הגיהינום שלו 2 כלבי התופת 2

שושה יוסופוב
שניהם ניסו לברוח מהעולם שגידל אותם, אבל במקום חופש, הם מצאו זה את זה, והחופש הפך לאשליה.
לאוליביה הייתה משימה אחת – להסתנן אל מועדון האופנועים, לאתר את הסחורה שנעלמה ולצאת משם לפני שמישהו יגלה מי היא באמת. ההסתננות הצליחה, אבל להישאר מתחת לרדאר התברר כבלתי אפשרי כשהנשיא של המועדון שם עליה עין.
בּוצ’ר לא מחפש אמת, הוא מחפש שכחה. בין מלחמות טריטוריה, סודות קבורים והפצעים שלו, אוליביה הופכת להיות המקום היחיד שבו הוא מצליח לשקוע בלי להישבר.
אבל כל רגע שהיא נשארת קרוב אליו מושך אותה עמוק יותר לתוך מערבולת. סוד אחד קטן יכול להצית את המועדון כולו, והשאלה היחידה היא מי מהם יישרף ראשון כשהשקרים יתחילו להתפורר.
הגיהינום שלו הוא הספר השני בסדרת כלבי התופת. זהו מותחן עכשווי על חדירה לעולם שלא סולח, משיכה שאין ממנה דרך חזרה, ושקר אחד שעלול להפיל את כולם.
שם: הגיהינום שלו 2 כלבי התופת 2
מחבר/ת: שושה יוסופוב
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: אירוטי/אופל
מק״ט: 011230056
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
קרא פרק ראשון
					
		<div class="_idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
			<div id="page13" role="doc-pagebreak" aria-label="13" epub:type="pagebreak"></div>
			<h1 class="perek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-3">פרק</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-3"> א</span></span></h1>
			<h3 class="down-tatle sigil_not_in_toc" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-2">אוליביה</span></h3>
			<p class="tahatperek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-3"></span></p>
			<p class="paragraph-no-hazaha">כמעט אי אפשר היה לראות את תקרת החדר מרוב העשן שכיסה אותה. הזונות האלו עישנו כמו קיטור, עד כדי כך שכיבו את כל גלאי העשן ברחבי הבניין כדי שיפסיקו לצפצף בכל פעם שהדליקו את הסיגריות המסריחות שלהם. שילבתי את ידיי מאחורי גבי וחיכיתי בסבלנות שהבוס יתפנה<span class="no-break"> אליי.</span></p>
			<p class="textindent">"אני לא אחזור על השאלה," חזרתי להתרכז במחזה<span class="no-break"> מולי.</span></p>
			<p class="textindent">סְבִיטוּסְלַאב איוֹונוֹבִיץ ווֹלקוּב — או סלאבה לקרוביו — עמד במרכז החדר הכמעט ריק, ידיו דחופות לתוך כיסי מכנסיו המחויטים, שרווליו מקופלים על מרפקיו ולאורך זרועו השמאלית קעקוע של קוּרִים, עליהם ירד עכביש לאורך מפרק ידו. ואף על פי שהדיו סימן את יציאתו מעולם הגנבים, כולנו ידענו טוב מזה — עולם הגנבים לא יצא<span class="no-break"> ממנו.</span></p>
			<p class="textindent">סלאבה בילה את מרבית חייו בתוך כלא "בּוטירקה" במוסקבה, עד שאסף את ההון שגנב וברח לקנדה כדי להתחיל מחדש. העניין הוא שהוא לא התחיל מחדש, אלא סידר מחדש את החוקים של "ווֹרי וְ זָקוֹנֶה" —<span class="italic _idGenCharOverride-2"> </span>ארגון פשע שצמח בצללי הכלא של ברית המועצות —<span class="italic _idGenCharOverride-2"> </span>כך שיוכל להשתמש בהם לצרכיו האישיים כאן,<span class="no-break"> בקנדה.</span></p>
			<p class="textindent">פזלתי אל מרכז החדר, המקום שעליו הביט בסלידה. מולו, <span id="page14" role="doc-pagebreak" aria-label="14" epub:type="pagebreak"></span>על וו שנתלה מהתקרה, השתלשל גבר עירום כביום היוולדו. ידיו האזוקות זו לזו נתלו מעל הוו ומתחו את גופו מטה, כמו חיה לפני שחיטה. פניו כוסו בכתמי דם. עינו הימנית סגורה ונפוחה, אפו שבור, חתך עמוק שיסע את לחיו ואוזנו השמאלית הייתה חסרה. סקרתי את גופו הצנום, השעיר והמקועקע. לאורך ירכו הפנימית, נפער חתך עמוק ויצר שלולית דם תחת גופו. קצות בהונותיו בקושי נגעו ברצפה, והוא התאמץ להחזיק את<span class="no-break"> עצמו.</span></p>
			<p class="textindent">לאורך הקיר המערבי הייתה מראה ענקית שהסתירה מצידה השני את 'חדר האורחים', שם בילו כל הפסיכופתים ששילמו כסף גדול כדי לשבת בשורה הראשונה ולצפות במחזה הדוחה הזה. וכפי שזכרתי מהפעמים הקודמות שמצאתי את עצמי מצידה השני של המראה, בשורות האחרונות של החדר היו כאלו שאוננו על החרא הזה כמו פאקינג הקרנה פומבית של סרט<span class="no-break"> פורנו.</span></p>
			<p class="textindent">הידקתי את השפתיים ונעצתי את ציפורניי לתוך כף ידי כדי להסתיר את הרגש. למחוק אותו. החארות האלו לא יראו את ההבעה שלי. הסטתי את מבטי ופגשתי בחיוכו הזדוני של מישקה, 'הדוב הרוסי'. הוא קרץ לי, הזבל אדם הזה, לפני שחזר להתעסק בכלים המגואלים בדם שנחו על שולחן הטבח, הרהיט היחידי שעמד<span class="no-break"> בחדר.</span></p>
			<p class="textindent">על השולחן לצד הכלים עמד מחשב נייד, ועל המסך היה פתוח אתר ששידר תמונה חיה של מה שהתרחש כאן. המצלמה שתיעדה את הכול מהתקרה צילמה את התמונה בשחור־לבן. האנשים שהופיעו על המסך צולמו מגבוה, לכן אף אחד מאיתנו לא העז להרים את הראש ולחשוף את פניו למאות אלפי הצופים שהגיבו בזמן<span class="no-break"> אמת.</span></p>
			<p class="textindent">מישקה וכן גם איליה — שעמד מאחורי הגבר התלוי — היו החיילים הקטנים של סלאבה, ושניהם היו מוכנים לקפוץ ברגע שרק יגידו את המילה. הצצתי על פניו של איליה. הילד שהכרתי כבר לא היה שם. במקומו עמד גבר שהיה מוכן לעשות הכול כדי <span id="page15" role="doc-pagebreak" aria-label="15" epub:type="pagebreak"></span>לְרַצות את הזקן שלנו. הוא הפך להיות כל מה שאבינו רצה שיהיה — קר<span class="no-break"> ואדיש.</span></p>
			<p class="textindent">"אתה רוצה למות, ארטיום?" סלאבה שאל ברוסית והטה את ראשו, "אתה לא מצטער? לא חבל? אנחנו יכולים לסיים עם זה." ארטיום ניסה להרים את ראשו, כך שיוכל להביט בו מהצד, דרך עינו הלא<span class="no-break"> נפוחה.</span></p>
			<p class="textindent">הוא פצה את פיו כדי לדבר, אך הכאב עצר אותו<span class="no-break"> לרגע.</span></p>
			<p class="textindent">"הם..." הוא ירק את הדם שמילא את פיו, "ה—הם שאלו על ה... סחורה." הוא הסתכל קצרות אל המראה וחזר להתרכז בבוס. העייפות שציירה את פניו שברה אותי. <span class="bold _idGenCharOverride-2">הוא</span> שבר אותי, כיוון שבכל רגע נתון זו הייתה יכולה להיות אני שתתפוס את מקומו על הוו. "הם..." הוא המשיך, "מחפשים ראיות." הוא הרטיב בלשונו את שפתיו הסדוקות ולחש, "את הרכוש... המידע.<span class="no-break"> עדויות."</span></p>
			<p class="textindent">"למה?" שאל<span class="no-break"> סלאבה.</span></p>
			<p class="textindent">"להפליל..."</p>
			<p class="textindent">"כמובן." סלאבה מתח את גופו מעלה והטה את ראשו, מצמיד את אוזנו לכתפו. "מה הם מצאו?" הוא שאל<span class="no-break"> בעייפות.</span></p>
			<p class="textindent">"תוריד... אותי." נאנק<span class="no-break"> הגבר.</span></p>
			<p class="textindent">"הראיות, ארטיום." סלאבה נחר ודחף את אגודלו לתוך החתך הפתוח על הירך של האסיר, "מה הם מצאו, ארטיום?" הוא שאל<span class="no-break"> בשנית.</span></p>
			<p class="textindent">"לא!" צווח האסיר, "נשבע שלא<span class="no-break"> מצאו..."</span></p>
			<p class="textindent">"נשבע, אה?" סלאבה הרים את ידו וניער אותה מהדם שדבק לעורו. "אני לא בוטח ב'נשבע' שלך. הפרת את החוקים שלנו. נפגשת עם שוטר. ארטיום, אתה יודע שאני לא יכול לעבור על זה בשתיקה. אני לא יכול לשחרר אותך. החדר הזה יהיה האחרון<span class="no-break"> שתראה."</span></p>
			<p class="textindent">"אני יודע, בוס. אני יודע." דמעות זלגו מעיניו ויצרו שבילים על פניו המדממות. "אני מתפלל... שזה ייגמר." הוא התייפח בין <span id="page16" role="doc-pagebreak" aria-label="16" epub:type="pagebreak"></span>מילה למילה, "אני מתחנן... אני לא יכול לסבול ככה<span class="no-break"> יותר."</span></p>
			<p class="textindent">סלאבה הציץ על קיר המראה, שפתיו הדוקות. נדמה שהוא חיכה למשהו. הקול המזמזם של המזגן נשמע כשהשקט נפל על המקום. נשימותיו השורקות של ארטיום הדהדו בתוך ראשי. רציתי להסיט את המבט, אך עיניי לא זזו מהגבר שהיה עד לא מזמן אחד מהבכירים. כל אחד מאיתנו יכול היה להיות במקומו, אבל איכשהו אנחנו היינו ברי המזל שניצלו מהגורל<span class="no-break"> הזה.</span></p>
			<p class="textindent"><span class="italic _idGenCharOverride-2">אנחנו ניצלנו והוא</span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-2"> לא.</span></span></p>
			<p class="textindent">"תיפטר ממנו." נשמע קולו חסר הרגש של אחד ה'אורחים' מצידה השני של המראה. הוא לא רצה להראות את פניו, אבל כולם ידעו מי הוא היה. אחד הבכירים מטורונטו. "אני רוצה את הכבד שלו." עוד לפני שהוא סיים, איליה התקדם אל הגוף התלוי, החזיק את הסכין בידו ודחף אותה למרכז הגוף של ארטיום — היישר לתוך<span class="no-break"> הכבד.</span></p>
			<p class="textindent">"בבקשה!" צרח הגבר, "אני לא יודע<span class="no-break"> כלום!"</span></p>
			<p class="textindent">"אני רוצה את העין השמאלית." נשמע קול נוסף מתוך<span class="no-break"> האינטרקום.</span></p>
			<p class="textindent">"לא! בבקש<span class="no-break"> —"</span></p>
			<p class="textindent">איליה סובב את הסכין בתוך גופו למשמע ההשתנקות של הגבר התלוי. הוא עקף אותו והתקדם אל השולחן שעליו נחו כל הכלים. ידו הושטה אל סכין הגילוף המעוקלת. הוא חזר אל הגבר, תפס את פניו ביד אחת, עם האחרת חצב לתוך שקע העין וסובב את ידו, דוחף את כדור העין<span class="no-break"> החוצה.</span></p>
			<p class="textindent">צרחות מילאו את החדר, רגליו של ארטיום רעדו והדמעות ירדו בלי סוף. הידקתי את לסתותיי כנגד הרעל שטיפס לאורך גרוני, בלעתי את הטעם המר ושמרתי שעיניי לא ינועו מהזוועה שראיתי. אסור להסיט את<span class="no-break"> המבט.</span></p>
			<p class="textindent">"ביצים." אמר קול משועשע מתוך<span class="no-break"> האינטרקום.</span></p>
			<p class="textindent">"בבקשה —" קולו של ארטיום<span class="no-break"> </span><span class="no-break">נשבר.</span></p>
			<div id="page17" role="doc-pagebreak" aria-label="17" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">שפתיו של סלאבה התעקלו ויכולתי להישבע שראיתי את העונג שהצטייר על פניו המאובנות בדרך כלל. הוא שלף מכיס מכנסיו מטפחת, ניגב את הדם שכיסה את אצבעותיו ופנה אליי. הוא שחרר את הכפתור על שרוולו השמאלי והוריד את השרוול מטה, לפני שפנה להוריד את הימני. הצרחות שעלו מאחוריו צלצלו באוזניי והעלו בי בחילה. הגבר הזה העלה בי<span class="no-break"> בחילה.</span></p>
			<p class="textindent">הזדקפתי בשנייה שהיה קרוב<span class="no-break"> מספיק.</span></p>
			<p class="textindent">"צ'וֹ אוּסְטַבִילַאס, דֶטְקַה?" הוא שאל, הרוסית לרגע נשכחה ממוחי ורציתי לענות על שאלתו עם <span class="italic _idGenCharOverride-2">'אני מסתכלת על </span><span class="italic _idGenCharOverride-2">כל החרא שאתה עושה, יא</span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-2"> פסיכופת'</span></span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"האחד שאתה מחפש הוא דוּפְּרִי." עניתי במקום זאת<span class="no-break"> באנגלית.</span></p>
			<p class="textindent">"לא." מישקה היה זה שהתפרץ עם המבטא הרוסי הכבד שלו, "היא<span class="no-break"> משקרת</span><span class="no-break">!"</span></p>
			<p class="textindent">"סתום את הפה!" ירק<span class="no-break"> הבוס.</span></p>
			<p class="textindent">"השוטר ש<span class="italic _idGenCharOverride-2">הוא</span> דיבר איתו," הנדתי קצרות אל הגבר הזועק מאחוריו, "עכברוש — אחד הגנבים שלנו — ראה אותו עם חסידי השטן. אז עקבתי אחריו." הסברתי לדוב הרוסי, אך זה סירב<span class="no-break"> להאמין.</span></p>
			<p class="textindent">"יש כאן טעות," הוא ענה<span class="no-break"> לי.</span></p>
			<p class="textindent">"הטעות היחידה פה זה שאני רואה את הפה המסריח שלך זז," סלאבה הטיח בו וחזר להתרכז בי, "בואי איתי." הוא עבר לדבר באנגלית, "אי אפשר לדבר עם הזונות המייבבות האלו מתחת לאוזן שלי<span class="no-break"> —"</span></p>
			<p class="textindent">"אבל בוס<span class="no-break"> —</span><span class="no-break">"</span></p>
			<p class="textindent">"עוד מילה אחת ואתה מחליף את ארטיום על הוו." היה הדבר האחרון שהוא אמר אל הדוב הרוסי לפני שמשך אותי מחוץ לדלת לכיוון המעלית האחורית של הבניין. <span class="italic _idGenCharOverride-2">תודה לאל. </span>לא רציתי להישאר שם, בין חולי הנפש האלו בחדר העינויים שלהם. "את יודעת מה ארטיום העביר ל<span class="italic _idGenCharOverride-2">פוּזִים</span>? איזה מידע?" הוא שאל בזמן <span id="page18" role="doc-pagebreak" aria-label="18" epub:type="pagebreak"></span>שעלינו<span class="no-break"> במעלית.</span></p>
			<p class="textindent">"ה<span class="italic _idGenCharOverride-2">שוטרים</span> חיפשו<span class="no-break"> ראיות</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">"את זה אני כבר יודע." הוא נכנס לדבריי, "השאלה היא מה הם<span class="no-break"> חיפשו."</span></p>
			<p class="textindent">"כל מה שהבנתי מהעכברוש זה שהפוזים יודעים שזה מקושר להאנגרים," ניגבתי את כף ידי על צד מכנסיי, כך שהוא לא יראה את התנועה. "הם לא יודעים איזה האנגר ומה יש בתוכו, אבל יש שמועה שהם החליטו לחפש את כולם<span class="no-break"> —"</span></p>
			<p class="textindent">"יוֹבְּ טְבַאיוֹ מַאטְ!" הוא קילל, "הזונות האלו מנסים להידחף לכל חור אפשרי עם האף המסריח שלהם! טוב, אני אדבר עם איליה שיעביר את הסחורה לשולי העיר." חיכיתי שיאמר לאן, אך במקום זאת הוא נשף והתרכז בי בעיניו הקפואות כקרח. "מה עם כלבי<span class="no-break"> התופת?"</span></p>
			<p class="textindent"><span class="italic _idGenCharOverride-2">לעזאזל.</span></p>
			<p class="textindent">"הצלחתי לחדור<span class="no-break"> למתחם."</span></p>
			<p class="textindent">"אני לא מאמין," הוא הרחיב את עיניו בלעג, גבותיו טיפסו לאורך מצחו. "ולא עברה אפילו חצי<span class="no-break"> שנה."</span></p>
			<p class="textindent">חמישה חודשים בקוקשייר ורק עכשיו הצלחתי לחדור למתחם המזוין שלהם. מובן שזאת לא הייתה אשמתי. רציתי להצביע על כך שהוא בעצמו זימן אותי למונטריאול כמעט בכל יום במהלך התקופה הזאת כדי לטפל בחרא שלו, כך שבכל פעם שהייתי קרובה מספיק הייתי חייבת להיעלם<span class="no-break"> שוב.</span></p>
			<p class="textindent">"הם היו שמים לב."<span class="no-break"> מלמלתי.</span></p>
			<p class="textindent">"למה? לתחת היפה שלך?" הוא ניער את ראשו ופנה מחוץ למעלית לאורך המסדרון אל המשרד שלו, ואני אחריו. "לא פעם תהיתי לעצמי אם את מתאימה בכלל למשימה הזאת." הוא שלף מכיס החזה של חולצתו המכופתרת חפיסת סיגריות וניער אותה לעברי, כאילו הייתי איזה כלב. "את נמצאת בקוקשייר כבר כמה חודשים, אוּליַה, ציפיתי שתביאי לי את מה שביקשתי ממך לפני <span id="page19" role="doc-pagebreak" aria-label="19" epub:type="pagebreak"></span>חודשיים לפחות." הוא פתח את דלת המשרד שלו, לפני שדחף לפה את הסיגריה ששלף מהחפיסה והדליק<span class="no-break"> אותה.</span></p>
			<p class="textindent">"אם מישקה היה נותן לי את המידע הנכון או אפילו את התמונה העדכנית של הנשיא, הייתי מסיימת את החרא הזה לפני חודשים, בוס." זקרתי את אפי בעצבים, "התמונה שנתתם לי היא מלפני עשרים שנה ואף אחד מהם לא משתמש בשם האזרחי שלו. גיליתי שקוראים לו בּוצ'ר דרך שיחות עם שיכורים בבר המחורבן שלו." סלאבה הביט בי בקיפאון מוחלט כשהמשכתי, "הצלחתי להיכנס למתחם המועדון שלהם רק בזכות הבחורה שהתחברתי איתה בקוקשייר. היא יוצאת עם אופנוען והיא הזמינה אותי למסיבה<span class="no-break"> שלהם."</span></p>
			<p class="textindent">"לפחות מצאת אותו." סלאבה גלגל את עיניו וצלל לתוך הכיסא שלו, מצביע על הדלת. סגרתי אותה מאחוריי ברגע שנכנסתי לתוך המשרד שלו וחיכיתי בדממה לדבריו. "בבקשה, תגידי שמצאת משהו." הוא סימן לי להתקדם לתוך החדר בהינף יד, אך לא זזתי<span class="no-break"> ממקומי.</span></p>
			<p class="textindent">"ראיתי את אחת הרשימות שלו על השולחן במשרד שלו." הדלת הייתה המפלט היחיד שלי מהחדר המסריח הזה ורציתי להישאר צמודה אליה, עיניו היודעות של הבוס שלי הצטמצמו<span class="no-break"> בשעשוע.</span></p>
			<p class="textindent">"נו, ו...?" הוא<span class="no-break"> המתין.</span></p>
			<p class="textindent">"היו שם שני שמות, כהן וג'רמייה." הוא הנהן כאילו אומר לי ללא מילים להמשיך, "והיה שם אזכור לחסידי השטן. הוא הדגיש אותם בשחור כמה פעמים. אני מאמינה שזה היה החלק החשוב<span class="no-break"> ברשימה."</span></p>
			<p class="textindent">"ראית עוד משהו?" הוא<span class="no-break"> שאל.</span></p>
			<p class="textindent">ידיו החמות של בּוצ'ר עטפו אותי ומצאתי את עצמי חוזרת אל הרגע המוזר ההוא על הספה המסריחה של נשיא כלבי התופת. הוא זיין אותי ודמיין את מינאן בין זרועותיו. גועל טיפס בגרוני, תחושה נוראה מזו שהייתה לי בתוך חדר העינויים של סלאבה. <span id="page20" role="doc-pagebreak" aria-label="20" epub:type="pagebreak"></span>הייתי בן אדם חרא וידעתי את זה, אבל גם לי היו גבולות. גם לי היו דברים שלא נתתי לעצמי לעשות כדי לא לאבד את האנושיות שהייתה בי וביום ההוא, איבדתי אותה<span class="no-break"> סופית.</span></p>
			<p class="textindent">"...לא<span class="no-break"> כאן."</span></p>
			<p class="textindent">"מה?" חזרתי להביט על<span class="no-break"> סלאבה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"אמרתי שאת לא כאן." הוא הצביע על ראשי עם הסיגריה שלו ונשף את העשן מבין<span class="no-break"> שפתיו.</span></p>
			<p class="textindent">"אני כאן, אני כאן." ניערתי את ראשי, נזכרת בשאלה הקודמת שלו. "הוא בדיוק חזר ממונטריאול לפני שהמסיבה התחילה והקאט שלו היה מכוסה בדם. אני חושבת שזה קשור לסמים." אמרתי, שולטת על כל הבעה שיכלה להיחשף על<span class="no-break"> פניי.</span></p>
			<p class="textindent">"הבנתי<span class="no-break"> אותך."</span></p>
			<p class="textindent">ושוב השקט. רציתי להשפיל את מבטי, אבל לא העזתי להזיז את עיניי משלו. המבט שלו היה קר והרגשתי רצון חסר שליטה לרעוד תחת הלחץ שגרם לי. אם הייתה בי נטייה למחשבות מפוארות, כנראה גם הייתי חושבת שהוא קורא את מחשבותיי, למזלי לא היה לו את הכוח הזה...<span class="no-break"> עדיין.</span></p>
			<p class="textindent">"יש עוד משהו שאני צריך לדעת, <span class="italic _idGenCharOverride-2">דֶטְקַה</span>?" הוא טפח באצבעו המקועקעת על הסיגריה שלו לתוך המאפרה, לפני שמיהר לשאוף ממנה. אך הקעקוע לא היה הדבר שמשך את תשומת ליבי. היו אלו טיפות הדם שעיטרו את שעון היד<span class="no-break"> שלו.</span></p>
			<p class="textindent">הנדתי בראשי<span class="no-break"> לשלילה.</span></p>
			<p class="textindent">"אני לא יודע מה הכלבים האלו חשבו לעצמם כשלקחו את הרכוש שלנו." הוא נשען עמוק לתוך הכיסא שלו, גב המושב נע אחורה בהתאם לתנועה. "הדוב הרוסי מאמין בחפותם של חסידי השטן ונלחם עליהם. אני כבר לא יודע למי להאמין." סלאבה נשף את העשן מאפו וכיבה את הסיגריה בתוך המאפרה. הוא נשען קדימה על השולחן במרפקיו והמתין, כאילו אני הייתי זו שאמורה<span class="no-break"> לדבר</span><span class="no-break">.</span></p>
			<div id="page21" role="doc-pagebreak" aria-label="21" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">"אתה רוצה שאבדוק גם את חסידי השטן?" נתתי למילים לנדוד באוויר והוא הניף את ידו<span class="no-break"> בביטול.</span></p>
			<p class="textindent">"לא, תתמקדי בכלבי התופת." המבטא הרוסי שלו ירד, "קוֹקוֹ, הסגן של חסידי השטן ודוּפְּרִי הם חברים של מישקה, והוא זה שיטפל בהם, אם יעלה<span class="no-break"> הצורך."</span></p>
			<p class="textindent">"אוקיי."<span class="no-break"> מלמלתי.</span></p>
			<p class="textindent">"נו?" הוא אמר אחרי דממה ארוכה, "מה עם הנשיא החדש? מה שמו,<span class="no-break"> אמרת?"</span></p>
			<p class="textindent">"בּוצ'ר."</p>
			<p class="textindent">"מממ... לקודם קראו 'דַאגֵר', יצא לי להכיר אותו לפני הרבה שנים. זבל של בן אדם. ישר ראו עליו דם גרמני," הוא קימר את אפו בגועל, "לא יודע איך הוא הצליח לשרוד עם כמות האויבים שאסף לעצמו עם השנים. הבן שלו בטח ממשיך עם ההתנהגות הזבלית<span class="no-break"> שלו."</span></p>
			<p class="textindent">שתקתי ושוב הוא סרק אותי<span class="no-break"> בעיניו</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"תגידי..."</p>
			<p class="textindent">"מה?"</p>
			<p class="textindent">"מצצת לו?" הוא<span class="no-break"> שאל.</span></p>
			<p class="textindent">"כן."<span class="no-break"> השבתי.</span></p>
			<p class="textindent">"יופי, יופי." הוא הנהן וסימן לי בפעם השנייה להתקרב אליו בהינף ידו, "בואי, תמצצי גם<span class="no-break"> לי."</span></p>
			<p class="textindent">"לא, תודה." נשארתי קרובה<span class="no-break"> לדלת.</span></p>
			<p class="textindent">"מה? מפחדת?" הוא<span class="no-break"> חייך.</span></p>
			<p class="textindent">"מצצתי השבוע ליותר מדי אנשים." רציתי לירוק עליו, אבל הוא היה רחוק מדי. "זה מתיש, אתה יודע. למצוץ כל היום לאנשים. הרבה עבודה וגם כואבת לי<span class="no-break"> הלסת."</span></p>
			<p class="textindent">"מצחיקה." זווית פיו התעקלה מעלה ואצבעותיו השלובות והמקועקעות נחו על בטנו השטוחה. "טוב, את מכירה כבר את הריקוד. תסיימי את החרא הזה, אני צריך אותך גם פה. הפוזים האלו <span id="page22" role="doc-pagebreak" aria-label="22" epub:type="pagebreak"></span>זיינו לי את השכל עם ההאנגר שהם מחפשים ואנחנו גם צריכים להתכונן לקראת חגיגות המכירה הפומבית של 'הראשון<span class="no-break"> במאי'."</span></p>
			<p class="textindent">"איפה תהיה בכלל המכירה הפומבית? באיזה האנגר?"<span class="no-break"> הסתקרנתי.</span></p>
			<p class="textindent">"בסוף תגלי." סלאבה חשף את שיניו העקומות כמו טורף<span class="no-break"> מזוין.</span></p>
			<p class="textindent">המשטרה הייתה הבעיה העיקרית של המשפחה הזאת ולכל המידע שיצא מתוך הקירות האלו והגיע אל תחנות המשטרה, היה את האדם שפלט אותו. לא ידעתי מי האידיוט ששיחק כך בחייו, אבל מי שזה לא יהיה, הייתה לו משאלת מוות. המשטרה שמה עין על המקום כבר מזמן, הם רחרחו סביבו כאילו כבר ידעו שמשפחת וולקוב הסתירה את חדרי העינויים במרתפים של הבניין. אילו המשטרה רק הייתה יודעת מה מסתתר בתוך אחד ההאנגרים<span class="no-break"> ההם</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">הישרתי את מבטי אל סלאבה. הוא נופף בידו וסימן לי ללכת, וברגע ששחרר אותי, פניתי מחוץ לבניין ונשמתי עמוק את האוויר הקפוא. החֵבְרָה של סלאבה התחפשה לחברת שילוח וייבוא מרוסיה לקנדה, והסתירה את העסק האמיתי שניהלה המשפחה. הסיבה האמיתית להיותי<span class="no-break"> כאן.</span></p>
			<p class="textindent">התענגתי על האוויר הצח אחרי שנשמתי את צחנת המקום זמן רב מדי. הבניין הזה היה חתום בדם של אנשים שנפלו קורבן למשפחה, דמם קישט את חריצי הרצפה והמוות שלהם רדף את המקום כמו רוח רפאים מזוינת. דחפתי את ידיי לתוך כיסי מעיל העור החם שלי ופניתי אל הרכב שלי שעמד בחניית הבניין. השמש החלה לעלות באופק הרחוק ואיתה קור שמחלחל לעצמות. משכתי את המעיל סביבי וסגרתי את הרוכסן. שלפתי את הנייד מהכיס האחורי של מכנסיי ונכנסתי למפה. קוקשייר הייתה בערך חמישים דקות מהנקודה שבה הייתי, אבל לפי המכשיר היו פקקים מאמצע העיר ועד היציאה הדרומית כיוון שרוב האנשים היו בדרך<span class="no-break"> לעבודה.</span></p>
			<p class="textindent"><span class="italic _idGenCharOverride-2">לעזאזל עם החיים</span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-2"> שלי.</span></span></p>
			<p class="textindent">"אוֹליַה!"</p>
			<p class="textindent">סובבתי את ראשי אל הכניסה לבניין, איליה עמד שם. ידיו <span id="page23" role="doc-pagebreak" aria-label="23" epub:type="pagebreak"></span>תחובות בכיסי מכנסיו, ז'קט החליפה שלו פתוח ומבטו הקודר ממוקד בי. הוא החליף בגדים אחרי הפעילויות האחרונות שלו במרתף. הטיתי את ראשי והמתנתי בדממה<span class="no-break"> </span><span class="no-break">לדבריו.</span></p>
			<p class="textindent">"אני צריך אותך רגע." הוא התקדם<span class="no-break"> אליי.</span></p>
			<p class="textindent">"אילושה. סיימת כבר עם ארטיום?" פלטתי<span class="no-break"> בלעג.</span></p>
			<p class="textindent">"<span class="italic _idGenCharOverride-2">הוא</span> רוצה לראות אותך." הוא התעלם<span class="no-break"> מדבריי.</span></p>
			<p class="textindent">"לא." הסתובבתי אל הרכב שלי עוד לפני שהוא<span class="no-break"> סיים.</span></p>
			<p class="textindent">"אוליביה!" הוא תפס את זרועי ועצר אותי מלהתקדם, עיניי נפלו על האותיות המוכרות שקעקעו את גב אצבעותיו. "אוליביה, את לא מסובבת אליי את הגב כשאני מדבר<span class="no-break"> איתך."</span></p>
			<p class="textindent">כל אחת מהאותיות שקישטה את אצבעותיו חיברה את המילים <span class="italic _idGenCharOverride-2">'משפחה היא</span><span class="italic _idGenCharOverride-2"> החוק'</span> בשפה הרוסית, מילים שליוו אותי לאורך כל חיי. <span class="italic _idGenCharOverride-2">המשפחה היא מעל</span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-2"> הכול.</span></span></p>
			<p class="textindent">"זה לא כזה קשה ללכת אליו, הוא מחכה לך<span class="no-break"> —"</span></p>
			<p class="textindent">"אמרתי <span class="italic _idGenCharOverride-2">לא</span>!" סובבתי את ידי והשתחררתי<span class="no-break"> מאחיזתו.</span></p>
			<p class="textindent">"את אומרת 'לא' כבר חודשים." הוא כיווץ את מצחו וגער בי, "הוא רוצה לדבר איתך<span class="no-break"> —"</span></p>
			<p class="textindent">"אני לא רוצה לדבר איתו, אילושקה." הוא הידק את לסתותיו למשמע הכינוי השנוא שנתתי לו בילדות. "אני לא רוצה אפילו לראות אותו. הוא עשה את הבחירה שלו לפני שנים. את החוב שלי כבר שילמתי. אני לא חייבת לו כלום." פתחתי את דלת הרכב ועצרתי למשמע דבריו, מתבוננת על השתקפות פניו על גבי<span class="no-break"> </span><span class="no-break">החלון.</span></p>
			<p class="textindent">"הוא לא זוכר." הוא התוודה, "יש ימים שהוא לא זוכר אפילו את השם שלו. אין שם כלום." הוא טפח על הרקה של עצמו והמשיך, "ובימים שהוא כן זוכר, הוא רוצה לראות אותך. הוא מבקש לראות <span class="bold _idGenCharOverride-2">רק</span><span class="no-break"> אותך."</span></p>
			<p class="textindent">נשענתי על הדלת בידיי, ראשי נתלה באוויר ועיניי התמקדו באספלט שמתוך חריציו הציצו עשבים עטופים בקרח. הקשבתי <span id="page24" role="doc-pagebreak" aria-label="24" epub:type="pagebreak"></span>לצלילי הרכבים החולפים בכביש הקרוב ונשמתי עמוק מבעד לקולות האנשים שהחלו להגיע לעבודתם בבניין של וולקוב. לא מודעים כלל למה שמסתתר במרתף הארור בבניין שבו<span class="no-break"> עבדו.</span></p>
			<p class="textindent">"אוליה, אני יודע שזה קשה." הוא אמר לי, "אני מבין, אבל מתי חזרת? לפני שנה? ובמהלך כל השנה הזאת לא ראית אותו אפילו פעם אחת. אחרי שנים שלא היית כאן בכלל. הוא רוצה אותך. בבקשה, תחשבי על<span class="no-break"> זה."</span></p>
			<p class="textindent">לא רציתי לענות לו, אבל ידעתי שהייתי<span class="no-break"> חייבת.</span></p>
			<p class="textindent">"אוקיי. אחשוב על<span class="no-break"> זה."</span></p>
			<p class="textindent">נכנסתי לרכב ועזבתי. לא רציתי שהוא יראה את הבעת פניי, כיוון ששיקרתי לו. ואף על פי שהוא היה קטן ממני בשנתיים לפחות, הוא תמיד ידע כששיקרתי<span class="no-break"> לו.</span></p>
			<p class="textindent">לא רציתי לחשוב על זה. לא רציתי לחשוב <span class="italic _idGenCharOverride-2">עליו</span>, אבל אלו היו הדברים שהייתי חייבת להתמודד איתם. הייתה לי מחויבות למשפחה הזאת. לא הייתי שייכת אליה כבר שנים, אבל המשכתי להיות חלק בלתי נפרד ממנה. בדיוק כפי ש<span class="bold _idGenCharOverride-2">הוא</span> אמר לי לא פעם, 'גם אם הענף רקוב ויכרתו אותו כדי להציל את העץ עצמו, הוא עדיין יהיה חלק ממנו', כך הייתה המשפחה<span class="no-break"> שלנו.</span></p>
			<p class="textindent"> המשפחה הייתה מעל הכול — המשפחה הייתה מעל החוק<span class="no-break"> עצמו.</span></p>
		</div>


			
ספר דיגיטלי
השקה
מחיר מוצר 29.00 ₪ מחיר רגיל 37.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות