פרשת אלסקה סנדרס

ז’ואל דיקר
אפריל 1999 . רצח מכה בתדהמה את העיירה השלֵווה מאונט פלזנט
שבניו המפשייר. גופתה של צעירה יפיפייה, אלסקה סנדרס, נמצאה
מוטלת על שפת אגם. המשטרה פותחת בחקירה, משיגה הודאות
מהאשם ומשותפו, וסוגרת במהרה את התיק. חולפות עוד אחת־עשרה
שנים והפרשה נפתחת מחדש. סמל פֶּרי גַהַלוֹוּד, איש משטרת המדינה
של ניו המפשייר, שהיה משוכנע כי פיצח את תיק הפשע הגדול של
התקופה, מקבל מכתב אנונימי מטריד. הייתכן שניהל את החקירה
הישנה במסלול שגוי?
ידידו של פרי, מרקוס גולדמן, מחבר הספר האמת על פרשת הארי קברט
שנכתב בהשראת ניסיונם המשותף וזכה להצלחה אדירה, נחלץ לסייע
לסמל גהלווד בחקירה. אלא שבכל פעם שנדמה שהשניים מתקרבים
לפתרון התעלומה, מתגלים פרטים נוספים שממשיכים לסבך את
הפרשה ולשמור את המתח אצל הקוראים עד לפיצוח המפתיע שמגיע
בסופו של הספר המהנה הזה
שם: פרשת אלסקה סנדרס
מחבר/ת: ז’ואל דיקר
שפה: עברית
תחום: מתח
תת תחום: מתח
מק״ט: 600007756
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 49.00
🏖 1 מושלם לחופשה
קרא פרק ראשון
				
<div class="_idGenStoryDirection-1 _idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
<p class="עימוד_text-rats-no">שלג אביבי ירד על ההאנגרים הענקיים שעל שפת סנט לורן, המבנים שבהם שכנו אולפני הקולנוע. כאן הוסרט זה כמה חודשים העיבוד הקולנועי של ספרי הראשון 'ג' כמו גולדשטיין'.</p>
<p class="עימוד_coteret-sfarot-new"><span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-6">1</span></p>
<p class="עימוד_chapter-new"><span class="סטיילים-לעברית_בולד _idGenCharOverride-3">אחרי פרשת הארי קברט</span></p>
<p class="עימוד_date-under-new">מונטריאול, קוויבק.5 באפריל 2010.</p>
<p class="עימוד_text-rats-no">רצה המקרה, ותחילת הצילומים חלה בדיוק ביום שבו הופיע 'האמת על פרשת הארי קברט'. הסרט, שנישא על גלי ההצלחה שלי בחנויות הספרים, עורר כבר עכשיו התלהבות נרחבת, והצילומים הראשונים הקימו רעש גדול בהוליווד.</p>
<p class="עימוד_text-rats">בחוץ סחררה רוח קרה את פתותי השלג, אבל בתוך האולפנים היה אפשר לחשוב שזה שיא הקיץ: בתוך תפאורה של רחוב סואן, שדמיונה למציאות היה מדהים, האירו ספּוֹטים רבי־עוצמה על השחקנים והניצבים, שנראו כאילו ספגו מכת שמש יוקדת. זו הייתה אחת הסצנות החביבות עליי בספר: על מרפסת של בית קפה, בתוך המון עוברים ושבים, שני הגיבורים, מארק ואליסיה, נפגשים סוף־סוף אחרי שהקשר ביניהם אבד למשך שנים. הם לא צריכים לדבר, די במבטיהם כדי להשלים את הזמן שבזבזו זה בלי זה.</p>
<p class="עימוד_text-rats">ישבתי מאחורי מסכי הבקרה ופיקחתי על צילום הסצנה. "קאט!" קרא פתאום הבמאי וקטע את רגע החסד הזה. "הפעם יצא טוב." לצידו היה העוזר הראשי שחזר כהד על ההוראה בקשר: "הפעם יצא טוב. גמרנו להיום."</p>
<p class="עימוד_text-rats">מייד הפך אתר הצילומים לקן נמלים: הטכנאים ארזו מחדש את הציוד שלהם בעוד השחקנים שבים לתאיהם הנוחים, למגינת ליבם של הניצבים שהיו רוצים להחליף איתם איזו מילה, להצטלם איתם או לקבל חתימה.</p>
<p class="עימוד_text-rats">אני הסתובבתי ברחבי הסֶט. הרחוב, המדרכות, פנסי החוצות, חלונות הראווה: הכול נראה כה מציאותי. נכנסתי לבית הקפה, מלא הערצה להקפדה על הפרטים הקטנים. הייתה לי הרגשה שאני מטייל בתוך הרומן שלי. התגנבתי אל מאחורי הדלפק העמוס כריכים ומאפים: כל מה שעשוי להיראות על המסך חייב להיראות אמיתי.</p>
<p class="עימוד_text-rats">ההתבוננות שלי לא נמשכה הרבה. קול עקר אותי ממחשבותיי:</p>
<p class="עימוד_text-rats">"אתה ממַלצר, גולדמן?"</p>
<p class="עימוד_text-rats">זה היה רוֹי בּרנאסקי, המנכ"ל האגדי של 'שְמיד והַנסון', בית ההוצאה שפרסם את ספריי. הוא הגיע מניו יורק באותו בוקר, בלי להודיע מראש.</p>
<p class="עימוד_text-rats">"קפה, רוי?" הצעתי ולקחתי ספל ריק.</p>
<p class="עימוד_text-rats">"אני מעדיף אחד מהכריכים האלה, אני מת מרעב."</p>
<p class="עימוד_text-rats">לא ידעתי אם המוצרים אכילים, אבל בלי לשאול יותר מדי שאלות הושטתי לרוי כריך משולב הודו־גבינה.</p>
<p class="עימוד_text-rats">"אתה יודע משהו, גולדמן?" אמר לי רוי אחרי שנגס ברעבתנות בפרוסות העבות, "הסרט הזה יהיה הצלחה אדירה! ואגב, כבר תכננו מהדורה מיוחדת של 'ג' כמו גולדשטיין', זה יהיה היסטרי!"</p>
<p class="עימוד_text-rats">אלה מכם שקראו את 'האמת על פרשת הארי קברט' יודעים הכול על יחסיי האמביוולנטיים עם רוי בּרנאסקי. לאחרים מספיק לדעת שדרגות הקִרבה בינו ובין הסופרים שלו משתנות על פי גודל הסכומים שהוא מפיק מהם. במקרה שלי, שנתיים קודם היה בּרנאסקי מוכן להוקיע אותי אל עמוד הקלון מפני שאיחרתי במסירת הרומן שלי, אבל מכירות השיא של 'האמת על פרשת הארי קברט' העניקו לי מאז מקום של כבוד בפנתיאון האווזות המטילות לו ביצי זהב.</p>
<p class="עימוד_text-rats">"אתה צריך להיות בעננים, גולדמן," המשיך בּרנאסקי, ונראה שאינו מרגיש שהוא מעיק עליי. "הצלחת הספר, ועכשיו הסרט... אתה זוכר לפני שנתיים, כשעשיתי מאמצים אדירים שקָסָנדרָה פּוֹלוֹק תגלם את אליסיה ואתה באת אליי בטענות ומענות? אז הנה, תראה איך זה הוכיח את עצמו! כל העולם מסכים שהיא מדהימה!"</p>
<p class="עימוד_text-rats">"את זה אני ממש לא שוכח, רוי. ניסית להוכיח לכל העולם שמתנהל בינינו איזה סיפור."</p>
<p class="עימוד_text-rats">"ותראה את התוצאה! לי תמיד יש אינטואיציות טובות, גולדמן! בגלל זה אני הבוס הגדול! ואגב, באתי הנה כדי לדבר איתך על נושא חשוב מאוד."</p>
<p class="עימוד_text-rats">ברגע שראיתי אותו נוחת על הסט, בלי הודעה מראש, ידעתי שהוא לא בא למונטריאול בלי סיבה טובה.</p>
<p class="עימוד_text-rats">"במה מדובר?" שאלתי.</p>
<p class="עימוד_text-rats">"זו בשורה שתשמח אותך, גולדמן. רציתי להודיע לך אותה פנים אל פנים."</p>
<p class="עימוד_text-rats">בּרנאסקי הלך סחור־סחור: זה לא סימן טוב.</p>
<p class="עימוד_text-rats">"דבּר ישר ולעניין, רוי."</p>
<p class="עימוד_text-rats">הוא פתח ואמר:</p>
<p class="עימוד_text-rats">"אנחנו עומדים לחתום עם 'מטרו־גולדווין־מאיֶיר' חוזה על עיבוד קולנועי ל'האמת על פרשת הארי קברט'! זה יהיה אדיר! כל כך אדיר, שהם רוצים לחתום מהר על זיכרון דברים."</p>
<p class="עימוד_text-rats">"אני לא חושב שאני רוצה לעשות מזה סרט," עניתי בנימה צוננת מאוד.</p>
<p class="עימוד_text-rats">"חכה שתראה את החוזה, גולדמן. מייד עם החתימה תקבל שני מיליון דולר! אתה מקשקש את השם שלך בתחתית עמוד ו־בום! שני מיליון דולר נופלים ישר לתוך חשבון הבנק שלך. וזה עוד בלי להזכיר את האחוזים שתקבל מהרווחים על הסרט וכל השאר!"</p>
<p class="עימוד_text-rats">לא היה לי שום חשק להתווכח.</p>
<p class="עימוד_text-rats">"דבּר עם הסוכן שלי או עם עורך הדין שלי," הצעתי כדי לסיים את השיחה, אך תשובתי הרתיחה ממש את בּרנאסקי.</p>
<p class="עימוד_text-rats">"אם דעתו של הסוכן המחורבן שלך הייתה מעניינת אותי, גולדמן, לא הייתי בא עד כאן!"</p>
<p class="עימוד_text-rats">"זה לא היה יכול לחכות עד שאחזור לניו יורק?" </p>
<p class="עימוד_text-rats">"עד שאתה תחזור לניו יורק? אתה יותר נורא מרוח, גולדמן: אתה כל הזמן זז!"</p>
<p class="עימוד_text-rats">"הארי לא היה רוצה סרט," אמרתי והחמצתי פנים.</p>
<p class="עימוד_text-rats">"הארי?!" השתנק בּרנאסקי. "הארי קבּרט?"</p>
<p class="עימוד_text-rats">"כן, הארי קבּרט. ובזה מסתיים הוויכוח: אני לא רוצה סרט כי אני לא רוצה לצלול לתוך זה שוב. אני רוצה לשכוח את הפרשה הזאת. רוצה להפוך דף."</p>
<p class="עימוד_text-rats">"נו נו, תקשיבו לתינוק הזה שמייבב!" התרגז בּרנאסקי, שלא סבל עימותים. "מושיטים לו תרווד של קוויאר, אבל בייבי־גולדמן עושה הצגות ולא רוצה לפתוח את הפה!"</p>
<p class="עימוד_text-rats">שמעתי מספיק. בּרנאסקי הצטער על שדחק בי, וניסה להחזיר את הגלגל לאחור. בקול מתוק מדבש אמר לי:</p>
<p class="עימוד_text-rats">"תן לי להסביר לך את הפרויקט, מרקוס הקטן שלי. תראה שתשנה את דעתך."</p>
<p class="עימוד_text-rats">"קודם כול אני רוצה לשאוף קצת אוויר."</p>
<p class="עימוד_text-rats">"בוא נאכל יחד הערב! הזמנתי מקום במסעדה בחלק העתיק של מונטריאול. שעה שמונה, נגיד?"</p>
<p class="עימוד_text-rats">"יש לי פגישה הערב, רוי. נדבר כבר בניו יורק."</p>
<p class="עימוד_text-rats">השארתי אותו תקוע שם, עם הסנדוויץ' לכאורה שלו ביד, עזבתי את הסט והלכתי לכניסה הראשית של האולפן. ממש לפני דלתות הכנף הגדולות היה דוכן הסעדה. כל יום אחרי הצילומים הייתי עוצר שם לשתות קפה. תמיד אותה מגישה: עוד לפני שהספקתי להגיד מילה, היא הושיטה לי כוס נייר מלאה קפה. חייכתי בתודה. היא חייכה אליי חזרה. אנשים מרבים לחייך אליי, אבל אני כבר לא יודע אם הם מחייכים אליי כאל סתם אדם שראו או כאל סופר שקראו. בדיוק אז שלפה הצעירה מתחת לדלפק שלה עותק של 'האמת על פרשת הארי קברט'.</p>
<p class="עימוד_text-rats">"גמרתי אותו אתמול בערב," אמרה לי. "הספר הזה, אי אפשר להניח אותו מהיד! אתה מוכן אולי לחתום לי עליו?"</p>
<p class="עימוד_text-rats">"בשמחה. מה שמך הפרטי?"</p>
<p class="עימוד_text-rats">"דֶבּרה."</p>
<p class="עימוד_text-rats">דברה, כמובן. היא כבר אמרה לי את זה עשר פעמים.</p>
<p class="עימוד_text-rats">הוצאתי מכיסי עט וכתבתי בעמוד השער את המשפט הקבוע שמשמש אותי להקדשות:</p>
<p></p>
<p class="עימוד_letter-muhnas"><span class="סטיילים-לעברית_בולד _idGenCharOverride-2">לדבּרה</span></p>
<p class="עימוד_letter-muhnas"><span class="סטיילים-לעברית_בולד _idGenCharOverride-2">שיודעת מעכשיו את כל</span><span class="סטיילים-לעברית_בולד _idGenCharOverride-2"> האמת</span></p>
<p class="עימוד_letter-muhnas"><span class="סטיילים-לעברית_בולד _idGenCharOverride-2">על פרשת הארי קברט.</span></p>
<p class="עימוד_letter-muhnas"><span class="סטיילים-לעברית_בולד _idGenCharOverride-2">מרקוס גולדמן</span></p>
<p></p>
<p class="עימוד_text-rats-no">"יום טוב, דבּרה," אמרתי והחזרתי לה את העותק שלה.</p>
<p class="עימוד_text-rats">"יום טוב, מרקוס. להתראות מחר!"</p>
<p class="עימוד_text-rats">"אני נוסע לניו יורק מחר. חוזר הנה עוד שבוע."</p>
<p class="עימוד_text-rats">"אז להתראות בקרוב."</p>
<p class="עימוד_text-rats">כשהתחלתי להתרחק, היא עצרה אותי:</p>
<p class="עימוד_text-rats">"ראית אותו שוב?" שאלה אותי.</p>
<p class="עימוד_text-rats">"את מי?"</p>
<p class="עימוד_text-rats">"את הארי קברט."</p>
<p class="עימוד_text-rats">"לא, לא שמעתי עליו שום דבר מאז."</p>
<p class="עימוד_text-rats">עברתי על פני דלת האולפנים ונכנסתי במהירות לתוך המכונית שחיכתה לי. <span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-7">ראית </span><span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-7">שוב את הארי קברט</span>? מאז יצא הספר לאור לא הפסיקו לשאול אותי בעניין הזה. ובכל פעם השתדלתי לענות כאילו השאלה לא מזיזה לי. כאילו לא חשבתי עליה כל יום. איפה הארי? מה קרה לו?</p>
<p class="עימוד_text-rats">המכונית נסעה לאורך הסנט לורן ואז עלתה לכיוון מרכז העיר של מונטריאול. יכולתי כבר לראות את גורדי השחקים מסתמנים מולי. אהבתי את העיר הזאת. הרגשתי בה טוב. אולי מפני שחיכו לי שם. זה כמה חודשים הייתה סוף־סוף אישה בחיי.</p>
<p class="עימוד_text-rats">במונטריאול התאכסנתי בריץ קרלטון, תמיד באותה סוויטה שבקומה האחרונה. רק נכנסתי בדלתות המלון וכבר עצרה אותי פקידת הקבלה והודיעה לי שמחכים לי בבר. חייכתי: היא הגיעה.</p>
<p class="עימוד_text-rats">מצאתי אותה יושבת בשולחן צדדי, ליד האח, לוגמת בהנאה מוֹֹסקוֹ מיוּל, לבושה עדיין במדי הטייסת שלה. כשהבחינה בי אורו פניה. היא נישקה אותי, אני חיבקתי אותה. ככל שאני רואה אותה יותר כך היא מוצאת חן בעיניי יותר.</p>
<p class="עימוד_text-rats">רייגן הייתה בת שלושים, כמוני. היא הייתה קברניטה באֵייר קנדה. הקשר בינינו נמשך כבר יותר משלושה חודשים. לצידה נראו חיי מלאים יותר, מושלמים יותר. ההרגשה הזאת רק התחזקה לאור העובדה שלפני כן התקשיתי מאוד לפגוש מישהי שתמצא באמת חן בעיניי.</p>
<p class="עימוד_text-rats">מערכת היחסים הרצינית האחרונה שחוויתי לפניה התנהלה חמש שנים קודם לכן – עם אישה ששמה אֶמה מתיוס – ונמשכה חודשים אחדים בלבד. לכן הבטחתי לעצמי, כשגמרתי לכתוב את 'האמת על פרשת הארי קברט', להתמסר לחיי האהבה שלי. הגדלתי אפוא את מספר ההרפתקאות, אבל לא נחלתי הצלחה רבה. אולי מפני שפעלתי מתוך לחץ רב מדי. כל אחת מפגישותיי התפתחה במהירות למעין ראיון עבודה: הייתי סוקר את זו שמדברת אליי כמה דקות בקושי, שואל את עצמי אם היא יכולה להיות בת זוג טובה לי ואם טובה לילדיי. ורגע לאחר מכן הייתה אימי מגיחה פתאום מעומק התודעה שלי, כאורחת לא קרואה. היא הייתה תופסת כיסא ריק, מתיישבת לצד האומללה ומתחילה למצוא בה המון חסרונות. ואימי – או ליתר דיוק דמות הרפאים שלה – הייתה תופסת פיקוד על הפגישה. חוזרת שוב ושוב על משפט נדוש שהיה חביב עליה במיוחד ומסננת לעברי: <span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-7">מַרקי, אתה חושב שזאת "הנכונה</span><span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-7">"?</span> כאילו הבחורה ואני צריכים להתחייב עכשיו לכל החיים, אף על פי שבתוך תוכנו לא ידענו אפילו אם נשרוד עד הערב. ומאחר שאימי צפתה לי עתיד מזהיר, היא הייתה מוסיפה: "נו באמת, מרקי, אתה מתאר לך את עצמך בבית הלבן, בטקס הענקת מדליית החירות, כשהבחורה הזאת תלויה על זרועך?" המשפט האחרון הזה בוטא בדרך כלל בבוז, כאילו נועד לשכנע אותי לוותר. ואני הייתי מוותר. כך קרה שאימי המסכנה רק האריכה, בבלי דעת, את רווקותי. עד שפגשתי את רייגן, וגם זה בזכותה.</p>
<p class="star">*</p>
<p class="עימוד_text-rats-no"><span class="סטיילים-לעברית_בולד _idGenCharOverride-2">שלושה חודשים קודם לכן.</span></p>
<p class="עימוד_text-rats-no"><span class="סטיילים-לעברית_בולד _idGenCharOverride-2">31 בדצמבר 2009.</span></p>
<p class="עימוד_text-rats-no">כמו בכל לילות הסילבסטר, נסעתי גם הפעם למוֹנטקלֵייר שבניו ג'רזי, לבקר את ההורים שלי. שתינו קפה בסלון, ואימי אמרה את המשפט האידיוטי שהייתה אומרת לפעמים ושעצבן אותי נורא:</p>
<p class="עימוד_text-rats">"מה אפשר לאחל לך לשנה החדשה, יקירי? הרי יש לך כבר הכול."</p>
<p class="עימוד_text-rats">"שאמצא חבר ישן שאבד," עניתי, כעוס מאוד. </p>
<p class="עימוד_text-rats">"מישהו מהחברים שלך מת?" נדאגה אימי, שלא הבינה את הרמז.</p>
<p class="עימוד_text-rats">"אני מדבר על הארי קברט," הסברתי. "הייתי רוצה לראות אותו שוב. לדעת מה נהיה ממנו."</p>
<p class="עימוד_text-rats">"לעזאזל עם הארי קברט הזה! הוא הביא עליך רק צרות! חברים אמיתיים לא מביאים צרות."</p>
<p class="עימוד_text-rats">"הוא הפך אותי לסופר. אני חייב לו הכול."</p>
<p class="עימוד_text-rats">"אתה לא חייב שום דבר לאף אחד, חוץ מלאימא שלך, שלה אתה חייב את החיים! מרקי, אתה לא צריך חברים, אתה צריך חבֵרה! למה אין לך חברה? אתה לא רוצה להביא לי נכדים?"</p>
<p class="עימוד_text-rats">"קשה לפגוש מישהי, אימא."</p>
<p class="עימוד_text-rats">אימי השתדלה לאמץ נימה מרוככת:</p>
<p class="עימוד_text-rats">"מרקי יקירי, אני חושבת שאתה לא עושה מספיק מאמצים למצוא מישהי. אתה לא יוצא מספיק. אני יודעת שלפעמים אתה מבלה שעות בלהסתכל באלבום תמונות שלך ושל הארי קברט."</p>
<p class="עימוד_text-rats">"איך את יודעת?" שאלתי בהפתעה.</p>
<p class="עימוד_text-rats">"העוזרת שלך אמרה לי."</p>
<p class="עימוד_text-rats">"ממתי את מדברת עם העוזרת שלי?"</p>
<p class="עימוד_text-rats">"מאז שאתה כבר לא מספר לי כלום!"</p>
<p class="עימוד_text-rats">באותו רגע נח מבטי על תצלום ממוסגר שבו נראו דודי סול, דודתי אניטה ובני הדודים שלי ווּדי והילל, בפלורידה.</p>
<p class="עימוד_text-rats">"אתה יודע, אם דוד שלך סול..." מלמלה אימי.</p>
<p class="עימוד_text-rats">"בואי לא נדבר על זה, אימא. בבקשה ממך!"</p>
<p class="עימוד_text-rats">"אני רק רוצה שתהיה מאושר, מרקי. אין שום סיבה שלא תהיה."</p>
<p class="עימוד_text-rats">התחשק לי להסתלק. קמתי ולקחתי את המעיל שלי.</p>
<p class="עימוד_text-rats">"מה אתה עושה הערב, מרקי?" שאלה אימי.</p>
<p class="עימוד_text-rats">"אני יוצא עם חברים," שיקרתי כדי להרגיע אותה.</p>
<p class="עימוד_text-rats">נישקתי אותה, נישקתי את אבי, והסתלקתי. </p>
<p class="עימוד_text-rats">אימא שלי צדקה: שמרתי אצלי אלבום שבו שקעתי בכל פעם שהתגעגעתי. וכשחזרתי לניו יורק, זה בדיוק מה שעשיתי. מזגתי לי כוס ויסקי ודפדפתי באלבום. הפעם האחרונה שראיתי את הארי הייתה בדיוק שנה אחת קודם, ערב אחד בדצמבר 2008, כשנחת אצלי לפגישתנו האחרונה פנים אל פנים. מאז לא קיבלתי ממנו שום אות חיים. כלום. כשרציתי לטהר את שמו מאשמת הרצח שטפלו עליו ולהציל את כבודו, איבדתי אותו. הוא חסר לי מאוד.</p>
<p class="עימוד_text-rats">ניסיתי כמובן לעלות על עקבותיו, אך לשווא. חזרתי שוב ושוב לאוֹרוֹרָה שבניו המפשייר, שם חי בשלושים השנים האחרונות. שוטטתי שעות בעיירה הזאת, שעות מול ביתו שבגוּז קוֹב. בכל מזג אוויר, בכל שעה. כדי למצוא אותו. כדי שאוכל לתקן הכול. אבל הארי מעולם לא הופיע שוב.</p>
<p class="עימוד_text-rats">הייתי שקוע אפוא באלבום שלי והעליתי שוב ושוב את הזיכרונות של מה שהיינו, הוא ואני, ופתאום צלצל הטלפון הקווי שלי. לרגע חשבתי שזה הוא. מיהרתי לענות. זאת הייתה אימא שלי.</p>
<p class="עימוד_text-rats">"למה אתה עונה, מרקי?" נזפה בי.</p>
<p class="עימוד_text-rats">"כי טלפנת אליי, אימא."</p>
<p class="עימוד_text-rats">"מרקי, ליל סילבסטר עכשיו, שנה חדשה! אמרת לי שאתה הולך לחברים! אל תגיד לי עכשיו שאתה לבד בבית ומסתכל עוד פעם בתמונות הארורות האלה! אני אבקש מהעוזרת שלך לשרוף אותן."</p>
<p class="עימוד_text-rats">"אני אפטר אותה, אימא. בגללך אישה מסורה איבדה ברגע זה את העבודה שלה. את מרוצה?"</p>
<p class="עימוד_text-rats">"צא מהבית שלך, מרקי! אני זוכרת שכשהיית עדיין בתיכון, הלכת לכיכר טיימס לחגיגות של השנה החדשה. טלפן לידידים וצא! זו פקודה! אסור להפר פקודה של אימא!"</p>
<p class="עימוד_text-rats">כך קרה שהלכתי לכיכר טיימס, לבד, כי בעצם לא היו לי שום חברים שאני יכול לצלצל אליהם בניו יורק. כשהגעתי לשולי הכיכר שמאות אלפי אנשים פלשו אליה, הרגשתי טוב. נרגעתי. הנחתי לעצמי להיסחף בגאות האנושית. ובדיוק ברגע הזה נתקלתי בבחורה ששתתה בקבוק שמפניה. היא חייכה אליי. היא מצאה חן בעיניי מייד.</p>
<p class="עימוד_text-rats">כשהשעון צלצל חצות נישקתי אותה.</p>
<p class="עימוד_text-rats">הנה, כך נכנסה רייגן לחיי.</p>
<p class="star">*</p>
<p class="עימוד_text-rats-no">אחרי פגישתנו באה רייגן לבקר אותי כמה פעמים בניו יורק, וכשהייתי מגיע לצילומים, היינו נפגשים במונטריאול. האמת היא שאחרי שלושה חודשים של קשר, כמעט לא הכרנו זה את זה עדיין. היינו מתכננים את פגישותינו למרווחים שבין שתי טיסות או שני ימי צילום. אבל בערב הזה של אפריל, בבר של הריץ במונטריאול, הרגשתי כלפיה משהו חזק. וכשדיברנו, אני כבר לא ממש זוכר על מה, שמתי לב שהיא עוברת בהצטיינות את מבחן האימא שלי: דמיינתי לי אותה במצבי חיים שונים, ובכל אחד מהם היא נראתה מצוין לצידי. </p>
<p class="עימוד_text-rats">רייגן הייתה משובצת לשעה שבע בבוקר המחרת, לטיסה לניו יורק, לנמל התעופה קנדי. כשהצעתי לה לצאת לארוחת ערב, היא הציעה להישאר במלון דווקא.</p>
<p class="עימוד_text-rats">"המסעדה במלון טובה מאוד," אמרתי.</p>
<p class="עימוד_text-rats">"החדר שלך עוד יותר טוב," היא חייכה.</p>
<p class="עימוד_text-rats">הסתגרנו בסוויטה שלי לכל הערב. רבצנו המון זמן באמבט הענקי, והתפעלנו, דרך החלון המקושת ובחסות האמבט הלוהט והמקציף שלנו, מהשלג שהמשיך לרדת על מונטריאול. אחר כך הזמנו לעצמנו ארוחה בשירות החדרים. הכול נראה כל כך קל, הדברים זרמו בינינו. הצטערתי רק שאני לא יכול לבלות יותר זמן עם רייגן. והסיבה: המרחק הגיאוגרפי (אני גרתי בניו יורק והיא, במרחק שעה מדרום למונטריאול, בעיירה קטנה שאפילו לא ביקרתי בה עד אז), אבל בעיקר לוחות הזמנים המכבידים שלה כטייסת, שתבעו את כל זמנה. ואגב, הפגישה שלנו באותו ערב לא חרגה מהכלל הזה: גם בפעם הזאת היה הלילה קצר. בשעה חמש בבוקר, בעוד המלון שקוע בשינה, השלמנו את ההכנות שלנו, רייגן ואני. הסתכלתי עליה דרך הדלת של חדר האמבטיה. לבושה במכנסי המדים שלה אך עדיין בחזייה, היא התאפרה תוך כדי שתיית הקפה. שנינו נסענו לניו יורק, אך בנפרד. היא בדרך האוויר, אני בכביש מפני שהגעתי למונטריאול במכונית. הסעתי אותה לנמל התעופה טרוּדוֹ. ברגע שנעצרתי בפתח הטרמינל שאלה אותי רייגן: "למה בעצם לא באת בטיסה, מרקוס?"</p>
<p class="עימוד_text-rats">היססתי רגע: לא יכולתי לתת לה הסבר ראוי שיצדיק את הבחירה שלי.</p>
<p class="עימוד_text-rats">"אני אוהב את הכבישים שבין ניו יורק למונטריאול," שיקרתי.</p>
<p class="עימוד_text-rats">ההסבר הזה סיפק אותה רק חלקית:</p>
<p class="עימוד_text-rats">"תבטיח לי שאתה לא פוחד מטיסות."</p>
<p class="עימוד_text-rats">"בטח שלא."</p>
<p class="עימוד_text-rats">היא נישקה אותי וזיכתה אותי ב"אני אוהבת אותך בכל זאת".</p>
<p class="עימוד_text-rats">שאלתי:</p>
<p class="עימוד_text-rats">"מתי אני רואה אותך שוב?"</p>
<p class="עימוד_text-rats">"מתי אתה חוזר למונטריאול?"</p>
<p class="עימוד_text-rats">"ב־12 באפריל."</p>
<p class="עימוד_text-rats">היא בדקה ביומן שלה:</p>
<p class="עימוד_text-rats">"אני אהיה בשיקגו באותו לילה, ואחר כך יש לי שבוע של הלוך־חזור לטורונטו."</p>
<p class="עימוד_text-rats">היא הבחינה בפרצוף המאוכזב שלי:</p>
<p class="עימוד_text-rats">"אחר כך יש לי שבוע חופש. אני מבטיחה לך שאז יהיה לנו זמן יחד. נסתגר בחדר שלך במלון ולא נזוז."</p>
<p class="עימוד_text-rats">"אולי ניסע לכמה ימים?" הצעתי. "לא לניו יורק ולא למונטריאול. רק את ואני באיזשהו מקום."</p>
<p class="עימוד_text-rats">היא הנהנה בהסכמה מלאה והעניקה לי את החיוך הכי יפה שלה.</p>
<p class="עימוד_text-rats">"ממש מוצא חן בעיניי," מלמלה, כאילו זה סוד שאפשר לגלות רק חלקית.</p>
<p class="עימוד_text-rats">היא נישקה אותי ארוכות, ואז קמה ממושב הנוסע והשאירה אותי לטפח המון תקוות על מה שנוכל לעשות יחד. ראיתי אותה נעלמת בבניין נמל התעופה והחלטתי לנקוט יוזמה ולארגן לנו גיחה רומנטית לאיי הבהאמה, למלון ששמעתי עליו שבחים, הרבּוֹר איילנד. מייד תופפתי על מקשי הטלפון הנייד שלי ובחנתי את אתר המלון באינטרנט: המקום, חבוי על אי פרטי, נראה כמו גן עדן. שם נבלה שבוע של חופשה: על חול דק לחוף ים טורקיז. מייד ביצעתי את ההזמנה, ואחר כך יצאתי לדרך לכיוון ניו יורק.</p>
<p class="עימוד_text-rats">חציתי את המחוזות המזרחיים עד העיירה מָגוֹג – שם נעצרתי לקנות לי קפה – ואז ירדתי לכיוון העיירה סטַנסטֶד, השוכנת על גבול ארצות הברית, עיירה שאולי שמעתם עליה מפני שאפשר למצוא בה את הספרייה היחידה בעולם שנחלקת בין שתי ארצות. </p>
<p class="עימוד_text-rats">כשחציתי את הגבול בדק המוכס האמריקאי את הדרכון שלי ושאל אותי מוכנית מנין אני בא ולאן אני נוסע. כשעניתי שאני נוסע ממונטריאול למנהטן, אמר לי: "זאת לא הדרך הכי ישירה להגיע לניו יורק." הוא חשב שתעיתי בדרך ונתן לי הוראות איך להגיע לכביש 87. הקשבתי לו בנימוס אך לא הייתה לי כוונה קלה שבקלות לנסוע לפי ההוראות שלו.</p>
<p class="עימוד_text-rats">ידעתי בדיוק לאן אני נוסע.</p>
<p class="עימוד_text-rats">נסעתי לאוֹרוֹרָה שבניו המפשייר, שם חי חברי הארי קברט את רוב חייו לפני שנעלם בלי להשאיר כתובת.</p>
<p style="page-break-before: always"/>
<p class="עימוד_chapterheadline">יום הרצח</p>
<p class="עימוד_date-under">3 באפריל 1999</p>
<p></p>
<p class="עימוד_text-rats-no">שברולט אימפָּלָה אזרחית, שצופר האזעקה והפנסים המהבהבים שלה הופעלו עכשיו, שעטה בשיא המהירות על כביש 21, המקשר את העיירה הקטנה מאוּנט פּלֶזֶנט עם שאר חלקי ניו המפשייר. הכביש חלף על פני נוף של שדות פרחי בר וביצות מכוסות חבצלות מים, שמעבר להם השתרע היער העצום של וייט מאונטיין.</p>
<p class="עימוד_text-rats">סמל פֶּרי גַהַלוֹוּד נהג. לצידו ישב חברו לצוות, סמל מאט וַאנס, ועיניו ממוקדות במפת האזור. </p>
<p class="עימוד_text-rats">"עוד מעט זה יהיה מצד ימין שלך," אמר וַאנס כשחלפו על פני תחנת הדלק. "אתה אמור לראות שביל קטן שמתפצל לתוך היער."</p>
<p class="עימוד_text-rats">"אני מניח שהמשטרה המקומית הציבה מישהו שיכוון אותנו."</p>
<p class="עימוד_text-rats">שני השוטרים לא העלו על דעתם איזו קבלת פנים מצפה להם: אחרי עיקול אחרון התגלה פתאום לעיניהם פקק תנועה. פּרי נסע במהירות נמוכה בנתיב הנגדי ועקף את הפקק, לא כל כך בגלל התנועה בכיוון ההפוך אלא מפני שעשרות סקרנים שוטטו להם בשולי הכביש. </p>
<p class="עימוד_text-rats">"מה זה הברדק הזה?" התלונן פרי.</p>
<p class="עימוד_text-rats">"הקרקס הרגיל כל פעם שקורה משהו רציני בעיירה קטנה: כולם רוצים לשבת בשורות הקדמיות."</p>
<p class="עימוד_text-rats">סוף־סוף הגיעו אל מחסום שהציבה המשטרה בנקודת ההתפצלות של הכביש לכיוון החניה של גריי ביץ'. פרי נופף בתג הזיהוי שלו דרך החלון הפתוח, לתשומת ליבם של השוטרים הזוטרים:</p>
<p class="עימוד_text-rats">"משטרת המדינה, מחלק רצח." </p>
<p class="עימוד_text-rats">כמה מאות מטרים רחוק יותר הגיעה השברולט אימפּלה אל חלקת עשב גדולה בשולי היער. שוטר מהמשטרה המקומית צעד שם הלוך ושוב.</p>
<p class="עימוד_text-rats">"משטרת המדינה, מחלק רצח," הכריז גהלוֹוּד שנית דרך החלון הפתוח שלו.</p>
<p class="עימוד_text-rats">דומה שהשוטר לא קולט בכלל מה קורה.</p>
<p class="עימוד_text-rats">"תחנֶה כאן," הציע, "אני חושב שיש שם בלגן רציני."</p>
<p class="עימוד_text-rats">שני הסמלים ירדו מהמכונית והמשיכו ברגל.</p>
<p class="עימוד_text-rats">"למה דווקא בסופי השבוע החופשיים שלנו קורה תמיד משהו?" שאל ואנס בנימה נואשת בעודם צועדים על דרך העפר. "אתה זוכר את המקרה עם גְרֶג בּוֹנֶה? גם זה היה בשבת."</p>
<p class="עימוד_text-rats">"לפני שנהייתי איש צוות שלך סופי השבוע שלי היו רגועים לגמרי," התבדח גהלוֹוּד. "אני חושב שאתה מביא מזל רע, אחי. הלן ממש תתעצבן, הבטחתי לעזור לה לפרוק את הקרטונים הערב. אבל אם נפל עלינו רצח עכשיו..."</p>
<p class="עימוד_text-rats">"בינתיים אנחנו אפילו לא בטוחים שזה רצח. זו לא תהיה פעם ראשונה ששולחים אותנו לאיזה תאונה של מטיילים."</p>
<p class="עימוד_text-rats">כעבור זמן קצר הגיעו לחניה של גריי ביץ', שהייתה מלאה עד אפס מקום רכבי הצלה שונים. ההמולה הייתה בשיאה. פרנסיס מיטשל, מפקד המשטרה של מאוּנט פּלזנט, קיבל את פניהם והזהיר אותם מייד:</p>
<p class="עימוד_text-rats">"זה לא מחזה נעים במיוחד, רבותיי."</p>
<p class="עימוד_text-rats">"מה בדיוק קרה?" שאל גהלוֹוּד. "דיברו איתנו על אישה מתה."</p>
<p class="עימוד_text-rats">"אני מעדיף שתראו בעיניים שלכם."</p>
<p class="עימוד_text-rats">המפקד מיטשל הוביל אותם בשביל שהוליך לאגם.</p>
<p class="עימוד_text-rats">גם פרי גהלוֹוּד וגם מאט ואנס היו די רגילים לגופות ולזירות פשע, אבל כשהגיעו לחוף החלוקים, קפאו במקומם: הם מעולם לא ראו דבר כזה. גופת אישה הייתה מוטלת על הקרקע, ראשה תקוע באדמה החולית ולצידה דוב מת.</p>
<p class="עימוד_text-rats">"בחורה שיצאה לג'וגינג היא זאת שהודיעה לנו," הסביר המפקד מיטשל. "היא הפתיעה את הדוב בזמן שטרף את האישה."</p>
<p class="עימוד_text-rats">"טרף? למה אתה מתכוון?"</p>
<p class="עימוד_text-rats">"זלל אותה, מה ששמעת!"</p>
<p class="עימוד_text-rats">לפי התנוחה שלה על החוף היה אפשר כמעט לחשוב שהיא ישנה. הרחש של מי האגם והציוצים האביביים של הציפורים השרו אווירת שלווה על המקום. רק הדוב השרוע בתוך שלולית של דם שהבהיקה את פרוותו השחורה הזכיר את הדרמה שהתחוללה כאן זה עתה.</p>
<p class="עימוד_text-rats">מאט ואנס שאל את המפקד מיטשל:</p>
<p class="עימוד_text-rats">"אני מצטער על האומללה הזאת, אבל הייתי באמת רוצה שמישהו יסביר לי למה הקפצתם את מחלק הרצח בגלל תקיפה של דוב."</p>
<p class="עימוד_text-rats">"הדובים השחורים שורצים כאן," ענה המפקד מיטשל, "יש לנו ניסיון, תאמינו לי. היו כבר הרבה תאונות איתם, אבל כשהם תוקפים בן אדם, זה לא בשביל לאכול אותו אלא כדי להגן על הטריטוריה שלהם."</p>
<p class="עימוד_text-rats">"אז מה אתה רוצה להגיד לנו?"</p>
<p class="עימוד_text-rats">"שאם הדוב אכל את הבשר של האישה הזאת, זה משום שהוא בא לאכול את הפגר. היא כבר הייתה מתה כשהוא מצא אותה."</p>
<p class="עימוד_text-rats">גהלוֹוּד וּואנס התקרבו בזהירות אל הגופה. מהמרחק הזה היא כבר לא דמתה בכלל לאחת שישֵנה בשלווה. מבעד לבגדים שלה, שהיו קרועים לגזרים, היה אפשר לראות סימנים עמוקים של נשיכות. השיער שלה היה דביק מדם קרוש.</p>
<p class="עימוד_text-rats">"מה אתה חושב על זה, פּרי?" שאל ואנס.</p>
<p class="עימוד_text-rats">גהלוֹוּד בחן את הקורבן: היא לבשה מכנסי עור ומגפונים אלגנטיים.</p>
<p class="עימוד_text-rats">"היא לבושה כאילו יצאה לבלות. אני חושב שהיא נהרגה הלילה. אבל הפצעים שגרם הדוב נראים טריים."</p>
<p class="עימוד_text-rats">"זאת אומרת שהיא כבר הייתה מתה כשהדוב מצא אותה," הסיק ואנס. "כנראה כשעלה הבוקר."</p>
<p class="עימוד_text-rats">גהלוֹוּד הסכים:</p>
<p class="עימוד_text-rats">"זה לא מריח טוב, הסיפור הזה. צריך לקרוא לדרג הבכיר."</p>
<p class="עימוד_text-rats">ואנס הוציא את הטלפון הנייד שלו כדי לבקש תגבורת ולהזעיק את צוותי הרפואה המשפטית.</p>
<p class="עימוד_text-rats">גהלוֹוּד היה עדיין רכון מעל גופת האישה. הוא הבחין אז בפיסת נייר שבלטה מתוך הכיס האחורי של מכנסיה. הוא לבש כפפות לָטֶקס ולקח את מה שנראה כמו דף מקופל לארבע. אחר כך פרשׂ אותו וגילה מסר לקוני שהודפס במחשב:</p>
<p></p>
<p class="עימוד_center-bold"><span class="סטיילים-לעברית_בולד _idGenCharOverride-3">ידוע לי מה עשית.</span></p>
</div>


			
ספר מודפס
מחיר מוצר 97.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 49.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
לפי נושאים
בלשי מותחן היסטורי מותחן רצח מתח ואקשן עיירה קטנה תעלומה
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!