלים עליך אחרת?״ התעקש שי, אם כי רצה כבר להרפות מזה. אביו חייך. ״תשמע, את המבטא שלי אי אפשר למחוק וגם לא ניסיתי. אז מיד הבינו מאיפה הגעתי. כשאימא הביאה אותי בפעם הראשונה להורים שלה הם הסתכלו עליי כמו על מישהו שירד מהעץ, גם זה נכון, הם לא התלהבו בכלל מזה שהיא הולכת איתי. להגיד לך שלא נעלבתי? נעלבתי. אבל שמתי את זה בצד והתקדמתי כי אחרת אתה יושב על התחת ומגרד את הפצעים ולא מתקדם לשום מקום. ואני לא רציתי להיות מסכן. בסוף הם אהבו אותי, וסבתא שלך נתנה לי נשיקה בכל פעם שראתה אותי. אני לא מאלה שמתלוננים, שי, אל תיקח אותי לשם. זה לא הסיפור של החיים שלי.״ </p>
			<p class="text">שי הנהן וחדל להציק לו בשאלות. יש לי מספיק, אמר לעצמו, אשתמש בזה כדי לשרוד. </p>
			<p class="firstspace">כעבור כמה ימים דיברו בתוכנית על משורר זקן שכמעט איש כבר לא הכיר, שלעג בריאיון בעיתון לאלה שעולים לקברי צדיקים ומנשקים מזוזות ושטופים באמונות תפלות. כשהגיע תורו של שי לדבר אמר: ״אתם רואים, ככה הם השפילו את האבות והסבים שלנו שהגיעו לארץ, זלזלו בהם, גרמו להם להתבייש במסורת המפוארת שלהם, ניסו לכפות עליהם את החילוניות הרדודה שלהם. אני יודע את זה מהמשפחה שלי. אנשים נפלאים שהגיעו מעיראק, והאליטות הסתכלו עליהם מלמעלה. אני שומע את הסיפורים האלה מהזקנים במשפחה שלי, מה שהם היו צריכים לעבור. וזה לא נגמר, הנה ההתבטאות הזאת, הם לא מפסיקים. אבל בשביל זה אנחנו כאן ולא ניתן לזה לעבור. אנחנו עם ההשפלה הזאת גמרנו. והם עוד קוראים לעצמם הומניסטים, שמאלנים, אוהבי אדם. הם בדיוק ההפך מזה.״ </p>
			<p class="text">הוא דיבר בשכנוע רב וקיבל מהקהל מחיאות כפיים רמות שזרמו בעורקיו כשמן טוב. בחדר הבקרה צפה בו המפיק במוניטור ואמר לצוות: ״ואללה, פעם ראשונה שאני רואה אותו מדבר מהלב. הצלחתי להעיר אותו,״ וכשהסתיימה התוכנית אמר לשי מילים טובות. </p>
			<p class="text">ברגע שנכנס למונית התקשר אבא שלו, ושי היסס לענות כי חשש מתגובתו. בחיוג השלישי ענה, כי חשש שאולי קרה משהו לאימא. ״ראיתי אותך בטלוויזיה,״ אמר לו אביו, ״היית בסדר. חשבתי על זה ובאמת דפקו אותנו לא מעט. מספיק שתקנו. טוב שדיברת.״ </p>
			<p class="text">״תודה, אבא, זה מאוד חשוב לי,״ שי אמר והוצף ברגשות.</p>
			<p class="firstspace">גוני ישבה ליד השולחן במטבח וקראה בעיתון. הוא לא היה רגיל לראות אותה שם, כל הזמן הייתה מתרוצצת ונעלמת, והוא כבר התייאש מלעקוב אחריה. </p>
			<p class="text">״מה קורה, אבא?״ שאלה אותו, והוא ענה לה בחיוך מופתע: ״תודה, מה אצלך?״ והתיישב מולה. צפצופים של הודעות קפצו מהנייד שלה ללא הרף, והוא אמר לעצמו שזה דווקא סימן טוב שיש לה הרבה חברים. הוא רצה לשמוע ממנה על חייה ולהיות יותר מעורב, אבל היא אמרה: ״חברים דיברו איתי עליך, זה מתחיל להיות בעיה.״ שי שאל למה היא מתכוונת. </p>
			<p class="text">״אני לא רואה טלוויזיה, בטח לא את הערוץ הזה, אבל הם הראו לי כמה קטעים שלך שרצים ברשת. מה עובר עליך, אבא? מאיפה הזבל הזה מגיע?״ שאלה בתו ולכדה אותו במבט. </p>
			<p class="text">כשהייתה קטנה לקח אותה יד ביד לגן, הסביר לה על דברים מעניינים שראו בדרך, כמו פרח שנשר מעץ או מכונית ורודה או אישה מבוגרת שפיזרה אוכל לחתולים. כשהגיעו נשאר איתה קצת בגן וישב על כיסא ננסי, והם ציירו יחד, עד שגוני אמרה שהוא יכול ללכת וחיבקה אותו לפרידה. </p>
			<p class="text">״למה זאת בעיה?״ שאל שי כדי להתחמק. </p>
			<p class="text">״בעיה בשבילך, לא בשבילי,״ גוני ענתה, ״אני לא מכירה אותך כשאתה מדבר ככה. זה מפחיד.״ מה את יודעת עליי, אמר בליבו, ומתי בפעם האחרונה התעניינתם בי. </p>
			<p class="text">״בטלוויזיה אני מציג פרסונה,״ ניסה להסביר, ״זה לא באמת אני.״ היא דחפה לעברו את העיתון, בעמוד שבו התפרסם טור מורחב שלו, שבו קרא להחליף את האליטות הישנות והמנוונות בדם חדש של הקבוצות השורשיות והבריאות שעד היום קופחו. </p>
			<p class="text">״ממתי הפכת להיות מקופח?״ שאלה גוני והביטה בו בתימהון. ״תמיד אמרת לנו שאתה שונא את הדיבור העדתי הזה. אמרת שאנחנו ישראלים. אני יודעת לקרוא אבא. אל תזלזל בי. גם בעיתון אתה כותב את זה, מה קשור העניין הזה של הפרסונה?״</p>
			<p class="text">תהיה חזק, שי אמר לעצמו. אל תתנצל. ״ככה חשבתי פעם,״ הוא אמר, ״שיניתי את דעתי. היום אני רואה דברים אחרת. כל החיים השתדלתי להיות ישר מבחינה אינטלקטואלית. ככה חינכתי אתכם וזה מה שאני עושה עכשיו. זה לא קל בשבילי, ואני חוטף על זה. את צריכה להיות גאה בי. אני לא מתכוון להתחנף לבטלנים האלה, לפריבילגים האלה שיושבים פה בבתי קפה ולא חסר להם שום דבר ומקשקשים על מחאה. אני במקום אחר עכשיו, גוני. כל דבר אני יכול להסביר. ומה זה קשור לאימא? אימא בגלריה עם העשיר הזה. שתעשה מה שהיא רוצה. זה לא קשור.״ הוא ניסה לשלוט בכעס שלו אבל ידיו רעדו תחת השולחן, ולמרות שראה שגוני מביטה בו מבועתת המשיך ותקף: ״לא ראיתי אתכם מתעניינים בי כשישבתי כאן שנים כמו כלב ואף אחד לא התקשר ולא הזמין אותי לשום מקום. היה לכם יותר נוח. תתמודדו עכשיו עם אבא מצליח. אני מבין שזה לא פשוט בשבילכם.״ </p>
			<p class="text">גוני קמה לאט, הכיסא חרק כשדחפה אותו לאחור, שמה בעדינות את הספל בכיור, הניחה את תיק הבד הצבעוני שלה על שכמה וניגשה אל הדלת. </p>
			<p class="text">״חכי רגע,״ אמר שי, ״אני מצטער. לא הייתי צריך לדבר אלייך ככה. אני אוהב אותך. חכי רגע גוני, בבקשה.״ אבל היא פתחה את הדלת ויצאה בלי להביט בו וטרקה אותה חזק מאחוריה. שי חזר לשבת ליד השולחן ואחז את ראשו בשתי ידיו. הצריבה שכל כך שנא התפשטה מהבטן אל מרום החזה, והוא אמר לעצמו שזו לא צורה לחיות ככה. </p>
			<p class="firstspace">הספר הציע לשי לצבוע את השיער. אמר שראה אותו בטלוויזיה ושאם יצבע את האפור, ייראה הרבה יותר טוב. שי סירב, אבל הספר לא ויתר ואמר ששי הוא הלקוח הכי מפורסם שלו ושהוא אחראי שייראה הכי טוב שאפשר. ״אני מכיר אותך מאז שהיית ילד, גדלת אצלנו, היית בין הלקוחות הראשונים שאבא הרשה לי לספר לבד, אני רוצה רק הכי טוב בשבילך,״ אמר הספר. ״מספרה פריזאית״ נכתב על חלון הראווה של המספרה הקטנה שירש הספר מאביו ועשרות שנים לא שינה בה כמעט דבר. </p>
			<p class="text">״איך עושים את זה, עם מברשת?״ התרכך אחרי ההתנגדות הראשונית, והספר צחק ואמר שזה לא יכאב. הם התדיינו על הגוון המדויק, ובסופו של דבר שי הסכים, כי בינו לבין עצמו רצה לשפר את הדימוי שלו ולהיראות יותר צעיר ומושך. הוא ביקש מהספר לעבור לכיסא פנימי שרחוק מחלון הראווה כדי שלא כל העולם יוכל לראות אותו. </p>
			<p class="text">״כולם עושים את זה, אין לך מה להתבייש,״ צחק הספר, ״גם הבוס הגדול שלך, ראש הממשלה. הוא צובע באופן קבוע. רואים.״ שי הרים מבטו אליו ואמר: ״הוא לא הבוס שלי.״ הספר חייך אליו בסלחנות ואמר: ״הוא כן הבוס שלכם, כולם יודעים. הערוץ שלך עובד בשבילו. הבן שלו אומר לכם מה להגיד. זה ידוע. אבל זה בסדר. מה אכפת לך. העיקר שאתה בטלוויזיה. העולם הזה ג׳ונגל, ומי שלא מסתדר טורפים אותו.״ </p>
			<p class="text">סאני הספר גזר את שערו במרץ, ופניו של שי האדימו. ״לא נכון,״ התעקש, והספר אמר: ״אין בעיה, מה שאתה אומר, הכול באהבה.״ </p>
			<p class="text">אחרי התספורת חפף הספר את שערו של שי בכיור, ניגב אותו, ניקה את המושב מקווצות השיער והזמין אותו לחזור לשבת בשביל הצביעה. שי עצם את עיניו וניסה להירגע. שערו נמרח בתערובת של צבע, היה לה ריח מוזר, ושי הרהר באיזה צד נמצא הספר. ״אז מה אתה חושב?״ שאל, והספר הביט בו דרך המראה ושאל בהיתממות: ״על מה?״ למרות שהבין בדיוק. ״עליו,״ אמר שי. ״אני לא חזק בפוליטיקה,״ התחמק הספר, וכשסיים לצבוע אמר: ״עכשיו נחכה חצי שעה ואז אשטוף לך.״ התשובה הטרידה את שי, אולי זה סימן רע, והוא חשב שצריך לדבר על זה עם גולן. </p>
			<p class="text">מבפנים נשמע פתאום קול נשי. ״רוצה לבוא אליי?״ קראה הקוסמטיקאית שעבדה בעומק המספרה, ושי הסכים לעבור לשבת אצלה כי בינתיים נכנס לקוח אחר של הספר, והוא התבייש להיראות בפניו עם הצבע על הראש. </p>
			<p class="text">״מה אתה אומר, נסדר לך גבות בזמן שאתה מחכה?״ היא שאלה בחיוך, ושי נרתע לאחור כנשוך נחש. ״מה נבהלת כל כך,״ אמרה, ״אני לא נושכת. אתה גבר נאה אבל צריך קצת טאץ׳. הגבות שלך מתחננות שאני אטפל בהן.״ היא לבשה חלוק, ולחייה היו אדמומיות. היה נדמה לו שיש על שפתה העליונה פלומה דקה והוא התפלא למה היא לא מסירה אותה. ״זה רעיון טוב,״ קרא הספר מרחוק, ״תרשה לה, רוצים שתיראה חתיך.״ </p>
			<p class="text">שי שאל אם זה יכאב, והיא צחקה ואמרה: ״לא יותר מללדת. אל תדאג,״ והשעינה את כיסא הטיפולים מעט לאחור. הוא חשב על הגבות שלו שבאמת היו קצת פרועות והקנו לו מראה תימהוני — ונעתר. היא מרחה משהו על הגבות שלו, והוא עצם את העיניים ופתאום הרגיש כאב חד ועוד אחד וכך כמה פעמים. זה כמו עינויים בשבי הסורי, חשב ואנקה של כאב נפלטה מפיו. ״תכף גומרים,״ אמרה הקוסמטיקאית ומרטה עוד, והוא נשך חזק את שפתו מרוב כאב. היא מרחה על העור נוזל צורב ואמרה: ״זהו, סיימנו. אתה מאוד רגיש לכאב, אדון שי.״ </p>
			<p class="text">הוא חזר אל הכיור בפיק ברכיים, והספר שטף את שערו משאריות הצבע והחזיק מולו מראה. שי הביט בפניו. שערו היה כהה וגבותיו מרוטות, והוא נראה לעצמו כמו אישה מכוערת בגיל העמידה. ״אתה נראה נהדר,״ אמר לו הספר. כשהלך ברגל הביתה נצמד אל הקירות והשפיל את פניו כדי שלא יראו אותו. אולי אפשר להתרגל לזה, חשב, יש הרבה גברים שמסדרים את הגבות וזה נראה טבעי, וגם לצבוע את השיער זה לא פשע. אבל כשנכנס הביתה וראה את פניו במראה הגבוהה שבמבואה נחרד. הוא התקשר בבהלה לספר וצעק: ״אני חוזר אליך עכשיו שתוריד לי את הצבע.״ הספר ענה שאי אפשר ושהוא נראה ממש בסדר ושיירגע. </p>
			<p class="text">שי נשכב במיטה וכתב לעורך התוכנית שהוא חולה והערב לא יוכל להגיע. </p>
			<p class="text">״תרגיש טוב, נסתדר,״ כתב לו העורך, אבל כעבור כמה דקות כשכמעט שקע בתנומה התקשר אליו גולן ואחרי שווידא שהוא לא מקליט אמר: ״תיקח כמה אקמולים ותגיע, אני חייב אותך באולפן הערב.״ שי שאל אותו בקול חלוש מה קרה, וגולן שאל בכעס: ״מה, אתה לא קורא חדשות? לא ראית מה ביידן אמר?״ שי נכנס מיד לאחד מהאתרים וראה שהנשיא מתח ביקורת על ראש הממשלה. ״הם חוגגים על זה,״ גולן אמר, ״אני צריך אותך באולפן שתגיב על זה ותגיד שזה לא נורא, כמו קצף על פני המים.״ שי הרגיש מוחמא, אבל כשנגעה אצבעו בגבות המרוטות שלו חש חולשה גדולה ופחד, ואמר: ״גבי בלאו יכול לדבר על זה, הוא מומחה לארצות הברית.״ גולן הרים את קולו ואמר שגבי נסע להונגריה במשימה חשובה, והם צריכים דובר רציני שיעזור להדוף את המתקפה של השמאלנים שכבר התחילה. ״אני לא יכול, גולן,״ שי אמר, ״אני מרגיש נורא.״ גולן שאל מה יש לו, ושי אמר שיש לו שפעת חריפה ושהוא לא במצב להראות את עצמו באולפן. </p>
			<p class="text">״תשמע, אנחנו במלחמה,״ אמר גולן, ״ואתה צריך להיות בכוננות כל הזמן, לישון עם נעליים. תשתה הרבה מיץ תפוזים. עכשיו תבלע כמה אקמולים ותתחיל לנוע לכיוון האולפן. אנחנו חייבים להדוף את זה. אם לא תגיע, יהיו לזה השלכות. אתה לא מקליט אותי, נכון?״ </p>
			<p class="text">שי ראה לנגד עיניו את הפנים החיוורות והרזות של גולן ואת שפתיו הדקות שיורות מילים. ״בסדר,״ הוא אמר, ״אני אגיע גולן, בסדר. כבר מתארגן.״ </p>
			<p class="text">כשהגיע לאולפן נכנס מיד לחדר האיפור, סגר את הדלת מאחוריו ואמר למאפרת, כמי שמתוודה על האפל בחטאיו: ״תראי מה עשו לי,״ והיא צחקה ואמרה: ״לא נורא, באמת קצת מצחיק אבל בוא אנסה לעזור לך,״ ועיבתה את גבותיו בצבע כהה. זה נראה קצת יותר טוב והוא הרגיש שנשימתו נרגעת. ״מה עם השיער?״ שאל, והמאפרת השיבה שדווקא השיער נראה בסדר, והיא לא חושבת שאנשים ישימו לב. כשהתיישב במקומו בפאנל מול המצלמות הופנו אליו כמה מבטים אבל איש לא אמר דבר, ורק נירית דינור שישבה לצידו לחשה לו: ״תתחדש על הצבע בשיער, הגבות יצמחו מחדש אל תדאג,״ והבמאי התחיל לספור לאחור לתחילת השידור. באייטם השני דיברו על הדברים החריפים שאמר נשיא ארצות הברית, והמנחה פנה ראשון אל שי, שהזדקף ואמר בקול מלא שאין לייחס לזה משמעות מיוחדת וממקורות בכירים שמע שאין משבר ביחסים. ״בכל מקרה,״ אמר, ״עם כל הכבוד לנשיא ארצות הברית, הוא לא מנהל לנו את המדינה, ויש לנו גם אופציות אחרות כגון האימפריה העולה של סין.״ אחריו התבדחו זוג הבדרנים על גילו המופלג של הנשיא ועל מצבו הקוגניטיבי הרעוע וסיפרו בדיחה על קשיש ששכח איך לובשים מכנסיים. כשהסתיימה התוכנית מיהר לצאת מהאולפן ומצא מפלט בחשיכה באחורי המונית. הוא בדק את שמו בכל הרשתות ונשם לרווחה כשגילה שאיש לא לעג למראהו. נהיית אמיץ, אמר לעצמו בגאווה, הנה אפילו מזה נחלצת בשלום. </p>
			<p class="firstspace">כבר שנים רבות נמנע שי מפורנוגרפיה. המלאכותיות של המעשים דחתה אותו והלכלוך והניצול, וגם החשש להיסחט על ידי פורצים שיחדרו לו למחשב. אבל בזמן האחרון התחילו להציע לו למחשב סרטונים של נשים בנות ארבעים וחמישים, לבושות בגדי ים או שמלות ערב ואפילו בגדי בית, שהסתירו את האיברים המוצנעים של גופן אך עוררו תחושה של זמינות, והוא מצא עצמו נמשך אליהן ומתגרה מהמניפולציות הפשוטות שהפעילו, ובעיקר כמהּ דרכן לאלונה. </p>
			<p class="firstspace">באחד הבקרים פגש שי ברב של בית הכנסת בקצה הרחוב. הוא יצא מתפילת שחרית ועמד בפתח לשאוף אוויר. ״שלום עליכם,״ קרא אליו הרב בחיוך ובפנים מאירות, ״כבודו הפך להיות כוכב, אנחנו שמחים בשבילו.״ שי הודה לו והרכין את הראש לאות כבוד. שני מתפללים שיצאו מבית הכנסת הביטו בו, ניסו לרגע להיזכר, וכשהתפזר הערפל מעל פניהם אמרו לו: ״יישר כוח, רואים אותך כל יום,״ וטפחו על שכמו. שי ראה מיד שהם לא מתושבי השכונה, ולפי לבושם הסיק שהם כנראה בעלי מלאכה שעובדים באזור, שרברבים או אנשי שיפוצים. אלה האנשים שלי, שי אמר לעצמו, הם אוהבים אותי ואני אותם. </p>
			<p class="text">״אולי תכבד אותנו בעלייה לתורה בשבת,״ אמר הרב, ״הרבה מתפללים מוקירים אותך. אנחנו רוצים שתהיה חלק מאיתנו.״ ״כן,״ אמר שי מיד ובלי להתלבט. הוא השתוקק להיות חלק מבית הכנסת, מקהילה, רצה להתפלל, להודות על הטוב שקיבל וגם להסיר את המועקה שרבצה על ליבו וממנה לא הצליח להיפטר. </p>
			<p class="text">בשבת בבוקר בא לבית הכנסת לבוש חולצה לבנה ומכנסי חאקי. שקט שרר ברחוב, והכביש היה רטוב מגשם פתאומי שירד לפנות בוקר. לפני שנכנס חבש לראשו כיפה שחורה שהביא מהבית, והרב הניח טלית על שכמו והושיב אותו במקום של כבוד בשורה הקדמית של המושבים מול ארון הקודש, הניח בידיו סידור והראה לו היכן מתחילים לקרוא. בית הכנסת הקטן היה כמעט מלא, ושי הכיר אחדים מהקהל בפניהם אך לא בשמותיהם. הוא עקב בשקט אחר מילות התפילה ומלמל אותן. מדי פעם איבד את המקום ודפדף קדימה ואחורה בספר עד שמצא מחדש. הוא אהב את השפה היפה, אבל רצה להתחבר גם ברגש אל הברכות וההודיות והתחינות לאלוהים, ולכן הטעין לתוכן את צער הריחוק מאלונה והדאגה לילדים והמשטמה שספג מאנשים, אבל נזהר לא לפרום את התפרים העדינים שהחזיקו את נשמתו. המתפללים קמו וישבו לפי סדר התפילה וקראו כמה פעמים קדיש וחצאי קדיש, ומדי כמה עמודים פצחו בשירה, והניגון נגע לליבו יותר מהדיבור. מאחורי מחיצת עץ ישבו נשים, והוא ראה את צבעי האריג של שמלותיהן מבעד לחרכים. </p>
			<p class="text">הרב פתח את ארון הקודש וקרא בשמו של אחד המתפללים, והוא הוציא את ספר התורה, הוליך אותו לבמה והפשיט אותו מכיסוי הבד. הרב גולל בזהירות את יריעת הקלף והזמין לקריאה כהן ואחריו לוי ועוד שלושה מהמתפללים הרגילים שתרמו עבור המצווה. שי המתין בסבלנות ושמע אותם קוראים הלכות טומאה וטהרה והעלאת קורבנות עד שהוזמן לקרוא שישי, שהיא העלייה לתורה המכובדת ביותר לפי ספר הזוהר. ״אני מזמין את ידידנו המכובד והנערץ שי תמוז להתכבד בעלייה השישית לתורה.״ שי עלה לבמה, והרב הראה לו ביד העשויה כסף היכן להתחיל. הוא קרא בקול לאט וברור, כדי לא לטעות, את סיפורו של בן לאישה ישראלית ואב מצרי שקילל את שם אלוהים, ולפי הוראתו של משה הוציאו אותו מהמחנה ורגמו אותו למוות באבנים. הרב הודה לו, וכשחזר שי למקומו לחשו לו מסביב יישר כוח ולחצו את ידו בחמימות, והוא התרגש מהחמימות האנושית ומהאחווה העדינה של הגברים בטלית שעטפה אותו. </p>
			<p class="firstspace">אלונה הפליגה ביאכטה של נטע יוליוס. הוא הזמין לשיט כמה לקוחות חשובים של הגלריה ושלושה אמנים מובילים. ״לאן תפליגו?״ שאל שי, ואלונה ענתה שיפליגו לאיים יווניים שקרובים לטורקיה. היא אמרה שליוליוס עצמו יש רישיון סקיפר והוא גם מעסיק ספנים מקצועיים שישיטו את הספינה. ״אני יכול לבוא איתכם?״ הקשה שי, ואלונה צחקה ואמרה שיתייחס לזה כמו לנסיעה מקצועית ושאף אחד לא מביא בני זוג. </p>
			<p class="text">הוא ראה בחדר שקית קטנה ובה בגד ים חדש שקנתה, ביקיני, והרגיש חסר אונים. בבוקר ההפלגה הציע ללוות אותה למרינה, מרחק הליכה מהדירה שלהם, לסחוב לה את התיק, ואלונה אמרה שאין צורך. הם נפרדו בחיבוק קצר ובנשיקה על הלחי. ריח בושם הלוונדר שלה נותר בחלל הבית, והוא ישב בפינת העבודה ולא היה מסוגל לכתוב. במקום זה נכנס לפרסומים ברשת של כמה מהאנשים שהפליגו איתה, ודרכם ראה בשידור חי את היאכטה הלבנה והגדולה בעלת שני הסיפונים מתכוננת להפלגה, ואת פניהם הצוהלות של כמה מהנוסעים במשקפי שמש ובגדים קצרים, וגם את אלונה ראה להרף עין, ואת יוליוס עומד כאדמירל על הסיפון העליון בתספורת קצרה ובבגדי כותנה נוחים. אבל ברגע שיוליוס הבחין שמצלמים אותו הוא סימן בכעס להפסיק, שי ראה את זה, ובבת אחת נעלמה התמונה. איפה אלונה ישנה שם, שי שאל את עצמו, במפלס התחתון או העליון, וראה בדמיונו את שניהם יושבים גבוה על הסיפון, וידו השזופה של יוליוס נוגעת בבשרה בבגד הים הקטן. </p>
			<p class="text">הוא הרגיש משותק, והיום חלף ללא מעש, אך כששקעה השמש היה חייב לנסוע לאולפן. מצב הרוח שלו היה רע, והוא שכנע את עצמו לתעל את הכעס כלפי חוץ במקום להרעיל את עצמו מבפנים. לאחר פתיחה רגועה יחסית הציג המנחה את הנושא הבא — מעורבות הקיבוצים במחאה נגד ראש הממשלה. שי הרגיש שחומציות ממלאת אותו, וכשהגיע תורו שפך את כולה החוצה. ״הם חושבים שהם עדיין אדוני הארץ,״ אמר, ״ושכולנו המשרתים שלהם. תראו על כמה אדמה הם יושבים, כמו ברונים פאודלים, על חורבות של כפרים ערביים, ועוד מעיזים להטיף מוסר לאחרים. אנשים נקלים ובזויים. הגיע הזמן לקחת מהם ולתת לחלשים. אם הם רוצים מלחמת מעמדות — יקבלו אותה. שבעים וחמש שנה הם מוצצים את המשאבים של המדינה, וכשמנסים לתת קצת לאחרים זה מטריף אותם. אוי ואבוי, מה קרה, הזיזו להם את הגבינה. האנשים האלה גמרו מזמן את תפקידם ההיסטורי, הם כבר לא משרתים אף אחד, והגיע הזמן לקחת מהם את כל זכויות היתר.״ בזמן שדיבר בעבע ממעמקיו זעם אמיתי, ופיו התעקם מרוב כעס, ובה בעת הבחין במראה פניהם המופתעות של הליצנים ושל המנחה ושל נירית והבין שהוא כובש טריטוריה חדשה. כשסיים מחא הקהל כפיים בהתלהבות, ושי נשען לאחור וחייך והרגיש נהדר. </p>
			<p class="text">כשחזר הביתה אחרי התוכנית שמע רחשים מהחדר של גוני ונקש בעדינות על הדלת. ״מי זה?״ שאלה, ״אבא,״ השיב. ״יש אצלי חברה אבא, אל תיכנס,״ ענתה והוא הריח את עשן הגראס שפעפע דרך החריץ שמתחת לדלת, ורצה להיכנס פנימה ולהפסיק את זה ולחשוף כל מה שהיא עושה שם בחיים המסתוריים שלה, ושתחזור להיות ילדה טובה כמו פעם, אבל ידע שלא תסלח לו על זה וגם פחד ממה שיראה שם והתרחק מהדלת כמה צעדים בראש מושפל. </p>
			<p class="text">על המיטה בחדר השינה היו פזורים בגדים של אלונה, ושי נשכב ביניהם. ידו נשלחה אל הנייד באינסטינקטיביות למרות שלא רצה בזה. הוא צפה בהמון התגובות שהיו על ההופעה שלו הערב והתמקד דווקא באלה שתיעבו וקיללו אותו וספג מהן סיפוק משונה. הוא התמלא מהן עד בחילה וכיבה את האור, ועיניו שרפו והבטן והחזה שלו צרבו. מול עיניו העצומות ראה יאכטה גדולה לבנה מפליגה במי טורקיז שקופים ולמעלה על הסיפון יושבים יוליוס ואלונה בכיסאות נוח צמודים זה לזה והיא מושיטה לו את פניה לנשיקה. </p>
			<p class="firstspace">שי בא לבקר הצגה בתיאטרון. הוא ישב במקומו וחיכה שיכבו האורות. לא היו לו ציפיות, וכבר הרבה זמן לא ראה משהו שהרעיד את נפשו. אישה שישבה מאחוריו שאלה אותו אם הוא שי תמוז. ״כן,״ אמר, והיא הסתכלה בו בעיניים יוקדות ופתחה וסגרה את פיה כמה פעמים בתיעוב וקראה לעברו: ״פשיסט עלוב נפש, זה מה שאתה,״ וכשלא הגיב הגבירה את הקול והוסיפה נגדו עוד גידופים והמשיכה ולא הפסיקה. כולם הסתכלו עליהם מסביב, עליו ועל האישה, צילמו אותם בניידים שלהם, והוא לא ידע איפה לקבור את עצמו וישב שם לבד ללא הגנה, חשוף לצילומים של כולם, כמו בסרטוני סנאף. סדרנים באו והוציאו את האישה מהאולם עד שתירגע. </p>
			<p class="text">״מי אתה? מה היא רצתה ממך?״ שאלה הגברת שישבה לידו, והוא ראה גם אחרים מתלחשים ביניהם לברר מיהו, כי לרבים לא היה מוכר. אחרי שכיבו את האורות וההצגה התחילה שי חמק מהאולם כי לא היה מסוגל לעמוד בבושה. הוא ראה שהרשת מלאה בזה, רבים שמחו לאידו ואחרים תמכו בו כמו בקדוש מעונה. מנהל התיאטרון התקשר והתנצל, אבל שי לא הרגיש שדיבר מעומק הלב. ״ההתנצלות לא מתקבלת,״ ניתק את השיחה. אמשיך על אפם וחמתם ולא יהיה אחד בארץ שלא יכיר אותי, אמר לעצמו. אהיה הגיבור שלהם או שיקבלו בגללי שבץ וסרטן, העיקר שיכירו. </p>
			<p class="firstspace">״אתה בסדר, אבא?״ כתב לו עומר מאוחר בערב אחרי שראה רחוק באמריקה סרטון מהאירוע. הוא ישב מאחורי הדלפק בחנות קטנה של טלפונים ניידים בשכונה פחות טובה של ניו יורק והצטער לראות את אביו מושפל. ״תודה ילד טוב,״ שי כתב לו, ״אל תדאג, אני בסדר,״ ומיד הוסיף: ״מתגעגע אליך, איך אתה?״ והבן ענה ביובש ובקיצור נמרץ שהכול בסדר גם אצלו, וחזר לבהות בקרן רחוב אפורה מבעד לחלון הראווה. </p>
			<p class="firstspace">השכם בבוקר התקשרו אליו ממספר לא מזוהה, ומישהי אמרה לו שימתין רגע כי ראש הממשלה רוצה לדבר איתו. שי חשב שמותחים אותו עד ששמע את קול הבריטון שאין לטעות בו. זה האיש, אמר לעצמו. ״שי,״ פנה אליו ראש הממשלה, ״ראיתי מה הבריונים האלה עשו לך אתמול ורציתי לחזק את ידיך. אתה עיתונאי אמיץ וישר. אל תיבהל מהם. תמשיך בדיוק במה שאתה עושה.״ שי הרגיש שהוא נמס בתוכו מהכרת תודה וענה: ״אתה מנהיג גדול, אדוני ראש הממשלה. תודה רבה לך. אתה לא יודע כמה השיחה הזו חשובה לי.״ הוא הרגיש גל עצום של הקלה ופורקן עולה בתוכו וגם נזכר בפאתי מוחו בכל טורי הביקורת שכתב על ראש הממשלה בשנים עברו ובעלבונות שהטיח בו, והצטער על כך בכל ליבו. ״אני נהנה לקרוא אותך ולצפות בך בזמן האחרון,״ אמר לו ראש הממשלה, כאילו קרא את מחשבותיו. שי ענה: ״תודה רבה אדוני, אין לי מספיק מילים להודות לך,״ וכשניתקה השיחה פרצה מתוכו יבבה והוא המשיך להתייפח והרגיש שהוא ממרק מתוכו את כל הצער והתסכול והעלבון שהצטברו בתוכו במשך שנים רבות. כשנרגע חש אחר. הוא עמד באמצע הסלון, גבוה על פסגת העולם. זה לא גולן בטלפון היומי, או הבן בשיחה החטופה ליד המעלית, אלא המנהיג עצמו, והוא נסך בו ביטחון ונתן לו תחושת ערך שלא הרגיש אף פעם בחייו. אולי רק כשאלונה התאהבה בו לפני המון שנים והעניקה תוקף לקיום שלו וזקפה את קומתו. </p>
			<p class="firstspace">מעתה כיוון שי כל משפט שאמר וכל מילה שכתב לאוזניו ולליבו של ראש הממשלה כדי שימצאו חן בעיניו וימתיקו את יומו ויועילו לו. וראש הממשלה נענה לו. הוא ידע שראש הממשלה מעריץ את צ׳רצ׳יל, ולכן הקביל בין שניהם בתוכנית וכינה אותם מנהיגים פטריוטיים בעלי עוצמה פנימית שלא נכנעו לאויבים מחוץ ומפנים. מיד אחר כך, ועוד בעיצומו של השידור, קיבל ממנו הודעה: ״יפה דיברת,״ וחיוך עצום של אהבה עלה על פניו. באותו שבוע ביום שישי כתב בעיתון על המחאה נגד הממשלה וקרא לה אנרכיה אנטי־ציונית שהורסת את המדינה. הוא העמיק בהיסטוריה והזכיר שהאלימות של השמאל נגד הימין התחילה עוד בתקופה שלפני המדינה ברדיפת המחתרות ובהלשנות עליהן לבולשת הבריטית. ממש ערב כניסת השבת כתב לו הראש: ״טור מצוין היום, קלעת לנקודה,״ ובכל סוף השבוע ליטפו עיניו של שי את המילים כאילו הן יהלומים נוצצים. </p>
			<p class="text">באחת התוכניות הבאות הזמינו לאולפן היסטוריון ותיק שפרסם ספר על מלחמת השחרור. כשראה את שמו בהכנה לתוכנית נזכר שי שראיין אותו לפני שנים, ונוכח לדעת שהוא אחוז דיבוק להכפיש את שמו של יצחק רבין, והעורך גנז בסופו של דבר את הריאיון. אבל הזמנים השתנו, ועתה ראיינו אותו בהרחבה לקראת סוף התוכנית. בעיקר התמקד הריאיון בטענתו של ההיסטוריון שרבין ברח מקרב בדרך לירושלים הנצורה, ומאז היה אחוז חרדה שהשפיעה על כל החלטותיו אחר כך. המנחה תמך בדברים והזכיר שרבין התמוטט נפשית גם לפני מלחמת ששת הימים, והייתה צהלה ושמחה סביב השולחן. הדיון עבר להנצחתו של רבין, וההיסטוריון טען שמטעים את הציבור ואת הנוער כשמציגים אותו כגיבור מלחמה ושלמעשה היה פחדן. שי ראה מקרוב את פניו של ההיסטוריון שהיו מלאות בנימים אדומים, כאילו חרונו הממושך על רבין פוצץ אותם. הליצנים הוסיפו למדורה מיד את ההסכמים עם הפלסטינים שעליהם חתם. אף שאיש מהם לא צידד במישרין ברצח, ניכר בהם שאינם מצטערים עליו יותר מדי. שי חשב היטב מה יאמר, ובעיקר מה ימצא חן בעיני ראש הממשלה. </p>
			<p class="text">כשהגיע תורו אמר שאת האמת ההיסטורית צריך להציג, גם אם אינה נוחה, וברור מהמחקר שרבין לא היה אף פעם גיבור. שי המשיך ואמר שהרצח היה מצער מאוד, אבל בראייה היסטורית ברור שהמדיניות של רבין וההסכם עם הפלסטינים גרמו לאסון נורא ולקורבנות רבים, כפי שצפה והזהיר ראש הממשלה כשהיה ראש האופוזיציה. ״אני מוכרח להכות על חטא,״ כיוון את פניו למצלמה, ״הייתי אז צעיר וטיפש ואחרי הרצח שנאתי כל מי שהתנגד להסכמים האלה. היום אני מבין כמה הם צדקו. זה לא שאני מגן על הרצח, כל רצח הוא פסול, אבל צריך לזכור את ההקשר ואת האסון שמעשיו של רבין הפילו על המדינה.״ </p>
			<p class="text">הוא היה בטוח שהדברים שאמר ימצאו חן בעיני הראש וחיכה עד אמצע הלילה לתגובה, אך זו לא הגיעה. אולי הוא לא צפה בזה, אמר לעצמו, יש לו את כל המדינה על הראש, ונרדם על הספה בסלון מרוב עייפות, אבל מיד כשקם בבוקר שמע את הצליל המיוחל של הודעה נכנסת וקרא: ״אמת ויציב דיברת.״ </p>
			<p class="text">השמיים היו בהירים במיוחד, וארוחת הבוקר הייתה טעימה בפיו והקפה היה טוב וריחני. אולי יזמין אותי לביתו, חשב שי, נדבר על ספרים ועל רעיונות ונלעג לעיתונאים הנבערים שממררים את חייו, שאינם קוראים ואינם מבינים דבר, והוא ישתף אותי בסודות הממלכה ויפתח בפניי את סגור לבבו. אכיר את רעייתו והיא תחבב אותי. אהפוך להיות חבר קרוב שלהם ובן בית. גם זה עוד יגיע, אמר לעצמו בחיוך, גם זה עוד יבוא. </p>
			<p class="firstspace">אלונה חזרה מההפלגה. פניה היו רעות, והיא סיפרה לשי במילים מעטות שרוב הזמן סבלה ממחלת ים. בלילה כששמע אותה מתהפכת במיטה מצד לצד בחוסר מנוחה שאל אותה מה עוד קרה. היא אמרה שהצטרפה להפלגה איזו אישה צעירה שלא הכירה, ולפני שעגנו באי הראשון הודיע לה יוליוס שהוא מצרף אותה כיועצת לגלריה שתעבוד עם אלונה באיתור אמנים חדשים. ״זה התפקיד שלי,״ אמרה אלונה, ושי שמע את העלבון בקולה, ״במה נשאר לי לטפל, בחשבון החשמל ובניקיונות?״ </p>
			<p class="text">היא יצאה לעשן במרפסת, ושי יצא אחריה. היה קריר. הוא שאל אם היא רוצה שיכין לה כוס תה, ואלונה אמרה בחיוך עצוב: ״כן, רק מים חמים עם דבש, תודה.״ כשחזר שאל מי הבחורה הזו, ואלונה לגמה מהמים החמים ומשכה בכתפיה ואמרה: ״מישהי שהוא מזיין.״ שי הביט בירח ושאל בזהירות: ״אז את חוזרת?״ ואלונה הביטה בו ואמרה: ״אף פעם לא הלכתי.״ הוא לקח את כף ידה ואחרי כמה שניות שחררה אותה ממנו כדי לשתות ולעשן עוד סיגריה. ״יש לי כסף,״ אמר פתאום, ״את לא חייבת להמשיך לעבוד שם.״ אלונה כינסה את רגליה לגופה וצחקה. ״אתה מצחיק,״ אמרה, ״אני יודעת שאתה מצליח. אנשים מדברים עליך. גם בהפלגה דיברו. טוב או רע, לא משנה. אתה מפורסם. זה מה שתמיד רצית. הלכת מאוד רחוק כדי להשיג את זה. הכול יכול להיגמר מחר.״ </p>
			<p class="text">אני כבול בכוח המשיכה שלה, כמו הירח הזה בשמיים, אמר לעצמו. מה אם אעזוב ואמצא מישהי שתעריץ אותי, שלא תכיר אותי כל כך טוב, שלא תהיה ספקנית, שתדחוף אותי קדימה. </p>
			<p class="text">״אני הולכת לישון,״ אלונה קמה, והוא נאחז בה כשעמדה מעליו וחיבק את מותניה, והיא ליטפה בפיזור דעת את לחיו והלכה לחדר השינה. היא נרדמה מהר, ושי קם בשקט והלך לפינת העבודה. בוהק המסך צרב את עיניו אבל הוא היה חייב לבדוק משהו. הוא חיפש פרסומים של נטע יוליוס ברשתות מהימים האחרונים ומצא רק אחד ובו תמונה של מפרש גדול מתוח מול ים ושמיים. יוליוס תייג כמה מהנוסעים בהפלגה, ושי מצא פרסומים שעשו. באחת מהתמונות ראו את כל החבורה, שנים עשר נשים וגברים, עומדת על רציף של אי, ומאחוריה בתים קטנים לבנים. אלונה עמדה בקצה השורה בחולצת טריקו בצבע אפרסק ובמכנסיים שהגיעו עד הברכיים, וכשהגדיל את התמונה ראה שפניה עצובות. כל היתר חייכו, וכשהגיע לאמצע החבורה ראה את יוליוס מחבק אישה כהת שיער שהייתה די דומה לאלונה אבל צעירה ממנה, והבחין שהיד של יוליוס עוטפת את מותניה עד אמצע הבטן. זו החברה החדשה שלו, הסיק מזה, היועצת, ולא התאפק והסתכל שוב על הפנים העצובות של אלונה שעמדה רחוקה מיוליוס, ומאחוריה דוכן מלא דגים ופירות ים מתים. היא חזרה אליך, חשב, אבל עוד לא באמת. לאט עכשיו. רק שלא תיראה לפניה ממורמר או כועס. ועם יוליוס הכלב הזה שכמעט לקח אותה ממני עוד אסגור חשבון יום אחד, אם יהיה לי מספיק כוח. </p>
			<p class="firstspace">בימים עברו אהב שי להיפגש בימי שישי בבוקר לקפה עם ידיד או שניים. היו לו כמה חברים מבית הספר ומהצבא וגם מהעבודה בעיתון כשהיה צעיר. אבל ככל שהפרסום שלו הלך וגדל, הם נעלמו לו אחד־אחד. כשכתב להם והציע להיפגש התחמקו ממנו בתירוצים שקופים או שלא ענו לו בכלל. הם מקנאים, שי אמר לעצמו, רצו שתישאר חתול חולה ושתום עין בקרן רחוב, ועכשיו אתה נמר מפואר בפרוות זהב שמאיים עליהם. עשית להם טובה שהצעת להיפגש ולא גבה לבבך. </p>
			<p class="text">כשהגיע החבר העשיר שוב לביקור השנתי בארץ הציע לשי לסעוד כרגיל במסעדה הוותיקה שבה הגישו דג מלוח ובירה מחבית, וגם נקב ביום ובשעה המדויקים בלי לברר אם זה נוח לו. הוא לא יודע מה קרה לי בשנה האחרונה, שי חשב, ובכל זאת מחל על כבודו והתייצב במקום ובשעה שנקבעו. אחרי שהחליפו את הברכות הרגילות וטפיחות על השכם התיישבו לשולחן צדדי, והחבר ביקש במחווה של עשירים שיביאו לשולחן קצת מכל דבר, והכי חשוב את הבירה שאליה התגעגע, ואז הביט בשי במבט המרחם הרגיל ושאל מה חדש אצלו. </p>
			<p class="text">הוא ציפה לשמוע את התשובות המתחמקות הקבועות, אבל שי ענה לו: ״בסדר, אני מופיע כמעט כל יום בטלוויזיה, ויש לי מאה עשרים אלף עוקבים ברשת,״ והחבר הביט בו באי־אמון ובצע את הלחם הלבן באצבעותיו. שי ציפה לאיזו הכרה ממנו, אבל החבר העדיף לשמר את מאזן הכוחות הקודם ביניהם ושאל: ״עדיין באותו עיתון אתה כותב?״ ושי נאלץ להודות שכן, אבל הוסיף שכמעט הכפילו לו את המשכורת. החבר ביקש מהמלצר שיביא לו צלוחית חזרת חריפה, ושאל את שי באיזו תוכנית הוא מופיע. שי השיב, והחבר מרח פרוסת לחם בחזרת והעלה עליה פיסת דג, ואמר: ״אה, זה הערוץ של הימנים האלה, כמה אנשים מסתכלים בזה בכלל?״ טעם האוכל בפיו של שי נעשה תפל, והוא חדל לשתות מהבירה. ״הרבה מאוד,״ ענה, ״יותר ויותר, העם עובר אלינו, כי במקומות האחרים מטמטמים אותם בשטויות.״ החבר פלט: ״נו שיהיה,״ כי לא רצה להיכנס לוויכוח. שי ראה את שפתיו מספרות על הצלחותיו ברחבי העולם ואת אצבעותיו צובטות בלחם ואמר לעצמו שזו פגישתם האחרונה. </p>
			<p class="firstspace">הוא חיפש אהדה במקומות אחרים. בסופי שבוע צעד לנמל הישן והסתובב בין ההמונים שבילו שם, אשר הגיעו בעיקר מחוץ לעיר. לפעמים זיהה מישהו את פניו ובירך אותו, ולעיתים די רחוקות אפילו ביקשו להצטלם איתו למזכרת. אלה האנשים שלי, אמר לעצמו, העם הבריא שנפשו לא הושחתה. הוא הרגיל את עצמו להסתכל בעין טובה עליהם ועל ילדיהם ולחייך אליהם ולומר מילים טובות. פעם נסע ביום שישי בבוקר לטיילת של בת ים, שבה לא ביקר אף פעם בחייו למרות קרבתה, וכמה גברים מבוגרים שישבו בבית קפה עטפו אותו בשבחים ובקריאות עידוד ואמרו לו שימשיך להגן בעוז על ראש הממשלה. רק בסביבת מגוריו, בשכונה הוותיקה של תל אביב שבה גדל, הקיפו אותו פנים חמוצות, ותיעובו כלפיהם גבר והלך. </p>
			<p class="firstspace">מדי שנה, ביום ההילולה לזכרו של הצדיק הבבא סאלי, שידרו בערוץ תוכנית מיוחדת מנחלת הקבר בנתיבות. המפיק שאל כמה שבועות לפני כן מי מעוניין להשתתף. ״אני,״ שי כתב באופן אינסטינקטיבי, והמפיק קפץ מיד על המציאה ואמר שזה רעיון מצוין להביא מישהו כמוהו, חילוני ובן תרבות המערב, שיפאר את גדולתו של עושה הניסים המנוח. ״אני בן המזרח לא פחות מהמערב,״ שי רטן, אבל למפיק זה לא היה חשוב, והוא תיאם איתו את חלקו בשידור ואת סידורי הנסיעה ונקב בתשלום הנוסף שיקבל עבור זה. </p>
			<p class="text">הם הגיעו לעיירה אחר הצהריים ברכב טרנזיט, והמוני בני אדם כבר הצטופפו סביב אחוזת הקבר. ניידת משטרה חברה אליהם ופילסה להם דרך עד למבנה רחב הידיים הבנוי בסגנון ארמון מרוקאי ומעליו כיפות וצריחים. המארגנים הכינו לצורך השידור חדר בתוך המבנה, אך המפיק הציע שעד שעת השידור יצאו להסתובב בין ההמון ויספגו את האווירה. כל המשתתפים מלבד שי היו דתיים והרגישו שם בני בית, והתפלאו לשמוע שהוא מבקר אצל הקדוש בפעם הראשונה. לקחו אותו לסיבוב מחוץ לרחבת הקבר בין דוכני הקמעות והמזכרות, ובהם דיוקנאות של הקדוש ומזוזות ונרות ושמנים קדושים ופתקאות עם לחשים ואבנים שנלקחו מאחוזת הקבר ונמכרו במאות שקלים, ממתקים צבעוניים ודוכני מזון, ושי אמר לעצמו, תראה את היופי הזה ואת הפנים המאירות של האנשים התמימים האלה, ושמע את תפילותיהם את הניגונים שהרעימו ברמקולים מסביב, והשתיק בתוכו רחשים של התנשאות ופקפוק ופתח את ליבו לקולות ולמראות. </p>
			<p class="text">השמש שקעה. אברך הניח בידיו שני נרות מול כבשן גדול פתוח ואמר לו לברך בליבו ולבקש משאלה ולהשליך אותם אל תוך האש, וכך עשה. הנר הראשון פגע במטרה ונבלע בתוך הלהבה הגדולה, אבל השני החטיא ונפל לקרקע לפני האש, והבחור הביט בו ברצינות ואמר שזה סימן שהוא צריך לעשות תשובה. שי חייך במבוכה, אבל פניו של הבחור לא התרככו והלהבה ריצדה בעיניו, ושי מלמל אליו התנצלות והתרחק משם. עוזרת ההפקה אספה אותם ליד אחד מדוכני המזון והגישה להם צלחות פלסטיק עמוסות קוסקוס ובשר וירקות, והאוכל ערב לחיכו וכשהציעו לו תוספת לא סירב. ״יש תיאבון אצל הצדיק, הה?״ טפח על שכמו אחד הרבנים שבא להשתתף בתוכנית, וכששי ניסה להשיב היה פיו מלא באוכל. </p>
			<p class="text">זירזו אותם לחזור למבנה הקבר כי עוד מעט יתחיל השידור משם. כשישב להתאפר שמה המאפרת לב שיש כתם של שמן על חולצת התכלת שלבש וניסתה לנקות אותו במים אך ללא הועיל. שי הביט בה בחוסר אונים ושאל מה לעשות. התחילה התרוצצות סביבו עד ששלחו עוזרת הפקה לקנות לו חולצה באחד הדוכנים. כשחזרה כעבור כמה דקות אמרה בחיוך שהיה לה רעיון יצירתי, והציגה בפניו גלימת קַפְתָן שהביאה מבחוץ, ארוכה ובהירה עם רקמה סביב הצוואר וברדס תלוי מאחוריה. ״הנה, תלבש את זה מעל לבגדים,״ אמרה לשי. הוא נבהל וגמגם ואמר שהוא לא רוצה, אבל הרעיון דווקא מצא חן בעיני המפיק, והוא שיבח את העוזרת שלו על היוזמה ואמר לשי: ״נו יאללה תזרום, תלבש את זה, אתה תהיה האטרקציה של השידור,״ ושי עשה כדבריו ולבש את הקפטן, וכולם מסביב אמרו לו שהוא נראה נפלא. ברגע האחרון הניחו על ראשו כיפה לבנה והושיבו אותו במקומו והשידור התחיל. הרבנים סיפרו על צניעותו של הצדיק ופשטות הליכותיו ועל מעשי הניסים הרבים שעשה וממשיך לעשות גם מהעולם הבא, זמרים שרו פיוטים מרוממי נפש, ושי אמר לעצמו: תשתחרר מהקליפות שעטית על עצמך, תשתלב בזה, תתקדם עוד שלב אחד כדי להיות חלק מהעם שלך. הרי אמונתם התמימה של אנשים כאלה קיימה את העם במשך אלפי שנות גלות ולא ספקנותם של משכילים. הוא מחא כפיים לשירת הפייטן והאזין בנפש חפצה לסיפורים, וכשהגיע תורו לדבר אמר כמה מרומם נפש להיות כאן עם העם הטוב והבריא הזה ולחגוג לכבוד הצדיק. </p>
			<p class="firstspace">שר התרבות התקשר אל שי. אמר שצפה בו בתוכנית לזכר הבבא סאלי והתרשם וגם קיבל עליו המלצות חמות, ושהוא מבקש למנות אותו ליושב ראש הוועדה שמחלקת פרסים מטעם המדינה לסופרים, משוררים ומחזאים. אף על פי ששי כבר היה בקשר עם ראש הממשלה ועם שר המשטרה והפך לאישיות מוכרת, השיחה בכל זאת ריגשה אותו. עוד שלב בסולם, אמר לעצמו, והפעם זה בא עם כוח. הוא שקל במהירות את הסיכונים שכרוכים בכך, אך מלבד היטפלויות מצד אנשים מהברנז׳ה שממילא אף פעם לא העריכו אותו, לא מצא חיסרון ממשי. ״אשמח מאוד,״ השיב לשר, אשר שמח גם הוא על התשובה ואמר שיעמדו איתו בקשר בנוגע לפרטים הטכניים. לא היה לשי נעים לשאול אם משלמים עבור זה, אבל בשיחה שערכה איתו מאוחר יותר הפקידה האחראית לנושא, היא הבהירה שיקבל תשלום. ״נהדר,״ אמר, אם כי היה עושה את זה גם בהתנדבות. </p>
			<p class="text">הוא נזכר בספר היחיד שכתב ובתקופה הארוכה של השיממון שבאה אחריו, בהמוני ההצגות שביקר בעיתון וניסה למצוא בכל אחת מהן כף של זכות, ובמחזה שהתחיל לכתוב ונתקע, ואמר לעצמו, אתנתק מכל זה ואעשה מלאכתי נאמנה ואוקיר ללא נקמנות את מי שראוי לכך. אך תחילה היה עליו למנות את חברי הוועדה שיכהנו איתו. </p>
			<p class="text">כבר באותו ערב קיבל להפתעתו שיחה נוספת משר התרבות, שהפעם נשמע קצת לחוץ ופחות חגיגי, ואמר לו שבבוקר היה עסוק בדברים אחרים ולכן לא הספיק להדגיש שמטרתו היא לאזן את תמונת התרבות בארץ ולעודד קולות לאומיים ומסורתיים לכתוב וליצור, וחלוקת פרסים היא אמצעי חשוב לזה. ״עד היום,״ אמר השר, ״מעניקים את הפרסים לאותה קבוצה קטנה שגרה בצפון תל אביב ומחזיקה בדעות פוסט־ציוניות ולא מדברת לנשמה של העם שלנו. אני רוצה לשנות.״ שי שמע והסכים אך לא אמר לשר שגם הוא גר באותו אזור, מכיוון שברוחו כבר הרגיש רחוק מאוד ממנו. גם הוא התמרמר על סופרים ומחזאים שזכו בפרסים פעם אחר פעם, למרות שיצירתם לא הייתה בדיוק שייקספיר או עגנון ורק כי היו מקושרים למקומות הנכונים בחוגים לספרות או לתיאטרון, שמהם באו השופטות והשופטים. ״ברור, זו גם דעתי,״ ענה לשר. ״מצוין,״ אמר השר, ״צריך לוודא שהשופטים לא יבואו מאותה הקליקה,״ ושי הבטיח לו שכך יהיה. </p>
			<p class="text">למחרת בבוקר התקשר אליו גולן והכתיב לו ללא אומר ודברים רשימת מומלצים לתפקיד. ״אלה אנשים שחשובים לנו,״ אמר, ווידא ששי רשם את שמותיהם נכון ולא הקליט את השיחה. שי לא הכיר כמעט אף אחד מהשמות, ואחרי שבדק מצא שלרובם אין כל קשר לעולם הספרות והשירה. הוא ידע שאם יאמר זאת מיד לגולן, תהיה התגובה קשה, ולכן השקיע מאמץ רב בימים הבאים בניסיון לאתר באקדמיה ובעולם היצירה אנשים בעלי דעות לאומיות, כאלה שגרים ביהודה ושומרון או כתבו מאמרי תמיכה בראש הממשלה, ולהציע אותם כחלופה לשמות שגולן הציע. אולם כששלח אליו את הרשימה הזו התקשר גולן מיד וזעם עליו ואמר שאלה לא אנשים שלהם, ושלא מספיק שמישהו יחבוש כיפה או שביס או יהיה לו שם משפחה מזרחי, ושאם שי חושב ככה, סימן שעוד לא תפס את הרעיון. </p>
			<p class="text">״אתה לא מבין,״ לחש גולן למכשיר, ״המשפחה בעצמה עוברת על זה, הם צריכים לאשר אותם, אתה לא יכול לעשות מה שאתה רוצה.״ לאחר שדשו בזה עוד כמה ימים הגיעו לרשימה מוסכמת. משרד התרבות פרסם הודעה לעיתונות על מינויו ליושב ראש ועדת הפרס. הוא ישב מול הצג וראה איך כפטריות אחר הגשם צצות בזו אחר זו הודעות בגנותו ברשתות, על כך שמונה רק בגלל תמיכתו בראש הממשלה, אבל הן דעכו די במהירות ולא זכו לתפוצה גדולה. אנשים יודעים מי אני, שי אמר לעצמו, לא באתי מהרחוב. מי יותר איש תרבות ממני בארץ הזאת. ואכן קיבל הודעות ברכה, ואנשים שלא שוחח איתם מזמן התקשרו אליו. הוא עבר על ההודעות אחת־ואחת ואמר לעצמו: זה הסופר הכושל שלא מוכר יותר ממאתיים עותקים אבל חושב את עצמו הצופה לבית ישראל, והמחזאית הזאת שכותבת עם שגיאות כתיב איומות, אבל היו בהם גם כמה שכיבד. כולם מתחנפים עכשיו, חייך לעצמו, רוצים ללקק שמנת מכף ידי. לפנות ערב, כששככו הודעות הנאצה והברכה, עדכן שי את ערך הוויקיפדיה שלו והוסיף אליו את התפקיד החדש, כמו חריץ על קת רובה. </p>
			<p class="firstspace">שי השתדל לא לשקר. למרות ששחרר את עצמו ממעצורים והתבטא בחריפות רבה נגד היריבים, התאמץ לא לסטות מהאמת ולא להטעות את הצופים. הוא הקפיד שהעובדות שעליהן הסתמך יהיו נכונות, אם לא במאה אחוז אז לפחות בשמונים או בתשעים. מילדותו שנא שקרנים, וכששיקר לעיתים נדירות בעצמו הרגיש אחר כך חרטה וכאב פנימי, גופני ממש, שהרתיע אותו מלחזור על כך. הוא ידע שעכשיו נדרש ממנו לספק תוצרת, ושעידון אינו בא בחשבון, ובכל זאת זכר בגופו כמה מכאיב לו לשקר, ושכבודו המקצועי כעיתונאי תלוי בכך שיאמר אמת. כשישב באולפן ושמע מה שאמרו המשתתפים האחרים ידע לעיתים קרובות שהם משקרים במצח נחושה, או סוטים מהאמת במידה רבה מאוד, ואז התלבט אם לתקן אותם בעדינות ולהעמיד דברים על דיוקם, אך תמיד בחר לשתוק גם כשהדיון נמשך על בסיס השקר. הוא הביט במשתתפים האחרים שהכזבים נבעו מפיותיהם בטבעיות כמו מזרקה שמתיזה מי ביוב, וידע שאם יתעמת איתם אפילו פעם אחת בעניינים של אמת ושקר, זה יהיה סופו. לכל היותר אמר לפעמים שמדובר בסוגיה מורכבת, ובכך תרם לתדמיתו המלומדת, אך לא הרחיק מעבר לכך. תמיד יש כמה צדדים לכל מציאות, שכנע את עצמו, הרי גדולי הפילוסופים המודרניים כתבו על זה, פוקו ודרידה וסלבוי ז׳יז׳ק, ונזכר גם בסרט ״רשומון״ שראה בשיעור קולנוע בתיכון. הוא לימד את עצמו להרחיק מעליו את הכאב שנלווה לשקר, עצם את עיניו לרגע ודימה לעצמו שזה גידול מכוער ומעוות שהוא מוציא מתוכו ומועך תחת עקבו כדי שלא יחזור. אין אישיות חשובה בעולם שהגיעה לגדולה רק בזכות האמת, שכנע את עצמו, כולם נעזרו בשקר. </p>
			<p class="firstspace">״קראת?״ נכתב בהודעה שקפצה לשי בטלפון בצהריים בזמן שמיהר לפגישה עם רואה החשבון. הכנסותיו גדלו ובהתאם לכך גם המיסים, והוא רצה לברר איך אפשר לחסוך בזה. הוא ישב במכונית בתור בכניסה לחניון והצטער שלא הלך ברגל. מאז נעשה דמות שנויה במחלוקת וסבל פה ושם מהתנכלויות הסתובב פחות בחוצות העיר. </p>
			<p class="text">נהגים עצבניים צפרו מאחוריו, והוא הציץ שוב בהודעה. שיט, זה מראש הממשלה, אמר לעצמו ומיד פתח באצבעות רועדות את התמונה וראה כריכת ספר באנגלית — <span class="bold">הגדולים</span> היה שמו. מיד בדק ומצא שזה ספר די חדש על הקיסרים הרומאים בתקופת הזוהר של האימפריה. ״קראת?״ שאל ראש הממשלה.</p>
			<p class="text">״עוד לא, אקרא עכשיו,״ כתב, והוסיף, ״אדוני,״ ובינתיים צפרו לו מאחור להתקדם, והמכונית כבתה והוא התניע אותה מחדש וקרטע פנימה ועצר בפינה שקטה והוסיף, ״נראה מרתק,״ ומחק והחזיר והתלבט ולבסוף שלח. </p>
			<p class="text">ראש הממשלה ממליץ לי באופן אישי על ספרים! הוא נשען לאחור במושב, ושמחה עצומה מילאה אותו, צהלה חנוקה פרצה מתוכו והוא הכה בידו על ירכו וכיבה את הרדיו הדולק כי רצה להישאר ברגע הזה לגמרי לבד ולחרות אותו בזיכרונו. אנחנו כבר כמעט חברים, אמר לעצמו, הוא הרי איש די בודד, ואני יכול למלא את המקום הזה בחייו. האנשים הנכונים אף פעם לא קיבלו אותו, והנה אני פותח את זרועותיי לפניו לחיבוק גדול. כולנו זקוקים לזה. הוא. גם אני. </p>
			<p class="text">מיד הזמין את הספר במשלוח המהיר ביותר וכשהגיע לפגישה נהרו פניו. ״חדשות טובות?״ שאל רואה החשבון, שהיה מנוסה בקריאת מצבי רוח של אנשים. ״כן,״ שי הודה בחיוך רחב, ״ממש טובות.״ אחרי שחתם אצל רואה החשבון על טופסי תיאום מס יצא לרחוב והחליט לפנק את עצמו בארוחת צהריים עסקית במסעדת שף בקרבת מקום. תחגוג את ההצלחה, אמר לעצמו, מי יודע מתי יתפסו אותך המחלה או האסון ואז יהיה מאוחר מדי. הושיבו אותו בשולחן קטן לשניים בקרבת החלון, והוא עיין בכובד ראש בתפריט, רצה להתענג על כל רגע. הוא הרגיש שננעצים בו מבטים מהשולחנות הסמוכים אבל התעלם מהם. רק שב זקוף, העירה לו אימא תמיד, והוא עשה עכשיו כדבריה. </p>
			<p class="text">שי אכל לאט ושתה שתי כוסות יין. אין אנשים משכילים בסביבתו, שי חשב, והוא מחפש חבר שיוכל לדבר איתו על ספרים. כשהגיע לקינוח ונעץ את הכפית בקרם רך ומתוק אמר לעצמו: יש מעבר לזה. הוא רוצה שאהיה הביוגרף שלו. הוא גלגל את הקינוח בפיו וחייך והביט מגבוה על אנשי העסקים ועורכי הדין ואנשי הכספים שאכלו במסעדה היקרה בשעת צהריים. אני יותר חשוב מכולכם, אמר להם בליבו. </p>
			<p class="firstspace">גולן התקשר אל שי והודיע לו שבעוד כמה ימים חוגגים יום הולדת לפעיל מרכזי של המפלגה ושלח לו את המיקום והשעה. ״רגע,״ התרעם שי ושאל למה הוא צריך להגיע לאירוע אצל אנשים שהוא לא מכיר. ״כי זה חשוב לנו,״ הבהיר גולן, ״הוא עוזר לנו מאוד ברמת השטח וביקש במיוחד שתבוא. אמר שהוא אוהב לראות אותך בטלוויזיה.״ שי הוחמא ואמר לעצמו שזה החלום של כל אינטלקטואל, להיות אהוב על העם וקשור אליו. </p>
			<p class="text">לכבוד האירוע התלבש בבגדים כהים ונעל נעליים שחורות מצוחצחות, ולפני שיצא עמד מול המראה ואמר לעצמו שהוא נראה טוב ומכובד. הוא נהג אל עיר הפרוורים האפורה והגיע לשכונה של בתים קטנים וצנועים, אך כבר מרחוק זיהה את ביתו של העסקן שהיה גדול וחדש והתנשא בשלוש קומותיו מעל לכל הסביבה. הרחוב הצר היה סתום במכוניות של המשתתפים באירוע, וסדרן כיוון אותו לחנות במגרש סמוך. בפתח הבית עמד שומר וביקש ממנו בתוקפנות תעודת זהות. הוא עיין בה בחשדנות ושאל את שי מה מקצועו. שי השיב ״עיתונאי,״ ואז קרא השומר הגברתן לממונה עליו, שעיניו היו עוינות ושרירי ידיו וחזהו תפוחים מאוד, והוא התקרב מאוד לשי עד שהיה יכול להריח את הבל פיו ואמר לו שיסתלק. כשניסה להתווכח אחז השומר בצווארון שלו ודחף אותו לאחור, ושי נעלב מאוד ואמר לעצמו שילכו לעזאזל וחזר לעבר המכונית שלו. גולן כתב לו: ״איפה אתה?״ ושי עצר והקליד שלא נתנו לו להיכנס ודחפו אותו והוא בדרך הביתה. ״חזור מיד,״ הורה לו גולן, ושי סב על עקביו וכשהגיע לשער שאל אותו השומר: ״מה, חזרת? אתה רוצה שאני אמרח אותך על הרצפה?״ ושי הרגיש שהדם עולה לו לראש ושהוא מאבד את המילים וחשב שטוב שאין לו אקדח כי היה מחסל אותו. מתוך הבית באה אישה במכנסיים צמודים ושיער שחור ארוך והתנצלה בחיוך רחב. </p>
			<p class="text">השער נפתח, והיא ליוותה אותו פנימה לחצר גדולה מרוצפת ומוקפת בחומה. כבר היו שם כמה עשרות אנשים, והאישה הניחה אותו שם לבדו ונעלמה. הוא חיפש את גולן ולא מצא. כך עמד שי בשולי החצר עד שאזר אומץ וניגש אל המארח שעמד במרכז הרחבה ולחץ את ידי האורחים והתחבק איתם. הוא אמר את שמו, והמארח לא יצא מגדרו ורק אמר: ״ברוך הבא, שב ותאכל ותשתה משהו.״ הוא התיישב בפינת השולחן הארוך שנערך ברחבה ושם לעצמו בצלחת קצת מהסלטים וטעם מהם. בפינת החצר בער מנגל גדול וריח טוב עלה ממנו, אבל הבשר טרם הוגש לשולחן. הוא הביט מהצד בגברים שצחקו ופטפטו וטפחו זה לזה על השכם, כמעט שלא היו שם נשים, ואט־אט הצטרפו העומדים לשולחן. </p>
			<p class="text">פתאום הייתה תכונה בחצר, ונכנסה פמליה קטנה ובמרכזה שר המשפטים, חיוור וממושקף בחליפה גדולה על איבריו הצנומים. הוא התחבק עם המארח וצחק בשיניו העקומות, והושיבו אותו במקום שנשמר עבורו במרכז השולחן. </p>
			<p class="text">איש עב בשר התיישב ליד שי והביט אליו הצידה ואמר: ״אתה נראה לי מוכר,״ ושי נאלץ לומר את שמו ואת עיסוקו, והאיש אמר: ״אה, עכשיו אני זוכר.״ הוא מילא את צלחתו באוכל וביקש משי שיעביר לו פיתה ואז אמר בלחש: ״תראה את העבריין הזה, רק לפני כמה שנים ישב בבית סוהר על סחיטה ואלימות, והיום כל הממשלה והכנסת מגיעים לחגוג לו יום הולדת, מלקקים לו בתחת, גם שר המשפטים. מה אני אגיד לך, כל הכבוד לו.״ שי נדהם מגילוי הלב ושאל את האיש תפוח הלחיים מי הוא, והוא ענה: ״אני לא חשוב, פעיל ותיק בסניף, הזיזו אותי בשביל לפנות לו מקום. הוא רוצה להיות ראש העירייה. והוא יהיה. עם החוצפה שלו הוא עוד יגיע,״ ובינתיים הגישו לשולחן מגשים גדולים עם נתחי בשר צלויים, ושי לקח מהם ושם בתוך פיתה עם טחינה וחריף. תיהנה מהאוכל, אמר שי לעצמו, וסימן למלצרית שתמזוג לו יין. </p>
			<p class="text">״איפה אתה?״ כתב לגולן, וזה ענה שלא יגיע אבל הוא רואה מרחוק כל מה שקורה שם. מסביב לשי שוחחו על קרקעות והשקעות ופוליטיקה, והזכירו שמות של שרים ופקידים ואנשי שררה שצריך לדבר איתם כדי לקדם עניינים. כמה מהאנשים הכירו אותו ואמרו לו שלום אבל לא רבים, ושי תירץ זאת לעצמו במחשבה שבטח התרגלו לראות אותו בטלוויזיה עם איפור ועכשיו הוא גלוי פנים. </p>
			<p class="text">כששבעו כולם קם המארח ונקש בכוס והודה לאורחים שבאו, לרעייתו שהפיקה את האירוע, לילדיו ולבורא עולם, ובעיקר לראש הממשלה שבזכותו מונח כל הטוב הזה על השולחן ואנחנו זוכים לשפע ולשלום, וגם לשר המשפטים שעושה את הרפורמה במערכת המשפט וימנה סוף־סוף את שופטי הצדק שהעם ראוי להם. שר המשפטים קם ממקומו לצד המארח, עיניו הקטנות סונוורו בשמש, הם התחבקו והשר נשא דברי ברכה — הוא סיפר על מעשי הצדקה שעושה המארח ועל נאמנותו למפלגה ולראש הממשלה, והאיש שישב ליד שי לחש לו מקרוב: ״שמונה מאות מתפקדים שהוא מחזיק בכיס, זה כל הסיפור, תביא שמונה מאות חתימות ושר המשפטים יבוא גם אליך לחגוג יום הולדת.״ </p>
			<p class="text">בינתיים הופיע בחצר גם שר התרבות עם כמה עוזרים, והושיבו אותו ליד שר המשפטים. שי ניסה לתפוס את מבטו מרחוק ואפילו נופף אליו לשלום, אבל השר לא שם לב כי כבר היה צריך לקום ולברך. הוא סיפר כיצד הכיר את המארח כששניהם היו צעירים ועזרו לראש הממשלה במערכת הבחירות הראשונה ב־1996 שבה ניצח נגד כל הסיכויים ולמרות ההסתה מהשמאל אחרי רצח רבין. שי זכר היטב שמיד למחרת הבחירות כתב בעיתון טור שכותרתו ״הרצחת וגם ירשת״ וכמה רתח אז מכעס ומתחושת עוול נורא, ואמר לעצמו, התבגרת מאז, התפכחת, לא נורא, ממילא אף אחד לא זוכר, ושתה עוד יין. הוא התכוון ללכת לפני הקינוחים כי חשב שאיש לא ירגיש בחסרונו. בדרך החוצה עבר ליד שר התרבות שהיה מוקף באוהדים וחיכה בסבלנות, וכשהגיע תורו הציג עצמו והשר מיד אמר: ״כמובן, אני יודע מי אתה, איזו שאלה? יפה שהגעת, איזה כבוד,״ ומיד הסב את תשומת ליבו של המארח, ״ראית מי בא לחגוג איתך? האינטלקטואל הכי גדול שלנו,״ והמארח התעשת ושאל במבוכה: ״דואגים לך? אכלת? שתית? בוא שב לידנו כאן, איפה התחבאת לנו,״ ומיד פינו כיסא לכבודו ליד השר ומזגו לו ויסקי יקר במקום היין הזול, הניחו לו בצלחת סטייק פילה במקום קבב, וגם שר המשפטים התפנה אליו ואמר לשי שהוא צופה בו והודה לו על התמיכה ברפורמה ההיסטורית. ״זה קרב קשה,״ אמר שר המשפטים, ״כל האליטות חברו נגדנו אבל אנחנו ננצח, תראה, העם איתנו,״ ופתאום היה שי מוקף בהמון אנשים חשובים שהתעניינו בו ועודדו אותו. הראש שלו הסתובב מהוויסקי אבל מצב הרוח השתפר. שי התענג על הנתחים המובחרים שהוגשו לאורחי הכבוד ושתה לגימה מהוויסקי, ועוד אחת, וגם השיחות סביב השולחן נעמו פתאום לאוזניו. אלה אנשים אמיתיים שמדברים על החיים שלהם, אמר לעצמו, פרנסה ומשפחה ועבודה וכבוד, יש בדיבור הגס שלהם יותר טוהר ואמת מכל דיון מזויף באוניברסיטה, וריח הבשר והאפטר שייב והזיעה טוב מהצחנה המוחבאת תחת השטיח בסלונים של העשירים מלידה. </p>
			<p class="text">שי עצם את עיניו וגלגל בראשו את המחשבות האלה, עד ששמע את שר התרבות קורא אליו בשקט: ״אני רוצה שתברך את בעל הבית, זה מאוד חשוב לו,״ וקם ממקומו ונקש בכוס והשליט לרגע שקט ואמר: ״נמצא איתנו היום אחד מהאנשים הכי משכילים במחנה שלנו, איש תרבות ואמנות שהיה פעם בשמאל ועבר אלינו, אתם בטח מכירים אותו מההופעות בערוץ, שם הוא מבטא את הדעות שלנו ומגן על ראש הממשלה. לפני כמה שבועות מיניתי אותו ליו״ר ועדת הפרסים לאמנות כדי שגם אנשים משלנו יתחילו לקבל עידוד, וכדי שסוף־סוף נראה שמדפיסים ספרים מלאי אהבת ישראל ומציגים בתיאטרון הצגות יהודיות, במקום הרעל והשנאה העצמית שאנחנו צריכים לסבול מהם כבר שנים. אז הנה, אני מזמין את שי תמוז לשאת דברים לכבוד המארח הנדיב שלנו, ואני בטוח שנשמע דברי חוכמה.״ </p>
			<p class="text">שי נתפס לא מוכן, זה הביך אותו, אבל מיד הבין שיש לו הזדמנות לומר דברים שעל ליבו, ונזכר איך רק לפני כמה דקות ישב בקצה השולחן ליד אחרוני העסקנים והעוזרים והיה ממורמר. הנה קיבלת במה, אמר לעצמו, נצל אותה. כשקם לדבר הרגיש מעט סחרחר, ושר התרבות אחז במרפקו וייצב אותו. שי הביט על הקהל סביבו שתלה בו עיניים, גברים שניקו שיירי בשר משיניהם ומעט נשים בשוליים, וידע שצריך לדבר מהלב כדי לצלוח את המרחק שביניהם ולגעת בהם. הוא פתח ודיבר על הבית הגדול והיפה הזה שהם מתארחים בו, וכיצד נבנה בעשר אצבעות על ידי המארח שלהם, שלא נולד למשפחה מיוחסת והיה צריך להתחיל מאפס וּרְאו לאן הגיע. ״אתה גאוותנו,״ פנה שי אל המארח וסובב את גופו אליו, ״אתה מלח הארץ האמיתי, ואתם״ — החווה בידו על כל הקהל — ״אתם מייצגים את כוח החיות והתעוזה והפיקחות הנהדרת של העם שלנו שמניעים אותנו קדימה. יש לכם שורשים עמוקים של מסורת יהודית שנטועים באדמה, והראש שלכם מלא בחלומות בשבילכם ועבור הילדים שלכם שמגיעים עד השמיים. ראו את החגיגה הנפלאה הזו, את הבשר והיין והחברות הנפלאה בינינו, כמה כל זה נהדר. יש אנשים שרוצים לגרום לכם להתבייש במה שאתם, ואני אומר לכם שהם עלובי נפש ומנוונים, ואתם, אתם העתיד של העם שלנו.״ </p>
			<p class="text">שי התמלא בלהט, ופניו הסמיקו מהחום ומהשתייה. הוא אמר לעצמו שצריך להכניס לדבריו דבר ספרות והזכיר בפניהם את ז׳אן ולז׳אן מעלובי החיים שהיה טהור לבב אבל נאלץ להיאבק בכוחות הרשע שכלאו אותו על לא עוול בכפו, והנה גם המארח אציל הנפש שלנו הוא אדם כזה, וגם ראש הממשלה שלנו שטפלו עליו אשמות שווא והעמידו אותו למשפט. ״אין דבר מרושע בעולם מעיוות דין,״ אמר והרים קצת את קולו ונזכר בטריבונים הגדולים של יוון או של רומא וגם במנחם בגין שאותו ראה נואם בכיכר העיר כשהיה ילד, והרגיש שהנה עוד מעט יגיע לדרגת נואם דגול כמותם. בזווית העין ראה את פדחתו של שר המשפטים שישב לימינו ועיסה את רקותיו כאילו התייבש והוא סובל מכאב ראש, ודיבר מיד גם בשבחיו. הוא נזכר בעוד אלף ואחד דברים שעליהם רצה לדבר בפני הקהל הזה, לפרוק את המעמסה שבליבו ולהחמיא להם ללא מעצורים, אבל שר התרבות אחז בעדינות בכתפו כי ראה שהאורחים משתוקקים לחזור לשגרת החגיגה שלהם. </p>
			<p class="text">״דיברתי יותר מדי,״ מלמל שי, ״אני מצטער,״ אבל מסביב מחאו לו כפיים, והמארח התקרב וחיבק אותו בזרועות פתוחות, ״ריגשת אותי,״ אמר לשי. הביאו לשולחן עוגת יום הולדת גדולה, והמוזיקה התחדשה ושי הצטער שלא הספיק לסיים את הנאום כפי שרצה ונותר קטוע כמו יצירה בלתי גמורה. </p>
			<p class="firstspace">ג׳ני גמרה לנקות את הדירה וניגשה לשי בדחילו ורחימו. ״דיברתי איתך לפני כמה חודשים בעניין הילד,״ עמדה מולו וידיה שמוטות לצד גופה. </p>
			<p class="text">״כן, אני זוכר,״ אמר שי והרגיש איך גופו מתקשח במגננה, כי הבטיח לנסות ולעזור לה ולא עשה דבר. </p>
			<p class="text">״מה שקרה,״ ג׳ני אמרה, ״זה שהלכתי לעורך דין, והוא ביקש שייתנו לבן שלי מעמד כדי שיוכל ללכת לצבא ואחר כך ללמוד באוניברסיטה. אבל קרה בדיוק ההפך, ואחרי שקיבלו את המכתב הם שלחו לנו מכתב שאני והבן לא חוקיים בארץ וצריכים לעזוב מיד, ואם לא נצא עוד חודש, יעצרו אותנו. אני לא יודעת מה לעשות עכשיו, אדון שי. אולי תעזור לנו בבקשה. אתה מאוד מפורסם עכשיו. אנחנו רואים אותך כל יום בטלוויזיה.״ </p>
			<p class="text">שי נאנח ואמר לג׳ני שזו הייתה טעות לשלוח מכתב ולהעיר אותם. ״אני יודעת,״ היא אמרה, ״אבל מה אני יכולה לעשות עכשיו. הבן שלי יודע רק עברית. הוא נולד פה. אין לנו חיים במקום אחר.״ היא נגעה לליבו אבל רק מעט. יש להם ארץ, אמר לעצמו, פיליפינים, והילד פיליפיני. הוא יסתדר שם. מה היא רוצה ממני. ערוץ אחר במוחו שידר אותות חלשים כמו מספינה רחוקה טובעת, עזור לה, אל תהיה אדם כזה. הוא אמר לג׳ני שכבר ניסה ודיבר בעניינה עם אנשים, ולצערו אינו יכול לעזור. היא אמרה תודה ולקחה את שקית הזבל הכתומה מהפח וסגרה בשקט את הדלת מאחוריה. </p>
			<p class="text">בשבת כשקרא בשלווה במרפסת בספר על קיסרי רומא בגדולתה, התיישבה אלונה לידו על אדן המרפסת ואמרה לו שג׳ני דיברה איתה על הגירוש, ושאלה אם הוא יכול לעזור. שי חשק באלונה וחלם עליה בלילה כמו על מישהי נהדרת שפגש זה עתה. הוא ויתר על התירוצים ואמר שינסה לעזור. ״לפחות שיצא משהו מהקשר שלך עם המתועבים האלה,״ אמרה, והוא החמיץ לעברה פנים. אלונה חזרה פנימה, והוא התאמץ להמשיך לקרוא בספר ותמה אם ראש הממשלה באמת קרא אותו, כי היה מייגע וגדוש מדי בפרטים. </p>
			<p class="text">שעה אחרי צאת השבת התקשר לעוזר של שר המשטרה ושטח בפניו את הסיפור. מהצד השני של הקו הייתה דממה. שי דמיין את עוזר השר יושב בביתו על ראש הר קירח ומגלגל באצבעו את פאותיו הארוכות. ״זה בכלל לא בסמכות שלנו,״ הוא אמר, ״אבל סתם בשביל הסקרנות, מה לך ולאישה הזאת?״ שאל. שי ענה במבוכה ששום דבר, היא עובדת אצלם בתור עוזרת הרבה שנים. ״היא גרה אצלכם? מטפלת בילדים?״ שאל העוזר, ושי הרגיש פתאום תחת חקירה. ״לא, מה פתאום, מנקה פעמיים בשבוע,״ ענה ופסע הלוך ושוב בין הסלון למרפסת. ״אשתי עובדת אז אנחנו צריכים עזרה...״ הוא הרגיש צורך להצטדק, והעוזר קטע אותו ואמר שהוא לא מבין למה התקשר אליו בכזו דחיפות במוצאי שבת, והוא מתפלא למה אדם כמו שי פועל למען אישה זרה שנמצאת כאן בתור עבריינית. ״זה לא בשבילה, זה בגלל הבן שלה, הוא נולד כאן ואני מכיר אותו מאז שהיה ילד...״ ניסה שי להסביר אבל הוא שמע שחמתו של עוזר השר בוערת. ״הילדים האלה הכי גרועים,״ כמעט צעק, ״בגלל זה לא תהיה לנו מדינה יהודית אלא מדינת ערב רב, כל הטינופת של העולם נשארת כאן,״ ושי רצה להגיד שהם לא טינופת אבל ויתר. איך זה יכול להיות שהוא מדבר אליי בחוצפה כזאת, שי חשב, אחרי כל הדברים הטובים שעשיתי בשביל הבוס שלו. ״אולי תחליף מילה על זה עם השר,״ שי ביקש בקול חלוש והעוזר ענה: ״זה לא ימצא בכלל חן בעיניו. ואתה לא מציע בכלל שום דבר.״ שי לא היה בטוח שהבין, ״מה אתה...״ מלמל, ופתאום הבין, שאריות התמימות התקלפו ממנו כמו עור מדג מטוגן. ״תגיד מה אתה רוצה,״ אמר. ״בסדר, עכשיו אתה מדבר,״ אמר עוזר השר, ״אחזור אליך. שבוע טוב שיהיה לך.״ </p>
			<p class="firstspace">״ספר נהדר, מאיר עיניים,״ כתב שי לראש הממשלה אחרי שסיים לקרוא בעיון את הספר על הקיסרים הרומאים, למרות שלא חשב כך, והוסיף עוד כמה משפטים קצרים של התרשמות כדי להוכיח שבאמת קרא. שעה ארוכה השקיע בניסוח, ובסוף חתם: ״מחזק את ידיך אדוני ראש הממשלה, תמיד לשרותך.״ </p>
			<p class="text">כשעבר ברחוב ליד אחד מבתי הקפה שבהם נהג פעם לשבת, הביט בסלידה ביושביהם המרירים ששנאו את ראש הממשלה ועכשיו גם אותו. שי דמיין את שניהם יושבים ליד שולחן עם קפה ועוגה דשנה ומשוחחים כחברים על ספרות והיסטוריה. לאט־לאט תימס העוינות סביבם, ויושבי בית הקפה ייגשו אליהם ויודו בחמימות לראש הממשלה הנרגש על שנות השלווה והשגשוג ועל מה שעשה למענם. זה מה שאעשה בביוגרפיה שאכתוב, אמר שי לעצמו כשהתעורר מדמיונותיו, אקרב אותו אליהם. אשמע ממנו את צפונות ליבו והוא יבטח בי. בערב בתוכנית דיברו על המתקפות נגד ראש הממשלה, ושי הכריז שהוא המנהיג הכי משכיל ויודע ספר שהיה למדינה מאז שהוקמה וכינה את יריביו גמדים נבערים. בזמן הפרסומות קרא מה שגולן כתב — ״זה טוב, תמשיך באותו כיוון, תזכיר גם את האנגלית שלו״ — וכך עשה מיד אחרי שהשידור התחדש. </p>
			<p class="firstspace">שי עיין במועמדויות שנשלחו לפרס הספרות של משרד התרבות. בתפקידו כיושב ראש הוועדה היה לו משקל נכבד בבחירה, והוא רצה לכוון את המהלך לפני שיעביר את החומר לכל החברים. אל טופסי המועמדות צורפו ספרים, שנערמו על שולחנו בפינת העבודה, וכשאזל המקום הניח אותם על הרצפה. רובם הכילו סיפורים קטנים חסרי דמיון על אנשים לא מעניינים. ראשו של שי כבד ועיניו נעצמו, והיה צריך לשתות קפה חזק כדי להמשיך. </p>
			<p class="text">הוא קרא את קורות החיים של המועמדים — אנשים בינוניים וחסרי כישרון, חשב, רובם מתפרנסים מהנחיית סדנאות כתיבה שבהן מגדלים עוד גרפומנים כמוהם. פעם היו אמות מידה, אבל היום אין איש שמוסמך לקבוע מה טוב ומה רע וכל אחד יכול להיות סופר. כמה מהם הכיר באופן שטחי כי נתקל בהם בעבר באירועים תרבותיים או בחייו בעיר. הוא חיפש ספרים מלהיבים, חזקים, יצריים, חופשיים ממשא מוסר צבוע ומאופנות של תקינות פוליטית שהגיעו מעבר לים. בכל ספר שפתח קיווה שהשורות הראשונות ילכדו אותו בקסמן, ושוב ושוב התאכזב אחרי כמה עמודים וזנח את הספר. הוא חיפש את המוזיקה היפה בין השורות ולא מצא אותה בספרים האלה. </p>
			<p class="text">רק בכמה ספרים ניכר שכותביהם יודעים את המלאכה. הם היו רחוקים מלהיות יצירות מופת, אלבר קאמי חדש לא היה שם, ובכל זאת ראויים למאכל אדם. אבל לצערו של שי הכותבים המיומנים נמנו עם הקבוצה שזכתה בדרך כלל בפרסים, אליטות ישנות, והוא הרי נבחר לעמוד בראש הוועדה כדי לשנות זאת. מדי פעם כשנתקל בספר ראוי פחות או יותר, ושם הסופרת או הסופר לא היו מוכרים לו, בדק אותו ברשת וייחל שזה יהיה מישהו עם רקע אחר, חופשי בדעותיו, לא עמוס עוז או דוד גרוסמן חדשים, ופעם אחר פעם נחל מפח נפש. הכותבות המוצלחות לא היו שונות מהכותבים, ועל הספרים שלהן רבצה מלנכוליה של חוסר נחת והאשמה עצמית ולפעמים איבה עמוקה כלפי גברים ששי לא רצה לעודד ולטפח. הוא בדק ומצא שכמעט כולן תמכו במחאה נגד הממשלה. הוא ידע שהזוכים ייבחנו בזכוכית מגדלת במקומות הגבוהים ביותר, גם במשפחה עצמה, ואם ימצאו בהם רבב, יצא עליו הקצף. </p>
			<p class="text">אחרי שהשקיע שעות רבות בקריאה עקרה התנער והחליט על שיטה אחרת ופשוטה יותר: הוא מיין את הספרים על הרצפה, וצמצם אותם לסופרות וסופרים שאפשר יהיה להשלים עם בחירתם. מבקרים חריפים של הממשלה ושמאלנים ידועים הניח בפינת החדר. לא הפעם, יקיריי, מלמל אליהם, האביסו אתכם מספיק שומן. השנה תרזו קצת. הוא ראה מול עיניו כמה מהסופרים שהכיר וזלזלו בו כי נראה להם אפור וטרחן, והנה עכשיו הם מפרפרים בין ידיו. כדי להצדיק את דרך פעולתו אמר לעצמו שאם יזכו הפעם סופרים אחרים בהוקרה, גם הכתיבה של הסופרים המבוססים תשתפר, התחרות תועיל להם, והעלה במוחו דוגמאות לסופרים ומשוררים מעולים בעולם ובארץ שהיו לאומיים וימניים, אורי צבי גרינברג למשל ומשה שמיר, ד׳אנונציו באיטליה, גם סלין בצרפת, טוב, אולי לא צריך להרחיק לכת כל כך. בסוף המיון הצטמצמה מאוד ערימת הספרים. שי נטל את הנותרים לידיו אחד־אחד ועיין בהם בעין מקילה וחומלת והותיר על השולחן את אלו שלא היו לגמרי עילגים. הוא רשם את שמותיהם ואמר לעצמו בשביעות רצון שמבין אלו ייבחר הזוכה. </p>
			<p class="firstspace">ג׳ני התקשרה לאלונה ואמרה ששוטרים עצרו אותה ואת הבן שלה ומתכוונים לגרש אותם מהארץ בעוד עשרים וארבע שעות. היא התחננה שיצילו אותם. אלונה התקשרה מהגלריה לשי שיעזור. שי נאנח והבטיח שינסה. </p>
			<p class="text">״צריך אותך דחוף בעניין שדיברתי איתך,״ כתב לעוזר הבכיר של שר המשטרה, וזה חזר אליו מיד. זה סימן טוב, שי חשב, והזכיר שמדובר בנער שנולד כאן ומדבר רק עברית ורוצה להתגייס לצבא, אך העוזר קטע אותו מיד. ״זה לא אכפת לי,״ אמר, ״מצידי הוא יכול לעוף לאלף עזאזל. אבל טוב שהתקשרת, רציתי לעניין אותך בנושא חשוב, עוול גדול שצריך לכתוב עליו.״ שי נשם עמוק והמתין להמשך. ״אנחנו מטפלים בכמה יהודים שיושבים בבית סוהר כי אומרים שפגעו בערבים,״ הסביר העוזר הבכיר של השר, ״כולם מקרים קשים של אי־צדק ועיוות דין זועק לשמיים, וחשוב לנו שמישהו סולידי כמוך יכתוב עליהם. מה אתה אומר?״ שי שתק לרגע. הוא כבר שמע על המקרים האלה, גם על הבחור מהגבעות ששרף משפחה ערבית שלמה וטען שהודה רק בגלל איומים בחקירה. הוא לא הרגיש כל כך בנוח עם הנושא ולכן ביקש מהעוזר שישלח אליו חומרים כדי שילמד אותם. </p>
			<p class="text">״מה שאני אומר לא מספיק אמין בעיניך?״ שאל העוזר בכעס, ושי ענה מיד: ״לא, חלילה, ברור שאמין, אבל אני צריך קצת פרטים כדי לכתוב. אני מבטיח לך שאתייחס לזה.״ </p>
			<p class="text">העוזר נשמע מתלחש עם מישהו ואחר כך אמר: ״אין בעיה, אם אתה לא לחוץ אז גם אנחנו לא,״ ושי נשאר תלוי באוויר ולא ידע מה יגיד לאלונה. ״עוד דבר אחד,״ אמר העוזר, ״גם על השחרור של יגאל צריך להתחיל לדבר, כל מורשע אחר ברצח משתחרר אחרי עשרים שנה והוא כבר עוד מעט שלושים שנה במאסר, אבל אל תכתוב הכול ביחד, עדיף לרווח קצת.״ שי מלמל משהו בתשובה והעוזר אמר: ״אנחנו מחכים, בעזרת השם נשמע ממך משהו טוב בקרוב מאוד,״ וסיים את השיחה. </p>
			<p class="text">שי הרגיש את חומצות העיכול מאכלות לו את הוושט מרוב התלבטות, ובלילה התהפך על משכבו. לפנות בוקר, כשאור אדמדם עלה מאחורי הרים רחוקים, קם שי ועטה עליו שמיכה והתהלך אנה ואנה בסלון הבית והכין לעצמו תה והביט מהמרפסת אל הרחוב כאילו יימצא בו סימן. אלונה התעוררה ועטפה את עצמה בסוודר צמר רחב ושאלה למה התעורר כל כך מוקדם. שי השיב שדיבר בעניין ג׳ני אבל הוא צריך לשלם מחיר יקר כדי שישחררו אותה. </p>
			<p class="text">״כמה הם רוצים?״ שאלה אלונה ברצינות, ושי צחק ואמר: ״לא כסף, הם רוצים שאמכור את הנשמה שלי,״ ואלונה הביטה בו בחיוך קר ואמרה: ״את הנשמה שלך כבר מכרת, אז תיתן עוד קצת בשביל ג׳ני המסכנה, לפחות שזה יועיל למישהו.״ שי נעלב אבל לא התווכח. הוא התיישב בפינת העבודה שלו ונכנס לרשת וכתב כמו אוטומט. ״הגיע הזמן לדבר על שיטת המשפט שלנו שמשאירה יהודים בכלא לכל החיים וערבים רוצחים משחררת אחרי עשרים שנה או תמורת חייל אחד חטוף (ופחדן).״ הוא ידע שמה שכתב אינו מדויק, אבל הרגיש שאלונה מצד אחד ועוזר השר מצד שני מחזיקים אקדח לרקתו ולא היה אכפת לו כבר להיכנע. הוא לחץ ״פרסם״ ופלט אנחה. בתוך שניות התמלא המסך בעשרות תגובות ותוך דקות במאות ואחרי שעה באלפים, גידפו והשמיצו אותו וזה את זה וכבר לא היה אכפת לו, להפך, כשתקפו אותו התבצר בעמדותיו החדשות והצדיק אותן כלפי עצמו עד שהאמין בהן. </p>
			<p class="text">אחר כך אכל ארוחת בוקר והתקלח והתגלח ואמר לעצמו מול המראה, אתה נראה טוב, הגוף די חזק והשיבה שזורקת בשיער מחמיאה לך, רק מבע הפנים סביב הפה והעיניים עדיין משדר רפיון ואינו מספיק גברי, וזה כנראה כבר לא ישתנה. ג׳ני והבן שלה השתחררו אחר הצהריים. אלונה התקשרה להודיע לו ונשמעה שמחה. ״אולי נצא הערב, מגיע לך, הצלת אותם,״ אמרה וקולה נשמע לו כמו מקהלת מלאכים בקתדרלה עתיקה. ״בטח,״ שי ענה וחשב שהכול היה כדאי בשביל זה. </p>
			<p class="text">בערב ישבו ליד שולחן צדדי במסעדה איטלקית קטנה שאהבו. הוא ביקש לשבת באפלולית כי לא רצה שמישהו מהשונאים יזהה אותו ויתנכל להם. משב רוח שהצליח להבקיע דרך בין הבניינים הפיג לרגע את הלחות. כך צריך לחיות לשפת הים התיכון, אמר שי לעצמו והתרווח ופשט את רגליו קדימה. הם אכלו מנות קטנות ושתו בקבוק יין אדום, ועיניה של אלונה התערפלו. ״אני עייפה,״ הניחה את כף ידה על זרועו וקירבה אליו את הכיסא והניחה את ראשה על כתפו, והוא ליטף אותה ונישק את שערה ואמר לה בליבו: כמה טוב שחזרת, איזה חכם אני שנכנעתי. </p>
			<p class="firstspace">כמה ימים לפני ראש השנה ביררו עם שי מהערוץ אם מיד אחרי החג יוכל לטוס לאמריקה. ״התקשרו מלשכת ראש הממשלה,״ אמר המפיק בקצרה, ״הם מבקשים שתיסע איתו בשבוע הבא לניו יורק לעצרת הכללית של האו״ם. אנחנו ממילא שולחים צוות ואין בעיה שתצטרף. הגעת, שי. נכנסת למעגל. ברכות.״ הוא לא ביקר באמריקה כמעט תשע שנים והשתוקק לצעוד שוב בשדרות המוארות של ניו יורק. אגיע לשם חזק, אמר לעצמו, מנצח, כמו שהעיר הזאת אוהבת. גם בעיתון שמחו שידווח משם על רשמיו. אלונה שאלה אם היא יכולה להצטרף, גם היא התגעגעה לעיר הגדולה. שי בירר ואמרו לו שהמטוס מלא, ואין מקום להכניס אפילו סיכה. הוא ניחם אותה והבטיח שיזמין להם חופשה באירופה בקרוב אחרי שיחזור. ״בסדר, לא נורא,״ אלונה אמרה, ״בנאדם חשוב נהיית.״ הוא בישר לעומר שיגיע לניו יורק ושייפגשו. ״בטח אבא, ניפגש,״ עומר ענה. </p>
			<p class="firstspace">העיתונאים נדחקו במושבים הצפופים בירכתי המטוס. הפמליה של ראש הממשלה — שרים, חברי כנסת, אנשי הלשכה ומקורבים — ישבו לפנים. באמצע נסגר אזור פרטי שבו נמצאו ראש הממשלה ורעייתו, תחום בווילונות אטומים ונשמר על ידי מאבטחים. הם המתינו במקומותיהם יותר משעה עד שעלה ראש הממשלה למטוס. שי ישב מוקף בפנים מוכרות מהערוצים האחרים ומהעיתונים המתחרים. כמעט כולם היו צעירים ממנו. למרות הוותק שלו, זו הפעם הראשונה שטס עם ראש ממשלה לחו״ל והיה נרגש. מכולם אני הכי קרוב אליו, חשב לעצמו. העמיתים הפנו לו גב או הסתפקו בהנהון ברכה קלוש, כי נחשב בעיניהם לעיתונאי שאיבד את כבודו המקצועי. גם שי חשב רעות עליהם, הוא קלט סביבו קטעי רכילויות ושמועות שנאמרו בחשיבות עצמית מנופחת וברשעות ואמר לעצמו, טוב שחלקי לא עימם. </p>
			<p class="text">משמאלו ישב הכתב המדיני מהערוץ שלהם, חבוש כיפה, ומימינו בחורה צעירה מקועקעת בזרועותיה ששמעה מוזיקה באוזניות של הנייד והרעידה את רגליה לפי הקצב. כשהסירה אותן לרגע שאל באדיבות מהיכן היא, והיא ענתה לו בקרירות: ״צלמת.״ שי אמר שיש לו בת שנראית בערך כמוה, הוא רצה ליצור אווירה נוחה לקראת הטיסה הארוכה, אבל היא הרכיבה מחדש את האוזניות ולא הקשיבה. הכתב מהערוץ משך בשרוולו, ודרך החלון ראה שי את ראש הממשלה ורעייתו מגיעים למטוס ועולים בכבש יד ביד. שי הרגיש חמימות כלפיהם ואמר לעצמו, הוא כמו אבא, או אח בכור חזק וטוב. המנועים התחממו והמטוס אץ על המסלול והמריא. שי חשב איך ינצל את שעות הפנאי המעטות שיהיו לו בניו יורק. ייפגש כמובן עם עומר, יראה היכן הוא גר, ואחר כך ייקח אותו לאכול כמו שצריך במסעדת סטייקים טובה. אולי יספיק גם לראות הצגה בברודוויי ולהסתובב קצת חופשי ברחובות. </p>
			<p class="text">הגישו להם ארוחת ערב, ושי בקושי נגע באוכל. אחר כך כיבו את האור, וכולם ניסו להירדם. במרחק כמה פסיעות מהמושב שלו היה הווילון שהפריד אותם מראש הממשלה. הוא יודע שאני פה, שי חשב, הרי הוא הזמין אותי, ואולי יקרא לי אליו לשם לשוחח. שי חייך לעצמו כשנזכר איך טס עם אלונה לניו יורק שלושים שנה לפני כן, שיכורים מתחושת חופש ושמחים זו בזה. הוא קרא אז במטוס את <span class="bold">גטסבי הגדול</span> וחשב שהנה הוא מתחיל להבין את אמריקה. </p>
			<p class="text">האוויר סביב שי היה מחניק, והוא התקשה לנשום ובלע חצי כדור הרגעה שהכין מראש ושקע בעזרתו לדמדומי שינה. הוא התעורר בבהלה כשהצלמת ניערה אותו כי הניח בטעות את ראשו על כתפה. ״סליחה,״ התנצל. רק זה חסר לי, חשב. ״מה קורה לך, בנאדם?״ היא שאלה, והוא לא ראה בחושך את הבעת המיאוס על פניה. בחלל המטוס עמדו הבל פה של לילה ומחשבות זדון רעות. כעבור שעות הופיע בקצה השמיים מעל לעננים פס דק של שחר ורוד. הפנים המוכרות התעוררו אלה אחר אלה, והמולת קולות השתלטה שוב על תא הנוסעים, עד שנחתו השכם בבוקר בניו יורק. </p>
			<p class="firstspace">בדרך משדה התעופה חיפשו עיניו של שי נקודות ציון מוכרות בקו הרקיע. הן תרו לרגע אחרי המגדלים התאומים ואז נזכר. רוב העיתונאים השתכנו במלון הומה אחד במרכז העיר. ניו יורק, חייך שי, התגעגעתי. העיר כבר סאנה בעסקיה ולא התרגשה מבואם.</p>
			<p class="text">הוא התקלח והתגלח במלון ונסע עם הכתב המדיני במונית לבניין האו״ם, שם התחיל ראש הממשלה סדרת פגישות עם מנהיגים מהעולם. שי נדחק בין המוני עיתונאים וצלמים אל חדרי ישיבות שבהם אמרו המנהיגים כמה מילים לפני או אחרי הפגישות, וראה את ראש הממשלה לוחץ את ידיהם, מאופר ומחייך וזוהר בהבזקי המצלמות. בצהריים שלחו דיווח מצולם ראשון לערוץ, הכתב המדיני פתח, ושי עמד לצידו והוסיף כמה משפטי פרשנות. הוא אמר שראש הממשלה מוכיח עצמו שוב כשחקן מפתח בזירה הבין־לאומית, שכם אל שכם עם גדולי מנהיגי העולם. </p>
			<p class="text">״תגיד לו שיתעורר קצת, הוא נראה רדום והבגדים שלו מקומטים,״ ביקש המפיק מהאולפן בארץ באוזנייה של הכתב המדיני, וכשכבתה התאורה העביר לשי בעדינות את המסר. תתעורר, נזף שי בעצמו, שום דבר כאן לא מובן מאליו. עד אחר הצהריים נמשכו הפגישות ללא הפסקה, ושי הרגיש שעייפות הנסיעה משתלטת עליו ותחושה של אכזבה, כי ציפה לקבל תשומת לב מיוחדת מראש הממשלה ולא להיות רק אחד מעדר העיתונאים שהתגודדו במסדרונות. </p>
			<p class="text">שי אמר לכתב שהוא יוצא לרגע מהבניין לקנות חולצה וז׳קט לקראת הפריצות הבאות לשידור. הוא מצא חנות כולבו זולה בקרבת מקום ועלה שלוש קומות במדרגות נעות אל מחלקת הגברים וקנה בלי למדוד חולצת כפתורים בצבע תכלת וז׳קט כחול וגם רביעיית תחתונים במחיר קורץ ולקח חשבונית כדי שיוכל לחייב בזה את הערוץ. כשחזר שאל אותו הכתב ברוגז איפה היה, כי ראש הממשלה דיבר די באריכות בסיום פגישתו עם ראש ממשלת הודו, והסתבר שהכתב המדיני אינו בקיא מספיק באנגלית והסתמך על כך ששי יתרגם לו, ומכיוון שנעדר היה צריך להתבזות ולבקש טובה מכתבת של אחד הערוצים האחרים שתמסור לו את עיקרי הדברים. ״זה לא נקרא להתבזות,״ אמר שי, והרגיש שהקהות משתלטת עליו שוב. תתעורר, אמר לעצמו, חפש סקופים, דבר עם אנשים, תהיה עיתונאי. </p>
			<p class="text">הוא ניגש לחבורה של גברים גבוהים בחליפות שעמדה לידם והציג את עצמו בפניהם ושאל מניין הם, והם הביטו בו בפליאה כי הפריע באמצע שיחתם ואמרו שהם מהולנד, אנשי משרד החוץ, ושי מלמל כמה מילים והתרחק כאילו נכווה. הכתב אמר לו שהוא הולך לחפש כריך כשר לארוחת צהריים, כי גם ראש הממשלה יצא מהבניין למסעדה מפוארת עם רעייתו והקונסול הכללי וכמה תורמים גדולים. שי הרגיש בודד כמו ילד שננטש בטיול שנתי בלי חברים, וסחרחורת איימה להפיל אותו על הרצפה תחת החלונות הגדולים של הבניין. גורלות עולם נחרצו בחדרים מסביב, והוא כרע תחת העומס של נפשו. הכתב הביא לו כריך ושתייה קלה ואמר לו בדאגה שהוא נראה חיוור, ושי אזר כוחות ונגס בלחם התפל וחשב על ראש הממשלה שמתגבר על כל הקשיים והאויבים כמו אריה וזורח אל מול המצלמות ואמר לכתב המדיני בחיוך מאומץ: ״תפסה אותי קצת חולשה אבל עכשיו אני בסדר.״ הוא נכנס לשירותים ללבוש את החולצה והז׳קט החדשים שקנה, ומול המראה ניסה לתפוס את מבטו ולהתמקד. המפיק כתב לו מהארץ שבעוד שעה יעלו אותו לשידור בתוכנית המרכזית של הערב. שי יצא אל המסדרון ורשם לעצמו בפנקס ראשי פרקים קצרצרים לדברים שיאמר, והתהלך במסדרונות עם הצלם עד שמצאו פינה מתאימה לשדר ממנה. </p>
			<p class="text">התאורה נדלקה, ושי ראה בצג קטן את המנחה ואת המשתתפים המוכרים ושמע באוזנייה שפונים אליו, וניסה להצית זיק בעיניו וגון התלהבות בקולו. הוא סיפר על הכבוד המופלג שרחשו לראש הממשלה כל המנהיגים שאיתם נפגש היום, הצביע בידו על הדלתות הסגורות במסדרון מאחוריו, ואמר שנדונים מאחוריהן מהלכים מדיניים משמעותיים שראש הממשלה מוליך. ״אתה כבר יודע מה דיברו?״ שאלה אותו נירית דינור מהאולפן בחיוך קטן, והוא חשב שהיא מקנטרת אותו, אבל ענה לה במצח נחושה וללא ספקות: ״אני יודע מה שאני יודע, כן, אני יודע,״ וקיווה שלא רואים בשידור את הזיעה שבצבצה על מצחו. </p>
			<p class="text">אחרי השידור הרגיש סחוט, אבל דחקו בו מהמערכת של העיתון ושאלו מה קורה עם הטור של מחר. אוי, פלט, כי בגלל הפרשי השעות התבלבל בקשר לדד־ליין. הוא ישב על ספסל במסדרון וכתב להם במהירות כמו אוטומט חמש מאות מילים ושלח בטלפון. השמש שקעה מאחורי המגדלים הגבוהים, ושי השתוקק לצאת אל השדרות שנעטפו באור רך. אולי אפילו יספיק להגיע לגלריה לאמנות מודרנית לפני סגירה, הוא אהב לבקר בה וקרא שעיצבו אותה מחדש, אבל פתאום התעוררה המולה במסדרון, ועיתונאים מכל העולם רצו עם מצלמות ומיקרופונים והכתב המדיני של הערוץ תפס בידו ואמר לו: ״בוא, נשיא ארצות הברית נכנס לבניין ותכף ידבר, אני חייב שתתרגם לי אחרת תהיה פדיחה,״ והם נדחקו ברחבת הכניסה וצפו מקרוב בנשיא הזקן מדבר על בעיות העולם, הוא הניע לאט את איבריו הצפודים, ועור פניו היה דק ויבש כמו של מומיה. שי תרגם בשקט את הדברים לכתב המדיני, וזה הקליד אותם במהירות לטלפון הנייד שלו. ״איך נהיית כתב מדיני בלי להבין אנגלית,״ רטן בשקט, והכתב השיב לו: ״לא כל כך למדו אצלנו לשונות גויים, עכשיו אני משלים.״ </p>
			<p class="text">הנשיא לא אמר שום דבר מעניין, ומחשבתו העייפה של שי נדדה. הוא נזכר בטיול שעשה עם אלונה בסתיו כשגרו כאן. הם נסעו בכבישים כפריים מקושטים בשלכת בגוונים של ארגמן, והוא נזכר בחדר שחומם באח מבוערת ואיך אהבה אותו שם. ״זזים,״ ניער אותו הכתב המדיני בדחיפה קטנה בצלעות, ״הוא הולך להיפגש עם ראש הממשלה עכשיו,״ והם מיהרו במדרגות כדי להספיק לצלם את לחיצות הידיים והחיוכים המלאכותיים שלפני הפגישה. אחר כך חיכו מחוץ לחדר עד שיצאו משם. </p>
			<p class="text">שי ניצל את הזמן וכתב ברשתות על אירועי היום בלשון חריפה ושנונה וקרא את התגובות ומה שכתבו עיתונאים אחרים. ראייתו הייתה מטושטשת מרוב שימוש בנייד, והראש התמלא ברסיסי מידע שליקט משם, פנקס חשבונות ענקי שהלך והתעבה ומילא כל חלל פנוי בתודעה שלו. שי חיפש אזכורים של שמו בשעות האחרונות ומצא לאכזבתו רק עשרות. רצה לראות מאות ואלפים ורבבות וששמו ימלא את כל מרחבי הרשת. הוא בדק כמה פעמים הוזכרו שמותיהם של הכתבים מהערוצים המתחרים שנסעו לניו יורק, וגילה שהוא מפגר אחרי רובם. זה דרבן אותו לכתוב עוד מהגיגי ליבו ומחשבות על פוליטיקה שחלפו במוחו, והוא צילם את המסדרון הומה האדם שלפניו כדי להוכיח שהוא נמצא במקום האמיתי שבו מתרחשים הדברים, אבל גם זה לא עורר תשומת לב מספיקה. הכתב המדיני הצעיר שוחח בקלילות עם עמיתים מהתחנות המתחרות, ושי אמר לעצמו, בשבילו זה משחק, הוא לא מבין כלום, אבל אני כבר שכבתי בתעלות הביוב של המקצוע כמו עכבר גוסס ואיש לא הושיט יד לחלץ אותי משם. אחרי יותר משעה הייתה תכונה ליד הדלת, ואנשי הביטחון יצאו ואחר כך המנהיגים ונשאו עוד הצהרה קצרה על הפגישה המצוינת. שי עמד ממש מול ראש הממשלה וחיפש את מבטו ושיווע לקבל ממנו שביב של הכרה ולא מצא אותו בתוך בוהק התאורה והבזקי המצלמות. </p>
			<p class="firstspace">כשיצאו מבניין האו״ם כבר הייתה שעת ערב. שי כתב לעומר וביקש ממנו את הכתובת כדי לנסוע אליו. בינתיים עומר לא ענה, ולכן החליט לנוח מעט במלון. בדרך ראה מסעדות קטנות ונחמדות, אבל רצה לשמור את הרעב לארוחה עם עומר. הוא הרים את מבטו אל ריבועי החלונות במגדלים הגבוהים וחשב על האנשים שיושבים מאחוריהם ושואבים אל העיר הזאת את כל עושר העולם. </p>
			<p class="text">החדר שקיבל במלון היה חסר חן, החלון צפה מגבוה אל חצר אחורית כלואה בין בניינים, ועל השטיח היו כתמים ישנים. הוא ניסה שוב את עומר ללא הצלחה, והשתרע במיטה הזוגית והדליק טלוויזיה ונפל על פרק ישן של סיינפלד שלא הצחיק אותו. קדרות של ערב השתלטה על החדר ועיניו נעצמו. כשהתעורר ריצדה הטלוויזיה מול עיניו, והוא הרגיש צרבת. בטלפון הייתה הודעה של עומר מלפני יותר משעה שגמר לעבוד וביקש את שם המלון. שי התכוון לבוא לבקר אותו אבל שם לב שהשעה כבר מאוחרת ושלח לו את הפרטים. </p>
			<p class="text">הוא היה חייב להכניס משהו לקיבה ולכן ירד במעלית צפופה ויצא אל הרחוב וקנה חטיף ושתייה קלה בחנות נוחות מעבר לכביש. אחר כך נכנס לחנות תקליטים ודיסקים משומשים ושוטט בה ללא מטרה. פעם היה יכול לבלות שם כמה שעות ולחפש להקות וזמרים אהובים מנעוריו, אבל עכשיו הייתה דעתו מוסחת. הוא חשב על ראש הממשלה ורעייתו שיושבים עכשיו לסעודה דשנה עם נדיבים ואוכלים צלי בקר או ברווז ברוטב עשיר וכמה היה שמח להסב עימם לשולחן. עומר כתב לו שהגיע ללובי של המלון. ״כבר בא,״ ענה. </p>
			<p class="text">הלובי המה ורעש, ושי סבב בו עד שראה את צלליתו של עומר עומדת בפינה חבויה בין דלפק הקבלה למעליות. הוא חצה את הרחבה בצעדים כבדים ונעמד מולו וקרא אליו מעל לשאון, ״עומר!״ עומר הביט בו כאילו הוא אדם זר ואמר בפנים חתומות שלום. חבק אותו, גע בו, אמר שי לעצמו אבל נעצר קרוב אליו. ״יופי שבאת,״ אמר והרעש סביבם לא חדל. ״אני מת מרעב, חיכיתי לך, התכוונתי להזמין מקום במסעדה טובה של סטייקים אבל כבר מאוחר, אז בוא נצא החוצה ופשוט נמצא מקום נחמד.״ קודם שם עין על מסעדה אסייתית שראה בסיבוב שלו, וייטנאמית או סינית, והוליך אותם לכיוונה. היה לו קר. ״ספר מה קורה איתך,״ ביקש. עומר היה גבוה ממנו במעט ולבש בגדים שנקנו בזול והקפיד ללכת בצד הפנימי של המדרכה שקרוב לקירות. ״הכול בסדר,״ השיב עומר, ״עובד.״ שי הרגיש את הנייד רועד בכיס המכנסיים, ראה שגולן מתקשר והיה חייב לענות לו.</p>
			<p class="text">״אתה לא מקליט, נכון?״ גולן וידא, ושי שאל אם הוא יכול לחזור אליו קצת יותר מאוחר. ״לא, תקשיב לי עכשיו,״ אמר גולן והתחיל להכתיב לו מסרים בקשר לסיקור הנאום של ראש הממשלה מחר בפני העצרת הכללית של האו״ם. ״אתה יכול אולי לכתוב לי את זה?״ שי ביקש, ״אני כאן באמצע משהו,״ וגולן השיב: ״שובב אתה, נותנים לך לילה חופשי בניו יורק ואתה מתפרע,״ וכאשר שי ניסה להסביר, קטע אותו ואמר: ״אני לא כותב שום דבר, עכשיו תקשיב לי טוב ותזכור שרק בזכותי אתה עושה עכשיו חיים באמריקה.״ הם כבר עמדו לפני המסעדה, ושי סימן לעומר באצבעותיו רק רגע. הבן חיפש פינה אפלולית בצד ונחבא שם מכונס בעצמו. שי האזין להוראות של גולן ורשם אותן בפנקס הקטן ולא שאל דבר. </p>
			<p class="text">״סליחה,״ אמר כשגולן ניתק, ״בוא ניכנס, זה נראה מקום טוב,״ והם ירדו כמה מדרגות אל המסעדה שהייתה כמעט ריקה, ומבפנים נראתה לשי עלובה כמעט כמו בית תמחוי של פליטים מהמזרח הרחוק. ״אולי נחפש מקום אחר,״ אמר, אבל המלצר הסיני המבוגר כבר ערך להם שולחן והציע להם תפריטים דביקים, ועומר משך בכתפיו ואמר שלא אכפת לו. </p>
			<p class="text">״טוב, בוא נישאר כאן,״ אמר שי כי היה רעב ועייף ולא ידע אם ימצאו בשעה הזו מקום במסעדה אחרת. מקרוב ובאור החשמל החשוף נראה עומר חיוור ושערו לא נקי וארוך מדי. שי ביקש מהמלצר קנקן תה חם כי הרגיש שגרונו ניחר. ״נו, ספר קצת,״ חייך אל עומר וניסה להצהיל את האווירה ביניהם. </p>
			<p class="text">עומר אמר שהוא עובד בחנות של טלפונים במעלה העיר רחוק מכאן, ומצא מקום לגור שם. ״אני רוצה לבקר אצלך,״ שי אמר, ועומר התכווץ במושבו ואמר כמעט בלחש שיש לו שותף לדירה וצריך להודיע לו מראש. שי שאל מי השותף, ועומר ענה שהוא אוקראיני שעובד איתו בחנות והציע לו לשכור יחד דירה ולהתחלק בהוצאות, וחוץ מזה אין ביניהם קשר. שי לא הרפה והתעקש לשאול עוד על השותף, ועומר התחפר בתשובותיו שהתקצרו עוד ועוד, עד שהיו להברות סתומות. </p>
			<p class="text">האוכל הגיע והיה מוצף בשמן, ושי אמר לעצמו שאם יאכל ממנו, תתקוף אותו בלילה צרבת נוראה. לכן התמקד באורז המאודה והצטער שלא הלכו לפי התוכנית למקום טוב ומפואר יותר, אבל עומר אכל כמו מורעב מהמנות שהזמינו וניקה את הצלחת שלו. שי חייך בלאות ושתה מהתה ואמר לעומר שאימא וגוני מוסרות דרישת שלום ושהן מתגעגעות אליו. ״תודה,״ עומר אמר, ושי ניסה להיזכר מה היה הרגע שבו הוא השתנה מילד רגיל עם חברים ומזג טוב והחל להתחפר במחילה עמוקה בתוך עצמו. כנראה בתיכון, אולי קרה לו שם משהו, או שפשוט זה המזג שלו כאדם מבוגר. מה הטעם לגשש בערפילי העבר, אמר שי לעצמו, נצל את הרגע ועשה שיהיה לכם נחמד, אבל חש כעס על המסעדה העלובה ועל התגובות הקלושות שקיבל מעומר, ושקע ברחמים עצמיים ולא הצליח להיחלץ מהם. </p>
			<p class="text">״איך אתה מרגיש כאן?״ שאל את עומר כדי לצאת ידי חובה, ונענה שוב: ״בסדר.״ כשהיית צריך לדבר איתו לא עשית את זה, אמר לעצמו, במה לעזאזל היית כל כך עסוק, ועכשיו הוא נעול בפניך. המלצר הסיני ניגש אליהם ואמר במבטא כבד שהם תכף סוגרים ושאל אם הם רוצים עוד משהו. ״אולי משהו מתוק,״ הציע, אבל עומר אמר שאכל מספיק. שי ביקש חשבון ושילם. </p>
			<p class="text">הם עלו במדרגות המעטות למפלס הרחוב. שי חשב שהפגישה הזו נוראה מכדי שתסתיים כך והניח את ידו על כתפו של עומר ואמר שהוא רוצה ללוות אותו הביתה ברכבת או במונית כדי שיהיה להם עוד קצת זמן יחד. ״זה בסדר אבא, לא צריך,״ אמר עומר, ושי שאל אם הוא צריך משהו והוציא מהארנק שלו בחופזה כמה שטרות, ועומר לקח אותם ומלמל תודה ותחב אותם לכיס המכנסיים. </p>
			<p class="text">כשהגיעו לכניסה לתחנת הרכבת התחתית אמר שי לעומר שהוא אוהב אותו ומקווה שיחזור ארצה בקרוב ויהיה להם זמן לדבר על הכול. ״הרכבת שלי מגיעה, תודה על הארוחה אבא,״ אמר עומר וירד במהירות במדרגות. למה לא חיבקת אותו, אמר שי לעצמו ורדף אחריו עד שהגיע לצומת של מנהרות שמהן הסתעפו קווים לכל הכיוונים, אבל עומר כבר נעלם באחת מהן. רק שלא יאבד בעיר הנוראה הזו, אמר שי לעצמו, שיחזור. לא פשעתי כלפיו, בסך הכול הייתי אבא טוב, חשב. הוא ראה בעיני רוחו את עומר יושב בקרון הנוסע ומביט בדמותו משתקפת בזגוגית באפלת המנהרה, וליבו יצא אליו. </p>
			<p class="firstspace">בלילה, במיטה במלון, נגלה לשי חלום. הוא ישב בקהל בהופעה של נעמי שמר, כמו בתוכניות ששודרו בטלוויזיה בשחור לבן בילדותו. נעמי אירחה את מיטב זמרי המדינה ששרו את המנוניה, והיא ליוותה אותם בפסנתר. האולם היה מלא לגמרי עד לאחרון המושבים ביציע. </p>
			<p class="text">״עכשיו אני רוצה להזמין לבמה אמן צעיר ומבטיח,״ אמרה נעמי שמר למיקרופון אחרי שירים רבים, ״קבלו את שי תמוז,״ ושי הופתע מאוד כי לא התכונן לכך. הוא קם ממקומו הצדדי והתקרב לבמה וחיפש את המדרגות שמוליכות אליה ולא מצא אותן. הוא תר אחריהן מכל העברים, עד שהגיע עובד במה והראה לו, והוא טיפס וניצב לבד מול הקהל העצום שהביט בו וחיכה שיתחיל לשיר. נעמי ישבה ליד הפסנתר וחיכתה שייתן לה אות. שי ניסה להיזכר בשיר שאת מילותיו הוא יודע בעל פה, ופתאום הרגיש שגיטרה מונחת ברצועה על שכמו. אבל אני לא יודע לנגן, אמר לעצמו בחלום, וגם לשיר לא. ״נו בבקשה,״ אמרה לו נעמי שמר מכיוון הפסנתר, ונהמת צחוק עלתה מהקהל. הוא פרט על הגיטרה. נשמעו צלילים צורמים, והוא התחיל לשיר: ״בהיאחזות הנח״ל בסיני, המון דברים יפים ראו עיניי...״ שיר שבאמת אהב במיוחד, אבל אחרי כמה משפטים נתקע ולא זכר את ההמשך, והקהל הביט בו המום כי זייף מאוד בשירה והגיטרה הייתה תלויה עליו ככלי שאין בו חפץ. בזווית העין ראה שנעמי נבוכה מאוד וכועסת עד שטרקה את מכסה הפסנתר בחבטה עזה שהעירה אותו מחלומו. </p>
			<p class="text">הוא להט מחום והשתוקק לאוויר אבל לא היה אפשר לפתוח את החלון בחדר, והגופייה שלבש הייתה ספוגה זיעה. הוא קם אל חדר האמבטיה והביט בעצמו במראה וראה שהשעה רק שלוש ופחד לחזור לישון כי חשש ממה שעוד תזמן לו נפשו בחלום. עומר, חשב, עומר, והדליק טלוויזיה והניח לתמונות של חדשות ממקומות רחוקים לרצד מול עיניו, שפיכות דמים וסבל בל ישוער, עד שנרדם שכוב על גבו בחדר הזר. </p>
			<p class="firstspace">נאום ראש הממשלה למחרת בעצרת היה רהוט ובמבטא אמריקאי, כמו של איש עסקים שאפתן. בדיווח לערוץ שיבח אותו שי כנאום היסטורי, למרות שבינו לבין עצמו חשב שהיה קצת מאכזב. הוא התכוון לקנות מתנות לגוני, ששלחה לו כתובת של חנות בגדים לצעירות וביקשה שיביא ממנה כמה דברים, אבל מיד בתום הנאום האיצו בהם לארוז את הדברים במלון ולעלות להסעה לשדה התעופה. העיתונאים התרעמו על כך שהקדימו בכמה שעות את הטיסה והסבירו להם שיש לזה סיבה ביטחונית. שי הרגיש חולה ופיטם את עצמו בכדורים ומחט את אפו וניסה להחניק את העיטושים. </p>
			<p class="text">שעה ארוכה חיכו דחוסים בירכתי המטוס עד שהגיעו ראש הממשלה ורעייתו. סביבו רחשה המולה של צחוקים וחילופי מידע וניחושים ורכילויות מרושעות, ושי עצם את עיניו ולא ידע איך יצלח את הטיסה הארוכה. הוא התקשר לעומר, ולא היה מענה. הפמליה הגיעה והמטוס המריא והוגשה ארוחה ושי בקושי נגע בה. נסיעה מחורבנת, חשב, חבל שנסעתי. אבל אחרי שעמעמו את האורות במטוס ונפלה על כולם שינה הרגיש שמישהו מנער אותו בכתפו, ״שי תמוז, קום.״ הוא ראה מעליו צללית גדולה שאמרה לו: ״בוא, רוצים לדבר איתך מלפנים.״ </p>
			<p class="text">מה עשיתי? מלמל. בפיו היה טעם רע, והוא הרגיש כולו מקומט, וכשקם על רגליו ועמד במעבר הרגיש סחרחורת. תניח רגל אחרי רגל, לאט־לאט, אמר לעצמו והלך בעקבות איש הביטחון לעבר הווילון שחוצץ בין מושבי העיתונאים לבין קודש הקודשים שבמרכז המטוס, ועוד לא תפס לאן מוליכים אותו. הווילון הוסט ומאחוריו עמד מאבטח נוסף ושניהם החליפו כמה מילים בלחש. ״רגע,״ אמר לו המאבטח הראשון ולחש משהו לצווארון שלו, והם עמדו שם צפופים מאחורי הווילון דקות ארוכות, עד שניתן הסימן ואז מישש המאבטח את גופו של שי מעל לבגדים שלבש, וכשהרגיש בליטה בכיס המכנסיים שאל אותו מה זה, ושי הוציא משם ערימה של ממחטות נייר. ״טוב, ניכנס,״ אמר המאבטח, והם צעדו עוד כמה מטרים קדימה וחלפו על פני פרוכת נוספת, ופתאום ראה שי מאחור את ראשיהם של ראש הממשלה ושל רעייתו יושבים זה לצד זה במושבי מטוס רחבים ושמע אותם מדברים, והוליכו אותו עד שעמד ממש מולם. נשימתו נעתקה. שניהם ישבו שעונים לאחור בנעלי בית של מטוס ורגליהם מוגבהות. ראש הממשלה לא היה מאופר ונראה זקן, ורעייתו בחנה את שי בחיוך קפוא.</p>
			<p class="text">״שי,״ אמר ראש הממשלה בקולו הנעים, ושי עמד מולם זקוף ודרוך וענה כמו חייל: ״כן אדוני,״ וליבו פעם במהירות. </p>
			<p class="text">״איך התרשמת מהנאום?״ שאל ראש הממשלה, ושי אסף את נשימתו ואמר בקול רועד שזה היה נאום יוצא מן הכלל. </p>
			<p class="text">״הספקת לשמוע תגובות?״ שאל ראש הממשלה. </p>
			<p class="text">שי גמגם כמה עיצורים קטועים, כי אחרי הנאום לא דיבר עם אף אחד, ולבסוף ענה: ״כן, עד כמה ששמעתי אנשים מאוד התלהבו.״ הרעיה הביטה בו בספקנות, ושי ניסה להרגיע את רגליו שתופפו בלי שליטה. </p>
			<p class="text">״מה אתה חושב שאני צריך לעשות עכשיו?״ שאל ראש הממשלה והביט לתוך עיניו. לשבת איתי בקפה בשדרה ולדבר עם אנשים, שי חשב, שיכירו אותך ויאהבו אותך, ובמקום זה ענה בפה מלא ובקול בוטח: ״להמשיך באותה דרך, העם איתך, להביא אותנו לשלום וביטחון בדיוק כמו שאתה עושה.״ התשובה נשמעה לו שטוחה, אבל הוא ראה שהבעת פניה של הרעיה מתרככת ואמר לעצמו, זה טוב. </p>
			<p class="text">״שינית את דעתך עליי,״ אמר ראש הממשלה, ושי ידע שהוא במבחן והשתהה לרגע לפני שאמר בחיוך קטן שנועד לרצות: ״נכון, לקח לי זמן להבין שאתה המנהיג הכי טוב שהיה לנו מאז בן־גוריון. העובדות מוכיחות את זה.״ לא הייתי צריך להזכיר את בן־גוריון, אמר לעצמו.</p>
			<p class="text">משהו הסיח את דעתה של הרעיה, והיא לחצה על כפתור ומיד הגיע אל המתחם הפנימי דייל מבוגר, והיא ביקשה ממנו שיביא קנקן תה חם כי קר כאן נורא, וגם קצת ממה ששתו מקודם, והוא אמר: ״כמובן גבירתי,״ וסב על עקביו, וראש הממשלה אמר: ״אנחנו מעריכים את העבודה העיתונאית הטובה שאתה עושה, אתה אחד היחידים שאפשר לקרוא להם באמת עיתונאים במדינה שלנו.״ </p>
			<p class="text">שי הרגיש הרבה יותר בנוח וחייך וציפה שידברו עכשיו על הביוגרפיה של צ׳רצ׳יל ועל תרבות ואמנות בכלל, אולי יזמינו אותו לשבת ויפתחו קצת את סגור ליבם בפניו וימצאו בו אוזן קשבת, אבל הדייל חזר והביא קנקן תה מהביל עם שלוש כוסות, והרעיה החזירה לו אחת ואמרה שתיים יספיקו, ופנתה אל שי ואמרה: ״נכון, באמת מעריכים, תודה לך,״ ושי הבין שהוא צריך לצאת עכשיו. הם חזרו לאינטימיות שלהם בזמן שהמאבטחים הוליכו אותו בחזרה מעבר לווילון אל תא הנוסעים המחניק. </p>
			<p class="text">שי חיפש את המושב שלו כששמע קול אישה מבוגר וחרוך מעישון אומר: ״קיבלת את הטיפול של החנפנים, הכניסו אותך פנימה.״ בעלת הטור הוותיקה מהעיתון המתחרה דיברה אליו כמו נמר שאורב לאיילה בחושך. ״זה לא יעזור לך, הם משתמשים ובסוף זורקים,״ המשיך קולה להציק לו, ומסביב התעוררו עוד לחשושים וקריאות גנאי חנוקות. שי נזכר בחרם שעשו עליו בכתה ה׳ כי ידע להשיב על שאלות והיה מנומס והמורים חיבבו אותו, ואמר לעצמו, הפעם המטומטמים האלה לא יפגעו בי, לא אבכה בגללם כמו ילד. רק הכתב המדיני של הערוץ שישב לידו אמר לו ביראת כבוד יישר כוח ואחז לרגע בזרועו. ״תקשיב לי, הם יזרקו אותך כמו סמרטוט,״ קראה בעלת הטור מהעיתון המתחרה והצטחקה בקול ניחר ואחרים הצטרפו אליה, ושי מלמל לעצמו: תשתקי מכשפה, תסתמו כבר את הפה, עוד תראו מה נעשה לכם. </p>
			<p class="firstspace">שי כתב לגיליון ראש השנה של העיתון מאמר חגיגי שהתפרש על פני שני עמודים ונתן לו בעצמו את הכותרת ״שומר ישראל״. במרכז העמוד הדפיסו את תמונתו של ראש הממשלה. שי הסביר ונימק בפירוט מדוע הוא מגדולי המנהיגים של העם בכל הדורות, ודן בשאלה מדוע חלק ניכר מהציבור כה כפוי טובה כלפיו. ״פתולוגיה של הנפש ושנאה עצמית,״ השיב, והשתמש לצורך זה בתאוריות של פרויד ושל ממשיכו לאקאן ועד לטרגדיות של אדיפוס והמלט הגיע. הוא רצה שזה יהיה מסמך חשוב והשקיע רבות בכתיבתו. </p>
			<p class="text">ביום כיפור צם בפעם הראשונה מאז בר המצווה. חוץ מקצת מים לא בא דבר אל פיו במשך כל החג. המתפללים בבית הכנסת ברחוב קיבלו אותו בחמימות. על חטאים השתדל לא לחשוב. בזמן הצום הרגיש לגמרי שלם עם עצמו וכמעט נקי מטרדות והשתדל להתחבר לתפילה באמצעות הרגש, אך רק פעם אחת זה הצליח, ממש בסוף היום, כאשר קראו ״פתח לנו שער עם נעילת שער כי פנה יום,״ והוא נרעד כי ראה לפניו את סופו. </p>
			<p class="text">בצאת החג שמע בחדשות שבריונים מהמחאה הפריעו לתפילת החג בכיכר העיר. הוא רתח בתוכו בזעם ולמחרת בערב השתלח בהם בחריפות בתוכנית, והקהל מחא לו כפיים בהתלהבות. המפיק שיבח אותו שזו הייתה אחת ההופעות הכי טובות שלו כי הרגישו שהוא משוחרר ומדבר מכל הלב. גם גולן כתב לו שהיה טוב. </p>
			<p class="text">בערב סוכות ביקר עם אלונה וגוני אצל הוריו, וגם אחותו באה עם בן זוג חדש, איש מבוגר בחליפה ישנה שנדף ממנה ריח טחב של זקנה. אחר כך בחול המועד עבד שי כרגיל, במלוא הקיטור, כתב שני טורים לעיתון והופיע כמה פעמים בתוכנית בטלוויזיה. </p>
			<p class="firstspace">בבוקר שמחת תורה התעורר מוקדם והכין לעצמו תה ונכנס לרשתות לראות מה התחדש ואם הזכירו אותו שם בלילה. מיד הבחין בהתרחשות לא רגילה וראה תמונות מטרידות מאזור הגבול שלא ממש הבין. הוא הדליק את הטלוויזיה ושם דיווחו על חשש לחדירת מחבלים ועל איזו מסיבה בטבע. הוא נקש בדלת החדר של גוני. על המיטה היו מגובבות שמיכות, ושי הרים אותן לבדוק אם היא מכורבלת תחתיהן. אלונה ישנה ושי שאל אותה בשקט אם היא יודעת איפה גוני. ״כתבה לי בלילה שהיא נוסעת לאיזה מסיבה,״ מלמלה והתהפכה להמשיך לישון. זה לא טוב, אמר לעצמו, והחזה שלו נלחץ במכבש. הוא התקשר לגוני כמה פעמים, והיא לא ענתה. בטח ישנה אצל חברה, ניסה להרגיע את עצמו, היום שבת והיא לא קמה בשעות כאלו, אבל תמונות של תוהו ובוהו רצו על המסך, והוא לא הצליח להשתכנע. </p>
			<p class="text">שי העיר את אלונה ושאל אם היא יודעת עם מי גוני נסעה. היא לא ידעה להשיב, והוא כעס איך זה ילדה בת שבע עשרה נוסעת לבד ואף אחד לא יודע לאן. אלונה השיבה לו בכעס שככה זה כבר שלוש שנים ושלא יבוא אליה בטענות. ״היא לא עונה לי,״ אמר והתרוצץ מצד לצד בדאגה. אלונה כתבה לכמה חברות של גוני ושאלה אם הן יודעות איפה היא. אחרי כמה דקות קמה ובאה לסלון ואמרה לשי שאחת החברות חושבת שהיא נמצאת במסיבת טבע איפה שהוא בחורשה בדרום, נסעה עם חברים שהיא לא מכירה. על המסך רצו תמונות של כבישים ובצידם עצי איקליפטוס. כשהילדים היו קטנים נסעו לאזור הזה בכל סוף חורף לראות כלניות. באחד הטיולים התקרבו בשדות כמעט עד לגבול, שי רצה להראות להם מרחוק את עזה, וחקלאי שנהג בטרקטור קרא אליהם מאחור שלא ילכו לשם כי זה מסוכן, והילדים נבהלו ומיד חזרו בריצה. עכשיו הופיעו על המסך תמונות של אנשים נחטפים לעזה בכל מיני צורות הובלה, על אופנועים ובעגלות שקשורות לטרקטורים ובקלנועיות של זקנים. </p>
			<p class="text">אלונה הציתה סיגריה באצבעות רועדות ואמרה שאולי יתקשר למישהו מהאנשים החשובים שהוא מכיר. שי היסס לרגע, ואז אמר לעצמו זה החיים של הבת שלך, תפסיק להתנצל, גם עכשיו אתה ממשיך בזה, מצא את המספר של עוזר שר המשטרה, נזכר שזו שבת וכולם שם עם פאות גדולות וכיפות, ובכל זאת לחץ על המספר, פיקוח נפש, אבל העוזר לא ענה לו, ואז אזר אומץ והתקשר לשר בעצמו שגם אצלו לא הייתה תשובה. ״איפה הצבא?״ שאלה אלונה מול המסך ויצאה אל המרפסת וניסתה לתפוס את גוני ללא הצלחה, ואז נכנסה לחדר החשוך של הילדה והתיישבה על המיטה הסתורה שלה ואחזה את ראשה בידיה והתחילה לבכות. שי התקשר לגולן אבל המספר שלו היה תפוס ללא הפסקה. שי כתב לו: ״הבת שלי במסיבה צריך עזרה,״ וגולן השיב: ״בלגן גדול, לא יכול לדבר, עשו לנו כיפה אדומה,״ ושי התעקש: ״צריך עזרה דחוף!!!!״ אף פעם לא השתמש בכל כך הרבה סימני קריאה, ולא קיבל תשובה. הוא נכנס לחדר של גוני ואמר לאלונה שייסע בעצמו לשם וינסה למצוא אותה. אלונה אמרה שלא יעשה את זה כי יורים בכבישים והוא אפילו לא חמוש ואיך ימצא אותה לבדו. שי התיישב מול הטלוויזיה ושתק. הערוץ שלו לא פעל בשבתות וחגים כי בעליו דתיים ולכן צפה במתחרים ושמע את הזעקות לעזרה בשידור חי מאנשים נצורים. </p>
			<p class="text">אלונה התיישבה לידו ועיניה אדומות ושאלה בשקט מה עושים. השנה האחרונה התגלגלה מול עיניו כמו מפולת סלעים. אימא שלו התקשרה אליו ושאלה אם כולם אצלם בסדר. הוא שיקר וענה לה שכן. ״אבל אתה לא נשמע בסדר,״ היא אמרה, ושי מלמל שהוא חייב לסיים. ״זה כמו בשואה מה שהם עושים לנו. כאלה הם, אני תמיד ידעתי,״ אמרה אימו. </p>
			<p class="text">שי ניגש אל פינת העבודה שלו וחיפש ברשתות של הצעירים רמז לגוני, אבל מצא רק תמונות שלה מלפני ימים וחודשים. השעות חלפו ואלונה אמרה שאולי בכל זאת ייסע לחפש אותה. הוא ניגש לחדר להתלבש ואמר לעצמו שאין בזה טעם, אבל אם גוני מתה, ממילא לא יוכל להתמודד עם הצער וטוב מותו מחייו. כשיצא מהבניין אל הרחוב ומיהר אל המכונית שמע את אלונה קוראת לו בקול מהמרפסת, והוא חזר בריצה במדרגות וראה אותה צועקת לטלפון ושואלת שוב ושוב: ״איפה את עכשיו? אבא יבוא לקחת אותך.״ הוא נשם לרווחה. אלונה העבירה לו את המכשיר, וגוני הסבירה במשפטים קטועים שבאמת התכוונה להגיע למסיבה הזאת אבל בסוף פגשה חברים אחרים, אנשים שהוא לא מכיר, והם שכנעו אותה להישאר בעיר. ״למה לא ענית?״ שאל, ״כמעט מתנו אימא ואני מרוב דאגה,״ והיא אמרה שרק עכשיו קמה ולא שמעה על כל המהומה וביקשה סליחה. </p>
			<p class="firstspace">ההצגה הייתה חייבת להימשך, וכבר למחרת האסון הופיע בתוכנית הערב בערוץ. הוא ציפה שתשרור באולפן אווירת נכאים ולבש בגדים כהים, אבל אחרי כמה דקות של איפוק חזרו המנחה והליצנים למין אווירה של התנצחות ועליצות כבושה, ושי חש תוך כדי השידור שמתחת לפני השטח ובמחשבתם יש עיסה של חישובים שהוא לא שותף להם. הוא דיבר קצרות ובעצב ובכובד ראש גדול על המועקה שהוא חש. ״היית מנותק,״ אמר לו המפיק מיד אחרי התוכנית, ושי אמר שבאמת קשה לו לדבר אחרי מה שקרה ושזה מעורר הרבה מחשבות. ״אני מבין,״ אמר המפיק, ״אבל כאן אנחנו צריכים להתאושש מהר. הצופים מצפים שנחזק אותם, ואתה נראית כל התוכנית כמו בתשעה באב. לך הביתה, תתחזק ומחר תחזור כמו אריה. מה אתה חושב, שהאנשים של המחאה עצובים עכשיו? הם שמחים עד השמיים. הם בישלו לנו את כל זה וחושבים שעכשיו יעיפו את ראש הממשלה. אבל זה לא יקרה. לא ניתן להם לחזור. יש על מה להילחם.״ שי הנהן וראה בדמיונו מעבורת מפלחת את גלי הים בחושך בדרך לאי רחוק ורוח נושבת חופשייה על הסיפון. </p>
			<p class="text">גולן התקשר אחר כך. ״הופעה כמו הערב לא יכולה לחזור על עצמה,״ אמר. ״קשה לך, לכולם קשה, אבל זה לא תירוץ. יש לנו עכשיו מלחמה עם כל העולם, כל חיות הטרף מבפנים ומבחוץ מנסות לאכול לנו את הראש. צריך למשוך כמה ימים, כמה שבועות, לתת לו זמן להתאושש. הוא במצב גרוע עכשיו אבל יצא מזה ויחזור להיות מגן ישראל, כמו שכתבת. הכול נראה עכשיו אבוד וקודר והוא בטח יצנח בסקרים אבל הוא בנוי אחרת, יצוק מברזל, חכם כמו שד. הוא יילחם וינצח. אנחנו צריכים לעזור לו. תשמע, אלה הדברים שצריך לומר, תרשום לך,״ ושי נכנס למונית וחיפש אחר עט ופיסת נייר וכתב ביד רועדת. </p>
			<p class="firstspace">הטלפון הקווי הישן, המכוסה אבק בפינה נשכחת, צלצל. מהצבא, אמרו, מחפשים את עומר. הוציאו לו צו ועליו להתייצב מיד ליחידה שלו במילואים. שי אמר לחיילת שעומר בחוץ לארץ. ״הוא צריך לחזור,״ אמרה בפסקנות, ״צו זה צו ואנחנו במלחמה עכשיו.״ ״אמסור לו, הוא כבר ילד גדול,״ שי אמר. אחר כך התקשר אליו להודיע. ״בסדר,״ עומר אמר, ושי שאל אם הוא מתכוון לבוא. ״נראה,״ ענה עומר, ושי חזר והקשה מה עליו להגיד לצבא אם יתקשרו שוב. ״אל תענה, אבא,״ אמר עומר, ״שיחפשו אותי. זאת לא בעיה שלך.״</p>
			<p class="firstspace">שי חיפש ברשת סרטונים של המחבלים, שתיעדו בעצמם את אורגיית הרצח שלהם. אחרי שראה כמה מהם התבייש שהוא מסתכל בזה וחדל. אנשים אחרים נמשכו אליהם בצורה חולנית, ושי התגאה בעצמו שהתאפק. בימים הראשונים כתב הרבה ברשתות והביע זעזוע ורגשות נקם, ואחר כך כמעט הפסיק, כי הרגיש שהוא משמיע קול קטן וצורם במקהלת יבבות מהגיהינום. הוא בלע כדורי הרגעה טבעיים ללא מרשם, והם הקהו את עצביו. לפני שיצא לאולפן ניסה להמריץ את עצמו ועשה קצת תרגילי התעמלות בבית ושתה קפה והכין לעצמו פתקאות עם ראשי פרקים. בתוכנית דיברו הרבה על המחדל של מפקדי הצבא שלא הקפיצו את הכוחות באמצע הלילה, ועל המודיעין שהיה עיוור וחירש, וכמובן על המחאה שגרמה לקרע בעם ועודדה סרבנות. כמו ביצירה סימפונית, הלכו והתחזקו ברקע הקולות על קנוניה שגרמה לאסון. ציפו משי שיתרום את חלקו ביצירת הסיפור, ואכן הוא זרם איתם, לא התנגד, אבל דבריו היו עמומים ושפת הגוף שלו כבויה ולא הייתה בו התלהבות, וכולם הבחינו בזה והקהל באולפן בקושי מחא לו כפיים. ״עצה ידידותית,״ אמר לו המנחה אחרי אחד השידורים והניח יד פטרונית על שכמו, ״תתעורר. אני הרבה שנים על הגלגל הזה ובכלל לא נעים להיות למטה. יכול להיות שכבר לא תחזור.״ שי הודה לו והרגיש חלש. הוא ראה גל עצום ועכור מתקרב אליו, מלא חלאה, ורגליו היו לכודות בחול בלי יכולת לברוח. </p>
			<p class="firstspace">רק פעם אחת בחייו ביקר שי בעזה, מבוקר עד שקיעה, בתחילת המאה. הזמינו לשם עיתונאים מישראל בעקבות הפעלת שדה התעופה. בדרך הראו להם המארחים בגאווה בית מלון מפואר שנפתח מול הים ושכונת רבי־קומות שנחנכה זה עתה. בצהריים אירחו אותם במסעדת דגים טובה על החוף שהייתה מלאה באנשים. אחר כך הסתובבו קצת ברגל בשוק, והוא קנה בכמה פרוטות תבלינים לקחת הביתה. מוכר התבלינים שמע אותם מדברים עברית ואמר להם אהלן וסהלן. מה מונע מהם לחטוף אותי או לשסע אותי לגזרים, תהה בחשש כשהתהלך בין ההמון, אבל למה להם. הרי זה אותו חוף ואותה ארץ קטנה וכולנו רוצים לחיות בשלום. כך כתב אז, מלא תקווה, בטור שלו בעיתון. </p>
			<p class="firstspace">המנקה אסמאעיל מאום אל־פחם ובנו שטפו את חדר המדרגות בזמן ששי יצא מהבית לתת את החולצות שלו לגיהוץ במכבסה. הוא מיהר מדי והחליק ונפל ונפלטה מפיו אנחה של כאב. הבן של אסמאעיל השעין את המגב אל הקיר ונזעק אליו. ״אתה בסדר, מה כואב?״ שאל. לרגע נדמה במבטו לרופא, ושי לא השיב והתרכז בכאבו והתחנן בליבו שלא שבר משהו. מיד הגיע גם האב ששטף את רחבת הכניסה, והושיט לו יד שינסה לקום. ״רגע,״ שי אמר, ולא הצליח למצוא כוח להזדקף. ״בוא, תישען עליי,״ אסמאעיל אמר, ושי הרגיש מקרוב את ריח העישון והגוף בבגדיו. הוא אחז בזרוע המושטת והתרומם. </p>
			<p class="text">״אתם צריכים להיזהר, יכולתי לשבור את הראש,״ נזף בהם והרים את השקית עם החולצות. אסמאעיל ובנו עמדו זה מעל זה, קרוב אליו, והוא הביט בעיניהם וציפה שיאמרו משהו, מילה של התנצלות או השתתפות בצער. האחים שלהם ביצעו את הזוועה, שי חשב, הם לא יכולים לשתוק ככה. שתיקה משמעה שהם מסכימים לזה. המרפק כאב אבל הוא הצליח להזיז אותו. ״אתם צריכים להיזהר,״ חזר על דבריו והרגיש חֵמה מתלקחת בתוכו, וירד במדרגות בזהירות אחת־אחת כדי לא ליפול שוב. </p>
			<p class="firstspace">שבועיים אחרי הפלישה לעזה, מאוחר בערב, הגיע עומר ארצה. הוא לא הודיע מראש על בואו ופתח את הדלת במפתח כאילו זה עתה יצא ולא נעדר שנה. אלונה הייתה בחדר השינה שקועה בנייד, ושי אכל משהו במטבח ושמע דיבורים בטרנזיסטור. עומר עמד גבוה במבואה החשוכה, ושי נבהל מאוד לרגע עד שזיהה אותו. הוא פסע פנימה עם המזוודה, ושי קרא בשמחה בשמו ואלונה קפצה מהמיטה בחדר וניגשה אליו וחיבקה אותו חזק. חלף רגע עד ששי הבין את משמעות הדבר. אלונה התרוצצה סביבו והתחילה להכין לו ארוחת ערב מאוחרת, חביתה וסלט, ועומר אמר בשקט: ״מחר אני מתגייס. המפקד שלי התקשר אליי. הם צריכים אותי.״ אלונה שאלה לאן, ועומר השיב, הם בפנים, בעזה. אלונה אמרה שהיא לא מסכימה לזה, שגוני ניצלה בנס ושלא משחקים עם הגורל פעמיים, ושי ניסה להתערב והיא השתיקה אותו. ״זה לא יקרה,״ אלונה הרימה את הקול, ״תחזור עכשיו לאמריקה, אני לא רוצה שתמות או שיקרה לך משהו.״ </p>
			<p class="text">עומר ישב ואכל. הוא שאל איפה גוני, ואלונה אמרה שהיא כנראה ישנה בחדר. כשסיים לאכול ניגש אל הבוידעם והוציא משם תרמיל צבאי ומדים ופתח את המזוודה והעביר מזו לזה בגדים תחתונים וגרביים. אלונה הביטה בתנועותיו מבועתת. ״תן לי לפחות לכבס לך את הכול,״ היא אמרה, ועומר אמר שזה נקי ואין צורך. כולם מתגייסים, יהיה בסדר, אמר שי לעצמו, אבל גם באוזניו נשמעה יללה. </p>
			<p class="text">עומר אמר שהוא צריך ללכת לישון כי יבואו לאסוף אותו לפנות בוקר. ״למה החלטת לבוא?״ שי שאל בעדינות, ועומר עמד מולו ואמר: ״המפקד שלי התקשר אליי. הוא אמר שחסרים להם צוותים לטנקים. ביקש ממני. אז קניתי כרטיס.״ הוא בא כי מישהו צריך אותו, חשב שי לעצמו. וכדי לא להחמיץ את המלחמה שלו, אולי תהיה בה בשבילו ישועה. אלונה הציעה את המיטה שלו במרפסת הסגורה בסדינים נקיים ובשמיכה רכה. עומר דפק בעדינות בדלת של גוני ונכנס. שי הצמיד אליה את אוזנו ועצר את נשימתו והאזין להם מדברים בשקט. את המילים לא הבין אבל שמע את הצליל, זה נשמע כאילו הוא מספר לה סיפור כמו כשהיו ילדים וישנו יחד במיטת קומתיים. </p>
			<p class="text">שלושתם התעוררו לכבודו לפנות בוקר. בחוץ כבו פנסי הרחוב אבל השמש טרם זרחה. אלונה הגישה לו לשולחן ארוחת בוקר, ושי הכין לו לדרך כריכים מושקעים וארז אותם היטב. הם חיבקו אותו, ואלונה אמרה לו שישמור על עצמו ושלא יפחד לירות אם צריך ונשכה את השפתיים לא לבכות לפניו. </p>
			<p class="firstspace">עומר כתב להם כמה מילים לפני שנכנס לעזה, ומאז לא שמעו ממנו, כי לקחו מהחיילים את הטלפונים. שי דמיין אותו יושב בתוך הטנק. הוא בעצמו נכנס רק פעם אחת לגרוטאת טנק סורי ישן בטיול עם הוריו לרמת הגולן, וזכר כמה צפוף היה שם ואת הכיסאות הצרים ואת הפריסקופ שהראה תמונה שבורה של העולם בחוץ. הוא אמיץ ממך, אמר לעצמו, אתה נרתע ומפחד, אף פעם לא סיכנת את גופך, תמיד הצלחת להתחמק מזה. שמרת על עצמך כמו על בובת חרסינה. המחזה שהתחלת לכתוב, ואף פעם לא תגמור, נכתב בעצם עליך, לא עליו. </p>
			<p class="text">באחד הבקרים עבר שי ברחוב וראה את אלונה מעבר לכביש יושבת לבד בגלריה הריקה וראשה מוטל על השולחן. היא לקחה בתקופה הזו כדורי הרגעה חזקים שהרדימו אותה. שי קרא בעיתון שנטע יוליוס ועוד עשירים מחוגי המחאה מארגנים סיוע כספי למשפחות שפונו מאזורי הספר בגלל המלחמה. הוא חצה את הכביש ונכנס לגלריה וניגש לשולחן, והיא התעוררה וזקפה את ראשה ושלחה אליו חיוך עייף. </p>
			<p class="text">הוא נזכר במסיבה הסוערת שעשו בגלריה לכבוד הפתיחה המחודשת עם כל האורחים המפורסמים ובמצלמות שתקתקו ובכתבת של גיא פינס שכל כך התאמצו להביא לאירוע ואיך הרגיש ביניהם נורא וברח, ובאלונה שעמדה זוהרת ליד יוליוס. עכשיו הייתה חרדה מכל צעד שנשמע בחדר המדרגות ומרעש מכונית נעצרת מול הבית. הוא הביט סביב בעבודות שנתלו על קירות הגלריה ואמר לעצמו שאין להן ערך, הן לא נוגעות בלב, והיא נטועה ביניהן שנים כמו דחליל ששומר על שדה נטוש. </p>
			<p class="text">בדרך הביתה חלף על פני מלון וראה משפחות שפינו מהצפון ומהדרום מאימת המלחמה יושבות בלובי ללא מעש. הוא חשב להיכנס ולעודד את רוחן אבל חשש שלא יכירו אותו, ואם יכירו, אולי יכעסו עליו, וּויתר. </p>
			<p class="text">בלילות נשאר ער עד מאוחר. הוא עמעם את האור בסלון כמעט עד לחושך. מתוך הרגל נכנס לרשתות וחיפש בהן את שמו וקרא את הוויכוחים שהתחדשו שם במלוא עוצמתם וכבר לא עניינו אותו. גוני יצאה מהחדר שלה לקחת משהו מהמטבח או לשירותים וניגשה אליו ואמרה: ״אבא, העיניים שלך נעצמות, לך לישון במיטה,״ והוא דחק אליה חיוך ואמר: ״תכף אלך.״ לפעמים התיישבה בקצה השני של הספה וביקשה שימליץ לה על סרט ישן, והוא עשה כן בשמחה וחיפש משהו רומנטי ונחמד שלא יפחיד אותה, כמו ״כשהארי פגש את סאלי״ או ״אבודים בטוקיו״, אבל אחרי כמה דקות אמרה שהיא עייפה ותראה את הסרט בהזדמנות אחרת, וחלפה על פניה עווית. </p>
			<p class="text">״מה איתך?״ שאל לפני שנעלמה בחדרה, וגוני אמרה: ״מאוד קשה לי, אבא, כל המלחמה הזאת, אבל אני משתדלת בגלל עומר. יש לי כל לילה חלומות על אנשים מתים. אני לא רוצה להיות פה יותר.״ שי כיבה את הטלוויזיה, הדירה הייתה כמעט חשוכה, ורק במטבח דלק אור קטן. </p>
			<p class="text">״תעירי אותי מתי שאת רוצה, אם יש לך חלום רע, מיד תעירי אותי,״ שי אמר, וגוני ענתה בלחש: ״לילה טוב, אבא.״ אחרי שהסתגרה בחדר הדליק שוב את הטלוויזיה וראה בערוץ של הערבים תמונות זוועה ממה שמתרחש אצלם, תינוקות מתים מהפצצות וערימות גוויות מונחות בשורות ואנשים מפרכסים צועקים. שי תיעב את המנהיגים שלהם, השחצנים האלה, ואת כנופיות הערסים שלהם, זרגים מהלכים. הם הזכירו לו את הבעלים של כלבי הטרף שתקפו אותו בפארק. אחד־אחד היה יורה להם בראש ומפוצץ להם את הגולגולת ומה שיש בפנים. אבל תמונות הילדים המתים שלהם החרידו אותו. הוא ייחל לכך שליבו יהיה אטום כלפיהם, ושינן לעצמו שאבותיהם המיטו עליהם את האסון, לא אנחנו, ואת כל יתר הדברים שאמרו באולפן כששלהבו זה את זה בצדק המוחלט שלנו, אבל הרגיש בחזהו צביטה של חרטה. זו תמימות פושעת לחמול כעת על ילדי אויב, נזף בעצמו, ולהזדעזע מהמיתות המשונות שלהם, ושכנע את עצמו לסלק מעליו את המחשבות הסוטות האלה.  </p>
			<p class="firstspace">שי סחט מעצמו מה שציפו ממנו. הוא כתב בעיתון שצריך למחוץ את האויב ולהרוג ללא רחם ולהרוס את עריו בלי מגבלות צבועות של מוסר. כשפיזרו באולפן רמזים עבים לקנוניות ולבוגדנות של מתנגדי ראש הממשלה שתקעו סכינים בגב האומה וגרמו לאסון, הוסיף למדורה כמה זרדים קטנים משלו כדי לצאת ידי חובה. אבל ההתלהבות שלו כבתה, עד כדי כך שעורך מדור הדעות בעיתון תמה בינו לבין עצמו אם בינה מלאכותית כותבת את הטורים שלו, כי יבשה מהם הלחלוחית. </p>
			<p class="text">״נראה כאילו שום דבר לא מעניין אותך,״ אמר לו המפיק בסיום אחת התוכניות, ונדף מפיו ריח של שווארמה שנאכלה בחופזה, ״אדיש, לא כועס, לא תאב נקם, כמו פרופסור עם משקפיים עגולים באוניברסיטה בניו יורק. לא רק אני חושב ככה. גם הצופים. אנחנו בודקים את זה כל הזמן.״ שי ניסה להסביר שכואב לו ושהוא דואג לבן שלו, ושדווקא בגלל זה קשה לו לדבר, אבל המילים התלעלעו בפיו. נירית דינור עברה לידם ושלחה בשי מבט קפוא, והמפיק אמר שהוא צריך לדבר איתה רגע. הם נכנסו לחדר שלו, ושי חיכה במסדרון כמו ילד נזוף. אלונה שלחה לו לנייד ידיעה שנהרגו עוד שלושה חיילים וכתבה שהיא לא יכולה יותר. שי התנשם בכבדות וחשב על הבן העצוב שלו שנמצא שם. נירית יצאה מהחדר בצעדים נמרצים ואחריה המפיק. הוא אמר בהחלטיות: ״שמע, התייעצנו, דיברתי גם עם נירית עכשיו, והחלטתי להעביר אותך לתוכנית של אחר הצהריים כדי שתוכל לנוח. בערב כנראה קשה לך. אני צריך אנשים יותר נמרצים בערב. זהו זה. תגיע מחר בשעה שלוש.״ שי הרגיש את החבטה במרכז החזה ורתח מזעם על המפיק ועל עצמו. ״לא רוצה,״ נפלטה מפיו זעקה ילדותית וחלושה, ״גולן אישר?״ והמפיק גיחך ואמר שזה באישור של כל מי שצריך. ״תגיד תודה שאתה נשאר בינתיים. גם זה לא יימשך לנצח.״ </p>
			<p class="firstspace">שי ראה מסוק צבאי מכוון את עצמו לנחיתה מעל למשטח העגול שעל גג בית החולים העירוני והתפלל שעומר לא נמצא בתוכו. בלילה הופיע עומר בחלומו מכוסה בתחבושות על פניו ואמר לו: אבא, התעוורתי, לא אראה אותך עוד בטלוויזיה. זה לא חשוב, שי ניסה לשכנע אותו. אבל אני רוצה לראות אותך אבא, עומר התעקש, אתה כל כך יפה שם, ושי השיב לו: לא, אני מכוער, וכך המשיכו להתדיין הלוך ושוב עד שהתעורר בבעתה משנתו.</p>
			<p class="firstspace">שי קרא ושמע בערוצים אחרים את סיפורי החטופים ואמר לעצמו שאילו גוני הייתה בשבי, היה מוותר על הכול כדי לשחרר אותה, אין דבר בעולם שעומד נגד חייה ושפיות נפשה, אפילו על המדינה היה מוותר בלי שמץ של היסוס, והיה יוצא שוב לגלות כיהודי הנצחי חסר כול ולבוש שק, עד שאולי נחזור בפעם הבאה בעוד אלפיים שנה. אבל זו לא בתך שם, חשב, ואין לך לשפוט את ענייני המדינה כאילו היא מעונה שם במחילות, כך שכנע את עצמו. </p>
			<p class="firstspace">ביום שישי בישרה לו אימו שאחותו עומדת להתחתן עם האיש המבוגר שהכירה. הוא זקן, אמרה, אבל יש לו אמצעים, ויוכל לחלץ אותה ואת הילדים שלה מהצרות הכספיות שגרם לה הבעל הראשון. ״זה קצת עצוב,״ אמרה אימו, ״אין בזה רומנטיקה, אבל מה שחשוב לה זה לכסות את החובות ולא לדאוג יותר. היא אומרת שיש לו לב טוב ושהוא אוהב אותה.״ </p>
			<p class="text">אביו שאל אם שמעו משהו מעומר, ושי ענה שהוא עדיין שם בפנים ושבמצב הזה עדיף שלא תגיע שום הודעה. ״חס וחלילה,״ אמרה אימו ונקשה על חלקה פנויה בשולחן המכוסה בכל מיני חפצי חן ומזכרות. ״צריך לנקום בהם, איזה דברים נוראים הם עשו שם, כמו בפוגרומים הכי גרועים, בושה וכלימה שהגענו למצב הזה,״ המשיכה אימו, ״וראש הממשלה שלך, אוי ואבוי, הכול נפל לו בין הידיים והתרסק. אני לא מסכימה למה שאתם אומרים בתוכנית שלכם, שכולם אשמים חוץ ממנו. ואתה יודע שהצבעתי בשבילו כמה פעמים בבחירות. אנחנו צריכים מישהו חזק שלא יפחד מאשתו שצועקת עליו ומהילד שלו המופרע.״ שי לא רצה להתווכח עם אימו. דברים ישתנו, חשב בצינה, כל העוזבים עוד יחזרו. אביו הביא מהמטבח צלחת עוגיות והדליק את הטלוויזיה בדיוק עם שקיעת החמה לתמונות של הלוויות חיילים צעירים וקולות קינה ובכי. עם מי אוכל להשיח את המועקה שעל ליבי, שאל שי את עצמו, לא איתכם, לא עם אלונה, עם אף אחד. הוא קם ללכת ואימו אמרה: ״אין ברירה, נסגור את החנות עכשיו כשאחותך מתחתנת. הבעל החדש אמר שיסדר לה עבודה יותר טובה. אבא ואני כבר לא יכולים לעבוד בעצמנו, ואין לנו כסף לשלם למישהו זר. השנה זה בדיוק שבעים ושבע שנים מאז שההורים שלי פתחו את החנות. אלתרמן היה קונה אצלנו דפי כתיבה ועפרונות. לפעמים שלח את הבת שלו תרצה שתרשום על החשבון. דליה רביקוביץ נכנסה פעם. יעקב שבתאי קנה בכל ספטמבר לוח שנה, בא במכנסיים קצרים וסנדלים וחיטט בכל היומנים עד שבחר. אימא של שלמה ארצי קנתה בשבילו מחברות תווים. הרבה זיכרונות, חבל לסגור, אבל אין ברירה. אין בעולם דבר שנשאר לנצח.״ מחשבה צפה בראשו של שי כשעמד בדלת, והוא ביקש מאימו: ״חכי עם זה כמה ימים, אולי יהיה לי רעיון.״ </p>
			<p class="firstspace">כשעבר בבוקר ליד בית הכנסת ברחוב עצר אותו אחד המתפללים שיצא משחרית. היה לו עסק חלפנות ליד בתי המלון, ושי קנה אצלו כמה פעמים מטבע זר לקראת נסיעות לחו״ל. ״תגיד, אדוני היקר,״ פנה אליו החלפן, ״למה אתם לא מדברים בטלוויזיה על הסיבה לכל המלחמה הזאת?״ שי שאל למה הוא מתכוון. ״זה בגלל מה שקרה ביום כיפור,״ הסביר החלפן, ״כשהמופרעים השמאלנים האלה לא נתנו לאנשים להתפלל בכיכר. אלוהים העניש אותם. איך אתה לא רואה את זה?״ בינתיים יצא הרב מבית הכנסת ועמד מחוץ לדלת והניד ראשו לשלום לעבר שי. ״אני לא חושב שאלוהים שלנו כזה אכזר,״ אמר שי וכבר פנה להמשיך בדרכו, אבל החלפן תפס בשרוולו ואמר: ״לא למדת תורה? נביאים? בטח שאלוהים מעניש! גם בשואה הוא העניש! יש סיבה לכל דבר!״ שי הביט ברב וציפה שיושיע אותו, אבל הרב שתק. ״אני לא מוכן שתדבר ככה,״ אמר שי, ״גם הבת שלי כמעט הייתה במסיבה, אני לא חושב שאלוהים רצה להעניש אותה.״ הרב התערב פתאום ממרחק ואמר בשקט: ״נו, אז היה לכם נס. זאת ההוכחה שיש שופט בשמיים. היא באמת ניצלה. זה בזכותך, שהתפללת וצמת ביום כיפור. אלוהים רב־חסד ומעניש רק מי שצריך. הוא חס עליה בגללך. ודרך אגב, כדאי שתבוא איתה להגיד ברכת הגומל.״ שי נזהר בכבודו של הרב, גם על עומר חשב, ואמר: ״אולי יש בזה משהו, נסתרות דרכי האלוהים,״ ונפרד מהם לשלום. </p>
			<p class="firstspace">בשבת יצא שי ללכת לאורך הים. את הטלפון השאיר בבית. אם תהיה בשורה רעה, היא תחכה לי עוד קצת, אמר לעצמו. החורף התחיל, גשם ירד מדי פעם, רוח חזקה נשבה ורק מעט אנשים הלכו לאורך החוף. בין העננים נקרעו פיסות שמיים כחולות עמוקות. ברגעים האלה הודה שי על כך שניתנו לו עיניים. מפרש רחוק דהר על הגלים הגבוהים עטורי הקצף, ושי התפעל מאומץ הלב של הגולש שהרחיק מאוד לעומק הים. פתאום נשמעה אזעקה, כמה שניות נדרשו לו כדי להבין, והוא חיפש בעיניו מקום מחסה, אבל המבנה הסמוך היה רחוק, והוא החליט לא לרוץ אליו. הוא שמע פיצוצים מעליו וראה את פקעות העשן הקטנות של היירוטים, אחד מהם נשמע ממש קרוב והרעיד את ליבו. מה עם עומר עכשיו, אמר לעצמו, איפה הוא ישן, מה הוא אוכל, איך לא יפגעו בו האויבים שמייחלים למותו. הגולש האמיץ המשיך לרחף מעל לגלים רחוקים, ושי דאג לו וחש דרכו התרגשות של חופש. למה הוא לא מגויס הבחור הבריא הזה, שאל את עצמו בטרוניה, מדוע הוא מרחף על גלים בזמן שצריך להרוג. הוא חצה את הנחל על פני הגשר והגיע עד למגדלור הישן. הגשם הלך והתחזק, ברק ניצת בשמיים, ושי ראה את עצמו מפליג בסירה קטנה לתוך הסערה ונעלם באופק יצוק עופרת. הייתה בו כמיהה לזה. </p>
			<p class="text">בדרך חזרה עבר בחנות פתוחה וקנה בקבוק יין אדום. כשנכנס הביתה ובגדיו ספוגים בגשם קידם אותו ריח הבושם של אלונה, והיא יצאה מהחדר לבושה יפה וענודה בשרשרת זהב דקה שקנה לה פעם ליום הולדת. ״לאן את הולכת?״ שאל, ואמר שהביא יין והתכוון להזמין ארוחת צהריים ממסעדה. </p>
			<p class="text">״ליוליוס,״ אלונה אמרה, ״הוא הזמין אליו כמה אנשים.״ </p>
			<p class="text">שי הניח בחבטה את הבקבוק על השולחן. ״חשבתי שנגמר הסלון החברתי הזה,״ אמר, וחשב על המנות המעודנות שיוגשו שם והשיחות המנומסות שיתגלגלו מהר להשמצת ראש הממשלה. העלבון טיפס במעלה גרונו. ״שבת בצהריים, חשבתי שנשב שלושתנו, נזמין אוכל שגוני אוהבת, אולי זה יעודד אותה.״ </p>
			<p class="text">אלונה אחזה במטרייה ועמדה בדלת. ״שאלתי את יוליוס אם אתה יכול לבוא,״ אמרה, ״הוא אמר שרק אם נוח לך. אני לא חושבת שיהיה לך שם נוח. אני חייבת ללכת. זה עניין מקצועי. אחזור אחר הצהריים, זו לא כזאת דרמה גדולה.״ </p>
			<p class="text">״אבל עומר, וגוני...״ שי התרעם. </p>
			<p class="text">״עומר במלחמה וגוני בחדר וגם אני צריכה לחיות קצת,״ אלונה אמרה. </p>
			<p class="text">״את חושבת רק על עצמך,״ אמר שי בשקט. אלונה העוותה פניה אליו ואמרה בכעס: ״אתה מדבר? שקוע בתחת של עצמך עשרים וארבע שעות ביממה, בודק את השם שלך ברשת כל דקה, אני חושבת רק על עצמי? הסתכלת בראי בזמן האחרון? אין שום דבר מאחורי המסכה. נבוב. ריק.״ </p>
			<p class="text">שי נסוג שתי פסיעות לאחור. רצה להשיב לה אבל שתק, הרי ידע שיש אמת בדבריה. ״חבל שאת הולכת, אחכה לך,״ אמר. </p>
			<p class="firstspace">שידור התוכנית של אחר הצהריים עמד להתחיל. שי ישב כבר באולפן, סביבו משתתפים שאת רובם לא הכיר, והרגיש כמו ילד שירד כיתה. הטלפון רעד בכיס. עוזר הבמאי קרא: ״עוד שתי דקות,״ וספר לאחור. בכל זאת צופים בזה עשרות אלפי אנשים, שי אמר לעצמו, כמו תכולה של כמה אצטדיונים, וניסה לגייס בתוכו שיירי התלהבות. רוצים שתוותר ותגווע בשקט, תישחט כמו עגל רך, אמר לעצמו, גם אלונה. אסור לך להפסיק להילחם. </p>
			<p class="text">הנייד המשיך לרטוט, והוא הוציא אותו מהכיס שלו וראה את שמו של גולן. ״תקשיב טוב,״ הוא אמר לשי, ״הגיע כרגע מגבוה: הנציגות של משפחות החטופים שמאלנית ומחזקת את האויב. ככה. זרוק להם את זה בפנים.״ הבמאי קרא שלושים שניות. גולן ניתק. </p>
			<p class="text">תהום רבה נפערה תחת הכיסא הגבוה. החלטה גמלה בליבו של שי. מתחילים. המנחה, גבוהה וחסונה וכתפיה רחבות, הציגה את המשתתפים ואחר כך הקדישה כמה שניות כמחוות זיכרון לחיילים שנהרגו אתמול וקראה את שמותיהם. מיד אחר כך עברה לנושא הראשון שהוא מחאת משפחות החטופים ודרישתם להשיב אותם בכל מחיר. </p>
			<p class="text">שי כתב על פתק לפניו מה שאמר גולן והמתין לתורו. המצלמה הסתובבה אליו. ״מה דעתך, שי תמוז?״ שאלה אותו המנחה, והוא חייך לרגע אל המצלמה ושאף אוויר אל ריאותיו ואז הרצין ואמר, מרוכז בכל מילה: ״המשפחות האלה פועלות מתוך סדר יום פוליטי והמטרה שלהן היא להפיל את ראש הממשלה שלנו. הרי הוא עושה לילות כימים כדי לשחרר את יקיריהם, והם גומלים לו בכפיות טובה. הדבר היחיד שהמחאה שלהם משיגה הוא לחזק את האויב. בעיניי זו בושה וחרפה.״ </p>
			<p class="text">קהל לא השתתף בתוכנית הזאת, ולכן לא זכה למחיאות כפיים, אבל הוא ראה את המבטים המשתאים של יתר המשתתפים וכמעט שמע צליל פששש מתפעל שסיננה המנחה בין שיניה. בהפסקת הפרסומות ראה בנייד שלו שהרשת מתפוצצת מתגובות על מה שאמר, סערה גדולה התחילה ושמו הוזכר בה ללא הרף. ״שלושים שניות,״ קרא שוב עוזר הבמאי, והוא הזדקף בכיסא הגבוה והישיר מבט נחוש כמו מתאגרף ותיק שהשתחרר מכבליו ולמד סוף־סוף להנחית מהלומה מוחצת בלי רחמים. </p>
			<p class="firstspace">אישה נמוכה וגבר חיכו לו ליד הבית, עמדו בחושך ליד הגדר החיה. ״שי תמוז,״ קראה אליו האישה כשיצא מהמונית שהחזירה אותו מהאולפן. כשהתקרבו אליו נבהל, חשב שהם רוצים לירות בו. פנס הרחוב האיר עליהם קלושות מלמעלה. ״מה אתם רוצים?״ שאל בחשד. ״דיברת עלינו בטלוויזיה הערב,״ אמרה האישה. שי פשפש בזיכרונו בדברים שאמר וענה: ״אני לא מכיר אתכם בכלל.״ האישה התקרבה אליו עוד צעד, והאיש התקרב מאחוריה. ״הבת שלנו חטופה בעזה. חיילת. אמרת שמה שמעניין אותנו זה רק פוליטיקה. זה לא נכון. בכלל לא. אנחנו רק רוצים שהבת שלנו תחזור. אז באנו להגיד לך את זה. אולי תתנצל. זה פגע בנו מאוד,״ אמרה בקול רועד ובעלה אחז בידה מאחור. שי הביט בהם. אנשים פשוטים, אמר לעצמו, לא מתוחכמים. הגבר צילם בנייד את הדיאלוג ביניהם. תיזהר, שי אמר לעצמו, שלא יציגו אותך כמפלצת. לרגע חטוף הבהבה מול עיניו תמונת חיילות שבויות שפרסם האויב, פניהן מבועתות וחבולות. הבת שלהם ודאי ביניהן.</p>
			<p class="text">״אני מצטער אם פגעתי בכם,״ אמר, ״לא התכוונתי אליכם. אני מקווה שהבת שלכם תחזור מהר. הבת שלי כמעט הייתה שם במסיבה, אני מתאר לעצמי מה אתם עוברים.״ שכן עבר לידם בטיול לילי עם הכלב והעיף בהם מבט סקרני. </p>
			<p class="text">״אתה לא מסוגל לתאר לעצמך כלום,״ אמרה האישה, ״זה סתם דיבור שכולם אומרים. אין לך מושג איך אנחנו מרגישים. אני מחזיקה את עצמי כל רגע לא למות, רק בשבילה, כדי שאוכל לקבל אותה, לטפל בה, להרכיב אותה מהשברים. רק בן אדם חסר לב יכול לדבר עלינו כמו שדיברת. מה אכפת לך מאיתנו? עכשיו תעלה הביתה ותאכל משהו ותיכנס למיטה ותישן טוב ותשכח. זאת לא הבת שלך שנמצאת שם.״</p>
			<p class="text">שי התחיל לצעוד לעבר דלת הכניסה של הבניין, חמתו בערה בו, מי נתן לה את הרשות להיטפל אליי ככה. ״יש לי בן בעזה, גם אני לא ישן בלילה,״ קרא אליהם בעלבון, ״הוא התגייס כדי להציל את הבת שלך. תעזבו אותי עכשיו בשקט.״ הם התלחשו ונסוגו לאחור ונעלמו. </p>
			<p class="text">כשעלה במדרגות כתב לו המפיק שכבר מחר יחזור לתוכנית המרכזית, כי היה מצוין וחד הערב. טוב מאוד, אמר לעצמו שי בשביעות רצון, אתה חייב להחזיק את עצמך מעל לגלים ולדהור קדימה. </p>
			<p class="firstspace">שיחת הטלפון הגיעה לפני הצהריים, קול נשי צעיר אמר: ״תגיעו לבית החולים. הבן שלכם נפצע. מטיסים אותו לשם במסוק.״ </p>
			<p class="text">״מה מצבו?״ ניסה שי לברר, ״איפה הוא נפגע?״ והיא ענתה: ״מצטערת, אני לא יכולה לענות על זה עכשיו, בבית החולים יסבירו לכם הכול.״ </p>
			<p class="text">בזמן שרץ אל המכונית התקשר לאלונה, והיא פלטה זעקה. הוא אסף אותה מהגלריה, ובדרך לבית החולים היו פקקים. הוא צפר וניסה לעקוף מימין ומשמאל אבל לא הייתה בזה תועלת וחדל מזה. אלונה שאלה אותו פעם ופעמיים אם הבין מה מצבו, והוא ענה בשקט שלא מסרו לו מידע. היא ישבה לצידו זקופה ומוללה מטפחת נייר בין אצבעותיה. </p>
			<p class="firstspace">התנועה השתרכה לאט, והוא הדליק באופן אוטומטי את הרדיו ומיד כיבה כששמע דיבורים. ״סיפרת לגוני?״ אלונה שאלה, ושי ענה שהיא עדיין ישנה כשיצא ושיספרו לה אחרי שיבינו מה מצבו. הוא הפציר בעצמו לא להתפרק וביצר את עצמו בחומת הגנה מפני רגש ואשמה. בכל זאת הסתננה המחשבה, ידעת שזה מה שיקרה לו, שהוא לא בנוי למלחמה, ומיד ענה לעצמו: הוא החליט, לא יכולת למנוע את זה ממנו. עכשיו הוא גיבור. </p>
			<p class="text">בפתח בית החולים חיכתה להם חיילת. ״הוא נפצע בינוני עד קשה,״ מסרה להם, ״הורידו אותו ישר מהמסוק לניתוח.״ אלונה ניסתה לברר מה זה אומר, והחיילת אמרה שעוד מעט יצא אליהם רופא ויסביר. היא ליוותה אותם במעלית אל פינת ההמתנה שליד חדרי הניתוח ושאלה מה להביא להם לשתות, קפה, תה, משהו קר, משהו לאכול. </p>
			<p class="text">״אני רוצה לראות אותו,״ ביקשה אלונה, והחיילת הסבירה שוב שהוא בניתוח. אלונה שאלה אם אפשר לכבות את הטלוויזיה ששידרה בקול פרסומות במסך גדול מעליהם. החיילת אמרה שתבדוק. שי ניסה לחבק את אלונה, אבל היא הסירה את ידו ממנה וישבה מכווצת בעצמה בפקעת. החיילת הביאה להם מים וכריכים, ושניהם לא נגעו בהם. </p>
			<p class="text">רופא במדי תכלת יצא אליהם והסביר שהכניסו את עומר לניתוח שיימשך כמה שעות. ״הוא נפגע ברגליים,״ אמר, ״איבד הרבה דם, אבל הצלחנו לייצב אותו. הוא יחיה.״ אלונה שאלה בקול רועד מה זה אומר שנפגע ברגליים. ״אני חושש שאיבד רגל אחת, אולי שתיים,״ אמר הרופא, ״הוא יעבור כמה ניתוחים ואז נדע. הוא יצטרך מכם הרבה עזרה ואהבה. מחכים לו ימים לא פשוטים, תהליך ארוך, ואל תצפו שיחזור מהר למה שהיה פעם,״ אמר להם הרופא ומבטו חלף יציב ביניהם תחת גבות עבותות, ״אלה יהיו חיים אחרים בשביל כולכם.״ </p>
			<p class="firstspace">שי דיבר על הפציעה של עומר בכל מקום, וקיבל אהדה מכל הכיוונים, ברשתות, באולפן, אפילו מאנשים ברחוב שניגשו אליו ואיחלו לבן החלמה מהירה וחיבקו אותו כדי לחזק. מעין אקסטזה רוממה אותו. חברים שניתקו איתו מגע התקשרו אליו עכשיו והתעניינו בחמימות בשלומם. כשדיבר על הבן בטלוויזיה השתררה באולפן דממה. דמותו נראתה פתאום ממלכתית ואבהית ונוסף לה כובד משקל של רצינות. אפילו קלסתר פניו נראה נאה ומכובד יותר. הוא דיבר על אחדות ושותפות גורל ועל ההכרח להניח בצד את מחלוקות העבר בין ימין לשמאל ולעמוד שכם אל שכם מול האויב שרוצה להשמיד את כולנו. אחר כך שיתפו ברשתות את דבריו והמונים צפו בהם. רק אלונה לא אמרה לו מילה טובה, וכשבא להחליף אותה בלילה ליד מיטתו של עומר בבית החולים היא קמה ללכת ואמרה שתחזור בבוקר. </p>
			<p class="firstspace">״אבא,״ קרא אליו עומר בלילה. בימים הראשונים היה תחת השפעת תרופות חזקות שהרדימו אותו, ועכשיו היה ער.</p>
			<p class="text">״אני כאן, חמוד,״ ענה לו שי ברכות. </p>
			<p class="text">״אני צמא, אתה יכול לתת לי מים?״</p>
			<p class="text">״כן, בטח, רק אשאל אם מותר.״ שי יצא אל המסדרון וניגש לעמדת האחיות וקיבל מהן אישור. הוא חזר לחדר החשוך, שהבהבו בו צגים של סימני חיים, ומזג מים מבקבוק לכוס חד־פעמית. הוא קירב אותה לשפתיו של עומר בזהירות תחת הצינור שהיה מחובר לאפו. עומר לגם לאט. ״תנסה לישון,״ שי אמר, ״הרופאים אמרו שאתה מתקדם יפה אבל חשוב מאוד שתנוח ותתחזק.״ עומר עצם את עיניו ונאנח ואחרי כמה דקות פקח אותן, והן הביטו בהירות בשי באפלה. </p>
			<p class="text">״אני לא אוכל לחיות ככה, אבא,״ עומר אמר. </p>
			<p class="text">שי הניח את הנייד שלו בצד. האופוריה התרוקנה ממנו בבת אחת, כמו מבלון נפוח. המילים עמדו בחלל החדר, והוא לא היה מסוגל להשיב להן, עד שלבסוף אמר בקושי: ״אתה חי ויהיה לך טוב. אני מבטיח לך. אנחנו נדאג לך.״ עומר נראה לו פתאום תחת השמיכה והסדינים כקשיש, לא כמו הילד שהיה פעם. הוא נזכר איך חיתל אותו כשהיה תינוק ודגדג בעדינות את כפות רגליו הרכות. </p>
			<p class="text">״זה כזה חרא,״ אמר עומר. </p>
			<p class="text">״יש היום יופי של פרוטזות,״ שי ניסה לעודד, ״כבר דיברו איתנו. ילמדו אותך, אתה תתרגל לזה מהר.״ נשארו לו עיניים, אמר שי לעצמו, ומוח שלא נפגע, ופה, וידיים, היה יכול להיות יותר גרוע. ״אתה זוכר שנפגשנו בניו יורק?״ שאל בניסיון להסיח את דעתו. </p>
			<p class="text">״בטח שאני זוכר,״ עומר ענה, ״אכלנו במקום הסיני הנורא הזה, היה שם מלוכלך,״ והתחיל לצחוק ולהשתנק והמכשירים צפצפו, ואחות נכנסה בבהילות אל החדר. ״אתה צריך לנוח,״ אמרה לעומר והביטה בשי בנזיפה. כשיצאה אמר שי מיד: ״רציתי לקחת אותך למסעדה הכי טובה בניו יורק, לאכול סטייקים, אבל זה לא הסתדר, אני כבר לא זוכר למה.״ </p>
			<p class="text">עומר הביט בתקרה ואמר: ״אני רוצה לא להיות. במסוק כשפינו אותי הזריקו לי משהו. ראיתי את הפנים של הרופא ואז מיד נעלמתי. זה היה הרגע הכי טוב שהיה לי בחיים. אני מצטער שהתעוררתי.״ שי נזכר איך בכל אחר צהריים הלכו יד ביד לגינה, והוא שמר עליו כשטיפס על מתקן החבלים וחיכה לו בידיים פרושות כשיצא בצהלה מהמגלשה ובכל פעם חיבק אותו. </p>
			<p class="text">״מה אתה חושב עליי, אבא?״ שאל עומר בחושך. </p>
			<p class="text">שי הזדקף בכורסה וענה: ״שאתה ילד נהדר, מוצלח, אף פעם לא עשית בעיות.״ </p>
			<p class="text">עומר הקשיב לתשובה ושקל אותה. ״אתה חושב שאני טיפש,״ אמר, ״אף פעם לא הצטיינתי בשום דבר. לא בלימודים, לא בספורט, לא קראתי ספרים. בינוני בקושי. איכשהו עובר. נכון, אבא?״ </p>
			<p class="text">שי הרגיש כאב בארובות העיניים, וסחרחורת טלטלה אותו. ליבו התהפך בכל פעם שהסתכל על עומר שוכב שם וחשב על העתיד. ״זה לא נכון. אני אוהב אותך. אל תדבר שטויות. לא ידעתי איך לגשת אליך כשגדלת. עכשיו אנסה לתקן. תנוח, אתה סתם מעייף את עצמך במחשבות. תעבור יום ועוד יום, והעולם ייראה יותר בהיר. אנחנו כאן. לא נעזוב אותך אף פעם.״ </p>
			<p class="text">״ביקרו אותי אנשים מהצבא בבוקר,״ עומר אמר, ״הראו לי מה אמרת עליי בתוכנית. עשיתי את עצמי שזה מוצא חן בעיניי. אבל אני לא רוצה שתדבר עליי יותר, אבא. זה מעליב אותי. אתה מפשיט אותי וכולם רואים. אני לא רוצה את זה, אבא, אל תעשה את זה יותר,״ עומר הרים קולו בזעקה ושי התרומם על רגליו ורצה להרגיע אותו, הוא ידע שיש בעמדת האחיות מצלמה שרואה הכול. </p>
			<p class="text">״לא אדבר עליך יותר, אני מבטיח,״ שי אמר. ״בסך הכול רציתי לספר לכולם כמה אתה גיבור.״ </p>
			<p class="text">״רעדתי מפחד כל הזמן,״ עומר אמר, ״אני בכלל לא גיבור.״ </p>
			<p class="text">אחות נכנסה ונתנה לעומר כדור שינה. כשנרדם נכנס שי לשירותים שצמודים לחדר. הלשון שלו צרבה, אולי אכל משהו חם מדי, והוא שלף אותה מפיו והביט בה, אדומה ומחורצת וחולה. חתיכת בשר רקובה, אמר שי בליבו, שטף אותה במים והחזיר אותה לפיו. </p>
			<p class="text">רק כשגוני באה לבקר עומר התאושש קצת, והיא התאמצה להצהיל פניה לקראתו. שי ראה אותם מהצד ואמר לעצמו, שניהם פגועים. איך ישרדו כאן, אני לא יודע. כשגוני הלכה עצם עומר עיניים והשתתק ושאל נפשו למות. </p>
			<p class="firstspace">כמה שבועות אחרי הפציעה באו ראש הממשלה ורעייתו לבקר את עומר בבית החולים. סגרו לקראת ביקורם את כל הקומה ולא הרשו למבקרים אחרים להיכנס. מאבטחים בדקו את כל אנשי הצוות לוודא שאינם מחזיקים כלי נשק על גופם. אחות גילחה את פניו של עומר וסירקה אותו והיטיבה את המצעים הצחורים. הוא עדיין סבל מכאבים עזים, ולפני הביקור הוסיפו לו משכך כאבים. ״הוא תכף מגיע, הם כבר חונים למטה,״ דיווחו לשי, והוא קם ממקומו ונעמד דרוך לצד המיטה וליטף את שערו של הבן. אלונה נשארה לשבת בצד השני. כאשר תיאמו איתו את הביקור עדכן אותה בזה ואמר שכדאי שתהיה שם, יהיה מוזר אם תיעדר. עכשיו הצטער על כך, כי נוכחותה עוררה בו עצבנות. ״אני צריך פיפי,״ אמר עומר והעוויה של חוסר נוחות על פניו. האחות אמרה שיעשה בחיתול שהלבישו לו. ״זה לא נוח לי, אני לא תינוק,״ עומר אמר, ״לא רוצה להיות רטוב,״ והאחות הבטיחה שיסירו ממנו את החיתול מיד אחרי שהאורחים ילכו. ״אני חייב להשתין,״ חזר עומר ואמר, ואלונה התערבה ואמרה בתקיפות לאחות: ״מה פתאום הלבשתם לו חיתול? קחו אותו מיד לשירותים.״ שי שתק. האחות הייתה נבוכה ויצאה לבקש עצה ממנהל המחלקה, והוא בא בחלוק לבן וניסה לשכנע את עומר להמתין עד אחרי הביקור. ״הוא לא ימתין,״ אלונה אמרה בקול רם, ומנהל המחלקה אמר: ״בסדר,״ והורה לקרוא לאח ולסניטר שיסחבו אותו על הידיים לחדר השירותים הצמוד. התהליך הזה היה לא פשוט, ובינתיים נכנס ראש צוות האבטחה ושאל אם הכול מוכן, כי הפמליה כבר עולה במעלית. שי השיב מזיע שזה ייקח עוד כמה דקות, וראש הצוות אמר במורת רוח שזה לא בסדר. אחר כך בא מנהל בית החולים, ושי שמע אותו נוזף מחוץ לדלת במנהל המחלקה וביקש להזדרז. האח הערבי קרא מתוך השירותים שיחכו רגע כי זה לא פשוט להשתין במצב שלו. שי הציץ מחוץ לחדר וראה את הפמליה והצלמים מחכים במסדרון ואת מנהל בית החולים מתרוצץ סביב האיש הגדול ורעייתו. הוא ראה בחטף שגם גולן נמצא ביניהם. </p>
			<p class="text">הפמליה התקדמה במסדרון שרוקנו לקראתם ושי התקרב לקבל את פניהם בפיק ברכיים ובחיוך נבוך. הם כמעט נכנסו לחדר כאשר האח והסניטר נשאו את עומר על כפיהם מחוץ לחדר השירותים, ומנהל בית החולים אמר בעצבנות שיניחו אותו כבר על המיטה. כשנכנסו המבקרים לחדר עוד לא הספיקו לארגן אותו בחזרה במיטה, והוא היה מוטל עליה ושני הגדמים של רגליו מונחים לפניו, אחד קטוע בירך והשני מתחת לברך. ראש הממשלה ניגש בחיוך רחב, מקרוב ראו את שכבת האיפור העבה על פניו, והושיט יד לעומר שהיה חלש מכדי להשיב לחיצה. ״איך אתה מרגיש?״ שאל ראש הממשלה, ועומר ענה: ״מאוד כואב,״ והביט בבהלה סביב בכל האנשים שנכנסו לחדר ובמצלמות שתקתקו, והוא מוטל לפניהם חשוף. אלונה ניסתה לכסות אותו והביטה לתוך עיניו של שי ואמרה לו בלחש: ״תסלק אותם מפה, זה לא טוב בשבילו.״ הרעיה נעמדה לצידה, מאופרת ושערה מסודר, ושאלה אם היא האימא, והמצלמות לא הפסיקו לתקתק. ״אני רוצה לומר משהו,״ הרעים קולו של ראש הממשלה, ״יש לנו כאן עסק עם שני גיבורים — אחד הוא לוחם אמיץ שהגן על המולדת, והשני הוא עיתונאי אמיץ, אבא שלו, שנלחם בגבורה למען האמת.״ שי עמד לידו מכווץ וגאה, אבל אז נשמעה יללה מפיו של עומר: ״אימא, כואב,״ ומנהל המחלקה הורה מיד לתת לו עוד מורפיום. הייתה בחדר המולה וטלפונים צלצלו והרעיה וראש הממשלה הצטלמו ופיזרו חיוכים סביב, ואז נעמדה אלונה מולם, שערה סתור, וקראה בקול רם: ״צאו מפה עכשיו בבקשה, מיד, קחו איתכם את המצלמות ואת הפמליה, תנו לילד שלי שקט.״ שי ניגש אליה וניסה להסות אותה וגם גולן הצטרף ואמר לה להיות בשקט, ואלונה התלהטה ואמרה בקול: ״אל תשתיקו אותי, אני רוצה שהם ילכו מכאן. כואב לו. די. מספיק הרסתם. הייתה מדינה טובה ועשיתם ממנה חרא.״ </p>
			<p class="text">הפמליה התחילה לנוע כגוש אחד לעבר הדלת. שי ראה את הגברת לוחשת בכעס על אוזנו של ראש הממשלה, והוא הנהן ועיניו התרוצצו ושפתו העליונה הבריקה מזיעה. מנהל בית החולים נחפז אחרי הפמליה כדי להתנצל על גסות הרוח, וגם שי מיהר אחריהם, אבל מאבטחים הדפו אותו לאחור. אחות ניגשה חרש לסדר את עומר במיטה. אלונה ישבה זקופה, והדופק הלם חזק בעורקיה. </p>
			<p class="text">״מה עשית?״ שאל שי כשחזר לחדר ונראה כמי שחרב עליו עולמו. </p>
			<p class="text">״שחררתי אותך,״ אלונה אמרה. ״היית עבד. חיפשת אדון. אבא שלי עבד במפעל ואף פעם לא הופיע בטלוויזיה. פעם אחת כתבו את השם שלו בעיתון כשתפס גנב. הוא גידל חמישה ילדים לתפארת. היה איש גאה. לא התכופף בפני אף אחד. אהב אותנו. תפסיק לחפש אדונים. פשוט תהיה אבא.״ </p>
			<p class="firstspace">״גמרת,״ כתב גולן לשי, ״מזה אין חזרה.״</p>
			<p class="firstspace">אחרי כמה חודשים של אשפוז ושיקום הגיע זמנו של עומר להשתחרר. שי בדק אם אפשר להרכיב בחדר המדרגות מתקן להעלאת כיסא גלגלים, אך התברר שזה יתפוס חלק ניכר מרוחבן והשכנים התנגדו. לכן התרוצץ בקדחתנות עד שמצא להם דירה בקומת קרקע, שהיה צריך להתאים במהירות למגורי נכה, ואת דירתם השכירו. הוא טיפל בעומר ורחץ אותו והעביר אותו אל כיסא הגלגלים ונשא אותו עד שיתרגל לחיות בלי רגליים. כמה פעמים בשבוע הסיע אותו לפיזיותרפיה ולשיקום ולביקורות רופאים ולטיפול נפשי. הוא נמצא בבית והקדיש לו את מלוא תשומת הלב, וגם בישל וכיבס ושטף כלים. כשרצה עומר לדבר, פתח אליו שי את ליבו וניסה בעדינות לייעץ ולנחם. מה שהחסיר בשנות ההתבגרות שלו, ניסה למלא עכשיו. אלונה חזרה לעבוד בגלריה. שערה הלבין לגמרי אבל קומתה נשארה זקופה, ובעיניו של שי יפתה עוד יותר. לפעמים כשהסיע את עומר ברחוב לטיול בכיסא הגלגלים נכנסו לבקר אצלה. כשראו שיש מבקר בגלריה צפו בה שניהם מרחוק מעבר לחלון הראווה. ג׳ני באה פעם בשבוע לנקות. הצבא הסכים לגייס את הבן שלה, חסרו לו חיילים עכשיו, והיא הראתה לשי תמונות שלו במדים. </p>
			<p class="firstspace">שי נעלם מהרשת. בתחילה עוד התפתה להיכנס לשם ועצביו גורו מדבר־מה שקרא ואצבעותיו התחילו לכתוב, ומיד הרחיק אותן מהמקלדת כאילו נכוו מכבשן. המלחמה נמשכה ואסונות חדשים ניתכו על הארץ מדי יום, אך בעיתון ביקשו ממנו שיחזור לכתוב ביקורות על תיאטרון ועל קונצרטים של מוזיקה קלסית. הדפיסו אותן בירכתי מדור התרבות, לצאת ידי חובה כלפי מעט הקוראים שעוד התעניינו בהן, ושילמו לו עבורן שכר זעום. על פוליטיקה חדל לכתוב. פניו היו שוב אלמוניות, ואיש לא ניגש אליו לשבח או לקלל. רק אחד הקופאים בסופרמרקט שאל אותו בכל פעם שעמד אצלו בתור מתי יחזור להופיע, ושי מלמל משהו והביט לצדדים וחייך במבוכה. </p>
			<p class="firstspace">אחותו התחתנה בקיץ עם הקשיש שלה. המסיבה נערכה במסעדה רומנית ותיקה שנסגרה לכבוד האירוע, בהשתתפות בני משפחה קרובים ומעט חברים. האורחים התקבצו סביב כיסא הגלגלים של עומר לדרוש בשלומו ולהודות לו על גבורתו. ״היא כבר לא צריכה לעבוד עכשיו, אנחנו סוגרים את החנות,״ אמרה לשי אימו כשישבו ליד השולחן. הוא הציע לה מיד שיחליף אותה, והבטיח שיש לו רעיונות איך לחדש את החנות ולהגדיל את ההכנסות. אימו נגסה בקבב האוורירי וצחקה ברוח טובה ואמרה: ״נעשית סוחר גדול. בסדר, תקבל הזדמנות.״</p>
			<p class="firstspace">שי הגיע לחנות בבוקר רכוב על אופניים. הוא הכניס פנימה את חבילות העיתונים וסידר אותן. לקוחה ראשונה נכנסה וקנתה כמה עטים זולים ומרקר צבעוני. אחר כך באו עוד כמה, והוא שירת אותם בסבלנות ובאדיבות. אחת מהן, אישה מבוגרת, שאלה לשלום אימו ואחותו, וסיפרה לשי שהיא אלמנת משורר שאת שמו זכר במעומעם. ״בטח, משורר חשוב,״ אמר, ושאל בנימוס אולי במקרה יש לה בבית ספרים שאין לה צורך בהם. הוא רצה להתחיל למכור ספרים משומשים, וכבר הציג על מדף בחנות מבחר צנוע. פעם קרא על עותק נדיר של <span class="bold">דון קיחוטה</span>, מאחת המהדורות הראשונות שנדפסו, שיורשים של זקן שנפטר מכרו בפרוטות לסוחר אלטע זאכען באיזו עיירה נידחת במקסיקו, ואחרי עוד כמה גלגולים נמכר בחמישים מיליון דולר במכירה פומבית בלונדון. אני לא אחמיץ הזדמנות כזו, אמר לעצמו. בצהריים סובב את השלט על הדלת — תכף אשוב. ליד החנות היה מזנון כריכים ותיק שהגיש בצהריים גם תבשילים צנועים, ושי הגיע אליו מוקדם כדי לתפוס מקום ישיבה. ״מה בא לך היום שייקה?״ שאלה בעלת המזנון, שירשה את המקום מהוריה, ״יש לי מרק טעים וקציצות ותבשיל אורז עם ירקות.״ שי אמר שתכף יצטרפו אליו עוד אנשים. הוא עצם את עיניו והרים את ראשו, ופניו גמעו מחומה של השמש. כשפקח אותן ראה את גוני ועומר מתקרבים מרחוק, היא הסיעה את כיסא הגלגלים על המדרכה בקצב נינוח. ״הנה הילדים שלי באים,״ אמר. עומר חנה מצידו האחד, ורגליו החסרות מכוסות בשמיכה, ומהצד השני ישבה גוני בשמלה צבעונית קלילה. ״מה אתם רוצים לאכול חמודים?״ שאלה בעלת המזנון, ושי ביקש שתפנק אותם בכל סוגי התבשילים שהכינה היום. הם אכלו בתיאבון וניגבו את הרוטב בלחם עד שלא נשאר בצלחות דבר. מבפנים נשמע שיר אהבה ישן באנגלית: ״עצום עיניך, תן לי את ידך, האם אתה מרגיש את ליבי פועם?״ שרה הסולנית, והוא זכר את פניה הצעירות והיפות בקליפ אבל שכח את שם הלהקה. ״מה חדש בחנות, אבא?״ שאלה גוני מתוך נימוס, ושי ענה שהוא מתקדם בפרויקט של הספרים המשומשים. ״רעיון פיצוץ, אבא,״ גוני אמרה, ״מיזם מטורף, נעשה מזה מיליונים,״ והצחיקה את עומר ואת עצמה. בעלת המזנון הגישה להם תה ופרוסות עוגה, והילדים שלו שתו ואכלו והמשיכו להתבדח על חשבונו והשמש האירה עליהם בנעימות. יותר טוב מזה לא יהיה, אמר לעצמו, וחייך אליהם באהבה. הוא כמעט האמין שמצא בתוכו שלווה. </p>
			<p class="firstspace">עומר ישב בכיסא הגלגלים ליד הדלת, מגולח ומסודר, וחיכה שאביו יסיע אותו לביקורת בבית החולים. שי לא מצא את צרור המפתחות שלו. חיפש במקום הקבוע בכניסה ובפינת העבודה ובחדר השינה ואפילו במזווה היכן שהניח מוצרי מזון שקנה, ואחר כך גם במקרר ובתוך הפח, וכשלא מצא התקשר לאלונה שכבר יצאה לעבודה ושאל אולי לקחה את הצרור בטעות. היא בדקה ולא מצאה ואמרה לו שהוא מדבר בתוקפנות. ״אנחנו מאחרים לתור של עומר,״ אמר, ״אני לא יוצא לבילוי במועדון לילה, ואם הצרור הלך לאיבוד, זה ממש אסון.״ </p>
			<p class="text">הרדיו טרטר ברקע דיבורים על המלחמה, פרשנות עוועים של גנרלים לשעבר שנקעה נפשו ממנה, והוא כיבה את המכשיר. גוני הסתובבה בבית ועזרה לו למצוא את המפתחות. הוא נכנס לחדר השינה וחיפש בין ערימות של בגדים לא מגוהצים, וכשיצא ממנו בעט מרוב תסכול בפוף מעור שקנו פעם בעיר העתיקה בעכו וקילל והרגיש שהוא מאבד את עשתונותיו. </p>
			<p class="text">״אבא, מה אתה עושה?״ שאלה גוני.</p>
			<p class="text">״יותר מדי דברים מונחים לי על הראש,״ הרים שי את קולו, זעק לעזרה. גוני שאלה מתי ראה את המפתחות בפעם האחרונה, והוא ניסה להיזכר בקורותיו אתמול. ״מה לבשת?״ גוני שאלה, שמרה על קור רוח, ״אולי הם נשארו באיזה כיס,״ והוא ניגש למקטורן שהיה תלוי על קולב בכניסה ובדק בכיסיו ומצא את הצרור. הוקל לו מאוד. </p>
			<p class="text">״סליחה שהתעצבנתי,״ דחק חיוך לעבר עומר, ״בוא נלך.״ אחרי מה שעבר הוא יותר רגוע ממך, אמר לעצמו. במקום להיות עבורו סלע אתה מתפרק בקלות כמו חצץ במדרון. </p>
			<p class="firstspace">שוב התקרב יום בחירות, ובעיתון נזכרו במנהג לשלוח את שי לסקר את הלכי הרוח בשוק. ״זו מסורת יפה,״ שכנע עורך ותיק את עמיתיו הצעירים, ״ובדרך כלל הוא מצליח לחזות את התוצאה.״ שי הסכים. הוא שוחח עם כמה מבעלי הדוכנים שהכיר שנים רבות — מוכר הפיתות, בעל דוכן צמחי התבלין, מוכר הגבינות, בעלים של כמה דוכני פירות וירקות, וגם החליף מילים עם קונים שמיששו את הסחורה, וניסה להבין את הלכי הרוח. </p>
			<p class="text">הכתבה שלו פורסמה שבוע ימים לפני הבחירות ונכתבה, כרגיל, בסגנון זורם ומעט הומוריסטי. הוא חזה ששר המשטרה יתחזק עוד יותר בדרך לפסגה. לשם מכוון אותנו הגורל, שי חשב, וראה לנגד עיניו ערפל סמיך שדמויות קלושות חסרות פנים מתהלכות בו אנה ואנה ללא כיוון. את זה לא כתב. מאוחר מדי, אמר לעצמו. האפלה לא תתפוגג. אף מילה שתכתוב לא תוסיף טיפה של אור. נותר לך רק לנסות לשרוד. </p>
			<p class="text">מיד אחרי שהתפרסמה הכתבה פנתה אליו תחקירנית צעירה מאחד הערוצים ושאלה אם יסכים להשתתף בחדשות הלילה באייטם לקראת הבחירות. הכתבה על השוק מצאה חן בעיניה, ואת ההיסטוריה שלו לא הכירה בכלל. שי חשב רגע, ליבו פעם בחוזקה, אבל לא היה מזה מנוס. בטח שכן. כן. ״בשמחה,״ כתב לה. </p>
			<p class="firstspace">גם השר התקשר לברך אותו על הכתבה. ״התגעגעתי אליך,״ אמר, ושי הודה לו כמו לחבר ותיק. ״צדקת,״ אמר לו השר, ״אנחנו בדרך למעלה. וכשאגיע לפסגה בעזרת השם, אזכור את מי שעזר לי בדרך. אצלי לא יסלקו אותך מאף תוכנית. אתה תעזור לי לנקות את הארץ ותקבל את הכבוד שמגיע לך. אני אוהב אנשים כמוך.״ </p>
			<p class="firstspace">בערב ראתה אלונה שהוא מפשפש בארון למצוא בגדים. ״לאן אתה הולך?״ שאלה, והוא השיב לה בהיסוס שהזמינו אותו לטלוויזיה. אלונה צחקה ואמרה: ״אתה ממש נחום תקום, לא ייאומן,״ ובכל זאת עזרה לו למצוא חולצה יפה ומקטורן. עברו עליו שעתיים של דאגה כי לא הודיעו לו מתי תגיע המונית והתחקירנית לא הייתה זמינה, וכבר חשב שיבריזו לו. אבל בשעה עשר וחצי כתבה לו עוזרת ההפקה שהמונית תהיה אצלו בעוד רגע. ״בהצלחה,״ אלונה אמרה לו וניקתה במחי יד פירור מכתפו. ״בהצלחה אבא,״ קראה אליו גוני מהמטבח. הוא דפק בדלת ונכנס לחדר של עומר שישב מול המחשב. הכול חזר להיות בערך כמו לפני שנסע לאמריקה, רק שבאמצע הייתה מלחמה והוא איבד את רגליו. שי התקרב אליו וליטף את שערו. ״אני הולך לטלוויזיה,״ אמר ועומר השיב: ״טוב, אבא, אם אתה מוכרח.״ </p>
			<p class="firstspace">כמה דקות לפני חצות ישב שי תמוז מאופר ודרוך ליד שולחן הפאנל, והמחשבות היו מסודרות בראשו כמו במחסנית. הוא הרגיש שם במקומו, רצוי, מוגן מפני האימה שבחוץ. לשונו לחלחה את שפתיו. ארבע, שלוש, שתיים, אחת, אנחנו באוויר, קרא הבמאי. שי חייך. הוא שמע מנגינה רחוקה של לונה פארק, והגלגל הענק התחיל שוב להסתובב.</p>
		</div>


			
ספר מודפס
מחיר מוצר 75.20 ₪ מחיר רגיל 84.60 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
מועדון: 70.49 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 37.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
לפי נושאים
רומן חברתי בדידות נישואים ויחסי זוגות ספרים על כתיבה עיתונאים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
רומן חברתי בדידות נישואים ויחסי זוגות ספרים על כתיבה עיתונאים
ביקורות