רעה תחת השמש
ספרים נוספים:

הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
רעה תחת השמש

אגתה כריסטי
חוף ים. מלון ציורי באי מבודד. על החול רובצים נופשים בבגדי ים זעירים ומשתזפים בשמש. כאן הרקול פוארו מבלה את חופשת הקיץ, ולצידו, בין השאר, זוג אמריקני מבוגר, שחקנית יפהפייה ובעלה השתקן, מעצבת שמלות מצליחה מלונדון, כומר תימהוני, זוג צעיר ומאוהב כביכול ונערה צעירה ומבולבלת. האם יש רקע מתאים יותר לתעלומה של אגתה כריסטי?

אחד הנופשים הללו עתיד להירצח, ופוארו ייחלץ כהרגלו לעזרת חוקרי המשטרה המקומיים כדי לחשוף את הקשרים הסמויים בין האורחים ואת הפושע או הפושעת שביצעו את הרצח.

רעה תחת השמש הוא אחד מספריה הפופולריים ביותר של אגתה כריסטי, והוא עוּבד פעמים רבות, לקולנוע, לטלוויזיה, לרדיו ואף לרומן גרפי ולמשחק מחשב.
שם: רעה תחת השמש
מחבר/ת: אגתה כריסטי
שפה: עברית
תחום: מתח
תת תחום: מתח
מק״ט: 600004867
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 37.00
קרא פרק ראשון
					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h2 id="_idParaDest-3" class="chaptersplit">1</h2>
			<p class="first">ב־1782, כשהקים קפטן רוג׳ר אַנְגְמֵרִינג את ביתו על האי במפרץ לֵדֶרקוֹם, סברו הבריות שזהו מעשה זר ומוזר. איש כמוהו, בן למשפחה טובה כל כך, צריך לגור באחוזה הממוקמת בטוב טעם בלב השדות הרחבים, ואולי להתהדר גם בנחל זורם ובכרי מרעה.</p>
			<p class="text">אלא שלקפטן רוג׳ר אנגמרינג לא הייתה אלא אהבה גדולה אחת — הים. וכך בנה את ביתו — והיה זה בית איתן כסלע — על לשון יבשה קטנה, סחופת רוחות והומה משחפים, המתנתקת מן היבשה עם הגאות.</p>
			<p class="text">הוא לא נשא אישה, הים היה כלתו הראשונה והאחרונה, ובמותו ירש את הבית ואת האי דודן רחוק. אותו דודן וצאצאיו לא שמחו בירושה. אדמותיהם שלהם הלכו והתמעטו, ויורשיהם התרוששו בעקביות.</p>
			<p class="text">ב־1922, כשפולחן החופשות בחוף הים קנה לו שביתה וחופי דבון וקורנווֹל שוב לא נחשבו חמים מדי לבילוי בקיץ, התברר לארתור אנגמרינג שאיש אמנם אינו מעוניין לקנות את ביתו העצום והמסורבל שנבנה בסגנון המלך ג׳ורג׳ השלישי, אך הוא קיבל סכום נאה תמורת הנכס התמוה שרכש בשעתו קפטן רוג׳ר יורד הים.</p>
			<p class="text">הבית האיתן הורחב וקושט. רצועת היבשה המחברת את האי ליבשה בשעות השפל נסללה וכוסתה בטון. “משעולים״ ו״פינות חמד״ נחצבו והותקנו בשטח האי. נוספו גם שני מגרשי טניס, וטרסות שטופות שמש הובילו אל מפרץ קטן שצויד ברציפי שיזוף ובמקפצות. מלון ג׳וֹלי רוג׳ר אשר באי המבריחים במפרץ לדרקום הגיח לאוויר העולם בקול תרועה. ומיוני עד ספטמבר (בתוספת עונה קצרה בחג הפסחא) היה המלון מלא מפה לפה כמעט תמיד. הוא הורחב ושופץ ב־1934, ואז נוספו לו בר קוקטיילים, חדר אוכל גדול יותר ועוד כמה חדרי רחצה. המחירים האמירו.</p>
			<p class="text">אנשים אמרו:</p>
			<p class="text">“הייתם פעם במפרץ לדרקום? יופי של מלון יש שם, על מין אי כזה. נוח מאוד, בלי תיירים וטיולים מאורגנים. מסעדה טובה וכן הלאה. אתם חייבים לנסוע״.</p>
			<p class="text">ואנשים אכן נסעו.</p>
			<p class="firstspace">בין המתארחים עתה בג׳ולי רוג׳ר היה אדם חשוב מאוד (לפחות בעיני עצמו). הרקול פוארו, לבוש חליפת פשתן לבנה מרהיבה, כובע פנמה מצל על עיניו, שפמו מסולסל להפליא, שרוע על כיסא נוח ממין משוכלל, סקר בעין בוחנת את חוף הרחצה. טרסות מדורגות הובילו אל החוף מהמלון. על החוף היו מצוֹפים, רפסודות, סירות קנבס וגומי, כדורים וצעצועי גומי. מעל המים היו מקפצה ארוכה ושלושה רציפי שיזוף, במרחקים שונים מהחוף.</p>
			<p class="text">כמה מהמתרחצים טבלו בים, אחרים השתרעו בשמש ואחדים התמרחו בקפידה בשמן.</p>
			<p class="text">על הטרסה הראשונה שמעל לחול ישבו הלא־מתרחצים ושוחחו על מזג האוויר, על המתרחש לעיניהם, על החדשות שבעיתוני הבוקר ועל כל דבר אחר שעלה על רוחם.</p>
			<p class="text">משמאלו של פוארו נבע זרם דיבורים רצופים, בקול רך וחדגוני, מפיה של גברת גרדנר, ובה בעת לא חדלו המסרגות שבידיה מנקישותיהן הנמרצות. מצידה האחר השתרע על כיסא נוח בעלה אודל צ׳ גרדנר, כובעו שמוט על חוטמו, ופלט מדי פעם משפט קצר כשנקרא לכך.</p>
			<p class="text">מימינו של פוארו העירה מדי פעם מיס ברוּסטר, אישה ספורטיבית וקשוחה שבשערה זרקה שיבה ופניה בלויים ונעימים, הערות קטועות. המצלול שהתקבל העלה על הדעת כלב רועים שנביחותיו הקצרות, העזות, קוטעות את קולו הדק המנבח ללא הרף של כלבלב פומרניאן.</p>
			<p class="text">גברת גרדנר אמרה עתה:</p>
			<p class="text">“אז אמרתי למר גרדנר, אין ספק, ככה אמרתי, תיירות היא דבר מצוין, ואני באמת אוהבת לראות את האתרים באופן יסודי. אבל הרי אנחנו, ככה אמרתי, כבר עשינו את אנגלייה כמו שצריך ועכשיו אני רק רוצה לנסוע למקום שקט על החוף ופשוט לנוח. זה מה שאמרתי, נכון, אודֵל? פשוט <span class="bold _idGenCharOverride-1">לנוח</span>. אני חייבת לנוח, ככה אמרתי. נכון שככה אמרתי, אודל?״</p>
			<p class="text">מתחת לכובע השיב מר גרדנר בקול כבוש:</p>
			<p class="text">“כן, חמודה״.</p>
			<p class="text">גברת גרדנר המשיכה לבאר את העניין.</p>
			<p class="text">“אז כשסיפרתי על זה למר קֶלסוֹ, מסוכנות קוּק — הוא ארגן לנו את כל הפרטים וממש עזר מכל הבחינות, באמת שאני לא יודעת מה היינו עושים בלעדיו! — טוב, אז כמו שאמרתי, כשסיפרתי על זה למר קלסו הוא אמר שהכי כדאי לנו לבוא הנה. מקום ציורי מאין כמוהו, ככה הוא אמר, ממש בחיק הטבע ויחד עם זה נוח מאוד ואקסקלוסיבי מכל הבחינות. ומר גרדנר, כמובן, פה הוא התערב ושאל: ומה עם התנאים הסניטריים? כי אתה אולי לא תאמין לי, מסיה פוארו, אבל למר גרדנר יש אחות שהתארחה פעם בפנסיון, ממש אקסקלוסיבי כביכול, בלב הערבה, ואם תוכל להאמין, היה שם בית כיסא בלי מים זורמים בכלל! אז כמובן שבגלל זה מר גרדנר חושד במקומות בחיק הטבע, נכון אודל?״</p>
			<p class="text">“כן־כן, חמודה״, אמר גרדנר.</p>
			<p class="text">“אבל מר קלסו הרגיע אותנו תכף ומיד. הסניטציה, ככה הוא אמר, היא ממש המילה האחרונה, והאוכל מעולה. וזה באמת נכון. ומה שאני אוהבת פה זה את האינטימיות, כמו שאומרים. היות שזה מקום קטן כולנו מדברים וכולם מכירים את כולם. אם יש לבריטים מגרעה, זה שהם בדרך כלל קצת קרירים אם הם לא מכירים אתכם כמה שנים. אחר כך הם ממש נחמדים. מר קלסו אמר שבאים לפה אנשים מעניינים, ואני רואה שהוא צדק. אתה פה, מסיה פוארו, וגם מיס דַרנלי. אה! כמה שמחתי כשנודע לי מי אתה, נכון, אודל?״</p>
			<p class="text">“נכון, חמודה״.</p>
			<p class="text">“הה!״ התפרצה מיס ברוסטר. “ממש מרגש, נכון, מסיה פוארו?״</p>
			<p class="text">הרקול פוארו נשא את ידיו כמצטנע. אבל המחווה נעשתה רק לשם נימוס. גברת גרדנר המשיכה בשטף לשון.</p>
			<p class="text">“אתה מבין, מסיה פוארו, שמעתי עליך הרבה מקורנליה רוֹבּסוֹן, בבאדנהוף. מר גרדנר ואני היינו בבאדנהוף במאי. וקורנליה כמובן סיפרה לנו על כל הסיפור ההוא במצרים, כשלינט רידג׳וויי נהרגה. היא אמרה שהיית נפלא, ואני תמיד ממש השתוקקתי לפגוש אותך, נכון, אודל?״</p>
			<p class="text">“כן, חמודה״.</p>
			<p class="text">“וגם את מיס דרנלי. אני קונה הרבה אצל רוז מונד, והיא כמובן רוז מונד, נכון? אני חושבת שהבגדים שלה ממש מחוכמים. איזה עיצוב נפלא. השמלה שלבשתי אתמול בערב היא שלה. היא פשוט אישה מקסימה מכל הבחינות, לדעתי״.</p>
			<p class="text">מעברה האחר של מיס ברוסטר בקע קולו של מייג׳ור ברי, שישב ועיניו הבולטות נעוצות במתרחצים:</p>
			<p class="text">“בחורה בעלת צורה!״</p>
			<p class="text">גברת גרדנר נקשה במסרגות.</p>
			<p class="text">“אני חייבת לגלות לך משהו, מסיה פוארו. קצת נבהלתי כשפגשתי אותך פה — ולא שלא הייתי מאושרת להכיר אותך, בוודאי שכן. מר גרדנר יודע שכן. אבל פתאום חשבתי שאולי אתה נמצא כאן... טוב, מסיבות מקצועיות. אתה מבין אותי? טוב, אז אני פשוט כל כך רגישה, כמו שמר גרדנר יכול לספר לך, ואם היה מתברר שאני מעורבת באיזה פשע, ממש לא הייתי עומדת בזה. אתה מבין...״</p>
			<p class="text">מר גרדנר כחכח. הוא אמר:</p>
			<p class="text">“אתה מבין, מסיה פוארו, גברת גרדנר רגישה מאוד״.</p>
			<p class="text">ידיו של הרקול פוארו התרוממו ביעף.</p>
			<p class="text">“אבל אני מבטיח לך, מדאם, אני כאן ממש כמוך — כדי ליהנות — אני בחופשה. אני לא חושב אפילו על פשע״.</p>
			<p class="text">מיס ברוסטר נבחה קצרות:</p>
			<p class="text">“אין גופות באי המבריחים״.</p>
			<p class="text">הרקול פוארו אמר:</p>
			<p class="text">“אה! אבל זה לא מדויק״. הוא הצביע למטה. “הביטו עליהם, שרועים בשורות. מה אלה? לא גברים ונשים. אין בהם שום דבר אישי. אלה פשוט — גופות!״</p>
			<p class="text">מייג׳ור ברי אמר בקורת רוח:</p>
			<p class="text">“חלק מהן נראות לא רע. אולי קצת רזות מדי״.</p>
			<p class="text">פוארו הזדעק:</p>
			<p class="text">“כן, אבל מה המשיכה פה? איפה המסתורין? אני, אני זקן, אני מהדור הישן, כשהייתי צעיר בקושי היה אפשר לראות את הקרסול. תחתונית דקיקה המציצה לרגע, כמה מצודד! קימור קל של שוק... ברך... סרט של בירית...״</p>
			<p class="text">“שובב כזה!״ אמר מייג׳ר ברי בצרידות.</p>
			<p class="text">“כיום הרבה יותר נוח״, אמרה מיס ברוסטר.</p>
			<p class="text">“כן, מסיה פוארו, זה נכון״, אמרה גברת גרדנר. “אני באמת חושבת שכיום הנוער שלנו חי חיים הרבה יותר טבעיים ובריאים. הם פשוט משתוללים יחד והם... טוב, הם...״ גברת גרדנר הסמיקה קלות מפאת אנינות הדעת, “... הם לא <span class="bold _idGenCharOverride-1">מתכוונים</span> לשום דבר, אם אתה מבין אותי״.</p>
			<p class="text">“אני מבין בהחלט״, אמר הרקול פוארו. “זה נורא ואיום!״</p>
			<p class="text">“נורא ואיום?״ צייצה גברת גרדנר.</p>
			<p class="text">“לסלק את כל הרומנטיקה — את כל המסתורין! היום הכול <span class="bold _idGenCharOverride-1">מוסדר</span>!״ הוא הורה בתנופת יד על הדמויות השרועות על החוף. “זה מזכיר לי מאוד את חדר המתים בפריז״.</p>
			<p class="text">“מסיה פוארו!״ גברת גרדנר הייתה מזועזעת.</p>
			<p class="text">“גופות — מאורגנות על משטחים — כמו אצל הקצב!״</p>
			<p class="text">“אבל מסיה פוארו, זאת הפרזה איומה!״</p>
			<p class="text">הרקול פוארו הודה:</p>
			<p class="text">“יכול להיות״.</p>
			<p class="text">“ובכל זאת״, גברת גרדנר סרגה במרץ, “אני נוטה להסכים איתך מבחינה אחת. לבחורות האלה ששוכבות ככה בשמש יצמחו שערות על הרגליים והידיים. אמרתי לאיירין — זאת הבת שלי, מסיה פוארו. איירין, ככה אמרתי לה, אם תשכבי ככה בשמש יצמח לך שיער על כל הגוף, שיער על הידיים ושיער על הרגליים ושיער על החזה, ואז איך את תיראי? זה מה שאמרתי לה. נכון, אודל?״</p>
			<p class="text">“כן, חמודה״, אמר מר גרדנר.</p>
			<p class="text">כולם שתקו. אולי ציירו להם בעיני רוחם את איירין לאחר שיקרה הרע מכול.</p>
			<p class="text">גברת גרדנר גלגלה את הצמר ואמרה:</p>
			<p class="text">“אולי עכשיו...״</p>
			<p class="text">מר גרדנר אמר:</p>
			<p class="text">“כן, חמודה?״</p>
			<p class="text">הוא נחלץ מכיסאו ולקח את שקית הסריגה של גברת גרדנר ואת הספר שלה. אחר כך שאל:</p>
			<p class="text">“תרצי להצטרף אלינו למשקה, מיס ברוסטר?״</p>
			<p class="text">“לא כרגע, תודה״.</p>
			<p class="text">בני הזוג גרדנר עלו למלון.</p>
			<p class="text">מיס ברוסטר אמרה:</p>
			<p class="text">“הבעלים האמריקאים נפלאים!״</p>
			<p class="firstspace">את מקומה של גברת גרדנר תפס הכומר סטיבן ליין.</p>
			<p class="text">מר ליין היה כומר גבוה ונמרץ בן חמישים ומשהו. פניו היו שזופות ומכנסיו, מכנסי פלנל אפורים־כהים, היו מסמורטטים ומיועדים לחופשה בחיק הטבע.</p>
			<p class="text">הוא אמר בהתלהבות:</p>
			<p class="text">“אזור יוצא מן הכלל! הלכתי ממפרץ לדרקום עד הרפורד וחזרתי דרך המצוק״.</p>
			<p class="text">“יום חם להליכה״, אמר מייג׳ור ברי, שלא נהג לטייל ברגל בשום מזג אוויר.</p>
			<p class="text">“זאת התעמלות טובה״, אמרה מיס ברוסטר. “אני לא יצאתי עדיין לחתירה שלי. אין כמו חתירה לשרירי הבטן״.</p>
			<p class="text">מבטו של הרקול פוארו גלש בצער כלשהו להתגבהות מסוימת במרכז גופו.</p>
			<p class="text">מיס ברוסטר שהבחינה בכך, אמרה בחביבות:</p>
			<p class="text">“תיפטר מזה בלי בעיות, מסיה פוארו, אם תצא יום־יום לחתור בסירה״.</p>
			<p class="text">“מרסי, מדמואזל. אני לא סובל ספינות!״</p>
			<p class="text">“אתה מתכוון לסירות?״</p>
			<p class="text">“אני מתכוון לכלי שיט בכל הגדלים!״ הוא עצם עיניים ונרעד. “תנועת הגלים לא נעימה״.</p>
			<p class="text">“תהיה לי בריא, הים היום שקט וחלק כמו בריכה״.</p>
			<p class="text">פוארו השיב נחרצות:</p>
			<p class="text">“אין דבר כזה, ים שקט באמת. תמיד־תמיד יש תנועה״.</p>
			<p class="text">“אם אתה שואל אותי״, אמר מייג׳ור ברי, “מחלת ים היא תשעים אחוז בראש״.</p>
			<p class="text">“דבר כזה אומר רק ימאי מלידה״, אמר הכומר בחיוך קל, “נכון, מייג׳ור?״</p>
			<p class="text">“הרגשתי לא טוב רק פעם אחת — וזה היה בחציית התעלה! פשוט לא לחשוב על זה, זאת השיטה שלי״.</p>
			<p class="text">“מחלת ים היא באמת דבר משונה מאוד״, התהרהרה מיס ברוסטר. “למה אנשים מסוימים סובלים ממנה ואחרים לא? זה נראה ממש לא הוגן. ואין לזה כל קשר למצב הבריאות. יש אנשים חולניים שמפליגים בלי קושי. מישהו אמר לי פעם שזה קשור לעמוד השדרה. יש גם אנשים שלא יכולים לסבול גבהים. אני עצמי לא מצטיינת בזה, אבל גברת רֶדפֵרן סובלת הרבה יותר ממני. לפני כמה ימים, כשהיינו על המצוק בדרך להרפורד, היא נתקפה סחרחורת וממש נצמדה אליי. היא סיפרה לי שפעם היא נתקעה באמצע המדרגות החיצוניות בקתדרלה של מילנו. היא עלתה בלי לחשוב, אבל הדרך למטה גמרה אותה״.</p>
			<p class="text">“אז כדאי שהיא לא תנסה לרדת בסולם למפרצון השדונים״, אמר הכומר.</p>
			<p class="text">מיס ברוסטר העוותה את פניה.</p>
			<p class="text">“את זה גם אני לא מעיזה לנסות. זה נועד לצעירים. הבנים של משפחת קאוון והילדים של משפחת מסטרמן, הם עולים ויורדים בריצה ונהנים מכל רגע״.</p>
			<p class="text">הכומר ליין אמר:</p>
			<p class="text">“אה, הנה גברת רדפרן, היא בדיוק יוצאת מהים״.</p>
			<p class="text">מיס ברוסטר העירה:</p>
			<p class="text">“מסיה פוארו בוודאי מרוצה ממנה. היא לא אוהבת לשכב בשמש ולהשתזף״.</p>
			<p class="text">גברת רדפרן הצעירה הסירה את כובע הרחצה מראשה והתנערה. שערה היה בהיר, כמעט כסוף, וגון עורה חיוור בהתאם. רגליה וזרועותיה היו לבנות מאוד.</p>
			<p class="text">בגיחוך צרוד אמר מייג׳ור ברי:</p>
			<p class="text">“היא נראית קצת לא מבושלת לעומת האחרים, לא?״</p>
			<p class="text">כריסטין רדפרן התעטפה בחלוק ארוך, חצתה את החוף ועלתה לקראתם במדרגות.</p>
			<p class="text">פניה היו בהירות ורציניות, יפות וחסרות ייחוד, וכפות ידיה ורגליה קטנות ומעודנות.</p>
			<p class="text">היא חייכה אליהם וצנחה לצידם כשהיא מהדקת סביבה את חלוק המגבת.</p>
			<p class="text">מיס ברוסטר אמרה:</p>
			<p class="text">“זכית באישורו של מסיה פוארו. המשתזפים לא מוצאים חן בעיניו. הוא אומר שהם כמו חתיכות בשר באטליז, או משהו כזה״.</p>
			<p class="text">כריסטין רדפרן חייכה בצער קל. היא אמרה:</p>
			<p class="text">“הלוואי שהייתי יכולה להשתזף! אבל העור שלי לא משחים. אני רק נשרפת, והזרועות שלי מתכסות בנמשים מזעזעים״.</p>
			<p class="text">“זה עדיף על שערות, כמו איירין של גברת גרדנר״, אמרה מיס ברוסטר. ובתשובה על מבטה התוהה של כריסטין הסבירה: “גברת גרדנר הייתה הבוקר במיטבה. לא עצרה לרגע. ‘נכון, אודל?׳ — ‘כן, חמודה׳״. היא השתתקה לרגע, ואחר כך הוסיפה: “אבל חבל לי שלא הקנטת אותה קצת, מסיה פוארו. למה לא אמרת לה שבאת לחקור כאן רצח מזוויע במיוחד ושאין ספק שהרוצח המטורף הוא אחד מאורחי המלון?״</p>
			<p class="text">מסיה פוארו נאנח. הוא אמר:</p>
			<p class="text">“אני חושש שהיא הייתה מאמינה לי״.</p>
			<p class="text">מייג׳ור ברי גיחך. הוא אמר:</p>
			<p class="text">“זה בטוח״.</p>
			<p class="text">אמילי ברוסטר אמרה:</p>
			<p class="text">“לא, אני לא חושבת שאפילו גברת גרדנר הייתה מאמינה שכאן התרחש פשע. זה לא מקום שמוצאים בו גופות!״</p>
			<p class="text">הרקול פוארו זע בכיסאו. הוא התנגד. הוא אמר:</p>
			<p class="text">“אבל למה לא, מדמואזל? למה שלא תהיה מה שאת קוראת ‘גופה׳ כאן, באי המבריחים?״</p>
			<p class="text">אמילי ברוסטר אמרה:</p>
			<p class="text">“לא יודעת. נראה לי שיש באמת מקומות שהם פחות סבירים מאחרים. זה לא מקום שבו...״ היא השתתקה, התקשתה להסביר את עצמה.</p>
			<p class="text">“זה מקום רומנטי, נכון״, הסכים הרקול פוארו. “מלא שלווה. השמש זורחת. הים כחול. אבל את שוכחת, מיס ברוסטר, שבכל מקום יש רעה תחת השמש״.</p>
			<p class="text">איש הכמורה ניעור. הוא גחן קדימה. אש ניצתה בעיניו הכחולות מאוד.</p>
			<p class="text">מיס ברוסטר משכה בכתפיה.</p>
			<p class="text">“אה, ברור שאני מבינה, ובכל זאת...״</p>
			<p class="text">“בכל זאת זה לא נראה לך מקום מתאים לפשע? את שוכחת דבר אחד, מדמואזל״.</p>
			<p class="text">“את טבע האדם, נכון?״</p>
			<p class="text">“זה נכון. זה תמיד נכון. אבל לא זה מה שעמדתי לומר. עמדתי להזכיר לך שכאן כולם בחופשה״.</p>
			<p class="text">אמילי ברוסטר הביטה עליו בפליאה.</p>
			<p class="text">“אני לא מבינה״.</p>
			<p class="text">הרקול פוארו חייך אליה בחביבות. הוא נופף אצבע זקורה באוויר.</p>
			<p class="text">“בואי נניח שיש לך אויב. אם את באה לחפש אותו בדירה שלו, במשרד, ברחוב — את צריכה <span class="bold _idGenCharOverride-1">סיבה</span> — את צריכה להסביר מה את עושה שם. אבל כאן בחוף הים איש לא נדרש להסברים. את במפרץ לדרקום, מדוע? Parbleu, מה זאת אומרת! עכשיו אוגוסט — באוגוסט הולכים לים — יוצאים לחופשה. את מבינה, מובן מאליו מדוע את כאן ומדוע מר ליין כאן ומדוע מייג׳ור ברי כאן ומדוע גברת רדפרן ובעלה כאן. אנחנו כאן כי באנגלייה נהוג לנסוע באוגוסט לחוף הים״.</p>
			<p class="text">“טוב״, הודתה מיס ברוסטר, “זאת בלי ספק מחשבה מחוכמת מאוד. אבל מה עם משפחת גרדנר? הם אמריקאים״.</p>
			<p class="text">פוארו חייך.</p>
			<p class="text">“אפילו גברת גרדנר, כפי שסיפרה לנו, מרגישה צורך <span class="bold _idGenCharOverride-1">לנוח</span>. וחוץ מזה, היות שהיא ‘עושה׳ את אנגלייה, אין ספק שהיא חייבת להקדיש שבועיים לחוף הים — ולו רק מטעמי תיירות. היא אוהבת להסתכל על אנשים״.</p>
			<p class="text">גברת רדפרן אמרה חרש:</p>
			<p class="text">“נדמה לי שגם אתה אוהב להסתכל על אנשים״.</p>
			<p class="text">“מדאם, אני מודה. זה נכון״.</p>
			<p class="text">היא אמרה בכובד ראש: “אתה רואה — הרבה דברים״.</p>
			<p class="firstspace">נפלה שתיקה. אחר כך כחכח סטיבן ליין ואמר, לא לגמרי בטבעיות:</p>
			<p class="text">“עניין אותי משהו שאמרת, מסיה פוארו. לפני רגע אמרת שבכל מקום יש רעה תחת השמש. זה ציטוט כמעט מדויק של קהלת״. הוא שתק רגע ואחר כך ציטט בעצמו את ההמשך: “וְגַם לֵב בְּנֵי־הָאָדָם מָלֵא־רָע וְהוֹלֵלוֹת בִּלְבָבָם בְּחַיֵּיהֶם״. פניו נמלאו אור קנאי כמעט. “שמחתי לשמוע אותך. כיום איש אינו מאמין ברע. לכל היותר רואים בו את שלילת הטוב. אנשים הם לא רעים, כך אומרים, אם הם עושים את הרע זה מפני שהם לא מבינים — הם לא מפותחים — יש לרחם עליהם ולא להאשים אותם. אבל מסיה פוארו, הרוע הוא <span class="bold _idGenCharOverride-1">אמיתי</span>! זאת <span class="bold _idGenCharOverride-1">עובדה</span>! אני מאמין ברע כמו שאני מאמין בטוב. הוא קיים! הוא חזק! הוא מתהלך בארץ!״</p>
			<p class="text">הכומר השתתק. הוא התנשם בכבדות. הוא מחה את מצחו בממחטה ופתאום עטה הבעת התנצלות.</p>
			<p class="text">“סליחה. נסחפתי״.</p>
			<p class="text">פוארו אמר בשלווה:</p>
			<p class="text">“אני מבין למה אתה מתכוון. במידה מסוימת אני גם מסכים איתך. הרוע באמת מתהלך בארץ ואפשר לזהות אותו ולהכיר בו״.</p>
			<p class="text">מייג׳ור ברי כחכח.</p>
			<p class="text">“אם כבר מדברים על זה, יש בהודו פקירים...״</p>
			<p class="text">מייג׳ור ברי כבר שהה במלון די זמן, והכול ידעו כי יש להישמר מפני נטייתו הקטלנית לפתוח בסיפורים ארוכים על הודו. מיס ברוסטר וגברת רדפרן התחילו לדבר בבת אחת.</p>
			<p class="text">“זה בעלך שנכנס לשחות שם, נכון, גברת רדפרן? איזה סגנון מעולה יש לו. הוא שחיין נהדר״.</p>
			<p class="text">ובאותו רגע עצמו אמרה גברת רדפרן:</p>
			<p class="text">“תראו איזו סירה חמודה! שם, עם המפרשים האדומים. זאת הסירה של מר בלאט, נכון?״</p>
			<p class="text">הסירה אדומת המפרש עברה באותו רגע בקצה המפרץ.</p>
			<p class="text">מייג׳ור ברי רטן:</p>
			<p class="text">“איזו מין המצאה, מפרשים אדומים״, אבל סכנת הסיפור על הפקיר חלפה.</p>
			<p class="text">הרקול פוארו הביט בקורת רוח על הצעיר שהגיע באותו רגע לחוף בשחייה. פטריק רדפרן היה דוגמה מוצלחת במיוחד למין האנושי. הוא היה רזה, שזוף, כתפיו רחבות וירכיו צרות, והתאפיין במעין עליזות והנאה מידבקת — יחס טבעי ופשוט שחיבב אותו על כל הנשים ועל רוב הגברים.</p>
			<p class="text">הוא עמד, התנער מהמים ונופף לאשתו בעליזות בזרוע מורמת.</p>
			<p class="text">היא השיבה לו נפנוף וקראה:</p>
			<p class="text">“בוא תעלה אלינו, פט״.</p>
			<p class="text">“אני בא״.</p>
			<p class="text">הוא פנה וחזר קצת לאחור, למקום שהשאיר את המגבת על החוף.</p>
			<p class="text">ברגע זה ירדה ועברה על פניהם אישה בדרכה מהמלון אל החוף.</p>
			<p class="text">הגעתה הייתה מרשימה לא פחות מכניסה לבמה.</p>
			<p class="text">הליכתה העידה בה שהדבר ברור לה, ועם זאת לא ניכר בה שמץ מבוכה של אדם היודע שמביטים עליו. כפי הנראה הייתה רגילה לרושם שיצרה תמיד בעצם נוכחותה.</p>
			<p class="text">היא הייתה גבוהה ודקה. לגופה בגד ים לבן ופשוט, גבה חשוף וכל סנטימטר של עורה הגלוי עוטה שיזוף עמוק, אחיד ויפהפה. מושלמת הייתה כפסל. שערה הערמוני הלוהב והשופע הסתלסל על עורפה ברכות. בפניה הייתה אותה התקשחות קלה הנוצרת אחרי גיל שלושים, אך הרושם הכללי היה של נעורים — של חיוניות ניצחת יוצאת מן הכלל. משהו סיני, חתום, היה בארשת פניה, והעיניים הכחולות הכהות התלכסנו מעט. לראשה היה כובע קרטון סיני בגוון ירוק עמוק של אבן ירקן.</p>
			<p class="text">היה בה משהו שבגינו נראתה כל אישה אחרת בחוף דהויה וקלושה. ואילו מבטו של כל גבר במקום נמשך אליה ורותק לדמותה.</p>
			<p class="text">עיניו של הרקול פוארו נפקחו, שפמו רטט בקורת רוח, מייג׳ור ברי הזדקף בכיסאו, ועיניו הבולטות התבלטו עוד יותר בהתרגשות; משמאלו של פוארו, הכומר סטיבן ליין שאף אוויר בקול ודמותו קפאה.</p>
			<p class="text">מייג׳ור ברי אמר בלחישה צרודה:</p>
			<p class="text">“ארלינה סטוארט (זה היה שמה לפני שנישאה למרשל) — ראיתי אותה ב׳הלוך ושוב׳, לפני שוויתרה על קריירת המשחק. תאווה לעיניים, מה?״</p>
			<p class="text">כריסטין רדפרן אמרה לאט ובקול צונן: “היא נאה — כן. לדעתי — היא נראית כמו מרשעת!״</p>
			<p class="text">אמילי ברוסטר אמרה בפתאומיות:</p>
			<p class="text">“לפני רגע דיברת על רוע, מסיה פוארו. אם תשאל אותי, האישה הזאת היא הרוע בהתגלמותו! היא מושחתת עד היסוד. אני במקרה יודעת עליה לא מעט״.</p>
			<p class="text">מייג׳ור ברי התחיל מעלה זיכרונות:</p>
			<p class="text">“אני זוכר בחורה אחת בשׁימְלָה. גם לה היה שיער אדמוני. אשתו של קצין זוטר. היא חוללה מהומות — ועוד איך! הגברים השתגעו עליה! כל הנשים, כמובן היו שמחות לנקר את עיניה! היא סכסכה בין לא מעט זוגות״.</p>
			<p class="text">הוא הצטחק לזיכרון.</p>
			<p class="text">“הבעל היה בחור נחמד, שקט כזה. עפר לרגליה. לא ראה כלום — או לפחות העמיד פנים״.</p>
			<p class="text">סטיבן ליין אמר בקול נמוך, חדור רגש עז:</p>
			<p class="text">“נשים כאלה מאיימות — מאיימות על —״ הוא השתתק.</p>
			<p class="text">ארלינה סטוארט הגיעה אל שולי המים. שני צעירים, כמעט נערים, קפצו ממקומם והתקרבו אליה בלהיטות. היא עמדה וחייכה אליהם.</p>
			<p class="text">מבטה חלף על פניהם ונח על פטריק רדפרן שפסע על החוף.</p>
			<p class="text">המראה דומה, כך חשב הרקול פוארו, למחט המצפן. פטריק רדפרן סטה ממסלולו, רגליו שינו כיוון. המחט, אם תרצה או לא תרצה, מוכרחה לציית לחוקי המגנטיות ולפנות צפונה. רגליו של פטריק רדפרן נשאו אותו אל ארלינה סטוארט.</p>
			<p class="text">היא עמדה וחייכה אליו. אחר כך התחילה להתקדם לאיטה לאורך החוף, על קו המים. פטריק רדפרן פסע לצידה. היא השתרעה ליד סלע. רדפרן השתופף על חלוקי האבן לידה.</p>
			<p class="text">פתאום קמה כריסטין רדפרן ונכנסה למלון.</p>
			<p class="firstspace">שתיקת מבוכה קצרה השתררה אחרי שהלכה.</p>
			<p class="text">אחר כך אמרה אמילי ברוסטר:</p>
			<p class="text">“ממש חבל. בחורונת נחמדה כזאת. הם נשואים בסך הכול שנה–שנתיים״.</p>
			<p class="text">“זאת שדיברתי עליה״, אמר מייג׳ור ברי, “בשׁימלה. היא קלקלה את הנישואים בכמה משפחות מאושרות. מצער, מה?״</p>
			<p class="text">“יש נשים״, אמרה מיס ברוסטר, “שנהנות לפרק משפחות״. אחרי רגע או שניים הוסיפה: “פטריק רדפרן הוא שוטה!״</p>
			<p class="text">הרקול פוארו שתק. מבטו היה קבוע בחוף, אבל הוא לא הסתכל על פטריק רדפרן וארלינה סטוארט.</p>
			<p class="text">מיס ברוסטר אמרה:</p>
			<p class="text">“טוב, אני צריכה לתפוס סירה״.</p>
			<p class="text">היא נפרדה מהם.</p>
			<p class="text">מייג׳ור ברי נעץ בפוארו את עיניו הירקרקות, שהיו חיוורות ובולטות כחזַרזָרים מבושלים, בסקרנות קלה.</p>
			<p class="text">“על מה אתה חושב, פוארו?״ שאל. “אתה לא פצית פה. מה דעתך על בת הים הזאת? די לוהטת?״</p>
			<p class="text">פוארו אמר:</p>
			<p class="text">“<span class="eng CharOverride-1" lang="en-US" xml:lang="en-US">C</span><span class="eng CharOverride-7" lang="en-US" xml:lang="en-US">ʼ</span><span class="eng CharOverride-1" lang="en-US" xml:lang="en-US">est possible</span>; אולי״.</p>
			<p class="text">“אל תעמיד פנים, אני מכיר את הצרפתים!״</p>
			<p class="text">פוארו אמר בצינה:</p>
			<p class="text">“אני לא צרפתי!״</p>
			<p class="text">“טוב, אל תגיד לי שאתה לא אוהב להסתכל על בחורות! מה דעתך עליה?״</p>
			<p class="text">הרקול פוארו אמר:</p>
			<p class="text">“היא לא צעירה״.</p>
			<p class="text">“מה זה משנה? אצל אישה המראה קובע את הגיל! והמראה <span class="bold _idGenCharOverride-1">שלה</span> בסדר גמור״.</p>
			<p class="text">הרקול פוארו הנהן. הוא אמר:</p>
			<p class="text">“כן, היא יפה. אבל לא היופי הוא העיקר בסופו של דבר. לא בגלל היופי כל הראשים בחוף (חוץ מאחד) נפנים אליה״.</p>
			<p class="text">“יש לה את <span class="bold _idGenCharOverride-1">זה</span>, חבר״, אמר המייג׳ור. “זה העניין — <span class="bold _idGenCharOverride-1">זה</span>״.</p>
			<p class="text">ואז התעוררה פתאום סקרנותו.</p>
			<p class="text">“על מה אתה מסתכל ככה?״</p>
			<p class="text">הרקול פוארו השיב: “אני מסתכל על היוצא מן הכלל. על הגבר היחיד שלא הניד עפעף כשהיא עברה לידו״.</p>
			<p class="text">מייג׳ור ברי עקב אחרי מבטו עד שראה גבר כבן ארבעים, שערו בהיר ועורו שזוף. פניו היו שקטות ונעימות והוא ישב על החוף, עישן מקטרת וקרא את ה<span class="bold _idGenCharOverride-1">טיימס</span>.</p>
			<p class="text">“אה, זה!״ אמר מייג׳ור ברי. “זה הבעל, ידידי. זה מרשל״.</p>
			<p class="text">הרקול פוארו אמר:</p>
			<p class="text">“כן, אני יודע״.</p>
			<p class="text">מייג׳ור ברי גיחך. הוא עצמו היה רווק. על הבעל חשב תמיד רק בתור אחד משלושה: “המכשול״, “המטרד״ או “הערובה״.</p>
			<p class="text">הוא אמר:</p>
			<p class="text">“נראה בחור נחמד. שקט. מעניין אם ה<span class="bold _idGenCharOverride-1">טיימס</span> שלי כבר הגיע?״</p>
			<p class="text">הוא קם ועלה אל המלון.</p>
			<p class="text">מבטו של פוארו נסב לאיטו אל פניו של סטיבן ליין.</p>
			<p class="text">סטיבן ליין צפה בארלינה מרשל ובפטריק רדפרן. פתאום נפנה אל פוארו. עיניו בערו בדבקות מחמירה.</p>
			<p class="text">הוא אמר:</p>
			<p class="text">“האישה הזאת רעה בכל רמ״ח איבריה. יש לך ספק בזה?״</p>
			<p class="text">פוארו אמר לאט:</p>
			<p class="text">“קשה לדעת בוודאות״.</p>
			<p class="text">סטיבן ליין אמר:</p>
			<p class="text">“אבל, בן אדם! אתה לא מרגיש את זה באוויר? מסביבך? נוכחות של רוע״.</p>
			<p class="text">הרוקל פוארו הנהן לאט.</p>
		</div>
	
			
ספר מודפס
מחיר מוצר 67.20 ₪ מחיר רגיל 75.60 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
מועדון: 62.99 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 37.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות