נכתב באדום 1 האחרים 1
בעולם הנשלט על ידי האחרים, בני אדם אינם אלא טרף.

מג קורביין מוכנה להסתכן במסע לילי בעיצומה של סופת שלג קשה רק כדי להימלט מהמקום בו היתה כלואה ומהאדם שניצל את הכישרון הנדיר שלה. המקום הבטוח היחיד שבו מג יכולה להתחבא הוא חצר לייקסייד – מתחם מגורים ועסקים של האחרים.

משנה הצורה סיימון וולפגארד לא משוכנע שהוא רוצה להעסיק את הזרה שמגיחה לילה קפוא אחד מהחשיכה. הוא מרגיש שהיא מסתירה סוד כלשהו, ובאופן מבלבל מאוד, גם אין לה ריח של טרף אנושי. האם היא שווה את המאבק הבלתי נמנע בין בני האדם לאחרים?

”נכתב בדם” הוא הראשון בסדרת ”האחרים”.
שם: נכתב באדום 1 האחרים 1
מחבר/ת: אן בישופ
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
מק״ט: 017470007
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 118.00
					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h2 id="_idParaDest-5" class="ChapterSplit">פרק 1</h2>
			<p class="firstspace">היא נכנסה ברגליים כושלות לשטח פתוח בין שני בניינים, השלג מסמא אותה כמעט לגמרי, וגיששה הלאה לאורך קיר נטוי. היא קיוותה להתחבא מפני מי שניסה לצוד אותה, כמו גם למצוא מקום שיספק לה הגנה מהשלג ומהרוח. כאשר הגיעה לפינת הבניין היא פנתה במהירות והשתופפה. הגרביים והסניקרס שלרגליה היו ספוגים במים, ומרוב קור היא איבדה את התחושה בכפות הרגליים. זה לא טוב, זה לא בטוח, היא ידעה את זה, אבל אלה היו פריטי הלבוש הראשונים שמצאה כשצצה ההזדמנות לברוח.</p>
			<p class="text">היא לא שמעה קולות שהעידו שמישהו עוקב אחריה כמו שחששה, אבל זה לא אמר כלום. הקיר חסם את כל הרעשים, אפילו את צליל התנועה שנעה לאיטה ברחוב.</p>
			<p class="text">היא היתה זקוקה למחסה. היא לא יכלה להישאר בחוץ. הלילה היה קר מדי. במסגרת ההכשרה הראו לה תמונות של אנשים שקפאו למוות, כך שהיא ידעה שלא תוכל להישאר עוד זמן רב בחוץ. אבל המקלטים העירוניים לחסרי בית יהיו המקומות הראשונים שהציידים יפנו אליהם.</p>
			<p class="text">האם היא תמות הלילה? האם זו הסערה שמסמנת את תחילתו של הסוף? לא. היא סירבה לשקול את האפשרות הזאת. היא לא התאמצה והגיעה עד לכאן רק כדי שהכול יסתיים עוד לפני שהספיקה להתחיל. חוץ מזה, היא עדיין לא ראתה את שאר חלקי הנבואה. היא לא ראתה את הגבר כהה השיער עם הסוודר הירוק. אין סיבה לפחד מהמוות, לפחות עד שתראה <span class="bold">אות</span>ו. עם זאת, זה לא אומר שהיא יכולה להרשות לעצמה להתנהג בטיפשות.</p>
			<p class="text">הבניין בחלקו האחורי של השטח הפתוח משך את תשומת ליבה, בעיקר משום שהיה הבניין המואר היחיד. היא הציצה מאחורי הפינה כדי לוודא שהיא עדיין לבד, ואז מיהרה לעברו. אולי תצליח לחשוב על תירוץ להישאר בתוכו לכמה דקות — די זמן כדי שרגליה יפשירו.</p>
			<p class="text">אבל האור שקודם לכן נראה בהיר ומציע תקווה התגלה כמנורה יחידה לשעת לילה. המקום היה סגור. ובכל זאת, הוא היה מואר מספיק כדי שתוכל לראות את השלט מעל דלת הזכוכית — שלט שאלמלא היתה נואשת כל כך היה מקפיא את דמה יותר מהשלג והרוח.</p>
			<h6 class="small ParaOverride-4"><span class="bold">חצר לייקסייד </span></h6>
			<h6 class="small ParaOverride-5"><span class="bold">אתל"א</span></h6>
			<p class="firstspace">אין תוקף לחוקי אדם. היא עמדה על אדמה ששייכת ל<span class="bold">אחרים</span>. היא אולי היתה מוגנת לעת עתה מטורפים אנושיים, אבל אם יתפסו אותה כאן היא תהיה נתונה לחסדיהם של יצורים שרק נראו אנושיים, וגם מי שחיה חיים מוגבלים ידעה מה קורה לבני אדם שלא נזהרים מספיק במפגשיהם עם ה<span class="bold">טרה אינדג'ין</span>.</p>
			<p class="text">שלט שני הודבק בחלקה הפנימי של הדלת. היא נעצה בו מבט ממושך, למרות רגליה חסרות התחושה והטמפרטורה המקפיאה.</p>
			<h6 class="small ParaOverride-4"><span class="bold">דרוש/</span><span class="bold">ה:</span></h6>
			<h6 class="small ParaOverride-5"><span class="bold">מקשר/ת אנושי/ת</span></h6>
			<h6 class="small ParaOverride-5"><span class="bold">ניתן להגיש מועמדות ביללת הקריאה</span><span class="bold"> הטובה</span></h6>
			<h6 class="small ParaOverride-5"><span class="bold">(מעבר לפינה)</span></h6>
			<p class="firstspace">עבודה. דרך להרוויח כסף לאוכל ומגורים. מקום להתחבא בו לזמן־מה. מקום שהציידים לא יוכלו לקחת אותה ממנו גם אם ימצאו אותה, משום שחוק בני האדם לא חל בו.</p>
			<p class="text"><span class="bold">יללת הקריאה הטובה</span>. זה נשמע כמו שם מתאים לחנות של <span class="bold">אחרים.</span></p>
			<p class="text">היא עלולה לסיים את חייה במקום הזה. רוב בני האדם שהסתבכו עם <span class="bold">האחרים</span> מתו בדרך זו או אחרת. אבל בהסתמך על מה שראתה בנבואה היא עומדת למות בכל מקרה, ואם תבחר בדרך הזאת — מה שיקרה לה יקרה בתנאים שלה, לשם שינוי.</p>
			<p class="text">כעת משהתקבלה ההחלטה היא שעטה בחזרה אל המדרכה ורצה אל הפינה. כאשר פנתה ימינה בשדרות קרופילד היא ראתה שני אנשים יוצאים מחנות. אור ופעילות. היא התקדמה לשם.</p>
			<h6 class="small ParaOverride-4">____</h6>
			<p class="firstspace">סיימון וולפגארד התייצב מאחורי הקופה, הציץ בשעון שעל הקיר ואמר <עכשיו.></p>
			<p class="text">היללה שעלתה מחלקה האחורי של החנות הניבה את התגובה המצופה: צווחות נשיות ורטינות הפתעה גבריות.</p>
			<p class="text">הוא הרים את קולו כדי שכל בני האדם בטווח ראייה ישמעו אותו היטב, ואמר: "עשר דקות לסגירה."</p>
			<p class="text">לא שהם לא ידעו את זה. הם ידעו שהיללה היא התראת עשר הדקות, בדיוק כמו שידעו שהז־אב ליד הדלת הוא אחראי האבטחה המיוחד של החנות. היה מעניין לראות את היושרה שנוצקה בלקוחות אחרי שצפו בז־אב כורת בנשיכה את ידו של אדם שניסה לגנוב ספר. הצורך לעבור מעל שלולית הדם ולחלוף על פניו של הז־אב שעדיין כרסם כמה אצבעות הותיר בהם רושם בל יימחה, שלא לדבר על כמה לילות של סיוטים.</p>
			<p class="text">זה לא מנע מהקופים לחזור למחרת כדי לנעוץ מבטים בכתמי הדם ולהתלחש זה עם זה בשעה שבחנו את הסחורה בחנות. הריגוש הטמון בהיתקלות אקראית עם אחד <span class="bold">האחרים</span> בדמות החיה שלו והסיכוי לריגוש מבעית אפילו יותר שטמון בצפייה באלימות חטופה, הגדילו את המכירות של ספרי המתח והאימה ועזרו לחנות לשמור על רווח סביר.</p>
			<p class="text">לא שאיזו מהחנויות ב<span class="bold">חצר לייקסייד</span> היתה תלויה במכירות כדי להתקיים. החנויות הופעלו לרווחת ה<span class="bold">טרה אינדג'</span><span class="bold">ין </span>שהתגוררו ב<span class="bold">חצר</span> ואפשרו לשאר <span class="bold">האחרים </span>לקבל סחורות מעשה ידי אדם שעניינו אותם. הדחף שהניע את סיימון להפעיל את חנות הספרים למרות הרווח הדל היה תשוקתו להבין איך מתנהלים עסקים ולבחון את מידת ההגינות של הסוחרים האנושיים. </p>
			<p class="text"><span class="bold">יללת הקריאה </span><span class="bold">הטובה</span> התנהלה על פי כללי המסחר האנושיים המקובלים, מלבד בכל הנוגע לשעות הפעילות שלה. בערבים שבהם היתה פתוחה ללקוחות אנושיים נסגרה החנות<span class="bold"> </span>בדיוק<span class="bold"> </span>בתשע בערב, וכמה מאנשי הצוות לא היססו לשנות צורה ולנשוך לקוחות מתמהמהים, שחשבו בטעות ששעת הסגירה הרשמית היא בבחינת המלצה ולא הוראה מחייבת.</p>
			<p class="text">סיימון סיכם את המכירות בקופה. יותר מן הצפוי בלילה שבו כל אדם הגיוני יעדיף להישאר בבית ולהימנע מהרוח המקפיאה ומהשלג המסתחרר באוויר, שלג שנשיכתו מכאיבה לא פחות מנשיכת ז־אב. אם כי אין לשכוח שהיו בין הקופים גם כאלה שהתגוררו בקרבת מקום והתייחסו לחנות הספרים ולבית הקפה הצמוד לה, <span class="bold">ביס קטן</span>, כמקום מפגש חברתי, באותם ימים שלא התחשק להם לבלות את הערב בשתייה בפונדקים ברחוב מיין.</p>
			<p class="text"><span class="bold">בני אדם</span>, הזכיר סיימון לעצמו. הוא סידר את המשקפיים בעלי מסגרת המתכת הדקה, משקפיים שלמען האמת לא היו נחוצים לו כדי לראות אבל הקנו לו לדעתו מראה מעט מגושם ויותר נגיש. <span class="bold">קרא להם בני אדם כשאתה בחנות. זה יקטין</span><span class="bold"> את הסיכוי שתשתמש בכינוי הפוגעני הזה תוך כדי שיחה עם</span><span class="bold"> אחד העובדים. גם ככה קשה למצוא עובדים סבירים. אין טעם</span><span class="bold"> להעליב ולהבריח את אלה שכבר יש לנו. </span></p>
			<p class="text">המילה הגיעה אליהם מאפריקא שמעבר לאוקיינוס, שם התייחסו הליונגארד לבני האדם כאל קופים קשקשנים חסרי שיער. אחרי שה<span class="bold">טרה אינדג'ין</span> של ת'אסיה ראו תמונה של קופים הם אימצו את המילה הזאת, שהתאימה לרבים מבני האדם שפגשו. אבל סיימון היה חבר באגודה העסקית שניהלה את החנויות המעורבות ואת חנויות <span class="bold">החצר</span>, ומלבד זאת היה גם המנהיג של <span class="bold">חצר לייקסייד</span>, והוא התאמץ שלא להעליב — לפחות לא בקול רם.</p>
			<p class="text">"סיימון."</p>
			<p class="text">הקול נשמע כמו סירופ חם. הוא פנה אל הדוברת שהשתחלה לתוך מעיל הפרווה שלה. היא סידרה את המעיל על כתפיה והתנועה הגביהה את הסוודר הקצר שלבשה וחשפה כמה סנטימטרים של בטן מחוטבת, שלמרות זאת נראתה רכה וטובה למאכל. </p>
			<p class="text">הרבה נקבות אנושיות רחרחו סביב החנות בתקווה לקבל הזמנה לסיבוב בצד הפראי, אבל משהו בנקבה המסוימת הזאת עורר בו חשק לנעוץ לה ניבים בגרון ולאו דווקא לדגדג לה את הבטן.</p>
			<p class="text">"אסיה." הוא הטה את ראשו בתנועה שהיתה גם ברכה מנומסת וגם סימן שהוא לא מעוניין לדבר איתה.</p>
			<p class="text">היא לא הבינה את הרמז. היא אף פעם לא הבינה את הרמזים שלו. אסיה קריין שמה עליו עין מרגע שהציבה את רגלה ב<span class="bold">יללת הקריאה הטובה</span>. זו היתה אחת הסיבות לכך שהוא לא חיבב אותה. ככל שהתעקשה יותר להתקרב אליו, כך הוא הרגיש יותר כמו כיבוש פוטנציאלי ורצה פחות בקרבתה. אבל היא אף פעם לא עברה את הגבול, ולמרבה הצער שהותה בחנות לא הצדיקה כשלעצמה תקיפה.</p>
			<p class="text">כמה אנשים נוספים בדיוק לבשו מעילים וצעיפים, אבל לא היה אף אחד אחר ליד הקופה. </p>
			<p class="text">היא שלחה אליו חיוך שאמר <span class="bold">תנשוך אותי, אני אוהבת את זה</span>, ואמרה: "נו, סיימון. כבר עבר יותר משבוע, והבטחת<span class="bold"> </span>לי שתחשוב על זה."</p>
			<p class="text">"לא הבטחתי שום דבר," הוא אמר והתחיל לסדר את הדלפק מסביב לקופה.</p>
			<p class="text">לאסיה היו שיער בלונדיני ועיניים חומות, וכמה זכרים אנושיים שעבדו ב<span class="bold">חצר</span> אמרו לו שהיא יפהפייה. אבל היו בה כמה דברים שהטרידו אותו. הוא לא הצליח להניח כפה על הסיבה המדויקת, פרט לכך שהיא רדפה אחריו אף שהבהיר שהוא לא בעניין. אבל בגלל התחושה שעוררה בו הוא סירב להעסיק אותה ב<span class="bold">יה"ה</span> כשרק הגיעה. ולכן הוא גם לא אִפשר לה לשכור אחת מדירות השירות ש<span class="bold">החצר</span> העמידה לפעמים לרשות עובדים אנושיים. ועכשיו היא רצתה להיות המקשרת האנושית, משרה שתספק לה גישה ל<span class="bold">חצר</span> עצמה. הוא היה מעדיף לאכול אותה לפני שייתן לה את העבודה <span class="bold">הזאת</span>. ולאדמיר סַנגוּוינטי, המנהל השני של החנות, הציע לו יותר מפעם אחת את עזרתו למקרה שיום אחד יביט באסיה וירגיש מורעב. סידור הוגן, מכיוון שוולאד העדיף דם ואילו סיימון אהב לקרוע נתחים של בשר טרי.</p>
			<p class="text">"אנחנו סגורים, אסיה. לכי הביתה," הוא אמר.</p>
			<p class="text">היא השמיעה אנחה תיאטרלית. "אני באמת רוצה את המשרה הזאת, סיימון. זו שיש לי עכשיו בקושי מכסה את השכירות ונורא <span class="bold">משעממת</span>."</p>
			<p class="text">הוא הפסיק להתאמץ להישמע ידידותי. "אנחנו סגורים."</p>
			<p class="text">עוד אנחה ומבט חמוץ שליוו את רכיסת המעיל ועטיית הכפפות. לבסוף היא הלכה. </p>
			<p class="text">ג'ון, חבר נוסף בוולפגארד, עזב את מקומו ליד הדלת כדי לבדוק אם מישהו נשאר מאחור, ולכן סיימון היה לבדו בחלק הקדמי של החנות כאשר הדלת נפתחה שוב והִכניסה אל החנות משב עז של אוויר קר ומרענן אחרי כל הריחות שהביאו איתם בני האדם.</p>
			<p class="text">"אנחנו —" הוא העיף מבט אל הדלת ובלע את המילה <span class="bold">סגורים</span>.</p>
			<p class="text">האישה נראתה כמעט קפואה. היא נעלה סניקרס — סניקרס, לעזאזל — והג'ינס שלה היה ספוג במים עד הברכיים. הז'קט שלבשה היה קל והתאים לערב קיץ, ומתחתיו היא לבשה חולצת טריקו קצרה.</p>
			<p class="text">היא נראתה סובלת כל כך מהקור שהוא אפילו לא בחן, כדרכו, אם היא אכילה.</p>
			<p class="text">"אפשר לעזור?" הוא שאל.</p>
			<p class="text">היא בהתה בו כאילו כבר ראתה אותו לפני כן ומה שקרה ביניהם כשנפגשו בעבר הפחיד אותה. הבעיה היתה שהוא לא זיהה אותה. לא במראה ולא בריח.</p>
			<p class="text">היא צעדה כמה צעדים לכיוון הדלפק. הוא חשד שזה נעשה כדי להגיע לחלק החם יותר של החנות, ולא כדי להתקרב אליו. </p>
			<p class="text">"ר־אאי־תי את השלט," היא גמגמה. "ב־בנוגע לעבודה."</p>
			<p class="text"><span class="bold">לא</span> <span class="bold">גמגום</span>, הוא החליט. השיניים שלה נקשו. כמה זמן היתה בחוץ במזג האוויר הזה? זו היתה סערה טבעית שהגיעה מהאגם. הסערה הראשונה של השנה החדשה. אבל העובדה שהיתה טבעית לא הפכה אותה לקשה פחות.</p>
			<p class="text">"איזה שלט?"</p>
			<p class="text">"מקשר אנושי," היא אמרה בשיניים נוקשות. "השלט אמר להגיש מועמדות כאן."</p>
			<p class="text">שניות חלפו. היא השפילה את מבטה. ככל הנראה לא אמיצה דייה לפגוש את מבטו כעת, משהסבירה למה באה לחנות.</p>
			<p class="text">היה בה משהו שהטריד אותו, אבל זו לא היתה תחושה זהה לזו שחווה כשאסיה קריין היתה בסביבה. עד שיבין מה הוא אותו משהו, הוא לא רצה לזרוק אותה בחזרה אל השלג. חוץ מזה, הבחורה הזאת היתה בן האנוש היחיד ששאל על העבודה מלבד אסיה. זו היתה סיבה מספקת להקדיש לה כמה דקות מזמנו.</p>
			<p class="text">משהו נע בשולי שדה הראייה שלו. ג'ון, שחזר לדמותו האנושית והיה לבוש בסוודר ובג'ינס, הטה את ראשו כשואל, <span class="bold">מה עכשיו?</span></p>
			<p class="text">סיימון הטה גם הוא את ראשו מעט והביט בקופה.</p>
			<p class="text">"תרצה שאסגור את החנות?" ג'ון שאל וחייך אל האישה הרועדת תוך שהתקרב אליהם.</p>
			<p class="text">"כן." סיימון הביט באישה. "בואי ניגש לחנות הצמודה, נשתה כוס קפה ונדבר על המשרה."</p>
			<p class="text">היא פנתה אל הדלת שהובילה החוצה ושם עצרה בהיסוס.</p>
			<p class="text">"לא. מכאן." הוא יצא אל מחוץ לדלפק והצביע על פתח בקיר.</p>
			<p class="text">למעבר המקושת היתה דלת מסורגת שאפשר היה לנעול כאשר אחת החנויות היתה סגורה והאחרת פתוחה ללקוחות. על הקיר שליד הדלת היה שלט שאמר: "שלמו על הספרים לפני הכניסה ל<span class="bold">ביס קטן</span> או שניקח מכם ביס."</p>
			<p class="text">בשלט שליד הדלת בצד של <span class="bold">ביס קטן </span>נכתב: "בטח, אתם יכולים לקחת אתכם את הספל הזה. אנחנו ניקח בתמורה את היד שלכם."</p>
			<p class="text">הוא לא חשב שמוחה של האישה הפשיר מספיק כדי שתוכל להבין את משמעות המילים הכתובות. ספק אם הצליחה לקלוט משהו נוסף אחרי הזעזוע הראשוני שבמפגש איתו.</p>
			<p class="text">טס בדיוק ניקתה את זכוכית ארון התצוגה בבית הקפה. החיוך הידידותי שהתחיל להימתח על שפתיה הוחלף בהבעה זהירה משהבחינה בבת לווייתו.</p>
			<p class="text">"נוכל לקבל קפה?" שאל, והתיישב ליד שולחן סמוך לדלפק — רחוק מהדלת החוצה ומכיס הקור שעטף את השולחנות הקרובים לחלונות.</p>
			<p class="text">"נשאר קצת בקנקן," היא ענתה ונתנה באישה מבט חד.</p>
			<p class="text">סיימון התרווח בכיסאו והניח קרסול על הברך השנייה. "אני סיימון וולפגארד. מה שמך?"</p>
			<p class="text">"מג קורביין."</p>
			<p class="text">ההיסוס הקל ששמע הסגיר שהיא לא רגילה לשם הזה. מה שאמר שהשם הזה חדש לה. הוא לא אהב שקרנים. בני אדם שמשקרים לגבי דברים קטנים נוטים לשקר בנוגע להרבה דברים אחרים.</p>
			<p class="text">ושֵם, למען האמת, הוא לא דבר קטן.</p>
			<p class="text">אבל כשטס הביאה את ספלי הקפה לשולחן הוא ראה איך ידיה של מג חובקות את הספל בניסיון להתחמם, והחליט להניח לעניין.</p>
			<p class="text">הוא הודה לטס והפנה את תשומת ליבו למג קורביין. "את יודעת במה כרוכה המשרה של מקשר אנושי?"</p>
			<p class="text">"לא," היא אמרה.</p>
			<p class="text">"אז אין לך שום ניסיון בעבודה מהסוג הזה?"</p>
			<p class="text">"לא, אבל אני יכולה ללמוד. אני <span class="bold">רוצה </span>ללמוד."</p>
			<p class="text">לא היה לו ספק שהיא מתכוונת למה שאמרה, אבל הוא תהה אם לא תמות מדלקת ריאות או ממשהו אחר לפני שתהיה לה הזדמנות ללמוד משהו.</p>
			<p class="text">הוא נזכר פתאום באישה הזקנה המצולקת שישבה בשמש והציעה לקרוא לאנשים בקלפים כדי לחזות את עתידם. אבל היא לא השתמשה בקלפים ביום שנפגשו, לפחות לא בשבילו. מה שעשתה אז גרם לכך שהמילים שאמרה הדהדו במחשבותיו בעשרים השנים האחרונות. ועכשיו המילים האלה הצטלצלו בזיכרונו בבהירות כאילו נאמרו אתמול.</p>
			<p class="text"><span class="bold">היֵה המנהיג</span><span class="bold"> שאנשיך צריכים. היֵה הקול שמחליט מי יחיה ומי ימות</span><span class="bold"> בגבולות החצר שלך. יבוא יום והחיים שתציל, יצילו בתורם מישהו</span><span class="bold"> שיקר לך.</span></p>
			<p class="text">מעמדו כראש <span class="bold">החצר </span>לא הציל את אחותו, דפני, שנתיים קודם לכן. אבל המחשבה על האישה הזקנה בזמן שהאישה הרועדת הצעירה חיכתה להחלטה שלו, עוררה בו אי־נוחות.</p>
			<p class="text">טס הניחה על השולחן קערת חרס עם מרק וכמה קרקרים.</p>
			<p class="text">"המנה האחרונה בסיר," אמרה.</p>
			<p class="text">"תודה לך, אבל אני לא יכולה לשלם על זה," מג אמרה חלושות והביטה בערגה באוכל.</p>
			<p class="text">טס נעצה בסיימון מבט עוין ואמרה: "על חשבון הבית."</p>
			<p class="text">"תאכלי את זה," אמר סיימון כשטס חזרה לעבודות הניקיון שלה. "המרק מזין. הוא יחמם אותך."</p>
			<p class="text">הוא הפנה את ראשו, לגם מהקפה ועקב במבטו אחרי טס שביצעה את שגרת הסגירה שלה. הוא רצה לתת למג זמן להתרכז באוכל שלפניה.</p>
			<p class="text">טס היתה סיבה לדאגה. טס תמיד היתה סיבה לדאגה, מכיוון שהקו העובר בין השעשוע שהפיקה מבני האדם ובין חוסר יכולתה לשאת את קיומם היה דק למדי. הוא לא ידע מהי בדיוק, הוא רק ידע שהיא <span class="bold">טרה אינדג'ין</span> ומסוכנת כל כך, עד שאפילו מינים אחרים של <span class="bold">טרה אינדג'ין</span> מפחדים מפניה. עם זאת, כשהגיעה ל<span class="bold">חצר לייקסייד</span> כמה שנים קודם לכן, משהו בעיניה הבהיר לו שאם לא תזכה בסוג כלשהו של חֶברה, היא תהפוך לאויב של כל יצור חי עלי אדמות.</p>
			<p class="text">ההחלטה להציע לה להישאר היתה ההחלטה הרשמית הראשונה שקיבל כמנהיג החדש של <span class="bold">חצר</span> <span class="bold">לייקסייד</span>. הוא ראה אותה הופכת ממתבודדת על סף פקיעה לאינדיווידואל שמסוגל לנהל עסק ציבורי, ומעולם לא התחרט על ההחלטה הזו.</p>
			<p class="text">זה לא אמר שהוא סמך עליה.</p>
			<p class="text">"מה עושה מקשר אנושי?" שאלה מג.</p>
			<p class="text">סיימון הביט בקערה. מחצית מתכולתה עדיין היתה שם. הוא לא היה בטוח אם מג עצרה מפני שלא יכלה לאכול עוד או מפני שהיתה צריכה הפסקה.</p>
			<p class="text">"על פי ההסכם בין בני האדם ו<span class="bold">הטרה אינדג'ין</span> בכל עיר אנושית בת'אסיה יש <span class="bold">חצר</span>.<span class="bold"> </span>זהו שטח אדמה שמיועד למגורים של <span class="bold">האחרים</span>. <span class="bold">החצרות</span> הן גם מקום שבו <span class="bold">האחרים</span> יכולים לרכוש מוצרים שיוצרו על ידי בני אדם. אבל בני האדם לא סומכים על <span class="bold">האחרים</span> ואנחנו לא סומכים על בני האדם. חלק גדול מהמשלוחים ל<span class="bold">חצר</span> נעשים על ידי בני אדם, ובראשית הדרך היו מספיק אירועים ששכנעו את הממשלות שלכם ואת המנהיגים שלנו שכדאי שמי שמקבל את הדואר והחבילות לא יהיה מישהו שנוטה לאכול את השליחים. לכן בכל <span class="bold">חצר</span> יש אזור קבלה שמאויש על ידי בן אנוש. תנאי השכר שלו נקבעים ומשולמים על ידי האגודה העסקית שמנהלת את <span class="bold">החצר</span> והוא מקשר בין בני האדם ו<span class="bold">האחרים</span>. על פי ההסכם, הממשלה שלכם אמורה לקנוס כל שירות שליחויות שמסרב לספק סחורות ל<span class="bold">חצר</span>. מצד שני, יש הגבלה על פרק הזמן שבו מִשְׂרת המקשר יכולה להישאר לא מאוישת, כי בשלב מסוים מותר לסוחרים מורשים לסרב להיכנס לשטח שלנו בלי להיענש בקנס. הפרעות מהסוג הזה שוחקות בדרך כלל את הסובלנות של הצדדים זה כלפי זה, וכשסובלנות נשחקת אנשים מתים. לפעמים הרבה מאוד מהם מתים."</p>
			<p class="text">מג הכניסה לפיה עוד כף מלאה במרק. "בגלל זה אתם מרשים לאנשים לקנות בחנויות שלכם? כדי לבנות סובלנות בין בני אדם ובין <span class="bold">האחרים</span>?"</p>
			<p class="text">אישה נבונה. המסקנה שלה לא היתה מדויקת — למרבית ה<span class="bold">טרה אינדג'ין</span> לא היה אכפת מקיומה של סובלנות, אבל התגובה שלה העידה שהיא מבינה לשם מה נחוץ מקשר. "<span class="bold">חצר</span> <span class="bold">לייקסייד </span>היא סוג של ניסוי. החנויות ברחבת השוק שלנו מיועדות רק לנו ולבני האדם שעובדים אצלנו, אבל העסקים שפונים לשדרות קרופילד פתוחים בשעות מסוימות לכולם. חנות הספרים ובית הקפה הם שניים מאותם עסקים. גם חלק מהמינויים במכון הכושר זמינים לבני אדם, והחנות <span class="bold">תופרת</span><span class="bold">/חייט</span> והגלריה ברחוב מיין פתוחות לכולם, כשהן פתוחות בכלל."</p>
			<p class="text">"אבל חוקי בני האדם לא תקפים באותן חנויות?"</p>
			<p class="text">"נכון." סיימון בחן אותה. הוא לא בטח באסיה קריין. התגובה שלו למג היתה מורכבת יותר. לכן הוא החליט לקבל אותה לעבודה. לא ייגרם ל<span class="bold">חצר</span> שום נזק אם היא תהיה בסביבה כמה ימים, במיוחד אם מישהו יפקח עליה עין, וזה ייתן לו זמן להבין למה היא מעוררת בו אי־נוחות. אבל לפני שיבשר למג על ההחלטה שלו, היה עליו להבהיר משהו נוסף — "אין תוקף לחוקי אדם. את מבינה מה זה אומר?"</p>
			<p class="text">היא הנהנה. הוא לא האמין לה, אבל הניח גם לזה.</p>
			<p class="text">"אם את רוצה את המשרה, היא שלך."</p>
			<p class="text">היא הסתכלה עליו בעיניים אפורות כשל ז־אב, אלא שהיא לא היתה ז־אב. עורה הבהיר הסמיק, וכתמים ורדרדים פרחו בלחייה. ועכשיו, אחרי ששערה הספיק להתייבש מעט, הוא שם לב שיש לו גוון אדום מוזר ושהוא <span class="bold">מסריח</span>. </p>
			<p class="text">הם יצטרכו לעשות משהו בנוגע לזה.</p>
			<p class="text">"קיבלתי את העבודה?" קולה של מג הביע שמץ של רגש שהוא היה מכנה תקווה.</p>
			<p class="text">הוא אישר בתנועת ראש. "זו משכורת שעתית בסיסית, ואת אחראית על מילוי דיווח השעות שלך. תוכלי גם להשתמש באחת מדירות השירות שמעל <span class="bold">תופרת/חייט</span>, ותוכלי לערוך קניות בכל חנות ברחבת השוק."</p>
			<p class="text">טס חזרה אליהם ושמטה על השולחן צרור מפתחות. "אני אביא כמה דברים בסיסיים מהחנויות בזמן שתראה למג את הדירה. תשאירו את הכלים על השולחן. אני אטפל בהם מאוחר יותר." היא הסתלקה במהירות שבה הגיעה.</p>
			<p class="text">מג אכלה כף נוספת של מרק ורוקנה את ספל הקפה שלה. "היא כועסת עליי?"</p>
			<p class="text">"עלייך? לא." עליו? לפעמים היה קשה לדעת עם טס. בפעמים אחרות סימני האזהרה היו ברורים מאוד.</p>
			<p class="text">הוא הרים את המפתחות. "יש לנו חוקים, מג, ואנחנו אוכפים אותם. הכניסה ל<span class="bold">חצר</span> מוגבלת. אסור לך להביא אורחים לדירה בלי להודיע לנו מראש. אם נריח מישהו זר, נהרוג אותו. אנחנו לא מעוניינים בתירוצים, ואנחנו לא נותנים הזדמנות שנייה. אנשים ו<span class="bold">אחרים</span> יכולים להיפגש בחנות החזיתית שבפינה בלי לקבל רשות מהמנהיג. תוכלי להביא אורחים לשם. זה ברור?"</p>
			<p class="text">היא הנהנה.</p>
			<p class="text">"בסדר. בואי. נלך דרך חנות הספרים."</p>
			<p class="text">הוא הוביל אותה דרך <span class="bold">יה"ה</span> ואסף בדרך את מעיל החורף שלו, שג'ון השאיר על הדלפק. הוא דחף את הדלת בשעה שלבש את המעיל והחזיק אותה פתוחה, נלחם ברוח עד שמג חמקה החוצה. הוא נעל את הדלת, אחז בידה כדי שלא תחליק והוביל אותה על פני <span class="bold">ביס קטן</span> אל דלת זכוכית בבניין של<span class="bold"> </span><span class="bold">תופרת/חייט</span>.</p>
			<p class="text">"המפתח הראשון נועד לדלת הרחוב." הוא הוציא את צרור המפתחות והחליק את המפתח הראשון לתוך המנעול. הוא פתח את הדלת וזירז אותה להיכנס למבואה קטנה, ואז נעל את הדלת אחריו. היות שנזכר שלבני אדם, בשונה מז־אבים, אין ראיית לילה, הוא הדליק את האור וחשף גרם מדרגות שטיפס אל הקומה השנייה.</p>
			<p class="text">היא עלתה במדרגות ועצרה להמתין לו.</p>
			<p class="text">הוא עקף אותה, בדק את מספר הדירה שעל המפתח ופלט קריאת הפתעה חרישית. טס נתנה לו את המפתח של הדירה הקדמית, הדירה הרחוקה ביותר מהדלת של שדרות קרופילד והקרובה ביותר לגרם המדרגות שהוביל לתוך <span class="bold">החצר</span>.</p>
			<p class="text">הוא פתח את דלת הדירה והדליק את האור בכניסה. אוטומטית הוא חלץ את מגפיו הרטובים והשאיר אותם במסדרון. בזמן שחיכה למג שנאבקה לחלץ את רגליה מהסניקרס הספוגים, הוא הביט סביבו. נקי ובסיסי. חדר רחצה וארון בקצה אחד. אזור מטבח ובו מקרר זעיר, תנור־גל, דלפק קטן וכיור ושטח ארונות מינימלי. מיטת יחיד ושידה. שולחן מלבני קטן ושני כיסאות ישרי גב. כורסא, כרית ומנורת קריאה קטנה ליד כוננית ספרים ריקה.</p>
			<p class="text">"בחדר האמבטיה אמורות להיות מגבות," הוא אמר. "נראה שאת זקוקה למקלחת חמה."</p>
			<p class="text">"תודה לך," לחשה מג.</p>
			<p class="text">"חדר האמבטיה נמצא שם," סיימון הצביע.</p>
			<p class="text">היא רעדה כל כך שהוא תהה אם תצליח לפשוט את הבגדים הרטובים. אבל לא היתה לו שום כוונה לעזור לה בזה.</p>
			<p class="text">דלת חדר האמבטיה נסגרה. קשה שלא לשמוע כשיש לך שמיעה מחודדת של חיה, אבל הוא התעלם מהקולות. בשעה שאיתר את השמיכות הנוספות במגירה התחתונה של השידה, המים הודחו בשירותים. רגע לאחר מכן, ברז המקלחת נפתח.</p>
			<p class="text">הוא עדיין עמד ובהה אל מחוץ לחלון בשלג שהמשיך לרדת, כאשר טס נכנסה פנימה ובידיה שני תיקים סגורים ברוכסן.</p>
			<p class="text">"רשמתי הכול על החשבון שלך," היא אמרה. שערה, שבדרך כלל היה חוּם וחלק, הסתלסל בפראות ופסים ירוקים נשזרו בו — סימן לכך שטס לא היתה רגועה. לפחות הפסים לא היו אדומים, צבע שהעיד על כעס.</p>
			<p class="text">כאשר השיער שלה הפך לשחור, אנשים מתו.</p>
			<p class="text">"את מה רשמת על החשבון שלי?" הוא שאל.</p>
			<p class="text">"שתי מערכות של בגדים, בגד לשינה, מוצרי טיפוח, מעיל חורף ומגפיים, וקצת אוכל."</p>
			<p class="text">המעיל היה אדום בוהק, צבע שמשך את תשומת ליבם של רבים מתושבי <span class="bold">החצר</span>, משום שעל פי רוב העיד על טרף פצוע. זו כנראה היתה הסיבה שאף אחד אחר לא קנה אותו, והוא תהה למה טס הביאה אותו למג.</p>
			<p class="text">"חשבתי שנוכל להציע ארוחת צהריים כחלק מהשכר שלה," הוא אמר.</p>
			<p class="text">"אולי כדאי שתדבר עם שאר חברי האגודה העסקית לפני שאתה מקבל כל כך הרבה החלטות, במיוחד בהתחשב בזה שרק עכשיו קיבלת לעבודה מקשרת חדשה בלי להתייעץ עם אף אחד מאיתנו," ענתה טס, וקולה היה מעט נשכני.</p>
			<p class="text">"הבאת לי את מפתחות הדירה לפני שביקשתי אותם, מה שאומר שזאת היתה גם החלטה שלך," טען סיימון.</p>
			<p class="text">היא לא ענתה, רק הניחה אחד מהתיקים על המיטה ואת האחר לקחה לאזור המטבח. אחרי שסידרה את כל רכישותיה, היא הצטרפה אליו ליד החלון. "אתה לא נוהג לאסוף יצורים תועים. במיוחד לא קופים תועים."</p>
			<p class="text">"לא יכולתי להשאיר אותה בחוץ בקור הזה."</p>
			<p class="text">"דווקא יכולת. כבר השארת בני אדם שיסתדרו בעצמם. למה זו שונה?"</p>
			<p class="text">הוא משך בכתפיו. הוא לא רצה לדבר על הזקנה המצולקת שמילותיה עיצבו רבות כל כך מהחלטותיו.</p>
			<p class="text">"אנחנו זקוקים למקשר, טס."</p>
			<p class="text">"רעיון טיפשי, אם תשאל אותי. בני האדם היחידים שרוצים את העבודה הם גנבים שחושבים שיוכלו לגנוב מאיתנו או כאלה שמתחבאים מהחוק שלהם. את האחרון זרקת כי היה שק חרא עצלן, ואת זה שלפניו... הז־אבים אכלו את זה שלפניו."</p>
			<p class="text">"לא רק אנחנו אכלנו אותו," מלמל סיימון.</p>
			<p class="text">אבל הוא היה חייב להודות שהיה טעם בדבריה של טס. למקשרים בקושי היה זמן ללמוד את העבודה — אם בכלל טרחו ללמוד אותה — לפני שהתעורר הצורך למצוא להם מחליף מסיבה כזו או אחרת. האם זו לא היתה אחת הסיבות שנמנע מלשכור את אסיה לעבודה? ההתעניינות שלה במשרה היתה רק ניסיון נוסף למשוך את תשומת ליבו. הוא לא רצה שהיא תרחרח סביבו יותר מכפי שעשתה גם כך. </p>
			<p class="text">"ממה מג קורביין בורחת?" שאלה טס. "זה לא משהו מהאזור שלנו. אפשר לראות לפי הבגדים שהיא לובשת."</p>
			<p class="text">הוא הסכים איתה ולכן לא ענה. הדבר היחיד שחסר למג היה חותמת "נמלט" על המצח. </p>
			<p class="text">הפסים הירוקים בשערה של טס דהו. היא נאנחה. "אולי היא תישאר מספיק זמן כדי לפנות חלק מהדואר והחבילות שהצטברו." </p>
			<p class="text">"אולי," הוא אמר. הוא לא חשב שמג קורביין, יהא שמה האמיתי אשר יהא, תישאר מעבר למשכורת הראשונה. אבל היא אמרה שהיא רוצה ללמוד, ואף אחד מאלה שקדמו לה לא אמר את זה. אפילו לא אסיה. </p>
			<p class="text">שתיקה מביכה השתררה.</p>
			<p class="text">"כדאי שתלך," טס אמרה. "נערה עירומה במקלחת. גבר זר. אני קוראת כל מיני סיפורים בספרים שבני האדם כותבים."</p>
			<p class="text">סיימון היסס, אבל טס צדקה. "תגידי למג שאפגוש אותה מחר בשמונה וחצי בבוקר במשרד הקישור. זה ישאיר לי זמן לעבור איתה על כמה דברים לפני שהמשלוחים יתחילו להגיע בתשע."</p>
			<p class="text">"אתה הבוס."</p>
			<p class="text">הוא הניח את המפתחות על השולחן, ובזמן שיצא מהדירה תהה אם חתם את גורלה של הנערה בכך שהשאיר אותה לבדה עם טס.</p>
			<h6 class="small ParaOverride-4">____</h6>
			<p class="firstspace">מגע המים החמים על עורה הכאיב, וזאת היתה תחושה נפלאה. היא השתמשה בשמפו ובסבון שהיו על המדף במקלחת, ואז המשיכה לעמוד מתחת למים ולתמוך בעצמה ביד אחת שעוּנה על הקיר.</p>
			<p class="text">בטוחה לפחות לעת עתה. הרוח והשלג העלימו את עקבותיה. בני אדם יראו אותה במשרד הקישור, וזה היה מסוכן, אבל כל עוד תישאר בתחומי <span class="bold">החצר</span>, אף אחד לא יוכל לגעת בה, אפילו לא…</p>
			<p class="text">היא נרעדה והושיטה קדימה את שתי זרועותיה. צלקות ישרות, דקות, ירדו מכתפיה ועד למרפקים, במרווחים של חצי סנטימטר זו מזו. צלקות דומות עיטרו את חלקה העליון של הירך השמאלית שלה ואת הצד החיצוני של ירכה הימנית. היתה גם שורה של צלקות לאורך הצד השמאלי של גבה — כולן נחרתו בבשרה בדיוק רב. הן היו חייבות להיעשות בדייקנות או שהחתך היה שווה פחות ואולי אפילו לא שווה כלום. מלבד למטרת ענישה. </p>
			<p class="text">היא התעלמה מהשתי וערב של הצלקות על זרועה השמאלית ובחנה את שלושת גלדי הצלקות על האמה. על הצלקות האלה היא לא תתחרט לעולם. החיזיון שראתה כאשר ביצעה את החתכים האלה הביא לה את החופש. ובישר לה על מותה.</p>
			<p class="text">חדר לבן. מיטה צרה עם מעקות ברזל. היא היתה כלואה בחדר ההוא, במיטה ההיא, והיה לה קר, קר כל כך עד שריאותיה לא הצליחו למשוך אוויר. וסיימון וולפגארד, האיש כהה השיער שראתה בנבואה, היה שם, צועד מצד לצד ונוהם.</p>
			<p class="text">היא סגרה את הברז ופתחה את דלת המקלחון.</p>
			<p class="text">רגע לאחר מכן מישהו דפק על דלת חדר הרחצה.</p>
			<p class="text">"מג? זו טס. אני פותחת את הדלת ומכניסה לך פיג'מה. בסדר?"</p>
			<p class="text">"כן. תודה לך."</p>
			<p class="text">מג חטפה מגבת והחזיקה אותה לפניה, שמחה שהמראה התכסתה באדים כך שאף אחד לא יוכל לראות את הצלקות שהמגבת לא הסתירה.</p>
			<p class="text">כשטס סגרה את הדלת מג יצאה מהמקלחון, התנגבה מהר ככל שיכלה ולבשה את הפיג'מה. היא ניגבה את האדים מהמראה, חזרה ובדקה ששום צלקת לא מציצה מתחת לבגדים ורק אז פתחה את הדלת ויצאה אל החלק האחר של הדירה.</p>
			<p class="text">"תני לי את הבגדים הרטובים," אמרה טס. "אדאג לייבש אותם."</p>
			<p class="text">מג הנהנה, פנתה להביא את הבגדים שהשאירה בחדר הרחצה והושיטה אותם לטס.</p>
			<p class="text">"יש אוכל בארונות ובמקרר," טס אמרה. "ושתי מערכות של בגדים. ניחשתי את המידות, ואת יכולה להחליף אותם בחנות אם הם לא יתאימו. סיימון יפגוש אותך במשרד הקישור מחר בשמונה וחצי בבוקר לעבור על המשימות שלך."</p>
			<p class="text">"בסדר," אמרה מג. עכשיו, כשהיה לה חם ונעים, היה קשה עד כאב להישאר ערה.</p>
			<p class="text">"המפתחות על השולחן." טס פנתה לכיוון הדלת.</p>
			<p class="text">"היית ממש נחמדה אליי. תודה לך."</p>
			<p class="text">טס הסתובבה ונעצה בה מבט. "לכי לישון."</p>
			<p class="text">מג ספרה עד עשר לפני שמיהרה אל הדלת. היא לא היתה בטוחה אם הצמדת האוזן אל לוח העץ, כמו שאנשים עושים בסרטים, תאפשר לה לשמוע משהו, אבל עשתה זאת בכל מקרה. משלא שמעה דבר היא נעלה את הדלת וכיבתה את האור. האור שהגיע משדרות קרופילד הספיק לה כדי להגיע אל החלונות. היא סגרה את הווילונות הכבדים בחלון אחד והשאירה את החלון האחר חשוף. לאחר מכן מיששה את דרכה אל המיטה, ורעדה בתוכה עד שחום גופה נספג במצעים תחתיה. </p>
			<p class="text">במקום כלשהו ב<span class="bold">חצר</span> חיכה לה המוות. אבל הוא לא יבוא אליה הלילה. אף אחד לא יבוא אליה הלילה.</p>
			<p class="text">היא שחררה נשימת רווחה, עצמה את עיניה ונרדמה.</p>
			<h6 class="small ParaOverride-4">____</h6>
			<p class="firstspace">סיימון ניער את פתיתי השלג הרכים שנתפסו בפרוותו. הוא לא היה רוצה להימצא בחוץ במזג האוויר הזה בצורתו האנושית, אבל השלג הפסיק לרדת, וכז־אב הקור לא הפריע לו — במיוחד עכשיו, כשכמה מהז־אבים היו בדרכם החוצה להתגושש ולרוץ ברחבי <span class="bold">החצר</span>.</p>
			<p class="text">שהות ארוכה מדי בצורתו האנושית הפכה אותו לעצבני. כן, הוא התנדב לנהל את <span class="bold">החצר</span> והיה זה שקידם את הרעיון לפתוח כמה מן החנויות בפני בני אדם כדרך נוספת לשים עליהם עין. אבל זה לא הפחית מהעצבנות שהרגיש כששהה בקרבתם או כשעטה את העור ההוא במשך שעות רבות מדי בגלל דרישות העבודה ב<span class="bold">יללת הקריאה הטובה</span>. הוא היה זקוק לזמן בעור הזה, הוא היה צריך לרוץ. </p>
			<p class="text">אליוט טופף אליו. סיימון היה הז־אב הדומיננטי בלייקסייד, אבל אביו היה הפנים הרשמיות של <span class="bold">החצר</span>. אליוט לא התעניין בניהול העסקים ולא חש בנוח עם <span class="bold">טרה אינדג'ין</span> אחרים, במיוחד עם האלמנטלים והסנגווינטי. אבל הוא ידע לטפל בממשלות אנושיות, ומביניהם היה האחד שמסוגל לדבר במשך שעות עם ראש העיר ועם נושאי תפקידים רשמיים אחרים בלי להתפתות לנשוך אף אחד.</p>
			<p class="text">מכיוון שכך, אנשים נטו לחשוב בטעות שסיימון אחראי רק לעסקים ב<span class="bold">חצר </span>ואילו אליוט החברותי והמתוחכם הוא <span class="bold">המנהיג </span>של <span class="bold">החצר</span>. וזה התאים לסיימון. מבחינתו אביו מולידו יכול להמשיך ללחוץ ידיים, להשתתף בארוחות רשמיות ולהצטלם. ואם מזלם של ראש העיר וחבריו ישחק להם, הם לעולם לא יגלו עד כמה שטחי התחכום של אליוט. </p>
			<p class="text">שבעה ז־אבים נוספים הצטרפו אליו והוא פנה אל הדרך המושלגת, מרוצה מחברתם. לכל מין של <span class="bold">טרה אינדג'ין</span> שחי ב<span class="bold">חצר</span> היה אזור מוגדר שנחשב לטריטוריה הביתית שלו, אבל שאר השטחים היו ציבוריים ונועדו לשימוש כולם. כאשר סיימון וחבריו יחצו את גשר הערוץ שב<span class="bold">חצר</span> הם ייכנסו לטריטוריה של ההוקגארד, כך שלטובת התגוששות וריצה היה עליהם לפנות בשביל הראשון שמוביל לחלק הפנימי.</p>
			<p class="text">ז־אב, הוא חשב בשעה ששקעו בדהרה נינוחה כדי לחמם את השרירים. זאבים אולי נראו כמותם כשהעולם היה צעיר, אבל ז־אבי ה<span class="bold">טרה אינדג'</span><span class="bold">ין</span> — מהירים, חזקים וקטלניים — להבדיל מהזאבים, שמרו על הצורה הגדולה יותר, הקדמונית. החיה שבני האדם קראו לה זאב היתה כיום בהשוואה אליהם כמו חתול בר בהשוואה לנמר.</p>
			<p class="text">הם טופפו על השלג שכיסה את הדרך, עומקו כמה סנטימטרים. שאר השלג במסלול שלהם נסחף אל שולי הדרך ונערם שם בתלוליות. כדאי שיזכור להודות על כך לנערה באגם.</p>
			<p class="text">שרירים התחממו, וסיימון התמתח לריצה והוביל את הלהקה שלו מעל לגשר. טוב לרוץ. טוב להרגיש את נשיכתו הנקייה של מזג האוויר. טוב לטעום…</p>
			<p class="text">הרוח שינתה כיוון. י־נשוף, אחד משומרי הלילה של <span class="bold">החצר</span>, עף מעל בקריאת אזהרה <פולשים!></p>
			<p class="text">הכביש שחצץ בין פארק לייקסייד ו<span class="bold">החצר</span> היה אמור להיות פנוי לגמרי מבני אדם. היו אמורים להימצא בו רק נהגי מפלסות שלג שירעישו כל הלילה כשיפנו את הדרכים עבור בני האדם שנוסעים בבוקר לעבודה. אם עובד עירייה היה צריך להיכנס לתוך <span class="bold">החצר</span>, במיוחד בלילה, פקיד ממשלתי היה מתקשר לאליוט לפני כן. לאף בן אדם לא היתה סיבה להיות כאן הלילה.</p>
			<p class="text">סיימון קלט את הריח ופנה בריצה מהירה ככל יכולתו לדרך שירות צדדית שעברה סמוך לגדר <span class="bold">החצר</span>.</p>
			<p class="text">שום יללה, שום קול, שום אזהרה. רק צורות בשחור, לבן ואפור שהתמזגו עם השלג והלילה בשעה שרצו לעבר האויב.</p>
			<p class="text">אם בני האדם הביאו איתם כלי נשק, זה יהיה מסוכן. השלג העמוק על דרך השירות האט את הז־אבים מספיק כדי לאפשר לפולשים לירות פעם או פעמיים. אבל גם בני האדם היו צריכים לפלס להם דרך בשלג, כך שאפילו אם יפצעו כמה ז־אבים, הם עדיין לא יצליחו להימלט. </p>
			<p class="text"><שם,> אמר סיימון.</p>
			<p class="text">שלושה בני אדם התקדמו בכבדות בשלג, עושים דרכם בטור מגדר הברזל השחורה שסימנה את גבול <span class="bold">החצר</span>.</p>
			<p class="text"><רובה,> אמר אליוט.</p>
			<p class="text"><אני רואה אותו,> ענה סיימון. יכול להיות שרק אחד מהם נכנס חמוש לשטחם? לא סביר. העובדה שהם לא רואים את הנשק לא מעידה שהוא לא קיים.</p>
			<p class="text">הוא הבחין בעשן שחור נע מעל השלג, נחפז לעבר הפולשים. הוא התעלם מהעשן והתמקד באיש עם הרובה. הטיפש לא הבחין בו ובשאר הז־אבים המתקרבים עד שהאיש השלישי, האחרון בטור, הסתכל סביב והשמיע קריאת אזהרה. </p>
			<p class="text">הרובה פנה לכיוונו של סיימון.</p>
			<p class="text">הם לא יספיקו להגיע אל האויב בזמן. אחד מהם עומד להיפגע מהירייה.</p>
			<p class="text">העשן השחור עטף פתאום את האיש עם הרובה. חלק מהעשן הפך לידיים שהטו את הרובה אל השמיים, בדיוק כשהאיש לחץ על ההדק.</p>
			<p class="text">סיימון חלף על פני העשן וקפץ. הוא פגע באיש השני פגיעה חזקה כל כך ששניהם התעופפו מהשביל שיצרו ההולכים ונחתו על שלג בתולי. שיניו של סיימון נסגרו על הצעיף העבה שסביב צווארו של האיש, וכוחן המפצפץ של לסתות ז־אב חנק אט־אט את הטרף בשעה שהז־אבים האחרים ריתקו את זרועותיו של האיש ומנעו ממנו להילחם.</p>
			<p class="text">האיש האפוף בעשן צרח.</p>
			<p class="text">סיימון החזיק בטרף שלו עד שהפסיק לזוז. לאחר מכן הוא שחרר את הצוואר והרים את ראשו כדי לרחרח את פניו של האיש. רק חסר הכרה.</p>
			<p class="text">מושלם.</p>
			<p class="text">דמו של האיש השלישי התפשט על השלג בשעה שהז־אבים קרעו את גרונו ואחריו את בגדיו כדי להגיע אל הבשר.</p>
			<p class="text">העשן סביב האיש הראשון התמצק עד שהפך לגבר שחור שיער בחולצת גולף שחורה וג'ינס, זרועותיו מקיפות את האיש; ידיו עדיין מהודקות לידיים שהחזיקו ברובה.</p>
			<p class="text">בצורת העשן שלהם, הסנגווינטי עטפו את טרפם ושאבו ממנו את הדם דרך העור. במזג האוויר הזה רק מעט מעורו של האיש היה חשוף, אבל פניו הזיעו חרוזים של דם שקפאו כמעט מייד.</p>
			<p class="text"><ולאד,> אמר סיימון.</p>
			<p class="text">ולאדמיר חייך וחשף ניבים מוארכים. "אני אקח אותו אל בתי הלשכה. סבא צופה הערב בסרטים הישנים שלו, והוא יעריך מאוד חטיף טרי."</p>
			<p class="text">סיימון הרכין ראש באישור. </p>
			<p class="text">"ניקס ואני נבוא מאוחר יותר לבחון אם נשאר משהו שאפשר להשתמש בו ולהיפטר ממה שלא." עדיין בחיוך, ולאד עקר את הרובה מידיו של האיש. הוא הידק את אחיזתו במעיל החורף הכבד והתחיל לרוץ בחזרה לאזור הסנגווינטי, גורר אחריו את הטרף ללא שמץ של מאמץ. </p>
			<p class="text">סיימון התחקה אחרי הנתיב שהשאירו בני האדם עד לגדר ובחן את שיחי הערער השבורים שם. השיחים נשתלו כדי לשמור על פרטיות <span class="bold">החצר</span> ממכוניות חולפות ומעיניים לא רצויות שעשויות לצפות מהפארק שבצידו האחר של הכביש. הוא התרומם על רגליו האחוריות ונדחק בין שני שיחים. </p>
			<p class="text">העקבות בשלג התחילו במכונית שחנתה על השוליים של שדרת פארקווי באורות חירום מהבהבים. כאשר מפלסת השלג הבאה תעבור בכביש היא תדווח על המכונית, אבל עד שיעלה הבוקר אף אחד לא יגיע ל<span class="bold">חצר</span> לשאול שאלות — אם מישהו יבוא בכלל. </p>
			<p class="text">הוא טופף בחזרה אל הטרף שלו.</p>
			<p class="text">כמה ז־אבים היו עסוקים בקריעת הגופה השנייה. אליוט המתין ליד האיש חסר ההכרה. כאשר סיימון התקרב, אליוט הפנה את מבטו לכיוון שאליו הלך ולאד.</p>
			<p class="text"><זה היה שלנו,> נהם אליוט.</p>
			<p class="text"><גם שלו,> סיימון נהם בחזרה וחשף את שיניו. <אנחנו חולקים.></p>
			<p class="text"><בזבוז של בשר.></p>
			<p class="text"><לא בזבוז.> נכון, הסנגווינטי לא אכלו את הבשר, אבל אחרי שהמשפחה של ולאד תסעד היא תזמן את בון הוקגראד, הקצב של <span class="bold">החצר</span>, ולמחרת ייתלה שלט דיסקרטי על חלון החנות כדי להודיע ל<span class="bold">טרה אינדג</span><span class="bold">'ין </span>שבשר מיוחד הגיע.</p>
			<p class="text">נשימתו של האיש קיבלה גוון אחר, סימן שחזר להכרה. עכשיו אפשר לאכול אותו.</p>
			<p class="text">כפות קדמיות התארכו לאצבעות חזקות, שעירות, עם טפרים כבדים. סיימון ואליוט קרעו את מעיל החורף, תלשו את הצעיף, את חולצת הפלנל ואת חולצת הטריקו וחתכו לגזרים את מכנסי הג'ינס ואת התחתונים התרמיים מהמותניים ועד לקרסוליים.</p>
			<p class="text">נשימה חטופה. האיש פקח את עיניו.</p>
			<p class="text">סיימון חשף שיניים ונשך את הבטן בזמן שאליוט קרע את הגרון וקטע את צווחתו של האיש.</p>
			<p class="text">לתלוש. לקרוע. להתענג על הבשר הטרי, החם. סיימון משך את הכבד מתוך הגוף וזלל אותו בהנאה. את הלב השאיר לאליוט. הוא אכל עד ששבע ואז זז הצידה. כפותיו התכווצו ושבו להיות כפות ז־אב והוא התגלגל בשלג כדי לנקות את פרוותו. כאשר חבריו שבעו גם הם סיימון יילל את שיר הטרף. כל ז־אב שרץ בחוץ הלילה יעבור כאן לביס או שניים. </p>
			<p class="text"><span class="bold">אנחנו חולקים</span>, הוא חשב והביט בזרוע שתלש בשלב כלשהו במהלך האכילה. הוא הרים אותה, חזר אל הדרך הראשית של <span class="bold">החצר</span> והתחיל לרוץ. הוא חצה את גשר הערוץ, חלף על פני שטחם של הוולפגארד ולבסוף השאיר את הזרוע בשטחם של הע־ורבים. הע־ורבים יעריכו ארוחת בוקר מן המוכן מחר בבוקר.</p>
			<p class="text">אליוט השיג אותו דקה לאחר מכן. בפיו הוא החזיק חלק מכלוב צלעות. אביו אומנם לא אהב להתחלק בציד, אבל כאשר עברו ללייקסייד הוא הסכים ללכת בדרכו של סיימון. </p>
			<p class="text">כן, הע־ורבים יאכלו טוב בבוקר. וכשכולם יסיימו את חלקם, לא יישאר מהקופים מספיק כדי לשרוף ולקבור.</p>
		</div>

			
ספר מודפס
מחיר מוצר 60.00 ₪ מחיר רגיל 106.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 27.00 ₪ מחיר רגיל 48.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
Notify me
באפשרותך לקבל עדכון כשהפריט חוזר למלאי
מייל לעדכון
בלחיצה על כפתור שליחה אני מאשר קבלת דיוור פרסומי
לפי נושאים
אנשי זאב בעירה איטית רומנטיקה אפלה קסם וכישוף פנטזיה רומנטית ערפדים פנטזיה אורבנית רומנטית דיסטופיה על טבעי
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!