השביל שמוביל אלייך

רומנטיקה שנונה ומחממת לב שלא תוכלו להניח מהיד.

רן דניאלס היא אישה צעירה שמנסה לשרוד כלכלית בעיירה קטנה, תוך שהיא משלמת משכנתה גדולה, משפצת בקתה להשכרה ומתנדבת בקהילה. נקודת האור בחייה היא החבר החדש שהכירה באפליקציית היכרויות אנונימית. אך כאשר היא מגלה שהחבר המסתורי הוא בעצם הולדן בלנקנשיפ, השכן הגראמפי והקודר שלה, היא נאלצת להתמודד עם מציאות חדשה ומפתיעה.

הולדן, שאיבד את אשתו ונאלץ להחלים במשך שנים, מוצא את עצמו במצב מורכב כאשר הוא מגלה שהחברה האנונימית שלו היא השכנה שמשגעת אותו. עם הזמן, הגבולות ביניהם מתחילים להיטשטש, ושניהם מגלים שלפעמים הדברים הכי טובים בחיים נמצאים דווקא בשביל שלא חשבנו ללכת בו.
שם: השביל שמוביל אלייך
מחבר/ת: מדיסון רייט
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
מק״ט: 015500367

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 99.00

				
<div class="_idGenStoryDirection-1 _idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
<p class="מספר-פרק-">1</p>
<p class="שם-פרק">רֵן</p>
<div class="_idGenObjectLayout-1">
<div id="_idContainer006">

</div>
</div>
<p></p>
<p class="טקסט-שוטף-ללא">"נשתה לכבוד הבקתה הקטנה שלי, והשביל שמוביל אליה!" אני צועקת, ומתכווצת כשאני פותחת את הפקק של בקבוק השמפניה הזול ביותר שמצאתי בחנות המשקאות. הפקק נופל לרצפה בצליל עמום.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"וואו," אומרת באיטיות סטיבי, החברה הכי טובה שלי מאז ומתמיד. היא יושבת שעונה על קורה חשופה במטבח ההרוס של הבקתה שאני משפצת. "זה היה מאכזב."</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני מסתכלת על הבקבוק שבידי, אבל לא שומעת את הרחש המוכר של הגזים. "זו הפעם האחרונה שאני קונה משהו מחנות המשקאות בעיירה."</p>
<p class="טקסט-שוטף">סטיבי מגחכת. "אמרת את זה בפעם הקודמת."</p>
<p class="טקסט-שוטף">הבקבוק נחבט על הרצפה כשאני מניחה אותו. "אני רצינית הפעם. יין תות בחמישה דולר מהשוק אף פעם לא מאכזב."</p>
<p class="טקסט-שוטף">חיוך מרים את אחת מזוויות פיה של סטיבי. "חשבתי שתגידי את זה." היא מושיטה יד לתרמיל שהניחה על הרצפה כשנכנסנו. רעש הרוכסן מהדהד ברחבי הבקתה הריקה, ושנייה לאחר מכן היא מוציאה בקבוק שקוף מלא בנוזל ורוד כהה. על התווית יש צפרדע ממתכת שלוגמת מכוס יין גדולה, קורצת באור השמש שחודר דרך החלונות.</p>
<p class="טקסט-שוטף">סטיבי מסובבת את הפקק ומביטה בי בציפייה. "הבאת כוסות?"</p>
<p class="טקסט-שוטף">פי נפתח, ושפתיה מתעקלות בחיוך עוקצני, לפני שהיא מטה את הבקבוק ושותה ממנו. כשהיא מסיימת, היא מושיטה אותו אליי. "מזל טוב, חברה."</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני סוגרת את אצבעותיי סביב צוואר הבקבוק, לוגמת ארוכות מהיין המתוק בטעם תות, ומתבוננת ברחבי הבקתה הריקה שאני מתכננת לשפץ ולהשכיר. ישבנו בדיוק באותו מקום בחודש שעבר, כשקיבלתי את המפתחות של הבקתה. בגלל החגים, רק בימים האחרונים הקבלן פירק את המקום והכין אותו להתחלת השיפוצים ביום שני, ולכן רציתי לחגוג.</p>
<p class="טקסט-שוטף">הבקתה הקטנה שלי באמצע היער, בפאתי העיירה הקטנטנה שלי, שנראית כמו נקודה זערורית על המפה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">כשרכשתי אותה לפני חודש, הכול היה מיושן, עם קירות עץ ורצפות ומשטחי לינוליאום מתקלפים. אבק כיסה כל סנטימטר מרובע במבנה, והחלונות היו מלוכלכים כל כך, עד שעמעמו את השמש שזרחה דרכם. זה בהחלט לא הבית שהייתי בוחרת לעצמי, אבל יש לו פוטנציאל גדול כמקום להשכרה. וכיוון שאני גרה בעיירה שיש בה יותר תיירים מתושבים לאורך כל ימות השנה, זה בדיוק המקום שאני צריכה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"איך תנהלי את השיפוץ הזה?" שואלת סטיבי ומבטה עוקב אחרי מבטי וקולט את המרחב המרוקן שלפנינו.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני מושכת בכתפיי. "ג'ימי אמר שהוא יכול לסיים בזמן, והוא אמר שאוכל לצפות בו בזמן העבודה. ככה אוכל ללמוד את היסודות ולעשות דברים בעצמי בשיפוץ הבא. חוץ מזה, את יודעת כמוני שכמות העבודה במטע יורדת משמעותית בחורף." הוריה הם הרי הבעלים של מיסטי גרוב, ואני עובדת שם, בתפקיד זה או אחר, מאז התיכון. עכשיו אני מנהלת את כל האירועים ואת מערך השיווק שלהם. בסוף דצמבר, אחרי שעצי האשוח המיובאים מפונים, אפילו הצרצרים לא יוצאים לצרצר עד האביב. אני מנצלת את הזמן הפנוי כדי לערוך אירועים קטנים, אבל החודשים הראשונים של השנה, בדרך כלל עוברים בהמתנה לפרחים שיפרחו מוקדם כדי להחזיר את המבקרים.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"טוב, אם תצטרכי ממני עזרה במשהו, תיידעי אותי." היא מצביעה על החדר. "כבר עשיתי חלק מהדברים האלה בעבר."</p>
<p class="טקסט-שוטף">סטיבי גרה בקרוואן עמוק ביער. הוא שוכן בפינה נידחת לצד האגם, כך שאי אפשר להיתקל בו, אם לא מחפשים אותו בכוונה תחילה. אבל כשקנתה את הקרקע, לפני שרכשה את האיירסטרים, היא גרה בקרוואן הכי זול שמצאה למכירה באינטרנט. הוא היה מתפורר ומתכלה, ושרד עלייה לגבעה רק פעם אחת. כשסוף־סוף השתדרגה, היא הייתה צריכה לגרור אותו למזבלה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אבל משום מה, למרות כל החסרונות, סטיבי הצליחה להפוך את הקרוואן הישן לבית, והתאימה אותו לצרכיה בהדרגה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">כשהתחלתי לחפש נכסים בסתיו, תכננתי לשדרג את המקום בעצמי, בעזרת סטיבי וכל מי שיהיה מוכן להושיט יד, כמובן. אבל אז המקום הזה התפנה, ואף על פי שזו לא הייתה הבקתה שהייתי בוחרת בה מלכתחילה, המיקום היה מציאה ייחודית. למרות החלונות המכוסים בלכלוך, לא היה אפשר לפספס את הנוף של ההרים המתנשאים ומשתפלים בחוץ, או את העצים העתיקים שנבטו מהאדמה, ונמצאים כאן יותר שנים מאשר העיירה עצמה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"את יודעת שלא היינו מצליחות להתמודד עם כמות העבודה הזאת לבד," אני אומרת, ומעבירה את אצבעותיי על רצפות הבטון החשופות עכשיו. הן היו מכוסות בלינוליאום מתקלף וזרוע שלפוחיות. "וגם אם היינו מצליחות להתמודד איתה, אין סיכוי שהיינו מסיימות עד אפריל."</p>
<p class="טקסט-שוטף">עכשיו רק ינואר ופתיתי שלג שמנים יורדים בחוץ, אבל עונת התיירות דורשת הכנה רבה, ואף על פי שאנחנו בהפסקה עד מרץ, הקצב יהפוך בקרוב למסחרר.</p>
<p class="טקסט-שוטף">סטיבי לוקחת את בקבוק היין מידי, וגרונה נע כשהיא גומעת לגימה גדולה. "את צודקת. אני פשוט משועממת. אף אחד לא יטייל כאן בחודש וחצי הקרובים."</p>
<p class="טקסט-שוטף">סטיבי עובדת כמדריכת טיולים בחברת הסיורים של דוד שלה, ויוצאת עם קבוצות תיירים לטיולים בשטח, של כמה שעות או כמה ימים. בעונת התיירות היא עובדת ללא הפסקה. וכשהיא לא עובדת, היא מתפוצצת מבפנים ומאמצת תחביבים שונים, ומצליחה איכשהו לבשל מספיק אוכל במטבח הזעיר של האיירסטרים שלה, כדי להאכיל את כל העיירה פעמיים.</p>
<p class="טקסט-שוטף">לא טוב לה לשבת במקום אחד או להישאר נייחת, וזה אירוני, מכיוון שהיא אף פעם לא גרה באף מקום חוץ מפונטנה רידג'. תמיד חשבתי שהיא תצא לראות את העולם ברגע הראשון שיתאפשר לה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"את צריכה עזרה עם המכירה הפומבית של גאלנטיין?" שואלת סטיבי ומתעוררת לחיים. ניצוץ קדחתני נדלק בעיניה הכהות.</p>
<p class="טקסט-שוטף">צחוק נפלט ממני. "את נראית מטורללת. באמת משעמם לך עד כדי כך? חשבתי שאת סורגת לתרומות."</p>
<p class="טקסט-שוטף">עיניה הכהות של סטיבי נעות הצידה וגוון ורדרד צובע את לחייה. "מתברר שיש להם מספיק כובעים וכפפות עד החורף הבא."</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני שותקת דקות ארוכות ומתאפקת לא לצחוק, עד שסטיבי מביטה בי שוב. היא מהדקת את שפתיה ומתאפקת לא לחייך בעצמה. "זה לא מצחיק."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"זה קצת מצחיק," אני אומרת, ומחזיקה את האגודל והאצבע שלי במרחק סנטימטרים ספורים זה מזה. "למה שלא תצאי לחופשה? מגיע לך. תוכלי לקחת את האיירסטרים שלך ולהישאר בחוץ עד אפריל."</p>
<p class="טקסט-שוטף">סטיבי נשענת על הדלפק ומשלבת את זרועותיה הרזות על חזה. עיניה מתמקדות בנקודה בלתי מזוהה על הרצפה. "אני לא רוצה לצאת לחופשה," היא אומרת לבסוף, ונימה מוזרה חודרת לקולה הצרוד. "אני יכולה לעזור לך עם האירוע או לא?"</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני מופתעת מהתקיפות בקולה, אבל לפי השריר הרועד בלסת, אני מבינה שהיא לא רוצה לדבר על זה יותר. אז אני אומרת, "אשמח לעזרה. תוכלי להיות אחראית למצוא רווקים שיירשמו."</p>
<p class="טקסט-שוטף">עיניים נוקבות פוגשות את עיניי. "זה הקטע הכי גרוע באירוע, ואת יודעת את זה."</p>
<p class="טקסט-שוטף">חיוך עוקצני נפרש בזוויות פי.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"וגם זה שגוזל הכי הרבה זמן."</p>
<p class="טקסט-שוטף">היא נועצת בי מבט ממושך לפני שחיוך לא רצוני מפציע על פניה. "טוב, אני אלך להטריד רווקים, אם את מתעקשת."</p>
<p class="טקסט-שוטף">צחוק פורץ ממני ומהדהד על הקירות החשופים של הבקתה הריקה. "זה לא דרש הרבה שכנוע."</p>
<p class="טקסט-שוטף">היא מושכת בכתפיה. "עדיף מאשר לפתור תשבצים באיירסטרים שלי, במשך החודשיים הבאים."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"יש לי פגישת תכנון עם המתנדבים מחר. למה שלא תבואי, ונוכל לעבוד על רשימת רווקים שאפשר לפנות אליהם?"</p>
<p class="טקסט-שוטף">עיניה הענבריות של סטיבי מצטמצמות. "הקשישות יהיו שם?"</p>
<p class="טקסט-שוטף">כשהיא אומרת "קשישות" היא מתכוונת לשתי חברות הכי טובות בגיל העמידה, מיירה ומליסה, שחולשות לבדן על כל הרכילות בעיירה. בעיניי הן מקסימות. סטיבי חושבת שהן חטטניות.</p>
<p class="טקסט-שוטף">לנוכח החיוך שאני מנסה להסתיר, סטיבי נאנחת וכתפיה נשמטות. "טוב, אבל אם הן ישאלו אותי על חיי האהבה שלי אפילו פעם אחת, אני עוזבת."</p>
<p class="טקסט-שוטף">אז עדיף פשוט לא לבוא, אבל אני לא אומרת לה את זה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"נפגשים בסמוקי דה בינז בתשע," אני אומרת, מבריגה את הפקק בחזרה על בקבוק היין ודוחפת אותו לתיק. אסיים אותו הערב, מכורבלת על הספה בקן של כריות ושמיכות סרוגות עבות.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני עוקבת אחרי סטיבי, שיוצאת דרך דלת הכניסה, מתחמקת מהמדרגה במרפסת שנשברה בדרכנו פנימה, ומביטה מעבר לכתפי אל הבקתה. יש לי בהחלט הרבה עבודה. בעיקר אם אני רוצה לסיים את המקום הזה עד עונת התיירות.</p>
<p class="טקסט-שוטף">מה שלא אמרתי לסטיבי או להורים שלי, שתמיד חוששים מהנטייה הקבועה שלי לקפוץ ראש לדברים בלי לחשוב, הוא שאני חייבת לסיים עד אפריל. השקעתי את כל חסכונותיי הדלים ברכישה ובשיפוץ. אם לא יגיעו מבקרים עד תחילת עונת התיירות, לא אוכל לממן את המשכנתה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">בערפול האפור של השלג היורד, הבקתה נראית מוזנחת עוד יותר. ענן סערה נכנס לשדה הראייה שלי, וכשפתיתי שלג קפואים מנשקים את עורי, אני מתפללת שזה לא סימן לבאות.</p>

<p class="טקסט-שוטף-ללא">הבקתה נמצאת בקצה של פונטנה רידג', עמוק ביער, ואילו הבית שלי הוא קוטג' קטן ששוכן בין עצי אדר גבוהים ברחוב שקט במרכז העיירה. לוקח תשע דקות לעבור מהבקתה לבית, אפילו אם אני נתקעת בכל אחד מארבעת הרמזורים. אור השמש החורפי החיוור כבר שוקע מעבר לאופק וצובע את העולם בגוונים של אפור, כשאני חוצה את העיירה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">ההתנהלות של פונטנה רידג', תחנת עצירה בשביל האפלצ'ים ובלב הרי הסמוקי, שונה מאוד בחורף. אומנם מדובר ברבע מהשנה בלבד, אבל נדמה כאילו אלה החודשים הכי ארוכים בה. העיירה מתעוררת לחיים בחילופי העונות, כשיש פריחות חדשות בשדות ומטיילים ותיירים ברחובות, כשהפונדקים עמוסים והמסעדות נשארות פתוחות עד מאוחר. הכול בפונטנה רידג' נוצר עבור החודשים החולפים האלה, כשהאוויר חמים והשמש זורחת זמן רב יותר.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אבל אני שומרת פינה חמה בלב לחודשים האיטיים. השקט, השלווה. ללא ההמולה המתמדת של התיירים או הלחץ לגרום לעיירה להיראות מושלמת. רק אנחנו פה, אלה שנמצאים כאן גם כשהמטיילים והתיירים חוזרים הביתה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">עכשיו החנויות סגורות ללילה, התריסים מוגפים היטב והאורות כבויים עד מאוחר מחר בבוקר. פתיתי שלג דקיקים יורדים באיטיות, משאירים טיפות על שמשת המכונית וזוהרים באורות הקדמיים.</p>
<p class="טקסט-שוטף">הרחוב שלי כמעט סגור ללילה, השכנים כבר מתחממים בתוך בתיהם הישנים, אור זהוב חודר דרך החרכים בווילונות. מעין שקט נעים שמגיע אחרי החגים, כשאנשים עדיין לא משתגעים מהקור ומהחושך, וכל האחריות של העיירה מושהית לעוד חודשיים.</p>
<p class="טקסט-שוטף">כשאני נוהגת ברחוב, הפנסים מאירים על המדשאות היבשות והקמלות, עד שביתי מואר, נקודה לבנה עם דלת צהובה בהירה בין העצים העירומים של עונת המקלות, התקופה הקצרה אחרי נשירת העלים ולפני שהשלג מכסה את הקרקע.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני מחייכת כשאני רואה את החבילה על המרפסת של השכן, כשאני נכנסת לקוטג׳ שלי. באביב ובקיץ אדניות החלון מלאות בפרחים, ותמיד שומעים צליל עדין של זמזום דבורים וצרצור ציקדות, אבל הלילה הכול שקט.</p>
<p class="טקסט-שוטף">דואר שהושלך היום דרך החריץ בדלת נרמס תחת רגליי. אני אוספת אותו ומתכווצת כשאני רואה שהכול חשבונות. הייתי שמחה לקבל איזה קטלוג, אפילו אם אני לא יכולה להרשות לעצמי לקנות משהו. התזכורת המתמדת למצבי הכלכלי מתחילה לשחוק אותי.</p>
<p class="טקסט-שוטף">האמת שנראה שלא הייתי צריכה לבזבז את החסכונות על הבקתה הקטנה ביער. אולי לא הייתי צריכה להשקיע בנדל"ן בכלל, אבל חיפשתי דרכים נוספות להגדיל את ההכנסה שלי, כי בעבודה שלי במטע אני מרוויחה... מספיק ולא יותר. אם הייתי מבקשת מההורים של סטיבי העלאה, הם היו נותנים לי, אבל זה אומר שהם היו מורידים את המשכורת שלהם כדי להשלים את הפער, ולכן אף פעם לא שקלתי את זה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני חולצת את המגפיים כשהטלפון מצלצל. שפתיי מתעקמות בחיוך כשאני רואה על המסך את התמונה המגורענת והמיושנת של ילדה עם רווח בשיניים.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני מחליקה כדי לענות לשיחת הווידיאו.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"היי, ריי," אני אומרת.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אחותי הגדולה יושבת ליד השולחן בדירתה הזעירה בשיקגו, תלתלים נחושתיים ערומים על ראשה. אור מנורה עמום רוחץ את עורה בזהב, ומשתקף בעדשות של משקפיה הגדולים עם המסגרת הדקה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"הייתי צריכה הפוגה מהכתיבה," ריי אומרת ללא הקדמה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני מחייכת נוכח הישירות שלה, ונעה בתוך החשיכה של הקוטג' כדי לקרוס על הספה. החדר מתמלא באור רך כעבור רגע, כשאני נמתחת כדי להדליק את המנורה שעל השולחן הקטן.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"על מה את עובדת?" אני שואלת ותוחבת את רגליי הקרות מתחת לשמיכה מקומטת בקצה השני של הספה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"כתבה על עמותה שמשפצת פארק עירוני." היא מעבירה את ידיה על פניה ומותחת את העור. אני לא מחמיצה את העיגולים השחורים מתחת לעיניה, סימן מובהק שהיא בעיקר עובדת ופחות ישנה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">ריי היא כתבת בעיתון <span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">שיקגו דיילי</span>, ואף על פי שהיא נשבעת שהיא יוצאת לחופשות ויש לה זמן פנוי, עדיין לא ראיתי את זה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"צאי להפסקה ותבלי קצת עם בעלך," אני אומרת לה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">היא שוקעת עוד קצת בכיסא. "הוא היה צריך לעבוד עד מאוחר, אז חשבתי שאמשיך לעבוד קצת עד שהוא יחזור הביתה. ואז יש לנו דייט."</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני מרגישה כאב בחזה ופגיון של קנאה דוקר אותי. הערב היא תצא עם בעלה, וברגע שננתק, אני אשב על הספה עם המחשב הנייד ואעבוד על דברים למכירה הפומבית של גאלנטיין עד שאירדם על המקלדת, עם הראש על האות <span class="אנגלית-שוטף" lang="en-US" xml:lang="en-US">E</span> עד שהמחשב יכבה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">ריי מביטה בי כאילו היא יודעת בדיוק על מה אני חושבת, שפתיה מכווצות וגבותיה מורמות.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"את נראית בדיוק כמו אמא," אני אומרת לה. היא נעצרת בפתאומיות כזאת שצחוק נפלט ממני.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אני עוד לא בת שלושים," היא מתלוננת. "לפני שתרגישי, אקנה את המכנסיים הצבעוניים המתמתחים שהיא תמיד קונה בחנות יד שנייה."</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני שוקעת לתוך הספה ומתחמקת ממבטה, אבל היא קולטת אותי ונאנחת. "רן איזבלה דניאלס, תגידי לי שלא עשית את זה."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"הם לא מחנות צדקה," אני ממלמלת בקול חרישי. כשהגבות שלה לא חוזרות למקומן הרגיל, אני נאנחת. "הם לא יד שנייה, אבל כן קניתי זוג מכנסי טרנינג, שאחרי מבט נוסף מזכירים משהו שאמא הייתה לובשת."</p>
<p class="טקסט-שוטף">אמא שלנו מצאה את הסטייל שלה בשנות התשעים ומעולם לא שינתה אותו. היא בדרך כלל לובשת מגוון מכנסיים רחבים בצבעים בהירים, וחולצות כותנה רכות עם הדפסים קטנים. בשבוע שעבר, כשאכלנו צהריים, היא לבשה מכנסיים צהובים בוהקים, סוודר גולף לבן סרוג עם דבורים, וקבקבים.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"לא נכון," ריי משתנקת ואוחזת בחזה כאילו היא נואשת לאוויר.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"הם רק לבית!" אני צועקת.</p>
<p class="טקסט-שוטף">היא פורצת בצחוק. אני שמחה לראות שהצללים מתחת לעיניה נעלמים בקמטי הצחוק.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני מושיטה יד לשמיכה כדי לעטוף בה את רגליי ושואלת, "אז מתי את באה לבקר?" היא ובעלה, לילנד, בילו את חג המולד עם משפחתו, ואף אחד מהם לא הצליח לקחת חופש מספיק ארוך כדי לבקר בחג ההודיה. כך שלא ראיתי אותה מאז טיול סוף שבוע ארוך שעשו בתחילת הסתיו, כשעונת התפוחים הייתה בשיאה והחווה הייתה עמוסה מאוד. אפילו בטיול ההוא בקושי ראיתי אותה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">היא מושכת בכתפיה ופולה חוט סורר מהשמיכה הסרוגה שעוטפת את כתפיה. בפונטנה רידג' קר, אבל הקרבה לאגם מישיגן הופכת את שיקגו לקפואה. אני לא מבינה איך היא ולילנד מתמודדים עם זה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"קשה להתרחק מהעבודה," היא אומרת בשקט. כואב לי הלב עליה. קורה שאת חיה את החלום שלך, ועדיין מרגישה כלואה בו. אני אוהבת את העבודה שלי במיסטי גרוב ולא יכולה לדמיין את עצמי עושה משהו אחר, אבל זה לא אומר שאין ימים שבהם אני מרגישה מוצפת.</p>
<p class="טקסט-שוטף">המחשב שלה מצפצף ברקע, והיא נאנחת. "רק דיברנו, וכבר העורך שלי מבקש את הכתבה, אז עדיף שאזוז."</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני מהנהנת ומושכת את השמיכה עד לסנטר. "לילה טוב, ריי."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אוהבת אותך, רן."</p>
<p class="טקסט-שוטף">היא מנתקת לפני שיש לי הזדמנות להגיד לה את זה בחזרה, ואני נשארת בתוך הדממה של הבית. אפילו הציפורים או הציקדות לא מצייצות בלילה קר כזה. אני מביטה בערגה באח, ויודעת שלא אטרח להדליק אותה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">בלילות כאלה הבית שקט במיוחד, והבדידות מכבידה עליי כמו משקל מוכר אך בלתי רצוי. אני לא מתנגדת לשקט, אבל לפעמים אני מצטערת שאין לי מישהו לחלוק אותו איתו. לא היה אכפת לי לשבת בשקט כשרגליי תחובות מתחת לירכו של מישהו, ספרים מונחים על הברכיים שלנו וכוסות יין תות ניצבות על שולחן הקפה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">דלת מכונית נטרקת בחוץ, מלווה בצחקוקים רמים, ואני מחייכת לעצמי בידיעה שהערב שלי לא יהיה שקט עוד הרבה זמן.</p>



</div>


			

ספר מודפס

מחיר מוצר 60.00 ₪ מחיר רגיל 89.10 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 27.00 ₪ מחיר רגיל 44.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

לפי נושאים

מיריבים לאוהבים רומנטיקה בעיירה קטנה רומנטיקה נקייה רומנטיקה שנונה קרבה מאולצת חד הוריים גראמפי וסאנשיין

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!