אם יכולת לראות את השמש
אליס, תלמידה מצטיינת, נאלצת לעזוב את הפנימייה היוקרתית בבייג’ינג בגלל בעיות כלכליות. הלחץ גורם לה להיעלם, וכך היא מגלה שיש לה יכולת להפוך לבלתי נראית. את הכישרון המפתיע הזה אליס מנצלת כדי להרוויח כסף – היא משמשת חוקרת פרטית אנונימית לחבריה העשירים – באמצעות שיתוף פעולה עם הנרי לי – תלמיד מצטיין מתחרה. כאשר המשימות הופכות ממביכות ומסוכנות על אליס להחליט אם לפעול בניגוד למצפונה ולסכן את חייה, וגם להבין מה היא באמת מרגישה כלפי הנרי לי המושלם והמעצבן.

ספר פנטזיה מותח ומעורר מחשבה על מציאת זהות, רדיפה אחרי הישגים, מעמדות ונאמנות לערכים.
שם: אם יכולת לראות את השמש
מחבר/ת: אן ליאנג
שפה: עברית
תחום: נוער בוגר
תת תחום: נוער בוגר
מק״ט: 015500362
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
				
<div class="_idGenStoryDirection-1 _idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
<p class="פרק1">1</p>
<p class="center1"></p>
<p class="טקסט-שוטף-ללא">ההורים שלי מזמינים אותי לאכול במסעדה משלוש סיבות בלבד. אחת, מישהו מת (וכשמביאים בחשבון שיש תשעים ומשהו חברים רק בקבוצת הוויצָ׳ט המשפחתית שלנו, זה קורה לעיתים יותר קרובות ממה שהייתם חושבים). שתיים, למישהו יש יום הולדת. או, שלוש, הם רוצים להודיע משהו שעתיד לשנות את חיינו.</p>
<p class="טקסט-שוטף">לפעמים מדובר בשילוב של כל הנ״ל, כמו בפעם שדודה־רבתא שלי נפטרה בבוקר יום הולדתי השנים־עשר, וההורים שלי החליטו לבשר לי מעל קערת אטריות מוקפצות, שהם הולכים לשלוח אותי לפנימייה של בית הספר הבינלאומי איירינגטון.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אבל עכשיו חודש אוגוסט, חומו היוקד של הקיץ מורגש גם בחללה הממוזג של המסעדה, ולאף אחד במשפחתי הקרובה אין יום הולדת החודש. מה שמותיר, כמובן, רק שתי אפשרויות נוספות...</p>
<p class="טקסט-שוטף">גוש הלחץ בבטן שלי מתכווץ עוד יותר. אני בקושי מתאפקת לא לברוח חזרה החוצה מבעד לדלתות הזכוכית. אתם יכולים לומר שאני חלשה, אבל אני לא במצב להתמודד עם בשורות רעות משום סוג.</p>
<p class="טקסט-שוטף">במיוחד לא היום.</p>
<p class="טקסט-שוטף">״אליס, מה יש לך, את ככה לחוצה?״ שואלת מאמא, כשמלצרית חמורת סבר בשמלה סינית צמודה מובילה אותנו לשולחן שלנו באחורי המסעדה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אנחנו נדחקים על פני שולחן עמוס סועדים קשישים שחולקים עוגת קרם ענקית ורדרדה בצורת אפרסק, ומה שנראה כמו שולחן של ארוחה עסקית, עם גברים מזיעים בחולצות צווארון מחניקות, ונשים שטופחות אבקה לבנה על לחייהן. כמה מהם מסתובבים לנעוץ מבטים כשהם מבחינים בתלבושת שלי. אני לא בטוחה אם משום שהם מזהים את סמל הנמר שמעטר את כיס הבלייזר שלי, או בגלל היומרנות הבוטה שהעיצוב משדר, בהשוואה לטרנינגים של בתי הספר המקומיים.</p>
<p class="טקסט-שוטף">״אני לא לחוצה,״ אני אומרת, ומתיישבת בינה לבין באבא. ״ככה הפרצוף שלי תמיד.״ זה לא שקר מוחלט. דודה שלי התבדחה פעם שאם איקלע אי־פעם לזירת פשע, אהיה הראשונה להיעצר, רק על בסיס ארשת הפנים ושפת הגוף. <span class="נרקיסים-מודגש-דק">בחיים לא ראיתי מישהו מתוח וחששן כמוך, </span>אמרה. <span class="נרקיסים-מודגש-דק">בטח היית עכבר בגלגול קודם.</span></p>
<p class="טקסט-שוטף">לא אהבתי את ההשוואה אז, אבל עכשיו אני באמת מרגישה קצת כמו עכבר — עכבר שעומד להיכנס היישר למלכודת.</p>
<p class="טקסט-שוטף">מאמא מעבירה לי את התפריט המנוילן, והאור שניגר מהחלון הסמוך על ידיה הגרומות, מבליט לעין את הצלקת הלבנה והבולטת שחרוצה בכף ידה. צביטה מוכרת היטב של אשמה ניצתת בקרבי כמו להבה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">״<span class="נרקיסים-מודגש-דק">הָיידְזֵה, </span>ילדה,״ אומרת לי מאמא. ״מה את רוצה לאכול?״</p>
<p class="טקסט-שוטף">״אוי. אה, לא ממש אכפת לי,״ אני אומרת וממהרת להסיט מבט.</p>
<p class="טקסט-שוטף">באבא מפריד בקול נפץ רם בין מקלות האכילה החד־פעמיים עשויי העץ. ״ילדים בימינו לא יודעים איזה מזל יש להם,״ הוא אומר, מחכך את המקלות זה בזה כדי להיפטר משבבי עץ, ואז עוזר לי לעשות זאת גם. ״כולם גדלים בתוך צנצנת דבש. את יודעת מה אכלתי בגילך? בטטות. כל יום, בטטות.״</p>
<p class="טקסט-שוטף">בזמן שהוא פוצח בתיאור מפורט יותר של חיי היומיום בכפריה הנידחים של החֶנאן, מאמא מסמנת למלצרית לגשת, ומתחילה לדקלם רשימת מנות שנשמעת מספיקה להאכיל את כל המסעדה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">״מא,״ אני מוחה, מושכת את המילה במנדרינית. ״אנחנו לא צריכים —״</p>
<p class="טקסט-שוטף">״את כן צריכה,״ היא פוסקת בתקיפות. ״את תמיד גוועת ברעב מרגע שמתחילים הלימודים. רע מאוד לגוף שלך.״</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני ממש מתאפקת לא לגלגל עיניים. לפני פחות מעשר דקות היא העירה איך הלחיים שלי התעגלו במהלך חופשת הקיץ. רק בהיגיון שלה, אפשר להיות גם שמנמנה מדי וגם בתת־תזונה מסוכנת בו־זמנית.</p>
<p class="טקסט-שוטף">כשמאמא מסיימת סוף־סוף להזמין, היא ובאבא מחליפים מבטים, ואז פונים אליי בפרצופים קודרים כל כך, שאני פולטת את הדבר הראשון שעולה לי בראש: ״סבא — סבא בסדר?״</p>
<p class="טקסט-שוטף">אמא מצופפת את גבותיה הדקות באופן שמדגיש את תווי פניה התקיפים. ״כמובן. למה את שואלת?״</p>
<p class="טקסט-שוטף">״ס־סתם. לא משנה.״ אני מרשה לעצמי אנחת הקלה קלה, אבל גופי נותר דרוך, כאילו מצפה למהלומה. ״תראו, מה שלא תהיה הבשורה הרעה הזאת, אפשר פשוט — אפשר פשוט לגמור עם זה כמה שיותר מהר? טקס הענקת הפרסים בעוד שעה, ואם אני הולכת לחטוף התמוטטות עצבים, אני צריכה לפחות עשרים דקות התאוששות, לפני שאני עולה לבמה.״</p>
<p class="טקסט-שוטף">באבא ממצמץ. ״טקס הענקת פרסים? איזה טקס?״</p>
<p class="טקסט-שוטף">הדאגה מתחלפת לרגע בייאוש. ״טקס הענקת הפרסים למצטיינים בכל שכבה.״</p>
<p class="טקסט-שוטף">הוא ממשיך לבהות בי כלא מבין.</p>
<p class="טקסט-שוטף">״בחייך, בא. הזכרתי את זה לפחות חמישים פעם הקיץ.״</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני לא מגזימה בהרבה. עד כמה שזה נשמע עצוב, רגעי התהילה החולפים האלה תחת אור הזרקורים העז של האודיטוריום, הם כל מה שהיה לי לצפות לו בחודשים האחרונים.</p>
<p class="טקסט-שוטף">גם אם איאלץ לחלוק אותם עם הנרי לי.</p>
<p class="טקסט-שוטף">כמו תמיד, השם מעלה בפי טעם צורב ומריר כרעל. אוף, אני שונאת אותו. שונאת אותו ואת עור החרסינה המושלם שלו, ואת התלבושת האחידה ללא רבב ואת שליטתו העצמית, תמיד מרוחק ומצליח, כמו רשימת ההישגים ההולכת ותופחת שלו. אני שונאת איך שאנשים מסתכלים עליו ו<span class="נרקיסים-מודגש-דק">רואים</span> אותו, גם כשהוא שותק לגמרי, ראשו רכון בשקידה מעל שולחנו.</p>
<p class="טקסט-שוטף">שנאתי אותו מאז פסע אל בית הספר לפני ארבע שנים, חדש־דנדש ונוצץ ממש. עד סוף היום הראשון הוא הספיק לקבל שתיים וחצי נקודות יותר ממני במבחן בהיסטוריה, וכולם הכירו את שמו.</p>
<p class="טקסט-שוטף">האצבעות מתחילות לדגדג לי רק מעצם המחשבה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">באבא מזעיף פנים, ומציץ אל מאמא לאישור. ״אנחנו אמורים לבוא לזה — לטקס הזה?״</p>
<p class="טקסט-שוטף">״זה רק לתלמידים,״ אני מזכירה לו, אף שזה לא תמיד היה ככה. בית הספר החליט להפוך את האירוע לפרטי יותר, אחרי שאמא ממש מפורסמת של אחד מחבריי ללימודים, קריסטל לאם, הופיעה לטקס והביאה איתה בטעות את הפפראצי. תמונות של האודיטוריום שלנו הסתובבו בכל וֵייבּוֹ, הטוויטר הסיני, במשך ימים אחר כך.</p>
<p class="טקסט-שוטף">״בכל מקרה, זה לא העניין. העניין הוא שמחלקים פרסים ו —״</p>
<p class="טקסט-שוטף">״כן, כן, כל מה שאת מדברת עליו זה פרס,״ קוטעת אותי מאמא בקוצר רוח. ״איפה סדר העדיפויות שלך, אה? לא מלמדים אותך בבית הספר הזה שלך ערכים נכונים? קודם כול משפחה, אחר כך בריאות, אז חיסכון לפנסיה, ואז — את בכלל מקשיבה?״</p>
<p class="טקסט-שוטף">האוכל שמגיע מציל אותי מהצורך לשקר.</p>
<p class="טקסט-שוטף">במסעדות פקין דאק מפוארות יותר, כמו למשל קוּאָנג׳וּד, מסוג המסעדות שחבריי ללימודים פוקדים דרך קבע גם בלי שמישהו יצטרך למות קודם, השף תמיד מביא את הברווז הצלוי על עגלה, ופורס לצד השולחן. יש בזה משהו כמעט טקסי: העור המזוגג הפריך נבקע עם כל אבחת סכין, וחושף את הבשר הלבן והרך והשמן שרוחש מתחת.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אבל כאן המלצרית פשוט מביאה לנו ברווז שלם קצוץ לחתיכות גדולות, עם הראש מחובר עדיין והכול.</p>
<p class="טקסט-שוטף">מאמא מבחינה בפרצוף שאני עושה ומסובבת באנחה את ראש הברווז ממני, ממלמלת משהו על עדינות נפש מערבית.</p>
<p class="טקסט-שוטף">מנות ממשיכות להגיע בזו אחר זו: מלפפונים טריים מעורבבים בשום קצוץ בזילוף חומץ, חביתיות בצל ירוק דקיקות, מטוגנות לכדי פריכות מושלמת, טופו רך שוחה ברוטב חום־זהוב, ועוגות מאורז דביק מאובקות בשכבת סוכר דקה. אני כבר רואה איך מאמא אומדת את המזון בעיניה החומות החריפות, בטח מחשבת כמה ארוחות נוספות יצליחו היא ובאבא לחלץ מהשאריות.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני מכריחה את עצמי לחכות עד שגם מאמא וגם באבא יתחילו לאכול מהמנות שלהם, ורק אז מעיזה לומר, ״אה. אני די בטוחה שהתכוונתם לספר לי משהו חשוב...? ״בתגובה, באבא גומע ארוכות מספל תה היסמין המהביל עדיין שלו, ומשכשך את הנוזל בפה כאילו יש לו את כל הזמן שבעולם. מאמא מתלוצצת לפעמים כמה אני דומה לבאבא בכול — מהלסת הרבועה, הגבות הישרות והעור השחום, ועד הנטייה העיקשת לפרפקציוניזם. אבל בטוח לא ירשתי ממנו את הסבלנות.</p>
<p class="טקסט-שוטף">״<span class="נרקיסים-מודגש-דק">באבא</span>,״ אני מזרזת אותו, מתאמצת לשמור על נימת קול מכבדת.</p>
<p class="טקסט-שוטף">הוא מרים יד ומרוקן את שארית התה, ורק אז פוצה פה לדבר. ״אה. כן. טוב, אמא שלך ואני חשבנו... מה דעתך לעבור לבית ספר אחר?״</p>
<p class="טקסט-שוטף">״רגע. <span class="נרקיסים-מודגש-דק">מה?</span>״ קולי רם וצווחני מדי, מפלח את המולת המסעדה ונשבר בסוף, כמו אצל נער בגיל ההתבגרות. אנשי העסקים בשולחן הסמוך מפסיקים באמצע הרמת כוסית, כדי לנעוץ בי מבטים ביקורתיים. ״מה?״ אני חוזרת הפעם בלחש ובלחיים מאדימות.</p>
<p class="טקסט-שוטף">״אולי תלמדי בבית הספר המקומי, כמו בני הדודים שלך,״ אומרת מאמא, ומניחה בחיוך על צלחתי, פיסה של ברווז עטופה בקפידה בחביתית. החיוך הזה מפעיל פעמוני אזעקה בראש שלי. מסוג החיוכים שרופאי שיניים מחייכים אלייך, לפני שהם הולכים לעקור לך שן. ״או שניתן לך לחזור לאמריקה. זוכרת את חברה שלי, דודה שֶן? זאת עם הבן הנחמד, הרופא?״</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני מהנהנת לאיטי, כאילו לא שני־שלישים מהילדים של החברות שלה עובדים כרופאים או לומדים רפואה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">״היא אומרת שיש בית ספר ציבורי מאוד נחמד במיין ליד הבית שלה. אולי אם תעזרי בעבודה במסעדה שלה, היא תיתן לך לגור —״</p>
<p class="טקסט-שוטף">״אני לא מבינה,״ אני קוטעת אותה, כבר לא שולטת בעצמי. יש לי תחושה רעה בבטן, כמו אז, כשהתאמצתי יותר מדי בתחרות ריצה ביום ספורט בבית הספר רק כדי לנצח את הנרי, וכמעט הקאתי על כל החצר. ״אני פשוט... מה לא בסדר באיירינגטון?״</p>
<p class="טקסט-שוטף">באבא נראה קצת מופתע מהתגובה שלי. ״חשבתי שאת שונאת את איירינגטון,״ הוא אומר, הפעם במנדרינית.</p>
<p class="טקסט-שוטף">״בחיים לא אמרתי שאני <span class="נרקיסים-מודגש-דק">שונאת</span> —״</p>
<p class="טקסט-שוטף">״פעם הדפסת את סמל בית הספר ודקרת אותו עם העט שלך כל אחר הצהריים.״</p>
<p class="טקסט-שוטף">״אז לא הייתי מעריצה גדולה בהתחלה,״ אני אומרת, מניחה את מקלות האכילה על מפת השולחן הפלסטית באצבעות רועדות מעט. ״אבל זה היה לפני חמש שנים. אנשים כבר מכירים אותי עכשיו. בניתי לי שם — שם טוב. והמורים מחבבים אותי, מחבבים ממש, ורוב התלמידים בשכבה שלי חושבים שאני חכמה ו — ממש מעניין אותם מה שיש לי לומר...״ אך עם כל מילה נוספת שבוקעת מפי, ההורים שלי רק מקדירים פנים, והתחושה הרעה מתחדדת לאימה קרה כקרח. ובכל זאת אני ממשיכה, נואשת. ״ויש לי את המלגה שלי, זוכרים? היחידה בכל בית הספר. זה לא בזבוז פשוט לעזוב —״</p>
<p class="טקסט-שוטף">״יש לך חצי מלגה,״ מתקנת מאמא.</p>
<p class="טקסט-שוטף">״טוב, זה המקסימום שהם מוכנים לתת...״ ואז אני קולטת. זה כל כך ברור, שאני בהלם מעצמי על טיפשותי. איזו עוד סיבה יכולה להיות להורים שלי להציע פתאום להוציא אותי מבית הספר שהם הקדישו שנים של עבודה מאומצת להכניס אותי אליו?</p>
<p class="טקסט-שוטף">״זה בגלל... זה בגלל שכר הלימוד?״ אני שואלת, מקפידה לדבר בשקט, שאיש מסביב לא ישמע.</p>
<p class="טקסט-שוטף">בהתחלה מאמא לא עונה, רק ממוללת כפתור רופף בחולצתה הפרחונית הדהויה. עוד רכישה זולה מהסופרמרקט, המקום המועדף עליה לקניית בגדים, מאז הפכו את <span class="נרקיסים-מודגש-דק">יאשוּ מרקֵט</span><span class="נרקיסים-מודגש-דק"> </span>לקניון נטול נשמה לחיקויי מותגים במחיר מופקע.</p>
<p class="טקסט-שוטף">״זה לא צריך לעניין אותך,״ היא משיבה לבסוף.</p>
<p class="טקסט-שוטף">כלומר <span class="נרקיסים-מודגש-דק">כן</span>.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני קורסת בכיסא, משתדלת להתעשת ולהסדיר מחשבות. זה לא שלא ידעתי שאנחנו בקשיים, ונמצאים בקשיים כבר תקופה, מאז נסגר בית הדפוס הישן של באבא, ולמאמא קיצצו במשמרות הלילה בבית החולים סְיֵיחֶה. אבל מאמא ובאבא תמיד ידעו להסתיר עד כמה, וסילקו בביטול את החששות שהעליתי באמירות כמו ״רק תתמקדי בלימודים שלך״ או ״ילדונת טיפשה, נראה לך שניתן לך לרעוב?״</p>
<p class="טקסט-שוטף">עכשיו אני מסתכלת עליהם מעברו השני של השולחן, מסתכלת באמת, ורואה שערות לבנות מבצבצות ברקותיו של באבא, וקמטי עייפות מתחילים להסתמן תחת עיניה של מאמא. העבודה הקשה נתנה בהם את אותותיה, בזמן שאני הייתי מוגנת לי בבועת איירינגטון שלי. בושה מציפה את בטני. כמה קלים יותר היו יכולים להיות חייהם, אם לא היו נאלצים לשלם עוד מאה שישים וחמישה אלף יואן כל שנה?</p>
<p class="טקסט-שוטף">״מה, אה, האפשרויות שוב?״ אני שומעת את עצמי שואלת. ״בית הספר המקומי בבייג׳ינג או בית ספר ציבורי במיין?״</p>
<p class="טקסט-שוטף">הקלה ניכרת בפניה של מאמא. היא טובלת עוד פיסת ברווז בצלוחית רוטב שחור סמיך, עוטפת אותה היטב בחביתית דקיקה עם שני פלחי מלפפון — בלי בצל, כמו שאני אוהבת — ומניחה על צלחתי. ״כן, כן. שתיהן טובות.״</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני כוססת את השפה התחתונה שלי. האמת ששתיהן <span class="נרקיסים-מודגש-דק">לא</span> טובות. אם אלמד בבית ספר מקומי בסין, אצטרך להיבחן ב<span class="נרקיסים-מודגש-דק">גָאוֹקָאוֹ</span>, הבחינה שאמורה להיות אחת מבחינות הקבלה לקולג׳ הקשות ביותר שיש, גם אם נתעלם מהעובדה שהסינית שלי היא ברמה של בית ספר יסודי. ובאשר למיין — אני רק יודעת שזו המדינה הכי פחות מגוונת מבחינה אתנית באמריקה, הידע שלי לגבי הפסיכומטרי הדרוש לקולג׳ מסתכם בדרמות נעורים שראיתי בנטפליקס, והסיכוי שתיכון ציבורי שם יאפשר לי להמשיך בלימודים לתעודת בגרות בינלאומית, הם קלושים ביותר.</p>
<p class="טקסט-שוטף">״אנחנו לא חייבים להחליט עכשיו,״ ממהרת מאמא להוסיף. ״באבא שלך ואני כבר שילמנו על הסמסטר הראשון באיירינגטון. תוכלי לשאול מורים, חברים שלך, לחשוב על זה קצת, ואז נדבר שוב. בסדר?״</p>
<p class="טקסט-שוטף">״כן,״ אני אומרת, אף שאני מרגישה הכי <span class="נרקיסים-מודגש-דק">לא </span>בסדר. ״נשמע מצוין.״</p>
<p class="טקסט-שוטף">באבא נוקש במפרקי אצבעותיו על השולחן ומקפיץ את שתינו בבהלה. ״<span class="נרקיסים-מודגש-דק">א</span><span class="נרקיסים-מודגש-דק">ָיְיָה</span>, יותר מדי דיבורים בזמן האוכל.״ הוא מצביע עם הצ׳ופסטיקס על הצלחות בינינו. ״האוכל כבר מתקרר.״</p>
<p class="טקסט-שוטף">בזמן שאני לוקחת שוב את מקלות האכילה שלי, הזקנים מסביב לשולחן לידנו פוצחים בגרסה הסינית לשיר ״יום הולדת שמח״, בקולי קולות ובזיופים. ״<span class="נרקיסים-מודגש-דק">ז׳ו ני שאנגרי קוואי לה... ז׳ו ני</span><span class="נרקיסים-מודגש-דק"> שאנגרי קוואי לה...</span>״ ה<span class="נרקיסים-מודגש-דק">נָאינָאי </span>הזקנה שיושבת באמצע מוחאת כפיים לפי הקצב בחיוך רחב מחוסר שיניים.</p>
<p class="טקסט-שוטף">לפחות מישהו יֵצֵא מהמסעדה במצב רוח מרומם יותר מזה שבו נכנס.</p>
<p class="center2"></p>
<p class="טקסט-שוטף-ללא">אגלי זיעה נקווים על מצחי ומתחילים לזלוג כמעט ברגע שאני יוצאת החוצה. בקליפורניה הילדים תמיד התלוננו על החום, אבל הקיץ בבייג׳ינג מחניק וחסר רחמים, ורק צילם החלקי של עצי ה<span class="נרקיסים-מודגש-דק">ווּטוֹנג</span>, הפירמיאנה, הנטועים לאורך הרחוב, מספק מעט הקלה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">כל כך חם לי עכשיו שאני בקושי נושמת. או שאולי זו הפאניקה שתוקפת אותי.</p>
<p class="טקסט-שוטף">״<span class="נרקיסים-מודגש-דק">הָיידְזֵה</span>, אנחנו הולכים,״ קוראת אליי מאמא. שקיות ניילון עם שאריות משתלשלות מהמרפק שלה, עמוסות בכל מה — ואני מתכוונת <span class="נרקיסים-מודגש-דק">כל</span> מה — שנשאר מארוחת הצהריים. היא אפילו ארזה את עצמות הברווז.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני מנופפת לה. משחררת נשיפה מדודה. מצליחה להנהן בחיוך, כשמאמא מתעכבת עוד רגע לנדב לי כמה עצות לפרידה כמנהגה: אל תקומי אחרי אחת־עשרה בבוקר שלא תמותי, אל תשתי מים קרים שלא תמותי, היזהרי מחוטפי ילדים בדרך לבית הספר, אכלי ג׳ינג׳ר, הרבה ג׳ינג׳ר, זִכרי לבדוק את מדד איכות האוויר מדי יום...</p>
<p class="טקסט-שוטף">ואז היא ובאבא מסתלקים להם לתחנת הרכבת התחתית הקרובה, דמותה הזעירה וגופו הזוויתי והגבוה נבלעים במהירות בהמון, ואני נותרת לעמוד שם לבדי.</p>
<p class="טקסט-שוטף">לחץ נורא מתחיל להיבנות בעומק גרוני.</p>
<p class="טקסט-שוטף"><span class="נרקיסים-מודגש-דק">לא</span>. אסור לי לבכות. לא כאן, לא עכשיו. לא כשאני עוד צריכה ללכת לטקס הענקת הפרסים — אולי טקס הענקת הפרסים האחרון שאליו אלך אי־פעם.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני מכריחה את עצמי לזוז, להתמקד בסביבותיי, בכל דבר שיחלץ את המחשבות שלי מבור הדאגה השחור שמתערבל לי בראש.</p>
<p class="טקסט-שוטף">שלל גורדי שחקים מיתמרים באופק, מגדלים של זכוכית ומתכת ועושר משולח רסן, קצות גגותיהם המחודדים מגרדים את השמיים התכולים. אם אצמצם עיניים, אוכל להבחין בצלליתו המפורסמת של מטה רשות השידור הסינית. כולם קוראים לו ״התחתון הענקי״ בגלל הצורה שלו, אבל מינה הוּאנג — שאבא שלה הוא כנראה מי שתכנן אותו, כך מתברר — מנסה בחמש השנים האחרונות לגרום לאנשים להפסיק, בינתיים ללא הצלחה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">הטלפון הנייד שלי מזמזם בכיס החצאית, ובלי להסתכל אני יודעת שזו לא הודעה (זו אף פעם לא הודעה) אלא שעון מעורר שהפעלתי: עוד עשרים דקות בלבד לתחילת האספה בבית הספר. אני משתדלת להגביר קצב, חולפת בזריזות על פני סמטאות מתפתלות עמוסות ריקשות ורוכלים ואופניים צהובים קטנים, מקבצים של חנויות נוחות ומסעדות נודלס ואותיות קליגרפיה סיניות, המהבהבות על שלטי ניאון שמיטשטשים יחדיו.</p>
<p class="טקסט-שוטף">תנועת האנשים וכלי הרכב מתגברת ככל שאני מתקרבת לכביש הטבעת השלישי. יש מסביב אנשים משלל סוגים: דודים מקריחים שמשיבים על עצמם אוויר בעזרת מניפות קש, סיגריות משתלשלות מפיהם וחולצותיהם מופשלות מעלה לחשוף בטן צרובת־שמש, ממש התגלמות הביטוי ׳לא שם זין׳. דודות זקנות שפוסעות בנחישות על המדרכה, גוררות אחריהן עגלות שוק פרחוניות בדרכן לשווקים הפתוחים. חבורת תלמידי בית ספר מקומי שחולקת כוסות גדולות של תה בועות ובטטות צלויות מחוץ לדוכן אוכל קטן, חוברות לימוד פזורות בערימות על שרפרף ביניהם, דפיהן המשובצים מתנופפים ברוח.</p>
<p class="טקסט-שוטף">כשאני חולפת על פניהם, אני שומעת את אחד התלמידים שואל בלחישה דרמטית במבטא בייג׳ינגי כבד, ״אחותי, ראית את זה?״</p>
<p class="טקסט-שוטף">״את מה?״ משיבה נערה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני ממשיכה ללכת, מביטה נכחי, מנסה להעמיד פנים שאני לא שומעת מה שהם אומרים. מצד שני, הם בטח חושבים שאני לא יודעת סינית ממילא. יצא לי כבר לשמוע ממקומיים לא פעם ולא פעמיים, שאני מקרינה משהו זר, או <span class="נרקיסים-מודגש-דק">צ׳י גֶ׳ה</span>, מה שזה לא אומר.</p>
<p class="טקסט-שוטף">״היא לומדת בבית הספר <span class="נרקיסים-מודגש-דק">ההוא</span>. איפה שהזמרת הזאת מהונג־קונג — איך קוראים לה? קריסטל לאם? — שולחת את הבת שלה, וגם מנכ״ל אס־וויי־אס... רגע, אני אבדוק שנייה בבָּיידוּ...״</p>
<p class="טקסט-שוטף">״<span class="נרקיסים-מודגש-דק">ווֹקָאוֹ</span>!״ מפטירה הנערה קללה כמה שניות אחר כך. אני יכולה ממש להרגיש בעורף את המבט שהיא תוקעת בי. פניי מתלהטות. ״שלוש מאות ושלושים אלף יואן לשנה אחת? מה מלמדים שם, איך לפתות בני מלוכה?״ אחרי שתיקה קצרה היא ממשיכה. ״אבל זה לא בית ספר בינלאומי? חשבתי שרק לבנים לומדים בכאלה.״</p>
<p class="טקסט-שוטף">״מה את מבינה?״ מלגלג התלמיד הראשון. ״לרוב התלמידים הבינלאומיים פשוט יש דרכון זר. זה קל, למי שמספיק עשיר כדי להיוולד בחו״ל.״</p>
<p class="טקסט-שוטף">זה בכלל לא נכון: אני נולדתי כאן בבייג׳ינג, ועברתי לקליפורניה עם ההורים שלי רק כשמלאו לי שבע. ואני לא עשירה... ממש לא. אבל לא משנה. אני הרי לא הולכת להסתובב ולתקן אותו. חוץ מזה, כבר נאלצתי לדקלם את סיפור חיי לזרים מספיק פעמים, כדי לדעת שלפעמים קל יותר פשוט לתת להם לחשוב מה שהם רוצים.</p>
<p class="טקסט-שוטף">בלי לחכות שיתחלף האור ברמזור — ממילא אנשים פה לא ממש מתייחסים לרמזורים — אני חוצה את הכביש, שמחה להתרחק מהמשך השיחה שלהם, ומתחילה לערוך לי בראש רשימת מטלות זריזה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">זה מה שהכי עוזר לי כשאני מרגישה מתוסכלת או כשקשה לי להתמודד. מטרות לטווח קצר. מכשולים קטנים. דברים שיש לי שליטה עליהם. כמו למשל:</p>
<p class="טקסט-שוטף">אחת, לצלוח את טקס הענקת הפרסים עד סופו, בלי לדחוף את הנרי לי מהבמה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">שתיים, להגיש את החיבור בסינית לפני הזמן (הזדמנות אחרונה לעשות רושם טוב על ווֵיי לאוּשֶה).</p>
<p class="טקסט-שוטף">שלוש, לעבור על הסילבוס של שיעור היסטוריה לפני הפסקת הצהריים.</p>
<p class="טקסט-שוטף">ארבע, לחקור על מיין ובתי הספר הציבוריים הקרובים בבייג׳ינג, במטרה להבין איזה מקום מציע את הסיכוי הגבוה ביותר להצלחה בעתיד — אם בכלל — בלי להתמוטט ו/או להרביץ למשהו.</p>
<p class="טקסט-שוטף">רואים? הכול בהחלט בר ביצוע.</p>
<p class="center2"></p>
<p class="טקסט-שוטף-ללא">״את בטוחה שאת לומדת פה?״</p>
<p class="טקסט-שוטף">השומר מצמצם את גבותיו העבותות, ונועץ בי מבט מעברו השני של שער הברזל של בית הספר.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני בולעת את התסכול שלי. אנחנו עוברים את זה בכל פעם מחדש, לא משנה שאני לבושה בתלבושת בית הספר, או שנכנסתי מוקדם יותר הבוקר להחזיר את הדברים שלי לחדר שלי במעונות. אולי זה היה פחות מפריע לי, אם לא הייתי רואה במו עיניי את השומר מסמן להנרי לי להיכנס, בחיוך רחב ובלי לשאול שאלות. אנשים כמו הנרי בטח לא צריכים להסתובב עם תעודת זהות, הפרצוף והשם שלו מספיקים.</p>
<p class="טקסט-שוטף">״כן, אני בטוחה,״ אני אומרת ומוחה את הזיעה ממצחי בשרוול הבלייזר. ״אם תוכל בבקשה לתת לי להיכנס, דוד —״</p>
<p class="טקסט-שוטף">״שֵם?״ הוא קוטע אותי, מוציא כעת מין טאבלט יקר למראה, לתעד בו את פרטיי. מאז החליטו בבית הספר לבטל את השימוש בנייר לפני כמה שנים, אין סוף לכמות הטכנולוגיה המיותרת שהביאו. אפילו התפריטים בקפטריה דיגיטליים עכשיו.</p>
<p class="טקסט-שוטף">״שמי הסיני סאן יאן. שמי האנגלי אליס סאן.״</p>
<p class="טקסט-שוטף">״כיתה?״</p>
<p class="טקסט-שוטף">״י״ב.״</p>
<p class="טקסט-שוטף">״תעודת תלמיד?״ הוא כנראה קולט את הפרצוף שאני עושה, ועוד יותר מזעיף פנים. ״<span class="נרקיסים-מודגש-דק">שְיָאו פַּניוֹ</span>, ילדה, אם איך לך תעודת תלמיד —״</p>
<p class="טקסט-שוטף">״ל־לא, לא, זה לא העניין — בסדר, תראה, אני מוציאה אותה,״ אני רוטנת, שולפת את הכרטיס ומראה לו אותו. הצטלמנו לתעודות התלמיד בזמן תקופת המבחנים בשנה שעברה, ולכן אני נראית בתמונה כמו משהו שהגיח מהביוב: הקוקו השחור והמסודר בדרך כלל, נראה שמנוני ופרוע, אחרי ששבוע לא חפפתי כדי לחרוש, הפנים מלאות פצעונים מרוב מתח, וכתמים כהים מחוסר שינה מעטרים את עיניי.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני מוכנה להישבע שהשומר מרים גבות בזעזוע קל למראה התמונה שלי, אבל לפחות השערים מתחילים להיפתח כמה דקות אחר כך, עד שהם נעצרים בחריקה לצד זוג אריות האבן העומדים על המשמר מפני הרחוב. אני אוספת שאריות אחרונות של כבודי העצמי, מודה לו וממהרת פנימה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">מי שעיצב את הקמפוס של בית ספר איירינגטון, התכוון בבירור ליצור שילוב אמנותי של מזרח ומערב, עם אלמנטים אדריכליים ישנים ומודרניים. לכן הכניסה הראשית מרוצפת באריחים שטוחים ורחבים, דומים לאלו שבעיר האסורה, וקצת הלאה משם יש גנים סיניים מלאכותיים עם בריכות דגי קוי, ופגודות אדומות מעוטרות בגגות רעפים משופעים, אבל המבנים של בית הספר עצמו עשויים מקירות של זכוכית ממורקת, וגשרי זכוכית שנמתחים מעל מדשאות מוריקות.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אם להודות על האמת, המקום נראה יותר כאילו התחילו לצלם איזו דרמה תקופתית עם תלבושות מפעם, ושכחו לפנות את סט הצילומים.</p>
<p class="טקסט-שוטף">וגם לא עוזר שהכול מפוזר על פני שטח עצום. לוקח לי כמעט עשר דקות לחצות בריצה את החצר, מסביב לבניין מדעים, כדי להגיע לאודיטוריום, ועד שאני מגיעה האולם רחב הידיים והמואר באור יקרות כבר הומה תלמידים.</p>
<p class="טקסט-שוטף">קולות נרגשים משתברים מהקירות כמו גלים בחוף. הווליום רם עוד יותר מהרגיל, משום שאנשים פוצחים במונולוגים על כל מה שעשו במהלך הקיץ. אני לא צריכה להקשיב כדי לדעת את הפרטים, הכול כבר הופיע באינסטגרם, החל בתמונות הביקיני של רייני לאם, מאיזו וילה שפעם התארחו בה בנות קרדשיאן, ועד לשלל הסֶלפים המפולטרים של שאנל צאו, מהיאכטה החדשה של ההורים שלה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">בזמן שהרעש מתגבר לקרשנדו, אני סורקת את האודיטוריום לחפש מקום לשבת — או, ליתר דיוק, אנשים שאוכל לשבת לידם. אני יחסית מיודדת עם כולם, אבל אין ספק שיש מעמדות חברתיים, שנקבעים על ידי מגוון פרמטרים, החל במה השפה הראשונה שלך (אנגלית ומנדרינית הכי נפוצות, ואחריהן קוריאנית, יפנית וקנטונזית) וכלה בכמה פעמים הגעת להישג מרשים מספיק, כדי להופיע בעלון החודשי של בית הספר. זה אולי הדבר הכי קרוב למריטוקרטיה שאפשר לצפות לו במקום כמו זה. אגב, הנרי לי כיכב בעלון חמש־עשרה פעמים בארבע שנותיו פה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">לא שאני סופרת או משהו.</p>
<p class="טקסט-שוטף">״אליס!״</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני נושאת מבט ורואה את שותפתי לחדר, שאנל, מנופפת לי מהשורה האמצעית. היא יפה בסגנון הדוגמניות באתר הקניות טָאוֹבָּאוֹ: סנטר מחודד, עור זכוכית חיוור, פוני מעוגל פרוע בכוונה, מותניים בעובי הירך שלי, ועפעף כפול, שללא ספק לא היה שם לפני שני קֵיצים. אמא שלה, קוקו צאו, <span class="נרקיסים-מודגש-דק">באמת</span> דוגמנית — היא הצטלמה לווג הסיני רק בשנה שעברה, ואפשר לראות את הפרצוף שלה כמעט בכל דוכן עיתונים ברחבי העיר — ולאבא שלה יש רשת של מועדוני לילה נחשבים בכל רחבי בייג׳ינג ושנגחאי.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אבל בזאת פחות או יותר מסתכם כל מה שאני יודעת עליה. כשרק עברנו לגור במעונות בתחילת כיתה ז׳, קצת קיוויתי שנהפוך להיות חברות טובות. ולתקופה היה נדמה שזה אכן קורה — הלכנו ביחד לאכול בקפטריה בכל בוקר, וחיכינו זו לזו ליד הלוקרים, אחרי השיעור. אבל אז היא התחילה להזמין אותי ללכת לקניות איתה ועם החברות הפוּאָרְדָָיי<span class="כוכבית _idGenCharOverride-1"><span id="footnote-008-backlink">*</span></span> העשירות שלה במקומות כמו כפר סאנליטון וגווֹמָאוֹ, שתיקי המעצבים שנמכרים שם בטח עולים יותר מכל הדירה של ההורים שלי. אחרי שסירבתי לה בפעם השלישית באיזה תירוץ מעורפל ומגומגם, היא פשוט הפסיקה להציע.</p>
<p class="טקסט-שוטף">ובכל זאת, אנחנו לא מסוכסכות או משהו, ויש מושב ריק ממש לידה...</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני מצביעה על המקום הריק, בתקווה שאני לא נראית נבוכה, כמו שאני מרגישה מבפנים. ״אפשר לשבת פה?״</p>
<p class="טקסט-שוטף">היא בוהה בי לרגע בהפתעה ניכרת. הנפנוף שלה אליי נבע מנימוס, ולא נועד כהזמנה. אבל אז אני רואה בהקלה שהיא מחייכת, ציפויי החרסינה הצחורים על שיניה כמעט זוהרים באפלולית שמתחילה להתפשט באודיטוריום. ״כן, בטח.״</p>
<p class="טקסט-שוטף">ברגע שאני מתיישבת, מרכֵּז שכבת הבוגרים והמורה שלנו להיסטוריה, מר מרפי, עולה על הבמה ובידו מיקרופון. הוא אחד מלֹא מעט אמריקאים בבית הספר שלנו: תואר בספרות מאוניברסיטה מכובדת אבל לא מובחרת, אישה סינית, שני ילדים, בטח הגיע לסין בגלל משברון אמצע חיים קל, אבל נשאר בגלל המשכורת.</p>
<p class="טקסט-שוטף">הוא נוקש פעמיים על המיקרופון ומשמיע צפצוף חורקני נורא שגורם לכולם להתכווץ.</p>
<p class="טקסט-שוטף">״שלום, שלום,״ הוא אומר בדממה שמשתררת. ״ברוכים הבאים לאספה הראשונה של שנת הלימודים — ואספה מיוחדת ביותר, כפי שאתם אולי זוכרים —״</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני מזדקפת קצת בכיסא, אפילו שאני יודעת שהפרסים יחולקו רק ממש בסוף.</p>
<p class="טקסט-שוטף">קודם אנחנו צריכים לעבור סבב שלם של קידום עצמי.</p>
<p class="טקסט-שוטף">מר מרפי עושה סימן עם היד, והמקרן ממלא את המסך שמאחוריו בשמות ובמספרים מוכרים ובסמלי אוניברסיטאות מזוהים בנקל. נתוני קבלה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">לפי המצגת, למעלה מחמישים אחוז מבוגרי השנה שעברה התקבלו לאוקסברידג׳ או לאוניברסיטאות מליגת הקיסוס.</p>
<p class="טקסט-שוטף">כמה תלמידים בקהל ממלמלים בהשתאות — כנראה כאלה שהתחילו רק השנה. כל השאר כבר רגילים לזה, מתרשמים אבל לא בטירוף. חוץ מזה, בשכבת הבוגרים בשנה שלפנֵי, שיעורי הקבלה היו גבוהים עוד יותר.</p>
<p class="טקסט-שוטף">מר מרפי נואם ונואם על ״הצלחה בכל התחומים״ ו״מחויבות למצוינות״, ונדמה שזה נמשך שנים. ואז הוא מכריז על המופיעים לאותו יום, וכולם ישר מתעוררים לחיים לשמע שמה של רייני לאם. מישהו אפילו מריע.</p>
<p class="טקסט-שוטף">רייני עולה לבמה לצלילי תשואות מחרישות אוזניים, וכנגד רצוני אני מרגישה צביטה קלה בחזה, שחצייה הערצה וחצייה קנאה. כאילו חזרנו לגן הילדים, כשאחד הילדים מופיע עם צעצוע חדש ונוצץ שכבר רצית מזמן.</p>
<p class="טקסט-שוטף">רייני מתיישבת ליד הפסנתר, וכשאור הזרקורים עוטף אותה בהילה זהובה, היא נראית בדיוק כמו אמא שלה, קריסטל לאם. כמו כוכבת הונג־קונגית אמיתית שמופיעה ברחבי העולם. היא כנראה מודעת לזה גם, משום שהיא מטלטלת את רעמת שיער המהגוני הבוהק שלה כמו בפרסומת לשמפו, ומשגרת קריצה לקהל. טכנית בכלל אסור לנו לצבוע שיער, אבל רייני עשתה את זה בצורה אסטרטגית. לאורך כל השנה היא צבעה את השיער כל שבועיים בגוון טיפונת בהיר יותר, כדי שהמורים לא ישימו לב לשינוי. המסירות שלה אפילו קצת מרשימה. מצד שני, בטח קל יותר להיות אסטרטגית כשיש לך את הזמן והכסף.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אחרי שמחיאות הכפיים שוככות לבסוף, רייני פוצה פה ומתחילה לשיר, מובן שאת אחד הלהיטים האחרונים של הזמר הסינגפורי ג׳יי ג׳יי לין. רמז חסר בושה לכך שהוא התארח בהופעה של אמא שלה בנובמבר האחרון.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אחריה עולה פיטר הו, ומבצע אחד מקטעי הראפ שהוא מחבר בעצמו. אם היה מדובר בכל אחד אחר, אנשים כבר היו מתכווצים במבוכה בכיסאותיהם או מצחקקים, אבל פיטר טוב. <span class="נרקיסים-מודגש-דק">ממש</span> טוב. מספרים שהוא עומד לחתום אצל חברת היפ הופ אסיאתית, אבל סביר באותה מידה שהוא יִירש את אביו בתפקידו בחברת הנפט לונגפֶנג.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אנשים נוספים עולים בתורם על הבמה: עילוי נגינה בכינור מהשכבה מתחתינו, זמרת אופרה מקצועית ממוצא אסייתי־אוסטרלי שהופיעה בעבר בבית האופרה של סידני, ונגנית גוצ׳ין לבושה בגד סיני מסורתי.</p>
<p class="טקסט-שוטף">ואז, סוף־סוף, מגיע תורי.</p>
<p class="טקסט-שוטף">מסיעים את הפסנתר לאיזו פינה חשוכה מאחורי המסך והשקופית מתחלפת במצגת. המילים <span class="נרקיסים-מודגש-דק">פרס התלמיד המצטיין </span>מופיעות באותיות מודגשות. הלב שלי מתרונן קצת.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אין מי יודע מה מתח בטקסי ההצטיינות האלה. לכולנו מודיעים במייל חודשים מראש אם אנחנו מועמדים למשהו, וחוץ מבכיתה ח׳, כשקיבלתי ציון נמוך בבחינה בסינית כי חטפתי הרעלת קיבה קשה, הנרי ואני תמיד בתיקו על התלמיד המצטיין של השכבה, כל שנה מאז הגיע. היה אפשר לחשוב שכבר אתרגל לזה, ואולי לא יהיה לי כל כך אכפת, אבל זה בדיוק להפך. אחרי שביססתי רצף של הצלחות, אני צריכה לשמור על השם שלי, מה שמוטל על הכף משמעותי יותר, וחדוות הניצחון גדולה מאי־פעם.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אומרים שזה כמו כשמתנשקים עם מישהו שאוהבים (לא שיש לי מושג איך זה): כל פעם היא כמו הפעם הראשונה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">כל העיניים מופנות אליי כשאני קמה לאט ממושבי. אין תרועות רמות, לא כמו שהיו לרייני, אבל לפחות מסתכלים עליי. לפחות רואים אותי.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני מסדרת את התלבושת ויורדת לכיוון הבמה, נזהרת לא למעוד בדרך. ואז מר מרפי עומד מולי, לוחץ לי את היד ומוביל אותי אל אור הזרקורים, ואנשים מתחילים למחוא כף.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אתם מבינים, הייתי מתה בַּמָקום, אם הייתי מעלה בדעתי שאנשים שופטים אותי או מלכלכים עליי מאחורי הגב, אבל תשומת לב חיובית כמו זאת, עם שמי המלא מוצג לראווה לצלילי תשואות קצובות שנשמעות בחדר — לזה אני ממש לא מתנגדת.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אבל הרגע נמשך בקושי כמה שניות, משום שאז מר מרפי קורא בשמו של הנרי לי, ובִּן רגע, תשומת הלב של כולם עוזבת אותי ונודדת אליו. התשואות מתגברות באופן ניכר, מכאיב.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני עוקבת אחרי המבטים של כולם, והבטן שלי מתכווצת, כשאני קולטת אותו נעמד בשורה הראשונה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">באמת שזה אחד הדברים הכי לא הוגנים בעולם — חוץ מאבטלה בקרב צעירים ומיסים וכאלה, כמובן — שהנרי לי נראה כמו שהוא נראה. בניגוד לכולנו, נראה שהוא דילג לגמרי על השלב המסורבל של ההתבגרות המינית, והשיל את דמות ילד הפרסומת החמוד כמעט בִִּן לילה, בסוף השנה שעברה. עכשיו יש לו פרופיל חד, מבנה גוף דק וגבוה, ורעמת שיער שחור סמיך שאיכשהו תמיד מסתדרת באופן מושלם מעל גבותיו הכהות, כך שבקלות אפשר לחשוב שהוא אליל נוער בהתהוות, ולא יורש לחברת הסטארט־אפ הטכנולוגית השנייה בגודלה בסין.</p>
<p class="טקסט-שוטף">בתנועות גמישות ונחושות הוא פוסע לבמה בצעד רחב, כשאותה ארשת אדישות קלה שאני כל כך שונאת, פרושה על פניו היפות והשנואות.</p>
<p class="טקסט-שוטף">הוא מיישיר מבט לעיניי כאילו שמע את המחשבות שלי, והתחושה הצורבת והצובטת בבטן שלי מתחדדת כסכין.</p>
<p class="טקסט-שוטף">מר מרפי נעמד לפניי. ״ברכותיי, הנרי,״ הוא אומר ומגחך. ״בטח כבר מתחיל להימאס לך מכל הפרסים האלה, אה?״</p>
<p class="טקסט-שוטף">הנרי משיב לו בחיוך מנומס בלבד.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני מתאמצת לחייך גם, אפילו שהשיניים שלי חשוקות ברמה כזאת שכואבת לי הלסת. אפילו שהנרי נעמד לידי ומותיר רק חמישה סנטימטרים איומים ומטריפים בינינו. אפילו שהשרירים שלי נדרכים כמו שתמיד קורה כשהוא לידי, והוא רוכן אליי, חוצה גבול לא כתוב, ולוחש כך שרק אני יכולה לשמוע — ״ברכותיי, אליס. כבר חששתי שלא תצליחי השנה.״</p>
<p class="טקסט-שוטף">בדרך כלל לתלמידים בינלאומיים נהיה בסוף מעין מבטא אמריקאי מדולל, אבל המבטא של הנרי ניחן בניגון בריטי מובהק. בהתחלה חשבתי שהוא פשוט ממלא בקפידה אחרי המדריך על איך להפוך לאדם הכי יומרני בעולם, אבל אחרי קצת ריגול — לא, <span class="נרקיסים-מודגש-דק">מחקר</span> — גיליתי שהוא באמת בילה כמה שנים בבית ספר יסודי באנגליה. ולא סתם בית ספר יסודי, אלא אותו אחד שבו לומד בנו של ראש הממשלה. יש אפילו תמונה של שניהם ביחד ליד אורוות בית הספר, סמוּקי לחיים ומחייכים חיוך רחב, בזמן שמישהו מפנה צואת סוסים ברקע.</p>
<p class="טקסט-שוטף">המבטא של הנרי מסיח את הדעת, ברמה שלוקח לי דקה שלמה לקלוט את העלבון.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני יודעת שהוא מתייחס לבחינות הגמר בכימיה שהיו לא מזמן. הוא קיבל ציון מושלם כמו תמיד, ואני איבדתי נקודות כי נחפזתי מדי לפתור משוואת חִמצוּן־חיזור מסובכת במיוחד. אם לא הייתי מצטיינת בשתי שאלות הבונוס שבסוף, כל הממוצע שלי עוד היה עלול לרדת.</p>
<p class="טקסט-שוטף">לרגע קשה לי להחליט מה אני שונאת יותר — משוואות חמצון־חיזור, או אותו.</p>
<p class="טקסט-שוטף">ואז אני רואה את החיוך השחצני שמרצד בזוויות שפתיו ונזכרת, בצביטה מחודשת של טינה, בפעם הראשונה שעמדנו ככה ביחד על הבמה. ממש השתדלתי להתנהג בצורה מכובדת, ואפילו <span class="נרקיסים-מודגש-דק">החמאתי</span> לו על שהצליח יותר ממני במבחן בהיסטוריה. והוא רק עטה את אותו פרצוף שחצני מרתיח, משך קלות בכתפיו ואמר, <span class="נרקיסים-מודגש-דק">זה היה מבחן קל</span>.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני חושקת שיניים עוד יותר.</p>
<p class="טקסט-שוטף">במאמץ־על אני מזכירה לעצמי את המטרה שהצבתי לעצמי קודם: להתאפק לא לדחוף את הנרי מהבמה. אפילו שזה יהיה מאוד, <span class="נרקיסים-מודגש-דק">מאוד</span> מספק. אפילו שהוא קוץ בישבן שלי כבר קרוב לחצי עשור, ולגמרי מגיע לו, והוא עדיין מסתכל עליי עם הגיחוך הזחוח הזה —</p>
<p class="טקסט-שוטף"><span class="נרקיסים-מודגש-דק">לא. איפוק.</span></p>
<p class="טקסט-שוטף">בכל מקרה, אנחנו חייבים להישאר במקום, בזמן שהצלם ממהר להתקרב כדי לצלם אותנו לספר המחזור.</p>
<p class="טקסט-שוטף">ואז ההבנה מציפה אותי כמו מים קפואים: עד שספר המחזור יצא, כבר לא אלמד פה יותר. לא, לא רק זה — לא אסיים את הלימודים באודיטוריום הזה, השם שלי לא יתנוסס ברשימת המתקבלים לאוניברסיטאות המובחרות, לא אצא משערי בית הספר כשעתיד מזהיר פרוש לרגליי.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני מרגישה את החיוך על פניי קופא, ומאיים להתפוגג בפינות. אני ממצמצת מהר מדי. בזווית העין אני רואה את הסיסמה של בית הספר, ״איירינגטון הוא בית״, מודפסת באותיות ענק על כרזה תלויה. אבל איירינגטון אינו בית, או לפחות אינו <span class="נרקיסים-מודגש-דק">רק</span> בית למישהי כמוני. איירינגטון הוא סולם. הסולם היחיד שיאפשר להוריי לצאת מדירתם העלובה בפרוורי בייג׳ינג, שיכול לסגור את הפער ביני לבין משכורת של שבע ספרות, שמסוגל לאפשר לי לעמוד כשווה לצד מישהו כמו הנרי לי, על במה גדולה ומהודרת כמו זו.</p>
<p class="טקסט-שוטף">איך לעזאזל אני אמורה להעפיל לפסגה בלעדיו?</p>
<p class="טקסט-שוטף">זאת השאלה שכוססת את עצביי כמו עכברוש מורעב, כשאני שבה למקומי מסוחררת, בקושי מבחינה בהנהון ההוקרה הקל של מר צ׳ן, או בחיוכה של שאנל, או בברכות הנלחשות אליי משאר התלמידים.</p>
<p class="טקסט-שוטף">הטקס ממשיך הלאה בקצב של חילזון, ואני יושבת כל כך הרבה זמן קפואה במקומי במחשבות מתרוצצות, שמתחיל להיות לי קר בכל הגוף, למרות חומו המעיק של הקיץ.</p>
<p class="טקסט-שוטף">עד שמר המפרי משחרר אותנו לשאר היום אני כבר ממש רועדת, וכשאני מצטרפת לנחשול התלמידים הנדחק החוצה מבעד לדלתות, קול קטן בראשי מעלה אפשרות שאולי הצינה הזאת לא נורמלית.</p>
<p class="טקסט-שוטף">לפני שאני מספיקה לבדוק אם יש לי חום או משהו, מישהו מאחוריי מכחכח בגרון. קול רשמי בצורה מוזרה, כאילו אותו אדם נערך לשאת נאום.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני מסתובבת. זה הנרי.</p>
<p class="טקסט-שוטף">כמובן.</p>
<p class="טקסט-שוטף">לרגע ארוך הוא רק בוהה בי בהטיית ראש מהורהרת. אין דרך לדעת מה הוא חושב. ואז הוא מתקרב ואומר במבטא הבריטי המעצבן הזה שלו: ״את לא נראית כל כך טוב.״</p>
<p class="טקסט-שוטף">כעס ניצת בי.</p>
<p class="טקסט-שוטף"><span class="נרקיסים-מודגש-דק">מספיק ודי</span>.</p>
<p class="טקסט-שוטף">״עכשיו יש לך בעיה עם איך שאני נראית?״ אני מטיחה בו. הקול שלי נשמע צווחני אפילו לאוזניי, וכמה וכמה מהתלמידים שחולפים על פנינו מסתובבים להציץ בנו בסקרנות.</p>
<p class="טקסט-שוטף">״מה?״ הנרי פוער את עיניו, ושמץ בלבול מפר את הסימטריה המושלמת של תווי פניו. ״לא, התכוונתי רק...״ ואז נראה שהוא מבחין במשהו בפניי — משהו אכזרי וקצת פגוע — ופניו נאטמות בתגובה. הוא תוחב ידיים לכיסים. מסב מבט. ״יודעת מה? לא משנה.״</p>
<p class="טקסט-שוטף">קרקעית הבטן שלי צוללת לשמע הנימה החלולה הפתאומית, ואני שונאת אותו על זה, ושונאת עוד יותר את עצמי על התגובה שלי. יש לי לפחות עשרים אלף דברים חשובים יותר לדאוג מהם, מאשר מה חושב עליי הנרי לי.</p>
<p class="טקסט-שוטף">דברים כמו הקור שמתפשט לי מתחת לעור.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני מסתובבת משם ויוצאת בריצה דרך הדלתות אל המדשאה שבחוץ. חשבתי שארגיש יותר טוב באור השמש, אבל הרעד רק הולך ומתגבר, והצינה מתפשטת עד לקצות בהונותיי ממש.</p>
<p class="טקסט-שוטף"><span class="נרקיסים-מודגש-דק">בהחלט לא נורמלי.</span></p>
<p class="טקסט-שוטף">ואז, בלי אזהרה, משהו מתנגש בי מאחור.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני אפילו לא מספיקה לצעוק, אלא נופלת חזק על הברכיים. כאב מפלח אותי, והדשא המלאכותי הנוקשה ננעץ בבשר כפות ידיי.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני מסתכלת למעלה בכאב ומספיקה לראות שהעבריין אינו משהו, אלא מישהו. מישהו שבנוי כמו שור וכפול ממני בגובה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אנדרו שי.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני מחכה שיעזור לי לקום — שיתנצל, לכל הפחות — אבל הוא רק מזעיף פנים כשהוא מתאזן חזרה, מבטו עובר היישר דרכי, והוא מסתובב ללכת.</p>
<p class="טקסט-שוטף">בתוך הראש שלי הבלבול נלחם בעלבון. זה אנדרו שי, בכל זאת, זה שמתבל כל משפט בביטויים כמו ״מצטער״ ו״אני חושב״ ו״אולי״, ולא מסוגל לדבר בכיתה בלי להסמיק. זה שתמיד הראשון לברך את המורים בבוקר טוב. שכולם בשכבה שלנו צוחקים בלי רחמים על הנימוס המוגזם שלו.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אבל כשאני מסתובבת אל דלתות הזכוכית הכהות לבחון אם נפצעתי, המחשבות על גינוני הנימוס של אנדרו שי נשכחות מייד. הלב שלי מתחיל להלום בחוזקה בחזי, מתופף בקצב מהיר זה־לא־קורה־לי־זה־לא־קורה־לי.</p>
<p class="טקסט-שוטף">כי הדלתות משקפות הכול כמו מראה: את הילדים שפורצים החוצה אל מגרשי הכדורסל, את מטעי הבמבוק הירוק השתולים מסביב לבניין מדעים, את להקת הדרורים הממריאה השמיימה באופק.</p>
<p class="טקסט-שוטף">את הכול חוץ ממני.</p>
<p style="page-break-before: always"/>
<div id="footnote-008" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
<p class="הערה">*	מילולית: דור שני לעושר. ילדי שמנת, בני הנובורישים הסינים שהתעשרו בעקבות הרפורמות הכלכליות של שנות השמונים. (המת׳)</p>
</div>



</div>


			
ספר מודפס
מחיר מוצר 40.00 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 27.00 ₪ מחיר רגיל 44.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
לפי נושאים
על טבעי אהבה צעירה מיריבים לאוהבים ספרי ביכורים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!