לוחמת

קוראים לי אלינור, הבת הצעירה במשפחה, לשני הורים, עם ארבעה אחים בוגרים. חיינו בצמצום, עם מה שההורים שלי הצליחו להרוויח: אבא שלי עבד קשה כל החיים כדי שיהיה לנו אוכל על השולחן, בקושי ראיתי אותו כי עבד בלילות, ואימא שלי עבדה בסופרמרקט, ועם הזמן המצב הרפואי שלה הידרדר והיא ישבה בבית כי אסור היה לה לעבוד. אבל חום ואהבה היו תמיד חסרים לי מאוד, ופה הסיפור שלי מתחיל. קשה לי לספר אותו, אבל חיכיתי כל כך הרבה זמן והגיעה השעה לשתף. כשהייתי בת שבע או שמונה, אימא ביקשה ממני ללכת להביא מזוודה מאחותה. יצאתי לדרך ואספתי את המזוודה האדומה מהבית של דודה שלי, שגרה קרוב מאוד לבית שלי, אבל בדרך חזרה הביתה ראיתי כמה ילדים. הילדים התקרבו אליי. היה שם ילד כמעט בגיל שלי. הוא ניגש אליי ואמר לי, "אם תבואי איתנו יהיה לך כיף." הייתי תמימה והסכמתי ללכת איתו ועם כל בני הדודים שלו, שהיו צעירים יותר. אני זוכרת את היום הזה לפרטי פרטים. הלכתי איתם למתנ"ס, ושם הוא לקח אותי לאיזו פינה, עם כולם, ואמר לי, "תקשיבי, תורידי עכשיו מכנסיים ונשחק ביחד." בתוך תוכי הבנתי שזה אסור, אבל המשמעות לא הייתה מספיק ברורה לי ולא מצאתי בתוכי את הכוח לסרב. אימא שלי אף פעם לא דיברה איתי על הנושא הזה. הורדתי את המכנסיים לאט־לאט. בני הדודים שלו צחקו, ואני הבנתי שצוחקים עליי. הרמתי את המכנסיים במהירות, ולכן הוא מייד השתיק אותם, "די, משחקים עכשיו." שקט השתרר ואני המשכתי להוריד את המכנסיים.