תישארי איתי 1

ניקול פיורינה

הספר הראשון בסדרה שתופסת לכם את הלב
בניסיון נואש אחרון להציל את מיה בת התשע־עשרה מעצמה, היא מועברת אל אוניברסיטת דולור, מוסד לימודים לעבריינים צעירים, בבריטניה, שבו מתגוררים נערים מתבגרים אכזריים ומסוכנים, שראו את המוסד הפרטי כמגרש המשחקים האישי שלהם.
למיה לא אכפת. על מנת שיהיה לה אכפת, צריכים להיות לה רגשות. היא תוריד את הראש, תתעלם מכולם, ותעבור את השנתיים הבאות בלי מאמץ.
אבל היא מעולם לא צפתה את אוֹלִי מאסטרס. בעל עיניים ירוקות, קעקועים וקול של משורר. מהר מאוד היא נמשכת אליו.
אבל בשל הנטיות הפסיכותיות שלה, היא יודעת שזה יכול להסתיים באחת משתי דרכים – או שהוא יהיה זה שישחרר אותה מעברה, או שהיא תהיה זאת שתהרוס אותו.

* אזהרה: תוכן למבוגרים, שפה למבוגרים, תכנים מיניים גרפיים ועניינים מטרידים שעלולים לשמש כטריגר לתגובות רגשיות. הקריאה על אחריותכם בלבד.
שם: תישארי איתי 1
מחבר/ת: ניקול פיורינה
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: אירוטי/אופל
מק״ט: 600004928

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 33.00

קרא פרק ראשון

					
		<div class="_idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
			<h1 class="perek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-2">פרק</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-2"> ראשון</span></span></h1>
			<p class="tahatperek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-2"></span></p>
			<h3 class="down-tatle sigil_not_in_toc" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-3">"נופלת דרך</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-3"> החשכה.</span></span></h3>
			<h3 class="down-tatle sigil_not_in_toc" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-3">היא לא צורחת, לא קוראת</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-3"> לעזרה,</span></span></h3>
			<h3 class="down-tatle sigil_not_in_toc" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-3">יצאה מדעתה לפני זמן</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-3"> רב.</span></span></h3>
			<h3 class="down-tatle sigil_not_in_toc" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-3">היא מעדיפה</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-3"> ליפול."</span></span></h3>
			<h3 class="down-tatle sigil_not_in_toc" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-3">אוליבר</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-3"> מאסטרס</span></span></h3>
			<p class="paragraph-no-hazaha">מעולם לא לקחתי את אימי החורגת ברצינות כשאמרה שיום אחד ישלחו אותי מכאן בשל התנהגות פזיזה, אחרי שמצאה ילד בארון שלי, ומעולם לא היה לי באמת אכפת. זה רק דרבן אותי להמשיך להתנהג<span class="no-break"> כך.</span></p>
			<p class="textindent">אז יום אחד, גנבתי את המפתחות ל—<span class="english">BMW</span>3 היקרה שלה ונתקעתי איתה בדלת<span class="no-break"> המוסך.</span></p>
			<p class="textindent">לדיאן נמאס מההשתוללויות שלי, ותלתה את האשמה בכך שאבי ויתר יותר ויותר על האמונה, שניתן יהיה לרפא אותי. אבא שלי, הגבר הפשוט והפאסיבי־אגרסיבי שהיה, ספג כל מילה קשה שיצאה משפתיה העשויות בשלמות, כשישב ליד שולחן האוכל ובהה באוויר במבט נטול<span class="no-break"> הבעה.</span></p>
			<p class="textindent">ואפילו לא חיבבתי את הבחור. כל מה שרציתי היה להרגיש משהו. כל דבר<span class="no-break"> שהוא.</span></p>
			<p class="textindent">על סף גיל תשע־עשרה, ואחרי הקש האחרון מבחינתה של אימי החורגת והעצבים האחרונים מבחינתו של אבי, שניהם הסכימו לפנות אל רשויות החוק אחרי התקרית עם המכונית. מאחר שזו הייתה האזהרה האחרונה שלי, היו עשויים לזרוק אותי למוסד לבריאות הנפש, אבל אבא שלי הפציר בשופט לשלוח אותי אל דולור — הקולג' המרוחק ביותר לעבריינים צעירים, המיועד <span class="italic CharOverride-2">לאנשים</span><span class="no-break"><span class="italic CharOverride-2"> כמוני.</span></span></p>
			<p class="textindent">אל תבינו אותי לא נכון, ידעתי שאני לא נורמלית, אך מעולם לא חשבתי שיהיה עוד מישהו כמוני, במיוחד לא בבית ספר המיועד לאנשים... מסוגי — אם היה דבר<span class="no-break"> כזה.</span></p>
			<p class="textindent">באיזה שלב פניתי לכיוון הגרוע ביותר? הנחתי שתמיד הייתי כזאת. העובדה שהרשיתי לבנים להשתמש בי, מעולם לא הייתה<span class="no-break"> בשבילם.</span></p>
			<p class="textindent">זה היה<span class="no-break"> בשבילי.</span></p>
			<p class="textindent">רציתי להרגיש את הידיים שלהם עליי, את הפה שלהם על שלי, ואת הלהיטות והתשוקה שלהם, כאילו משהו בזה יידבק גם בי. זה מעולם לא קרה, אבל אולי, רק אולי, זה הצית בי אש למשך זמן מספיק כדי שזה ישרוף. כאב, תשוקה, זעם, להט — הייתי מוכנה לקחת כל דבר בנקודה הזאת. הלב שלי היה נוקשה. קישיון מוות כבר אחז בנשמתי, אם הייתה לי אי פעם נשמה. לא הייתי<span class="no-break"> בטוחה.</span></p>
			<p class="textindent">המזוודה שלי הייתה מונחת ריקה־למחצה בקצה המיטה שלי, כשעמדתי מעליה. למרות שהרשימה של הדברים שמותר להביא, הייתה קצרה, לא היה שום דבר שהתחשק לי להביא. שום תמונות, שום חיבור לכרית או<span class="no-break"> שמיכה.</span></p>
			<p class="textindent">שום עניין בדבר מלבד באוזניות שלי, שהייתי בטוחה שיחרימו לי כשאגיע. פתחתי את שידת הלילה כדי להוציא ממנה קופסת קונדומים, כי היא לא הייתה ברשימת ה"חפצים המותרים", והכנסתי אותה לתוך כיס סודי בתחתית<span class="no-break"> המזוודה.</span></p>
			<p class="textindent">מרוצה, הושטתי את ידי אל החלק העליון של המזוודה, סגרתי אותה וסגרתי את הרוכסן ללא היסוס. לא כעסתי על דיאן. אם הייתי כועסת עליה, פירוש הדבר היה שהיו לי רגשות. ובאמת, לא האשמתי אותה. אם הייתה לי בת חורגת כמוני, גם אני הייתי מתקשרת<span class="no-break"> למשטרה.</span></p>
			<p class="textindent">"מיה, את מוכנה?" אבא שלי קרא ממרגלות<span class="no-break"> המדרגות.</span></p>
			<p class="textindent">לא<span class="no-break"> עניתי.</span></p>
			<p class="textindent">"מיה רוז<span class="no-break"> ג'ט!"</span></p>
			<p class="textindent">"שתי דקות!" הנחתי את המזוודה הארוזה בדלילות ליד דלת חדר השינה שלי והעפתי מבט אחרון על הקירות החשופים של הכלא הישן, לפני שאכנס אל הכלא החדש. הקירות שלי תמיד היו ריקים, בדיוק כמו המיטה שלי, השידה שלי ושולחן הכתיבה. שום אישיות. ברגע שאצא מהדלת, זה יהיה כאילו מעולם לא גרתי כאן. החלל הזה יהפוך במהירות לחדר שינה לאורחים, ואני מתערבת שלדיאן כבר יש לוח פינטרסט שמוקדש<span class="no-break"> לזה.</span></p>
			<p class="textindent">"הו, לא. את לא יכולה ללבוש את זה." דיאן קימטה את פניה ממרגלות המדרגות. תסרוקת הקארה הבלונדינית־מחומצנת הקצרה שלה לא זזה כשהיא הנידה בראשה מצד לצד. היא תמיד שמה יותר מדי ספריי לשיער. כשאני חושבת על זה, מעולם לא ראיתי אותה בלי שהשיער שלה יהיה אחרי פן, מוחלק ועם ספריי לשיער. אפילו כשהיא הייתה עושה את חמש־עשרה דקות ההתעמלות שלה עם הסרטונים, כשהדלת פתוחה מעט, מעולם לא ראיתי את השיער שלה<span class="no-break"> זז.</span></p>
			<p class="textindent">"מה הבעיה עם מה שאני לובשת?" הסנטר שלי נשמט כשיישרתי את הטישרט השחורה הגדולה־מדי שלי, עם הכיתוב, "מתוקה, אך מטורפת", ומכנסי הג'ינס הקצרים ההרוסים שלי, החושפים את רגלי התרנגולת שלי. אפשר היה לחשוב שאני עירומה מתחת לזה, מאחר שהחולצה הייתה גדולה כל כך, אבל לא הייתי. הייתי מכוסה. <span class="italic _idGenCharOverride-3">מבטיחה,</span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-3"> אבא.</span></span></p>
			<p class="textindent">"אין שום בעיה. בואו נזוז. גם ככה אנחנו כבר מאחרים לשדה התעופה," אבא שלי אמר ונופף לי לרדת. הוא תמיד נמנע מעימות, בכל מחיר, ולפעמים תהיתי ממי הוא פחד יותר — מדיאן או ממני? מהזווית הזאת, סוף־סוף הבחנתי בחלק הקירח שעל קודקודו, שעליו הוא התלונן. לא האמנתי לו בעבר, אבל עכשיו לא היה אכפת לי מספיק כדי שאציין שהוא<span class="no-break"> צודק.</span></p>
			<p class="textindent">הוא היה גבר נאה בעברו, אבל למרות שדיאן בסביבה, הבדידות מצצה ממנו את החיים. שקיות נוצרו תחת עיניו החומות, והוא איבד את כל השרירים<span class="no-break"> שלו.</span></p>
			<p class="textindent">נישואין עושים לך את<span class="no-break"> זה.</span></p>
			<p class="textindent">המזוודה נחבטה בכל אחת מהמדרגות, כשירדתי למטה. "הייתה יכולה, לכל הפחות, להסתרק," דיאן אמרה בשקט כשיצאה החוצה לפני אבא שלי ולפניי. הידקתי את שפתיי זו אל זו למשמע הצביעות שבאמירה שלה. לכל הפחות <span class="italic _idGenCharOverride-3">הייתי יכולה</span> להעביר מברשת בשיער<span class="no-break"> שלי.</span></p>
			<p class="textindent">"לא לעוד הרבה זמן," אבא שלי אמר כשאחז בידית המזוודה והחזיק אותה מאחוריו. הוא צדק. רק עוד אחת־עשרה וחצי שעות, וזה 5,170 קילומטרים משניהם, פחות או יותר. הוא בחר חיים מושלמים, ואני לא הייתי חלק מהמושלם, וזה היה בסדר. עשיתי את המחקר שלי. ידעתי מה מחכה לי בצד השני של<span class="no-break"> הטיסה.</span></p>
			<p class="textindent">אוניברסיטת דולור הייתה קולג' לעבריינים צעירים — בית כלא שנועד במיוחד לנשמות בעייתיות ולעבריינים צעירים הסובלים ממחלות נפש, התמכרויות והנחיה הורית גרועה, דברים שהובילו אותם לקריירה בעולם הפשע. והיא מוקמה בבריטניה, לא פחות. לא יכולתי שלא לחשוב שהסיבה לכך שהם בחרו את המקום הזה הייתה כדי שהם לא יחושו לחץ לבוא לבקר, וזה היה בסדר מצידי. הם היו יכולים לשלוח אותי לכל מקום. בכל מקרה לא רציתי להיות ליד אנשים שלא רצו להיות לידי. בידוד היה גן העדן<span class="no-break"> שלי.</span></p>
			<p class="textindent">הקפדתי להסיט את תשומת ליבי אל החלון, תוך כדי שאני מסובבת את שערי החום המלוכלך סביב אצבעי במשך כל הדרך לשדה התעופה, בזמן שאבא שלי המשיך לדבר על לוחות<span class="no-break"> הזמנים.</span></p>
			<p class="textindent">"עם ההיסטוריה של מיה רוז, היינו צריכים לבחור מוסד לבנות בלבד," דיאן הזעיפה<span class="no-break"> מבט.</span></p>
			<p class="textindent">"מיה רוז זקוקה למגוון," אבא שלי הזכיר<span class="no-break"> לה.</span></p>
			<p class="textindent">"מיה רוז נמצאת ממש כאן ויכולה לדבר בשם עצמה," הודעתי<span class="no-break"> לשניהם.</span></p>
			<p class="textindent">דיאן נשארה, כמה נוח, בתוך המכונית, בזמן שאבי ליווה אותי להפקדת המטען ולעבר סוף התור של הבדיקה<span class="no-break"> הביטחונית.</span></p>
			<p class="textindent">הוא לא יכול היה להמשיך משם, והופתעתי שהוא הגיע עד<span class="no-break"> כאן.</span></p>
			<p class="textindent">עמדתי מולו כשעיניו הזדגגו. "אני מצטער, מיה." הוא מעולם לא הצטיין עם מילים, אבל גם אני<span class="no-break"> לא.</span></p>
			<p class="textindent">חלפו כמה שניות, והוא עדיין לא היה מסוגל להביט לי בעיניים. הוא מעולם לא היה מסוגל. אפילו כשדיברתי אליו, הוא תמיד הביט מעבר לי, כאילו הייתי רוח<span class="no-break"> רפאים.</span></p>
			<p class="textindent"><span class="italic _idGenCharOverride-3">תסתכל עליי,</span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-3"> אבא.</span></span></p>
			<p class="textindent">אבל אחרי הנהון אחד, הוא הסתובב והשאיר אותי בלי להעיף אפילו מבט שני, כשלפתּי את הדרכון שלי ואת כרטיס הטיסה<span class="no-break"> בידי.</span></p>
		</div>

			

ספר מודפס

מחיר מוצר 69.00 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 33.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

לפי נושאים

אירוטיקה עכשווית רומנטיקה אפלה רומנטיקה בקולג’ אירוטיקה אפלה מידידים לאוהבים

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!