מעבר לתפריט ראשי מעבר לתפריט תחתון

"ידעתי שקשה להצליח אבל בהחלט כיוונתי מאוד גבוה" – ראיון עם הסופרת מאירה ברנע גולדברג

בראיון אישי וקסום למגזין סטימצקי הסופרת מאירה ברנע גולדברג מספרת על דרכה כסופרת – על החתול המוזר שהתיישב על האוטו והפיח חיים בסדרת 'כראמל', על הדמות שמבוססת על בנה ועל סדרת הטלוויזיה המבוססת על ספריה – וגם על הימים שבהם המורים שלה חשבו שלא יצא ממנה כלום. שיחה על כתיבה, על אהבה לספרים ועל כוח פנימי.

מאת נגה גיסיס

עם ספר קומיקס חדש על כראמל החתול, ספר הילדים החדש 'על נמשים, לימונים (וגם על סבא מאיר)', ספר קומיקס לראשית קריאה שעוסק בכראמל ומפגשים בחנויות ובספריות, אין ספק שמאירה ברנע גולדברג היא סופרת עסוקה ביותר. למרות הכל, היא הקדישה זמן למענה על השאלות שלנו. לפניכם שיחה מרתקת וגלוית לב עם אחת הסופרות האהובות בישראל.

כיצד נולדה סדרת הספרים 'כראמל'?
כשהייתי תלמידה בבית הספר היסודי הייתה לי מחברת רעיונות בה כתבתי סיפורים ורעיונות לסיפורים. יום אחד הכתה קבלה עונש לא לצאת להפסקה בגלל התנהגות פרועה. ביקשו מאיתנו לחשוב על המעשים שלנו, מכיוון שלא לקחתי חלק במעשים, מבחינתי לא היה לי על מה לחשוב. הוצאתי את מחברת הרעיונות שלי וכתבתי: "שלושה אחים יתומים ועניים, קיבלו ירושה מדוד עשיר. האח הבכור קיבל טירה, האח השני קיבל מפעל לייצור מכוניות והאח השלישי קיבל..." המשפט הזה נשאר פתוח. לא כתבתי מה האח השלישי קיבל. היה צלצול, המורה נכנסה והשיעור התחיל. רק שנים לאחר מכן כשחתול מוזר התיישב על המכונית שלי וסירב לרדת, השלמתי את הפאזל והבנתי מה צריך לקרות בסיפור הזה.

ההצלחה של 'כראמל' הפתיעה אותך?

כתבתי את כראמל כמתנה לבן שלי. ידעתי שאני כותבת סיפור אגדה שבאמצע, בחלק השלישי או הרביעי בסדרה אמורה להיכנס דמות שמבוססת על הבן שלי שנמצא על הרצף האוטיסטי ולהציל את כולם בזכות נקודת המבט האחרת שלו על העולם. קיוויתי שהספר יצליח. ידעתי שקשה להצליח ולכן אפשר לומר שהופתעתי, אבל בהחלט כיוונתי מאד גבוה מההתחלה.

כיצד נולד הספר 'על נמשים ולימונים (וגם על סבא מאיר)'?

כל ספרי הילדים שלי נכתבו בעקבות חוויות ילדות משמעותיות שנחרטו בליבי. סבלתי מאד בבית הספר היסודי ובחטיבה, הרגשתי שלא מבינים אותי. כולם העריכו מאד ידע ריאלי: מתמטיקה, פיזיקה וכימיה, ואילו אני התעניינתי בעיקר בספרות, בהיסטוריה ובתנ"ך. כל מה ששמעתי מרוב המורים שלי זה שאני פוטנציאל לא ממומש, שלא יצא ממני שום דבר בחיים. לא הבינו איך מי שכל כך טובה בספרות יכולה להיות כל כך גרועה בחשבון.

בשלב מסוים הבנתי שאסור לי להקשיב להם, שיש בי כוח פנימי שמניע אותי להצלחה גם אם אחרים לא רואים את ההצלחה שלי. הידיעה שיש לי מוח שחושב אחרת – שאני תמיד ממציאה את הרעיונות הכי טובים ושאני יודעת לכתוב סיפורים מעניינים – מאוד הרגיעה אותי. כלומר, הבנתי שיש בי כוח שאף אחד לא רואה חוץ ממני ואני חייבת להיאחז בו כי משם יגיע האור בחיים שלי. לכל ספרי הילדים שלי יש מכנה משותף: הילדים מוצאים את הכוח שבהם, בלי עזרת המבוגרים, כי הכוח הזה כל כך חזק שהם לא יכולים להתעלם ממנו.

בספר החדש שלי 'על נמשים ולימונים (וגם על סבא מאיר)', כתבתי כבר על עצמי, על ילדה שהבינה שהיכולת שלה לספר סיפורים מעניינים זו החוזקה שלה, ושהיא מתכוונת להתעלם מכל מה שהסביבה מצפה ממנה וחושבת עליה.

איזה סיפור בלתי נשכח מהחיים האמיתיים שלך מצא את עצמו בגרסה כזו או אחרת בספר?

קשה לי לענות על זה כי יש הרבה סיפורים כאלה, אבל אנסה. הדמות של ויש מבוססת על הבן שלי, אבישי, ולכן לפעמים משפטים שהוא אמר או מעשים שעשה נכנסו לספר. כחלק מהאוטיזם לבן שלי יש בררנות באכילה ולאורך תקופות ארוכות הוא אוכל לארוחת בוקר, לארוחת צהרים ולארוחת ערב רק פסטה עם מלח. כשהוא היה קטן, בערך בן חמש, נסענו עם חברים לאכול גלידה. החברים של אבישי ביקשו מהמוכר כל מיני בקשות: "גלידת שוקולד בלי חתיכות", "גלידת וניל בלי פיצפוצים" ואז הגיע תורו של אבישי והוא ביקש "גלידת פסטה בלי גלידה". ישבנו על הנדנדה מחוץ לגלידריה, שני ילדים אוכלים גלידה ואבישי ישב עם גביע גלידה שלתוכו הכנסתי פסטה שהבאתי מהבית מראש. כולם היו שמחים ומאושרים עם הגביעים שאחזו ואני צחקתי כי הבנתי שהרגע הזה בהחלט משקף את החיים שלי עם ילד על הרצף: הוא כמו כולם אבל אחרת. הבקשה הזו, "גלידת פסטה בלי גלידה", נכנסה לספר.

איך זה לראות כסופרת את הספר שלך עובר עיבוד למסך?

בהתחלה היה חשש גדול. לא הבנתי איך יפיקו סדרה כזו ברמה גבוהה. איך ייצרו את כראמל? איך יעבירו את עולם האגדות שהמצאתי למסך. היו לי המון שיחות עם המפיקים ב'יולי אוגוסט הפקות' ועם שירילי דשא ורועי שגב התסריטאים (רועי הוא גם הבמאי). הם הבטיחו לי שהאווירה בספר תעבור גם בסדרת הטלוויזיה, שהכל יופק ברמה גבוהה ובאיכות ללא פשרות. לאט לאט נוצרה בינינו מערכת יחסים טובה ומלאת אמון. אמרתי להם שהם יכולים לעשות עם הסדרה כל מה שנראה להם נכון, גם אם זה אומר לשנות דברים, אבל הבהרתי מראש מה אסור לשנות, סיפרתי מה חשוב לי. אנחנו בקשר מצויין, משוחחים הרבה, אני מעירה הערות פה ושם אבל בגדול שחררתי. בצילומים ריחפתי מאושר כשפגשתי את השחקנים. זו חוויה מעניינת לראות את הדמויות מהספרים קופצות החוצה ועומדות מולך. נהניתי לקרוא את התסריט, נהניתי לראות את הסדרה. הבנתי שמעכשיו כראמל מתקיים בשני יקומים מקבילים, בספרים ובטלוויזיה, והסיפורים הם לפעמים שונים אבל כראמל נשאר כראמל.

את שומרת על קשר מאוד חם עם קהל הקוראים שלך – ברשתות החברתיות, בחנויות ובמפגשים. מה התגובה הכי מרגשת שקיבלת על הספרים שלך?

 אין יום שבו לא מספרים לי משהו מאד מרגש שמחבר בין הספרים שכתבתי לבין חיים של אחרים. שני סיפורים מהתקופה האחרונה שגם קבלתי אישור לפרסם אותם, גרמו לי לבכות מרוב התרגשות. הייתי ביום חתימות בהוצאה, הגיע ילד עם אמא שלו וסיפר לי בגאווה ומול כולם שהוא קרא את סדרת כראמל, הגיע לחלק השלישי, קרא את הדמות של ויש שמבוססת על הבן שלי ופתאום הבין למה הוא שונה מכל הילדים בכתה. הוא ניגש להורים שלו ואמר להם, "כל מה שיש לויש יש גם לי." ההורים לא ידעו מה זה "ויש". בעקבות שיחה שניהלו עם הבן שלהם הם נכנסו לעמוד הפייסבוק שלי, הגיעו לראיון שקיימתי עם קובי מידן בתוכנית "חוצה ישראל", הבינו שויש הוא דמות אוטיסטית, לקחו את הבן שלהם לאבחון וגילו שהקשיים שלו נובעים מאוטיזם. כיום שנתיים אחרי, כשהוא עבר לכתת תקשורת והוא מקבל עזרה, הוקל לו.

סיפור שני הוא על ילדה להורים גרושים שהתקשתה לקבל את היחס של אבא שלה וסרבה להיות איתו בקשר. אחרי שקראה את סדרת כראמל ונחשפה לדמות של ויש, היא הבינה שהרבה מהמאפיינים בהתנהגות של אבא שלה דומים להתנהגות של ויש ובעקבות כך הפסיקה לכעוס עליו והקשר חודש.

מה ההבדל בין כתיבת ספר נוער, ספר מבוגרים וספר ילדים?

זו שאלה שנשאלתי לא מעט ואני מתקשה לענות עליה. אני כותבת הכי טוב שאני יכולה לכל הגילאים. אני חושבת שאחד ההבדלים המרכזיים זו ההבטחה לסוף טוב. לילדים ונוער אדאג תמיד לסוף טוב וסגור, בתור נערה ספרים עם סוף רע או סוף לא ברור דיכאו אותי מאד.

אלו מסרים הכי חשוב לך להעביר בספרים שלך? כשאני כותבת ספר, אני לא חושבת על מסרים. אני פשוט מספרת סיפור. חשוב לי שהוא יהיה מעניין. הערכים שאני מאמינה בהם זולגים לתוכו בלי שאעשה זאת במכוון. בספרי הילדים למשל שמתי לב למכנה המשותף אליו התייחסתי קודם, על הכוח שנמצא בילדים. בספרי כראמל אני מספרת על ויש והאוטיזם כבדרך אגב ומתוך זה ניתן להבין את נושא שילובם של ילדים בעלי צרכים מיוחדים בחברה. בחלק השלישי של כראמל לגברת בלום יש מעריץ סודי שלא מבין רמזים, הוא מחזר אחריה למרות שהיא הסבירה לו שהיא לא מעוניינת. בסוף היא מתמודדת בצורה מאד עוצמתית עם הסיטואציה. כתבתי סיפור מעניין, לא התכוונתי לכתוב סיפור פמיניסטי, אבל הערכים והאמונות שלי כאמור, מחלחלים.  

כקוראת וכמבקרת ספרים, מה הכי חשוב בעינייך כשאת קוראת ספר לילדים או לנוער?

הבסיס מאד פשוט, לכל ספר: לא לשעמם את הקוראים.

איזה ספר שמיועד לנוער קראת בעצמך יותר מפעם אחת?

סדרת 'הארי פוטר', אני מקפידה לקרוא את כל ספרי הסדרה פעם בשנה. אני עושה זאת כבר יותר מעשור. כילדה קטנה קראתי את סדרת ג'ינג'י של גלילה רון פדר שוב ושוב ושוב ושוב אבל אחד הספרים שכנערה קראתי כל הזמן וחזרתי אליו גם כבוגרת הוא 'הקוסם מארץ עוץ'. אני נהנית ממנו בכל פעם מחדש.

האם המשפחה שלך מעורבת בתהליכי הכתיבה? מיהם הקוראים הראשונים של הספרים שאת כותבת?

באופן עקרוני אני לא מראה את כתבי היד שלי לאף אחד חוץ מלחנן בעלי. הוא קורא את הספרים לפני שאני מגישה אותם לעורכת שלי והדעה שלו תמיד מנומקת, הוא לא מפחד להעיר הערות קשות כשצריך, ואני סומכת רק עליו. כשמדובר בספרי ילדים, אני תמיד פונה גם לאחותי הקטנה שהיא גננת מנוסה שמבינה לליבם של הילדים הצעירים, והיא תמיד משקפת לי את הצד של הילדים, איך הם יבינו את הסיפור שלי.

את כותבת טורים וגם פוסטים מאוד יפים על החיים האישיים שלך. האם אי פעם תכרכי אותם לספר?

אני מאמינה שספר הוא ספר, וסטטוסים בפייסבוק הם סטטוסים בפייסבוק. בדרך כלל אני לא אומרת "לא" על שום דבר בחיים, אבל במקרה הזה אני יודעת להגיד באופן חד משמעי שאין לי שום כוונה לעשות את זה.

לספרים של מאירה ברנע גולדברג

סגור
Loading
Go back to %1