השברים 1 לא מושלמת

סוזי טייט
עתידה של מיה תלוי בראיון העבודה הזה. היא מגיעה אליו עם שם חדש, חיים חדשים, כריך מעוך ועבר כבד שהיא נושאת על כתפיה. הבוס החדש שלה, מקס, מתמחה בעיצוב נכסים נגישים וידידותיים לסביבה, אבל למרבה האירוניה שום דבר אחר אצלו אינו ידידותי או נגיש. המסתורין באופיו הקודר מושך נשים רבות, אבל מיה למדה שמגברים כאלה צריך להיזהר במיוחד…

”לא מושלמת” הוא רומן משרדי מטריף על בוס גראמפי, עובדת סאנשיין והרבה כימיה. זהו הספר הראשון בסדרת ”השברים”. כל סיפור מסתיים בסוף סגור וניתן לקרוא אותו בפני עצמו. שימו לב: הספר מכיל נושאים רגישים הנוגעים לאלימות במשפחה.

תגיות: אלימות במשפחה,בעירה איטית,מיריבים לאוהבים,פער גילים,רומנטיקה אפלה,רומנטיקה בעבודה,חד הוריים,גראמפי וסאנשיין
שם: השברים 1 לא מושלמת
מחבר/ת: סוזי טייט
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
מק״ט: 013630018
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
🚀 2 מומלץ ביותר
😴 1 כיפי לפני שינה
קרא פרק ראשון
					
		<div class="_idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
			<h1 class="perek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-1">פרק</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-1"> 1</span></span></h1>
			<p class="tahatperek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"></p>
			<h3 class="down-tatle sigil_not_in_toc" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold-italic _idGenCharOverride-2">בלי</span><span class="bold-italic _idGenCharOverride-2"> להעליב,</span><span class="no-break"><span class="bold-italic _idGenCharOverride-2"> ילדונת</span></span></h3>
			<h3 class="down-tatle sigil_not_in_toc" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-2">מיה</span></h3>
			<p class="paragraph-no-hazaha">חשקתי שיניים כשהכאב פילח את צלעותיי כמו סכין. עצרתי את נשימתי בזמן שחיכיתי שהוא ידעך באיטיות, והשתדלתי בכל כוחי להישאר ערה, אבל חלל המשרד הפתוח היה חם יותר מכל סביבה שהכרתי בשבוע האחרון. לכן, למרות הכאב, עפעפיי החלו להיסגר<span class="no-break"> באיטיות.</span></p>
			<p class="textindent">נעצתי את הציפורניים בכפות הידיים והזדקפתי בכיסא — אסור היה לי להירדם. פשוט הייתי צריכה לקוות שהאדרנלין — שנבע מתחושת העצבנות בציפייה לריאיון (ומשוט האספרסו הכפול שקניתי בבוקר בשטר האחרון שהיה לי) — יעזור לי להישאר<span class="no-break"> ערה.</span></p>
			<p class="textindent"><span class="italic _idGenCharOverride-2">תפקחי עיניים, </span>אמרתי לעצמי.<span class="italic _idGenCharOverride-2"> אל תירדמי, אל תירדמי, אל תירדמי. הכאב הוא</span><span class="italic _idGenCharOverride-2"> רק תהליך כימי. את לא צריכה להתרכז בו. את יכולה</span><span class="italic _idGenCharOverride-2"> לבחור להתעלם ממנו. אל</span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-2"> תירדמי...</span></span></p>
			<p class="textindent">אבל האוויר היה חם והכיסא נוח, למרות תחושת הכאב בצלעות ובכתף<span class="no-break"> שלי.</span></p>
			<p class="textindent"><span class="italic _idGenCharOverride-2">רק לרגע,</span> חשבתי. <span class="italic _idGenCharOverride-2">אעצום עיניים רק לכמה</span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-2"> שניות.</span></span></p>
			<p class="textindent">"מיס לנטום?" הרגשתי טלטול קל.<span class="no-break"> "מיה?"</span></p>
			<p class="textindent">עיניי נפקחו לרווחה וזזתי בחדות בכיסא, פרצי כאב נוספים פילחו את כלוב הצלעות שלי. לעזאזל. <span class="italic _idGenCharOverride-2">אני</span> הייתי מיס לנטום. לפחות כך אמרתי לכולם. הייתי חייבת<span class="no-break"> להתעשת.</span></p>
			<p class="textindent">הייתי זקוקה לעבודה הזו. כל מה שנותר לי זה כמה מטבעות בכיס וכריך חמאת בוטנים בתיק<span class="no-break"> הגב.</span></p>
			<p class="textindent">התעלמתי מהכאב, הזדקפתי בכיסא ומתחתי חיוך מאולץ לכיוון האישה שגהרה מעליי. ליבי שקע כשהבנתי שזו הייתה וריטי מרקהאם, שותפה בחברה, ואחת מהנשים המפחידות ביותר<span class="no-break"> שפגשתי</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">כשהגעתי בשבוע שעבר לבדוק אם קורות החיים ששלחתי התקבלו, פניי עדיין היו נפוחות במקצת בצד אחד, וזרועי הייתה עטופה במתלה לזרוע. פקידת הקבלה — בחורה בלונדינית יפה שיכולתי להישבע שלבשה חולצת גלישה עם מכנסי ג'ינס קרועים — בחנה בעיניה את החבלות שלי, ועוד לפני שהספקתי לדבר, התחילה להמליץ על מגוון תרופות צמחיות ולהסביר לי איך תזונה צמחונית בשילוב עם ריפוי באמצעות גבישים היו יכולים לזרז את תהליך<span class="no-break"> ההתאוששות.</span></p>
			<p class="textindent">כשהודיתי לה ואמרתי שהתעניינתי במודעת הדרושים, היא התאכזבה והתנצלה. מתברר שהמשרה כבר אוישה. הייתי מוכנה לעזוב, אבל לפתע וריטי מרקהאם פסעה לכיווננו, העקבים הגבוהים שלה נקשו על רצפת המשרד. כולם במשרד מייד הפסיקו את עיסוקיהם והביטו בה — שמלה ישרה מחויטת נטולת רבב, תסרוקת מעוצבת במקצועיות ומבט חד בעיניים, שכוון ישירות<span class="no-break"> אליי.</span></p>
			<p class="textindent">"הריאיון ביום רביעי הבא, בשעה שתיים בדיוק," היא אמרה לי במבטא יהיר<span class="no-break"> ורהוט.</span></p>
			<p class="textindent">"הו, איזה יופי! וי, כדאי לך —" פקידת הקבלה החלה<span class="no-break"> לומר.</span></p>
			<p class="textindent">"תרשמי, יאז," מיס מרקהאם נקשה באצבעותיה, הסתובבה אליי ונבחה, "אל<span class="no-break"> תאחרי."</span></p>
			<p class="textindent">היא שידרה מקצועיות ויעילות, אבל ראיתי איך היא בחנה אותי מכף רגל ועד ראש וגם שמעתי את גלגלי השיניים שהסתובבו מאחורי עיניה החדות. כל מה שיכולתי לעשות היה להנהן. ועכשיו באתי להתראיין —<span class="no-break"> ונרדמתי.</span></p>
			<p class="textindent">"מיס מרקהאם, אני ממש מצטערת," אמרתי, פניי היו סמוקות כשנעמדתי והושטתי יד. התעלמתי מהכאב החד שפילח את כתפי בזמן שלחצתי את<span class="no-break"> ידה.</span></p>
			<p class="textindent">"הכול בסדר, באמת, ובבקשה תפסיקי עם השטויות האלה. בלי 'מרקהאם'," האישה אמרה במבטא יהיר שהיה נשמע מגוחך אם היה יוצא מפיו של כל אדם אחר, אבל כשהיא דיברה הוא נשמע טבעי וסמכותי. "ההורים שלי היו מניאקים דפוקים — אני לא אוהבת שמזכירים לי אותם. תקראי לי<span class="no-break"> וריטי."</span></p>
			<p class="textindent">"אה... אוקיי," אמרתי, ודי הופתעתי מהקללה ומהגישה הישירה, אבל בו בזמן גם די התלהבתי. מעולם לא הייתי בטוחה מספיק כדי לקלל כך, ובכל מקרה נייט לא היה מסכים — הדבר לא הסתדר עם חזון השלמות שלו. החלטתי שארשה לעצמי לקלל ברגע שאגדל את הביצים הנחוצות<span class="no-break"> לכך.</span></p>
			<p class="textindent">מבטה החד של וריטי השתהה על פניי במשך רגע קצר. "את...?" היא השתתקה ועל מצחה הצטיירו קמטים כשפניה עטו הבעה מודאגת במקצת. "את מרגישה טוב<span class="no-break"> יותר?"</span></p>
			<p class="textindent">מתחתי חיוך מאולץ. "כן, כמובן. הכול בסדר. אני בטח לא אנסה יותר לעלות במדרגות בנעלי עקב." הצחוק הקטן והמזויף שלי נשמע מאולץ, אפילו<span class="no-break"> לאוזניי.</span></p>
			<p class="textindent">וריטי מתחה חיוך מנומס, אבל עיניה התכווצו מעט. מבטה הבוחן עורר בי תחושת עצבנות. שוב נעצתי את הציפורניים בכף ידי כדי לא להתפתל תחת<span class="no-break"> מבטה.</span></p>
			<p class="textindent">"אוקיי," היא אמרה כששחררה את ידי ופסעה לאחור. "אם תבואי אחריי, אראה לך את המערכת שלנו. עבדת בעבר עם תוכנות<span class="no-break"> עיצוב?"</span></p>
			<p class="textindent">"כן, כמובן." לפחות זה לא היה שקר, להבדיל מפרטים קטנים אחרים, כמו שמי האמיתי. נשכתי את שפתי התחתונה כשחציתי בעקבותיה של וריטי את חלל המשרד, תוך מצמוץ בתגובה לאור הבהיר, וניסיתי להתעלם מהכאב שבער לי בצלעות בכל<span class="no-break"> צעד.</span></p>
			<p class="textindent">קיר שלם במשרד היה עשוי מזכוכית וברחבי החלל כולו הותקנו חלונות מרצפה ועד תקרה. כמה אנשים עבדו במחשבים, ואחרים ציירו ליד כני ציור<span class="no-break"> ענקיים.</span></p>
			<p class="textindent">על אחד מהקירות, שלא היה עשוי זכוכית, הורכבו מדפים ארוכים שמהם נתלו שלל אופניים, כמו יצירת אומנות ממש. צמחים גדולים בעציצים עיטרו את השולחנות ונתלו מהתקרה, ובמרכז המשרד ניצב שולחן גדול שהיה מכוסה בדגמים של מבנים. כל המבנים היו עשויים מחומרים לבנים ובלטו בקווים הנקיים שלהם וביופיים הייחודי והמודרני. לא הייתי אדם יצירתי, אבל אפילו אני הבנתי כמה מיוחדים הם<span class="no-break"> היו.</span></p>
			<p class="textindent">"יו, וי!" שמעתי צעקה מאחורינו והסתובבתי. פקידת הקבלה, זו שאותה פגשתי בשבוע שעבר, חצתה את המשרד בריצה. "מצטערת. שוב נתקעתי בעמדת הקבלה. מארק היה זקוק לטיפול רייקי<span class="no-break"> דחוף."</span></p>
			<p class="textindent">מרבית האנשים במשרד היו לבושים בבגדים רגילים למדי. תעשיית האדריכלות הייתה תחום יצירתי, ולא הופתעתי מהיעדר החליפות. אבל התלבושת של הבחורה הזו הייתה יוצאת מן הכלל בפשטותה, כמו גם בפעם<span class="no-break"> הקודמת.</span></p>
			<p class="textindent">הפעם היא לא לבשה חולצת גלישה, אלא אוברול רפוי שנפל מכתף אחת וחשף מין חזיית ביקיני, כך הנחתי, שנקשרה מאחורי צווארה, בשילוב עם מכנסי ג'ינס וכפכפים. שערה הבלונדיני הכבד נפל סביב פניה השזופות, שלא היו מאופרות. נראה כאילו היא שחתה בים לפני זמן קצר ונתנה לשערה להתייבש בלי לטרוח לסרק אותו אפילו פעם<span class="no-break"> אחת.</span></p>
			<p class="textindent">"יאז, עמדת הקבלה היא <span class="italic _idGenCharOverride-2">מקום העבודה שלך</span>," וריטי השיבה בלי לעצור. "מארק לא היה זקוק לטיפול רייקי דחוף. אף אחד, אף פעם לא זקוק לטיפול רייקי דחוף, כי מדובר בשטות גמורה. מארק פשוט רוצה להשכיב אותך. אין לי מושג למה הוא חושב שתתקדמי בטבעיות משפשוף הרגליים שלו לשפשוף המקל<span class="no-break"> שלו."</span></p>
			<p class="textindent">הגענו למשרדה של וריטי, שם היא ניסתה לסגור את הדלת בפניה של יאז, אבל יאז הספיקה<span class="no-break"> להיכנס.</span></p>
			<p class="textindent">"טיפול רייקי הוא <span class="italic _idGenCharOverride-2">לא</span> שטות גמורה, ומארק <span class="italic _idGenCharOverride-2">לא</span> רוצה שאשפשף את המקל שלו," יאז אמרה כששיגרה אל וריטי מבט זעוף לפני שהבעתה התרככה. "את עצבנית מאוד היום, ומאזן האסטרוגן והפרוגסטרון שלך לא תקין. אני חושבת שמישהי צריכה זריקת אוקסיטוצין... או במילים אחרות, חיבוק." בזרועות פתוחות, היא פסעה לכיוונה של וריטי, שהסתתרה במהירות מאחורי השולחן שלה עם הבעה דרוכה על<span class="no-break"> פניה.</span></p>
			<p class="textindent">יאז נאנחה וגלגלה עיניים לפני שהפנתה את תשומת ליבה אליי. "רק רציתי להגיד לך שלום," היא אמרה לי. "סליחה שהשארתי אותך לחסדי האישה הדרקונית. אף פעם אי אפשר לדעת מתי מישהו יזדקק לטיפול חירום. אתמול נאלצתי לעסות לדן את הגב בחדר הצילום, אחרי ששחף תועה חטף לו את השקית עם הביצים והבייקון כשהוא חזר ממסעדת<span class="no-break"> </span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-2">גרג'ס</span></span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">מצמצתי. הייתי צריכה להפנים הרבה מידע חדש, וחשבתי שאולי וריטי צדקה — מארק ודן בוודאות רצו שיאז תלטש את המקלות שלהם. מעולם לא פגשתי בחורה שניחנה ביופי טבעי מרהיב כמו<span class="no-break"> שלה.</span></p>
			<p class="textindent">וריטי התערבה. "יאז, אני רוצה להזכיר לך שנכון להיום, אני המעסיקה שלך, ואת לא יכולה לכנות אותי 'אישה דרקונית', להגיד לי ש'תקוע לי מקל בתחת', או להעיר על רמות ההורמונים<span class="no-break"> שלי."</span></p>
			<p class="textindent">"מה שתגידי, וי." יאז שוב הסתובבה אליי. "באת להתראיין? מה את עושה? אוהבת לעצב בניינים? מחפשת<span class="no-break"> כסף?"</span></p>
			<p class="textindent">"היא מתראיינת למשרת תמיכה טכנית," וריטי אמרה. "ועכשיו, אם תוכלי<span class="no-break"> —"</span></p>
			<p class="textindent">"הידד לתמיכה הטכנית!" יאז צעקה והניפה אגרוף באוויר. היא התלהבה מ... תמיכה טכנית? היא הייתה מסוממת? "אני צריכה את המספר שלך כדי להוסיף אותך לווטסאפ. בימי שני יש ערב קארי צמחוני במסעדת <span class="italic _idGenCharOverride-2">דה ראג'</span>, זו המסעדה ממול,<span class="no-break"> ונוכל..."</span></p>
			<p class="textindent">"יאז," וריטי קטעה אותה בנימה שרמזה על כך שסבלנותה עמדה להסתיים. "אני רק <span class="italic _idGenCharOverride-2">מראיינת</span> את מיה. אנחנו אפילו עוד לא יודעות אם היא תיקח את העבודה.<span class="no-break"> תירגעי."</span></p>
			<p class="textindent">יאז הזעיפה פנים. "למה שלא תיקחי את העבודה?" היא שאלה עם הבעה<span class="no-break"> מבולבלת.</span></p>
			<p class="textindent">לווריטי לא היה מושג שבשלב זה, הייתי מוכנה לקחת <span class="italic _idGenCharOverride-2">כל</span> עבודה. לפני כמה ימים, הגעתי למצב נואש לחלוטין. "טוב," היא אמרה, שוב עם חיוך. "אתן לך חיבוק לפני<span class="no-break"> הריאיון."</span></p>
			<p class="textindent">"אני —" לפני שהספקתי להגיב, יאז הסתערה עליי ועטפה אותי בחיבוק חזק. הזרוע והצלעות שלי מחו בתגובה, והרגשתי שהדם מתנקז מפניי, אבל הצלחתי להתאפק ולא לפלוט אנחת<span class="no-break"> כאב.</span></p>
			<p class="textindent">"יאז," וריטי נקשה באצבעותיה כשדיברה בנימה עצבנית, ועל פניה החיוורות שוב הופיע מבט חד. "צאי.<span class="no-break"> החוצה."</span></p>
			<p class="textindent">"אוקיי, אוקיי, את הבוסית, הבנתי. אוף," יאז אמרה כשזזה לאחור, ומייד חשתי הקלה. חיוכה נמוג כשהיא התבוננה בפניי האפרוריות. "היי," היא אמרה, הפעם בנימה רכה יותר, "את בסדר, אהובה? ההילה שלך רופפת<span class="no-break"> קצת."</span></p>
			<p class="textindent">"יאז," וריטי פלטה<span class="no-break"> בעצבנות.</span></p>
			<p class="textindent">"אני בסדר," הצלחתי לומר ומתחתי חיוך קטן וכנראה לא<span class="no-break"> משכנע.</span></p>
			<p class="textindent">"המממ," יאז אמרה והטתה את ראשה הצידה בזמן שבחנה אותי. "את<span class="no-break"> —"</span></p>
			<p class="textindent">"<span class="italic _idGenCharOverride-2">עכשיו</span>, יאז," וריטי אמרה בכעס, ויאז הרימה את ידיה בכניעה ונסוגה לעבר דלת<span class="no-break"> המשרד.</span></p>
			<p class="textindent">"אל תדאגי, יאז לא תמיד נמצאת במשרד," וריטי אמרה לי ברגע שנותרנו לבד. "היא עוזרת כשאין לנו מספיק אנשים, או כשהיא מרגישה שצריך 'לתקן' את האווירה במשרד. את תתרגלי אליה. טוב,<span class="no-break"> שנתחיל?"</span></p>
			<p class="textindent">אחרי כמה שאלות על הרקע שלי (בעיקרון, כל המידע היה נכון, והפרטים היחידים ששיניתי היו שמו של המעסיק הקודם שלי ושמי), וריטי ביקשה ממני לשבת ליד המחשב שלה. שולחן העבודה במחשב היה עמוס בקבצים ונראה מבולגן<span class="no-break"> לגמרי.</span></p>
			<p class="textindent">"מה... אממ... מה<span class="no-break"> תרצי...?"</span></p>
			<p class="textindent">"אנחנו צריכים לשפר את המערכת וזקוקים לעצות לשדרוג. אופן אחסון הפרויקטים הישנים, מערכת ההפניות, השכר, החופשות — את כל אלה צריך...<span class="no-break"> </span><span class="no-break">הו!"</span></p>
			<p class="textindent">התחלתי להקיש על כפתורי המקלדת בזמן שווריטי דיברה, ופתחתי את מערכת הקבצים. זיהיתי אותה, יצרתי מערכת גישה חדשה לקבצים, הורדתי תוכנה למיון מערכת החופשות ואתחלתי את מערכת השכר. נדרשו לי שתי דקות וחמש־עשרה שניות. וריטי מצמצה כשבהתה במסך המחודש ואחר כך<span class="no-break"> בי.</span></p>
			<p class="textindent">"אה... אני חשבתי שתזדקקי ליותר זמן, למען האמת." היא צחקה. "היית אמורה לעשות את זה בשבוע העבודה הראשון. שולחן העבודה נראה כמו<span class="no-break"> חדש."</span></p>
			<p class="textindent">נשכתי את שפתי וחיכיתי. הייתי מודעת היטב לכך שאולי הרסתי את הסיכויים שלי להתקבל לעבודה — סידור של כל המערכת הזו היה מצריך שעה לכל היותר. התבוננתי בידיי ושאפתי אוויר עמוקות, למרות הכאב שהפעולה הסבה<span class="no-break"> </span><span class="no-break">לי.</span></p>
			<p class="textindent">וריטי כחכחה בגרונה. "טוב, נהדר," היא אמרה, שוב בנימה קלילה וחסרת דאגות, אחרי שהתאוששה מהתדהמה. "בואי נעבור לחדר הישיבות ואראיין אותך סוף־סוף. מוכנה? אני בטוחה שנוכל לשנות קצת את תיאור המשרה כדי שלא תשתעממי<span class="no-break"> בעבודה."</span></p>
			<p class="textindent"> "וי, מה לעזא —" הגבר העצום שהתפרץ לחדר הישיבות התחיל לומר, לפני שהציץ בי וכחכח בגרונו. "מצטער," הוא מלמל ושוב התבונן<span class="no-break"> בווריטי.</span></p>
			<p class="textindent">מקס הארדקסל — אדריכל אקולוגי נודע. הוא התפרסם לאחרונה אחרי שהופיע בתוכנית <span class="italic _idGenCharOverride-2">בתים מהחלומות</span>, תוכנית התכנון האדריכלי הפופולרית ביותר בבריטניה. הוא הציג בתוכנית דיור אקולוגי בר־השגה ואמר לדרמוט מקוויליאם, המנחה המפורסם של התוכנית, שתכנון בתים ידידותיים לסביבה במחיר נגיש הוא לא מדע טילים, ושרוב הפרויקטים האחרים שהוצגו בתוכנית נועדו ל'מניאקים פלצנים שרוצים לבזבז הון על עיצוב<span class="no-break"> מחורבן'.</span></p>
			<p class="textindent">למעשה, נראה שדרמוט חיבב את מקס, כמו כל המדינה — לפחות החצי הנשי, ואולי גם כמה גברים בעלי הנטייה המתאימה. וההופעה של מקס, גבר טיפוסי מיורקשייר, ללא ספק תרמה<span class="no-break"> לעניין.</span></p>
			<p class="textindent">מקס היה נאה אבל בו בזמן נראה קשוח, קצת כמו שון בין. הסרטון שבו הוא דיבר על 'מניאקים פלצנים' ועל 'עיצובים מחורבנים' הפך<span class="no-break"> לוויראלי.</span></p>
			<p class="textindent">מתברר שלא במכוון, מקס הצליח להפוך את תחום האדריכלות לסקסי, ועודד כמות עצומה של בוגרי תיכונים להירשם ללימודי אדריכלות באוניברסיטה. כינו את התופעה 'אפקט<span class="no-break"> מקס'.</span></p>
			<p class="textindent">אבל למרות הפופולריות הגדולה שלה הוא זכה, וריטי השתתפה במרבית הראיונות בתוכנית, ואמרה לדרמוט שמקס 'לא חיבב<span class="no-break"> </span><span class="no-break">אנשים'.</span></p>
			<p class="textindent">אהבתי את הפרק ההוא בתוכנית אף שהוא תמיד עצבן את נייט. הוא <span class="italic _idGenCharOverride-2">שנא</span> את מקס. לא היה לו זמן ל'כל הטמטום הזה שנקרא עיצובים<span class="no-break"> אקולוגיים'.</span></p>
			<p class="textindent">"מה קורה כאן, לכל הרוחות?" מקס שאג, המבטא היורקשיירי הניכר בקולו היה מנוגד לחלוטין לזה של וריטי. "חשבתי שדיברנו על זה בישיבה<span class="no-break"> הקודמת?"</span></p>
			<p class="textindent">"מקס," וריטי אמרה בנימת אזהרה. "אני באמצע ריאיון. נוכל לדבר אחר<span class="no-break"> כך?"</span></p>
			<p class="textindent">מקס הניף את ידיו באוויר, והדחקתי את הדחף לזוז בחדות. לא הסתדרתי עם גברים גדולים ותוקפניים או עם תנועות פתאומיות. בגרוני צפה תחושת פחד חסרת כל היגיון, והשתדלתי להחניק<span class="no-break"> אותה.</span></p>
			<p class="textindent">"אני רוצה לדבר איתך על הריאיון המחורבן!" הוא אמר לווריטי עם הבעה כעוסה כשגהר מעל<span class="no-break"> השולחן.</span></p>
			<p class="textindent">עד לאותו רגע חשבתי שהעניינים התקדמו לא רע. אומנם השם שהופיע בקורות החיים ששלחתי היה מזויף, אבל לא קורות החיים עצמם — יכולתי להוכיח בקלות את כל המידע שהופיע<span class="no-break"> בהם.</span></p>
			<p class="textindent">הבאתי בתיק הגב את כל המסמכים האמיתיים (בצירוף כל החפצים שלי — אבל איש לא היה צריך לדעת זאת). אם וריטי תבקש את המסמכים, אתן לה אותם, אבל בינתיים הנושא לא<span class="no-break"> עלה.</span></p>
			<p class="textindent">וריטי הציעה לי גם תפקידים אחרים נוסף על התמיכה הטכנית, מפני שכמות העבודה בתמיכה הטכנית לא הייתה גדולה מדי. על אף שלא התחשק לי להתמודד עם אנשים, הייתי מוכנה לעשות זאת בשביל לקבל<span class="no-break"> משכורת.</span></p>
			<p class="textindent">בשלב הזה, לא התביישתי לומר שהייתי מוכנה לעשות כמעט<span class="no-break"> הכול.</span></p>
			<p class="textindent">"אנחנו לא צריכים תומכים טכניים. <span class="italic _idGenCharOverride-2">אני</span> יכול לעשות את העבודה הזו. מדובר בבזבוז של<span class="no-break"> כסף."</span></p>
			<p class="textindent">"מקס," וריטי אמרה, ונפעמתי מתעוזתה. נימת הקול שבה היא השתמשה נשמעה כאילו היא דיברה עם נער חצוף ולא עם גבר בוגר ועצבני. "אתה עסוק מדי. אנחנו צריכים שתתעסק רק בפן היצירתי, ואתה יודע את זה. אנחנו<span class="no-break"> —"</span></p>
			<p class="textindent">"אויש!" הוא פלט, ראשו נטה לאחור, והוא הביט בתקרה כשידיו התרוממו אל שערו הכהה והעבה. בהיתי בו. כל פרט בו נראה מאיים. הוא היה גבוה ושרירי. ניתן היה להבחין בשרירי גופו אפילו מתחת למכנסי הג'ינס הרפויים והסוודר, שבבירור לא היו במידה<span class="no-break"> שלו.</span></p>
			<p class="textindent">נייט היה חטוב והתאמן, אבל גופו לא היה שרירי כמו של מקס. וידעתי מניסיון אישי כמה חזק נייט היה. בהשוואה אליו, מקס היה מצליח לרסק אותי כאילו הייתי חרק. הדחקתי את הרעד ושקעתי עמוק יותר בכיסא. לאורך השנים, למדתי היטב להפוך את עצמי לבלתי נראית. "אין מספיק עבודה, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להעסיק<span class="no-break"> —"</span></p>
			<p class="textindent">"בסוף החודש לוריין עוזבת, ויאז גם ככה כמעט אף פעם לא נמצאת. אנחנו יכולים להרשות<span class="no-break"> לעצמנו."</span></p>
			<p class="textindent">המשכתי להתבונן מטה ושילבתי את ידיי בחיקי. הייתי זקוקה לעבודה<span class="no-break"> הזו.</span></p>
			<p class="textindent">מקס נשף אוויר בבוז והתחיל לפסוע ברחבי חדר הישיבות. הוא הזכיר לי טיגריס בכלוב — ענקי, מרהיב ומפחיד<span class="no-break"> בטירוף.</span></p>
			<p class="textindent"> "אני לא רוצה שייגעו במערכת שלי," הוא אמר לווריטי. "הגדרתי אותה בדיוק כמו שאני אוהב, ו<span class="no-break"> —"</span></p>
			<p class="textindent">"<span class="italic _idGenCharOverride-2">אין</span> שום מערכת, אידיוט עקשן שכמוך," וריטי אמרה בכעס. "יש רק בלגן אחד גדול... שנראה בדיוק כמו הראש<span class="no-break"> שלך."</span></p>
			<p class="textindent">מצמצתי וקפאתי בכיסא. הייתי המומה מכך שווריטי זעמה על גבר כה מאיים וכעוס, וגם קראה לו 'אידיוט'. וריטי הייתה כמו<span class="no-break"> </span><span class="no-break">אמזונה.</span></p>
			<p class="textindent">מקס שוב נשף בבוז כשצנח על אחד מהכיסאות הקרובים ושילב את זרועותיו על החזה. למרות גודלו, באותו רגע הוא נראה כמו ילד עצבני בן<span class="no-break"> עשר.</span></p>
			<p class="textindent">"אני יודע איפה כל דבר נמצא," הוא מלמל ווריטי גלגלה<span class="no-break"> עיניים.</span></p>
			<p class="textindent">"אנחנו צריכים שתעשה את העבודה שלך, שהיא אדריכלות. אתה יודע, הדבר הזה שהשקעת בו יותר מעשר שנים? אני מעדיפה שתתרכז בזה." הוא שוב נשף אוויר, ולמרבה האימה, עיניו הכחולות־ירוקות נחתו עליי ונצצו<span class="no-break"> </span><span class="no-break">בכעס.</span></p>
			<p class="textindent">"בלי להעליב, ילדונת," הוא אמר, והרגשתי שגבי התקשח למרות הפחד שהוא עורר בי. ידעתי שנראיתי הרבה יותר צעירה מגילי האמיתי, הייתי בת עשרים ושמונה, אבל ילדונת? נכון, בחודש האחרון רזיתי, שערי היה צבוע בגוון כמעט שחור במקום צבעו הבלונדיני הטבעי, והעיניים שלי היו מודגשות באייליינר שחור — כך שאפשר היה לומר שנראיתי כמו נערת 'אימו'. אבל בכל זאת, לא נראיתי עד כדי כך<span class="no-break"> צעירה.</span></p>
			<p class="textindent">הפשלתי את שרוולי סוודר הגולף האפור שלבשתי, שאותו שילבתי עם זוג מכנסי ג'ינס צמודים בצבע שחור, והסתרתי את נעלי הסירה השטוחות שעל רגליי מתחת לכיסא. למעשה, לבשתי בגדי מעצבים. הם עלו הון תועפות. אבל סוודר הקשמיר היה מלא בכדורי סיבים, והנעליים היו<span class="no-break"> משופשפות.</span></p>
			<p class="textindent">לצערי, היו ברשותי שתי תלבושות בלבד. ומכנסי הטייטס, האימונית עם הקפוצ'ון ונעלי הספורט שבתיק שלי — שגם היו של מעצבים, אבל גם נראו בלויים — לא היו יוצרים רושם טוב<span class="no-break"> יותר.</span></p>
			<p class="textindent">מקס כיווץ עיניים בזמן שהתבונן בי והמשיך לדבר. "את מנסה לעשות תכסיסים? הרי את יודעת שאין מספיק עבודה כדי להעסיק מישהו שיתעסק בשטויות האלה במשרה<span class="no-break"> מלאה."</span></p>
			<p class="textindent">אלוהים אדירים. הוא לא רצה להעסיק אותי. אזרתי את כל האומץ שבי ונשמתי נשימה עמוקה ורועדת בגלל<span class="no-break"> הכאב.</span></p>
			<p class="textindent">"אני, אני יכולה לעשות כל מה שצריך," לחשתי ואחר כך כחכחתי בגרוני בניסיון להגביר את קולי. "ואתם יכולים להפחית את השכר השעתי אם אתם רוצים. אני לא<span class="no-break"> —"</span></p>
			<p class="textindent">"כבר דיברתן על השכר?" מקס שאל וזקף גבות כשמבטו נדד<span class="no-break"> לווריטי.</span></p>
			<p class="textindent">"לא," וריטי אמרה. עיניו של מקס שוב התכווצו כשהוא הביט<span class="no-break"> </span><span class="no-break">בי.</span></p>
			<p class="textindent">"אם עדיין לא דיברתן על השכר, למה שתסכימי לקבל שכר נמוך<span class="no-break"> יותר?"</span></p>
			<p class="textindent">נשכתי את השפה. אם אגיד להם שאעשה <span class="italic _idGenCharOverride-2">הכול</span>, אראה נואשת ומוזרה מעט. והייתי בטוחה שהם לא יעסיקו אותי אם ידעו שתיק הגב שלרגליי הכיל את כל רכושי בעולם. או שאתמול בלילה ישנתי בבית מחסה לחסרי בית ובתחנת אוטובוס בלילה שלפני כן. הכתובת שרשמתי בקורות החיים הייתה מזויפת, פשוט בחרתי אותה באופן אקראי במפת<span class="no-break"> האזור.</span></p>
			<p class="textindent">"אה, אני..." שוב התבוננתי למטה על ידיי, ושילבתי אותן בחוזקה כשהבנתי שהן רעדו. "מה בנוגע למערכת למידול מידע הבניין? אתם צריכים עזרה בזה?" מערכת למידול מידע הבניין, או בקיצור בי־איי־אם, היא תוכנה חכמה שמבוססת על מודל תלת־ממדי ומעניקה לאדריכלים, למהנדסים ולבנאים את הכלים הנחוצים כדי לתכנן, לעצב, לבנות ולנהל מבנים ותשתיות בקלות רבה יותר. השיטה חוללה מהפכה בתעשייה, וחברות שלא אימצו את השיטה במלואה היו עלולות להישאר מאחורי המתחרים<span class="no-break"> שלהן.</span></p>
			<p class="textindent">וריטי הטתה את ראשה הצידה, ועיניה נצצו בסקרנות. "אנחנו מעבירים את הטיפול בבי־איי־אם לגופי חוץ, אבל למען האמת, לא כולם מוכנים להתעסק בזה." היא שיגרה אל מקס מבט נוקב בזווית העין. "לא תזיק לנו תמיכה נוספת. את יכולה לעזור<span class="no-break"> בנושא?"</span></p>
			<p class="textindent">"אני שונא בי־איי־אם," מקס מלמל, וליבי שקע. עדיין אפשר היה למצוא בימינו אדריכלים שסירבו להתקדם, אם כי התופעה הייתה נדירה. כל מה שנותר לי לעשות היה לוותר על הגאווה שלי. למען האמת, הייתי מופתעת שבכלל נותרה לי<span class="no-break"> גאווה.</span></p>
			<p class="textindent">"אני <span class="italic _idGenCharOverride-2">ממש</span> זקוקה לעבודה הזו," אמרתי בשקט כשהמשכתי להתבונן בידיי. "אני לא חייבת להתעסק רק בתמיכה טכנית... אני יכולה לעשות הכול. אני מוכנה לעשות הכול. בבקשה, <span class="italic _idGenCharOverride-2">בבקשה,</span> תנו לי<span class="no-break"> הזדמנות."</span></p>
		</div>


			
ספר מודפס
מחיר מוצר 69.00 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 26.00 ₪ מחיר רגיל 35.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
לפי נושאים
אלימות במשפחה בעירה איטית מיריבים לאוהבים פער גילים רומנטיקה אפלה רומנטיקה בעבודה חד הוריים גראמפי וסאנשיין
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!