זמן השכחה

זמן השכחה

שרון גסקין

נואה רוצה לחזור הביתה. לכאורה זוהי בקשה הגיונית כשהיא מגיעה מפיו של ילד בן ארבע. אבל שום דבר אצל נואה אינו הגיוני, או קל. הוא מתעורר בצרחות מחלומות בלהה, מסרב בתוקף להתרחץ ומצטט משפטים מספרים שמעולם לא קראו לו ושאינם הולמים את גילו. כאשר מנהלת הגן מטלפנת אל ג'ני, אמו היחידנית של נואה, ודורשת ממנה להתייצב מיד, בזה הרגע, לשיחה בקשר לבנה, חייהם של האם ובנה משתנים בבת אחת לבלי הכר.
גם חייו של ג'רום אנדרסון משתנים בן רגע. הוא יודע היטב מה פירושה של האבחנה הרפואית שהוא מקבל. המחשבה הראשונה שלו היא – עדיין לא סיימתי. מי שהיה בעבר כוכב אקדמי, פרופסור נערץ לפסיכולוגיה, השליך את הקריירה שלו לפח בגלל אובססיה ונהפך לבדיחה מהלכת בקרב עמיתיו למקצוע. אבל אנדרסון לא זז מדעתו. הוא משוכנע שמשהו מתרחש מעבר לדברים שכולם רואים או מבינים ולכן הקדיש את חייו לחקירת הנושא בכלים של מדען. משימתו היא למצוא הוכחה ניצחת לכך שגלגול נשמות הוא עובדה קיימת, וכשהוא פוגש את נואה, אנדרסון חושב שמצא את אשר חיפש.
עד מהרה מוצאים עצמם נואה, ג'ני וג'רום מתדפקים על דלתות במירוץ נגד השעון ומנסים למצוא תשובה לשאלה ששלושתם שואלים את עצמם, בלי לדעת אם ימצאו את מבוקשם.
קרא עוד... הצג פחות...
מחיר קטלוגי 98.00 ₪
מחיר באתר 88 .20
+ -
שם:
זמן השכחה
מחבר:
שרון גסקין
כריכה:
רכה
שפה:
עברית
מק"ט:
011323942
מוציא לאור/ספק:
משכל הוצאה לאור
ביקורות
  • לי יניני 24 באפריל 2018

    ספר ביכורים מרגש ואלגנטי

    למרות שהספר הזה עוסק בנושאים שאינם אמיתות עבורי, והוא על גבול הקיטש, אי אפשר להפסיק לקרוא אותו.

    הספר עוסק בגלגול נשמות. האמונה בגלגול נשמות נפוצה בתרבויות ואמונות דתיות. המושג מוזכר ביהדות, בנצרות, באסלאם, ובדתות המזרח: הבודהיזם (הסמסרה-גלגל הלידה והמוות). הפילוסופים: אפלטון, פיתגורס וסוקרטס האמינו ברעיון גלגול נשמות. מקורות מאשרים שפיתגורס טען שהוא זוכר את חייו הקודמים. סוקרטס אמר: "אני בטוח שאשוב לחיות, ושהחיים יפרחו מתוך המוות". ישנן פרשנויות שונות כשהבסיס המשותף לכולם: "נשמתו של אדם שנפטר חוזרת לעולם, ומתגלמת באדם אחר שנמצא בעולם החיים".

    בסיום הקריאה בספר נדדתי בממלכת הגוגלית, ומצאתי שיש מטפלים מהתחום הפסיכולוגי, שאימצו את הרעיון לשיטות טיפוליות שונות ולרוב בהיפנוזה. בנוסף נחשפתי לכך שיש אוסף דיווחים בנושא גלגול נשמות, שאוגדו לספר ופורסם על ידי ד"ר איאן סטיבנסון. מסתבר שבמהלך 40 שנות עבודתו, ד"ר סטיבנסון ערך מחקר בעקבות היתקלותו בילדים, שטענו שחיו בעבר כאדם אחר, ודיברו על נושאים ומושגים שלא אמור להיות להם ידע לגביהם.

    בויקיפדיה מצאתי שהיו דיווחים על ילדים, שמספרים באופן ספונטני על מה שנראה כזיכרונות מחיים קודמים, ובפרט ילדים שגדלו בסביבה תרבותית, בה נעדר מושג גלגול הנשמות. כאשר חקרו ד"ר סטיבנסון ועמיתיו דיווחים אלה, הם זיהו מקרים שהדיווחים תאמו למאורעות מחייהם של אנשים שנפטרו, מספר שנים לפני הולדתו של הילד המדווח. אותו דין לגבי כתמי לידה וההתאמה בין הנפטר לאדם החי.

    לאור העובדות והמחקרים הללו, ד"ר איאן סטיבנסון סבור כי שיטות הבדיקה המחמירות שלו, מאפשרות לראות ב"גלגול נשמות", הסבר רציונלי לזיכרונות המדווחים על ידי ילדים.

    למתעניינים ולסקרנים: ספר העוסק בחשיפה לגלגול נשמות פורסם ע"י ד"ר בריאן וייס (מומחה להיפנוזה וראש המחלקה הפסיכיאטרית בבית חולים הר סיני מפלורידה) "Many Masters, Many Lives" בעברית: "שורשים ושיעורים בזמן". (1988). הספר נכתב בעקבות טיפול בחרדותיה של קתרין שאובחנה כסכיזופרנית.

    מעניין! נחשפתי לעוד פיסת מידע שלא ידעתי עליה, אם כי ולמרות שקראתי את הספר הנוכחי נותרתי סקפטית.

    הספר "זמן השכחה" עוסק בנושא הזה, ושרון גסקין מגוללת אותו בפני הקורא בעזרת הדמויות המשולבות בו.

    ביום ההולדת ה-39 ג'ייני החליטה לקחת לעצמה פסק זמן, ונסעה לבדה לטרי-ני-דד לחופשה. זו הייתה השנה שלה למצוא זוגיות. במסגרת חופשתה היא הכירה את ג'יף ששהה באותו מלון לרגל עסקיו. טבעת הנישואין שענד על אצבעו לא היוותה חיץ, והבגדים נשרו יחד עם הפרומונים. התוצאה: נולד נואה.

    ג'ייני גידלה את בנה נואה בן הארבע לבדה בדירה קטנה בניו-יורק. אך משהו לא היה בסדר עם נואה. הוא לא היה מוכן להתקרב לטיפת מים, הוא דיבר על וולדמורט ללא הפסקה (דמות מספרי הארי פוטר), הוא שבר ביצים אורגניות על ראשו, כל מקלחת הייתה מלווה במלחמת עולם. נואה דיבר על בית קיץ שמעולם לא היה בו, ולטאה שמעולם לא גידל. הוא ידע תוצאות משחק בייסבול מראש, ובגן הוא סיפר לילדים על רובים, עד כדי כך שהגננת נלחצה וזימנה את ג'ייני לשיחת בירור. לג'ייני אמו הביולוגית נואה סיפור שהוא מתגעגע לאימא האחרת. בלילה הוא סבל מהתקפים ובכה. מעת לעת הוא אמר ששמו בכלל טומי, ושהיה לו אח קטן בשם צ'רלי, ובנוסף לכל אלה הוא גם אסטמתי. איך אפשר כך לנהל כך חיים נורמליים? אלה חיים רווי בלהות לגמרי!

    ככל שהחיים של ג'ייני לא האירו לה פנים, וחינוכו של נואה הפכו לבלתי אנושיים, החלו להשתלב בחיי שניהם פסיכולוגים ופסיכיאטרים שהעלו חשדות להתעללות, ואולי נואה סובל בכלל מסכיזופרניה התחלתית של ילדות?



    במסגרת מציאת הפתרון, ג'ייני הגיעה לד"ר ג'רי אנדרסון, שידוע ויודע להתמודד עם דמנציה ראשונית ואף כתב ספר בנושא. הספר היה גדוש במקרים של ילדים מרחבי העולם, שדיברו על אימהות אחרות, בתים אחרים, והתנהגו באופן חריג. מעניין שלאותם ילדים היה חיבור עם אנשים זרים שהתגוררו במרחק שעות רבות מהם, או אנשים שכנראה זכרו מחיים קודמים. מקרים אלה זהים למקרה של נואה.

    ד"ר אנדרסון עצמו אובחן על ידי ד"ר רוטנברג (הנוירולוגית שלו), כלוקה בצורה נדירה של אפזיה ראשונית (סוג של שיטיון) הפוגע במרכז השפה במוח. למרות הבשורה הוא החליט שעדיין יש לו אפשרות לסיים את משימתו האחרונה, ספר שהוא כותב ומוקדש לאשתו שילה, לפני ששמות עצם פשוטים יהיו זרים לו. הוא היה שנוי במחלוקת בחוגים המדעיים, משום שהוא התעקש שהילדים שאובחנו בתסמונת זו, הם בעצם נשמות שהתגלגלו, וזוכרים אירועים מהחיים האחרים. האם זה הגיוני?

    מכאן ואילך ג'ייני, נואה וד"ר אנדרסון יוצאים לפרוץ את החומות של הספקנים. האם הם יצליחו? האם הם ימצאו תשובה לשאלות שהם שואלים את עצמם?

    בין הפרקים שרון גסקין שילבה ציטוטים וקטעי מחקר מספרו של הפסיכיאטרי ג'ים טאקר, הכוללים מקרים תימהוניים שלהגיון אין תשובה.

    למרות, שהספר "זמן השכחה" צפוי מראש ומעט קיטשי, לי הדפים עברו מצד לצד. אני מודה שההתחלה שלו לא הייתה קלה לי, אך ככל שהמשכתי לקרוא נשאבתי והסתקרנתי.

    הדמויות בספר נוגעות ולא מותירות את הקורא אדיש אליהם. אהבתי את נואה, הערצתי את ג'ייני שלא נכנעה ולא ויתרה. הכתיבה קולחת, הרעיון בהחלט מקורי והתמונה של הילד על הכריכה נהדרת. זו גם העילא שלקחתי את הספר לידיי, מתוך הר הספרים שהמתין אצל הספרנית בספרייה.

    אסיים את סקירתי בציטוט מדברי הפילוסוף היווני סוקרטס "כיוון שהנשמה היא בת אלמוות ונולדה פעמים רבות וראתה את אשר כאן ואת אשר בשאול – הרי אין שום דבר שלא למדה."

    ממליצה בחום ואני לא אופתע אם בסוף הספר תשאלו את עצמכם: מי אני ומה הייתי?

    בשורה התחתונה: ספר ביכורים אלגנטי ומרגש המעצים את הקשר האינסופי של אהבת ילד להוריו.

    לי יניני

  • לי יניני 17 באפריל 2018

    מומלץ בחום

    למרות שהספר הזה עוסק בנושאים שאינם אמיתות עבורי, והוא על גבול הקיטש, אי אפשר להפסיק לקרוא אותו.

    הספר עוסק בגלגול נשמות. האמונה בגלגול נשמות נפוצה בתרבויות ואמונות דתיות. המושג מוזכר ביהדות, בנצרות, באסלאם, ובדתות המזרח: הבודהיזם (הסמסרה-גלגל הלידה והמוות). הפילוסופים: אפלטון, פיתגורס וסוקרטס האמינו ברעיון גלגול נשמות. מקורות מאשרים שפיתגורס טען שהוא זוכר את חייו הקודמים. סוקרטס אמר: "אני בטוח שאשוב לחיות, ושהחיים יפרחו מתוך המוות". ישנן פרשנויות שונות כשהבסיס המשותף לכולם: "נשמתו של אדם שנפטר חוזרת לעולם, ומתגלמת באדם אחר שנמצא בעולם החיים".

    בסיום הקריאה בספר נדדתי בממלכת הגוגלית, ומצאתי שיש מטפלים מהתחום הפסיכולוגי, שאימצו את הרעיון לשיטות טיפוליות שונות ולרוב בהיפנוזה. בנוסף נחשפתי לכך שיש אוסף דיווחים בנושא גלגול נשמות, שאוגדו לספר ופורסם על ידי ד"ר איאן סטיבנסון. מסתבר שבמהלך 40 שנות עבודתו, ד"ר סטיבנסון ערך מחקר בעקבות היתקלותו בילדים, שטענו שחיו בעבר כאדם אחר, ודיברו על נושאים ומושגים שלא אמור להיות להם ידע לגביהם.

    בויקיפדיה מצאתי שהיו דיווחים על ילדים, שמספרים באופן ספונטני על מה שנראה כזיכרונות מחיים קודמים, ובפרט ילדים שגדלו בסביבה תרבותית, בה נעדר מושג גלגול הנשמות. כאשר חקרו ד"ר סטיבנסון ועמיתיו דיווחים אלה, הם זיהו מקרים שהדיווחים תאמו למאורעות מחייהם של אנשים שנפטרו, מספר שנים לפני הולדתו של הילד המדווח. אותו דין לגבי כתמי לידה וההתאמה בין הנפטר לאדם החי.

    לאור העובדות והמחקרים הללו, ד"ר איאן סטיבנסון סבור כי שיטות הבדיקה המחמירות שלו, מאפשרות לראות ב"גלגול נשמות", הסבר רציונלי לזיכרונות המדווחים על ידי ילדים.

    למתעניינים ולסקרנים: ספר העוסק בחשיפה לגלגול נשמות פורסם ע"י ד"ר בריאן וייס (מומחה להיפנוזה וראש המחלקה הפסיכיאטרית בבית חולים הר סיני מפלורידה) "Many Masters, Many Lives" בעברית: "שורשים ושיעורים בזמן". (1988). הספר נכתב בעקבות טיפול בחרדותיה של קתרין שאובחנה כסכיזופרנית.

    מעניין! נחשפתי לעוד פיסת מידע שלא ידעתי עליה, אם כי ולמרות שקראתי את הספר הנוכחי נותרתי סקפטית.

    הספר "זמן השכחה" עוסק בנושא הזה, ושרון גסקין מגוללת אותו בפני הקורא בעזרת הדמויות המשולבות בו.

    ביום ההולדת ה-39 ג'ייני החליטה לקחת לעצמה פסק זמן, ונסעה לבדה לטרי-ני-דד לחופשה. זו הייתה השנה שלה למצוא זוגיות. במסגרת חופשתה היא הכירה את ג'יף ששהה באותו מלון לרגל עסקיו. טבעת הנישואין שענד על אצבעו לא היוותה חיץ, והבגדים נשרו יחד עם הפרומונים. התוצאה: נולד נואה.

    ג'ייני גידלה את בנה נואה בן הארבע לבדה בדירה קטנה בניו-יורק. אך משהו לא היה בסדר עם נואה. הוא לא היה מוכן להתקרב לטיפת מים, הוא דיבר על וולדמורט ללא הפסקה (דמות מספרי הארי פוטר), הוא שבר ביצים אורגניות על ראשו, כל מקלחת הייתה מלווה במלחמת עולם. נואה דיבר על בית קיץ שמעולם לא היה בו, ולטאה שמעולם לא גידל. הוא ידע תוצאות משחק בייסבול מראש, ובגן הוא סיפר לילדים על רובים, עד כדי כך שהגננת נלחצה וזימנה את ג'ייני לשיחת בירור. לג'ייני אמו הביולוגית נואה סיפור שהוא מתגעגע לאימא האחרת. בלילה הוא סבל מהתקפים ובכה. מעת לעת הוא אמר ששמו בכלל טומי, ושהיה לו אח קטן בשם צ'רלי, ובנוסף לכל אלה הוא גם אסטמתי. איך אפשר כך לנהל כך חיים נורמליים? אלה חיים רווי בלהות לגמרי!

    ככל שהחיים של ג'ייני לא האירו לה פנים, וחינוכו של נואה הפכו לבלתי אנושיים, החלו להשתלב בחיי שניהם פסיכולוגים ופסיכיאטרים שהעלו חשדות להתעללות, ואולי נואה סובל בכלל מסכיזופרניה התחלתית של ילדות?



    במסגרת מציאת הפתרון, ג'ייני הגיעה לד"ר ג'רי אנדרסון, שידוע ויודע להתמודד עם דמנציה ראשונית ואף כתב ספר בנושא. הספר היה גדוש במקרים של ילדים מרחבי העולם, שדיברו על אימהות אחרות, בתים אחרים, והתנהגו באופן חריג. מעניין שלאותם ילדים היה חיבור עם אנשים זרים שהתגוררו במרחק שעות רבות מהם, או אנשים שכנראה זכרו מחיים קודמים. מקרים אלה זהים למקרה של נואה.

    ד"ר אנדרסון עצמו אובחן על ידי ד"ר רוטנברג (הנוירולוגית שלו), כלוקה בצורה נדירה של אפזיה ראשונית (סוג של שיטיון) הפוגע במרכז השפה במוח. למרות הבשורה הוא החליט שעדיין יש לו אפשרות לסיים את משימתו האחרונה, ספר שהוא כותב ומוקדש לאשתו שילה, לפני ששמות עצם פשוטים יהיו זרים לו. הוא היה שנוי במחלוקת בחוגים המדעיים, משום שהוא התעקש שהילדים שאובחנו בתסמונת זו, הם בעצם נשמות שהתגלגלו, וזוכרים אירועים מהחיים האחרים. האם זה הגיוני?

    מכאן ואילך ג'ייני, נואה וד"ר אנדרסון יוצאים לפרוץ את החומות של הספקנים. האם הם יצליחו? האם הם ימצאו תשובה לשאלות שהם שואלים את עצמם?

    בין הפרקים שרון גסקין שילבה ציטוטים וקטעי מחקר מספרו של הפסיכיאטרי ג'ים טאקר, הכוללים מקרים תימהוניים שלהגיון אין תשובה.

    למרות, שהספר "זמן השכחה" צפוי מראש ומעט קיטשי, לי הדפים עברו מצד לצד. אני מודה שההתחלה שלו לא הייתה קלה לי, אך ככל שהמשכתי לקרוא נשאבתי והסתקרנתי.

    הדמויות בספר נוגעות ולא מותירות את הקורא אדיש אליהם. אהבתי את נואה, הערצתי את ג'ייני שלא נכנעה ולא ויתרה. הכתיבה קולחת, הרעיון בהחלט מקורי והתמונה של הילד על הכריכה נהדרת. זו גם העילא שלקחתי את הספר לידיי, מתוך הר הספרים שהמתין אצל הספרנית בספרייה.

    אסיים את סקירתי בציטוט מדברי הפילוסוף היווני סוקרטס "כיוון שהנשמה היא בת אלמוות ונולדה פעמים רבות וראתה את אשר כאן ואת אשר בשאול – הרי אין שום דבר שלא למדה."

    ממליצה בחום ואני לא אופתע אם בסוף הספר תשאלו את עצמכם: מי אני ומה הייתי?

    בשורה התחתונה: ספר ביכורים אלגנטי ומרגש המעצים את הקשר האינסופי של אהבת ילד להוריו.

    לי יניני

כתוב את חוות הדעת שלך

איך תדרג מוצר זה?