ופתאום בא החושך

ופתאום בא החושך

גלי צבי ויס

"להב הסכין בהק קלות תחת אורו של פנס הרחוב. הוא חפן את הסכין בעוצמה בידו הימנית, החליק ידו על הלהב וניגב את טיפות הדם שכיסו אותו."
כמה היינו רוצים להאמין כי זוהי סצנה הלקוחה מתוך סרט מתח הוליוודי, אך לא! זוהי אמת לאמיתה, מציאות ישראלית, דברים מתרחשים בה מתחת אפנו, ואנו בוחרים לא להתעמת אתם. גם כותבת ספר זה בחרה כך.
כמנחת סדנאות כתיבה היא נשלחת למשימת התנדבות קצרת מועד בארגון משפחות נרצחים ונרצחות. מה מצער לגלות שהמשתתפים בסדנה אינם משתפים פעולה ומתנכרים אליה כסמכות. כאבם החשוף מותיר אותה מזועזעת וחסרת אונים. בסיום הסדנה היא מחליטה שלא לשוב לשם לעולם.
מדוע אפוא היא חוזרת? המחברת נמשכת ונדחית לסירוגין, חומלת ומסתייגת, ואט-אט נעשית בשר מבשרו של הארגון. היא נחשפת לסיפורם הפרטי של אנשי ה"שכול השקוף", זה שנסתר מן העין ומצוי הרחק מעבר לכותרות העיתון. גלי צבי ויס נושאת את הסיפור הזה על כתפיה ומגישה אותו לקהל הקוראים. בלשון ישירה ובכנות היא מניחה לפתחנו טקסט אינטימי ומכמיר לב.
ופתאום בא החושך הוא מסעה של אישה רגישה אל עומקו של הצער ואל העבר השני – הווייתו של האחר. הוא גם מסמך נוקב על אודות עוול ואבסורד – תוצר יחסן של המערכת המשפטית, התקשורת והחברה כלפי אזרחים שחייהם התרסקו באבחת רגע.
קרא עוד... הצג פחות...
מחיר קטלוגי 88.00 ₪
מחיר באתר 79 .20
+ -
שם:
ופתאום בא החושך
מחבר:
גלי צבי ויס
כריכה:
רכה
שפה:
עברית
מק"ט:
011562659
מוציא לאור/ספק:
עם עובד - ליאור שרף
ביקורות
  • שרון נחום 4 ביוני 2017

    ספר שהיה חייב להכתב ועל כולנו החובה לקרוא אותו.

    אגרוף חזק בבטן! זה מה שהרגשתי במהלך קריאת הספר "ופתאום בא החושך".
    עלילה אותמטית אנושית אודות ארבע משפחות בישראל שיקיריהם נרצחו סתם ללא סיבה, כי הרוצח פשוט יכול!
    רובינו שומעים חדשות לבקרים במהדורות החדשות, בעיתונות ובאתרי האינטרנט על רצח כזה או אחר שמתרחש במדינתנו, כולנו מזדעזעים ומלמלים ביננו לבין עצמנו.. "שלא נדע". מן הסתם גם אותן ארבע משפחות היו בדיוק כמונו.. מלמלו "שלא נדע" אבל הם ידעו.
    זו מציאות שקורית ממש תחת לחלון ביתנו.
    לאחר כמה ימים אנו שוכחים וממשיכים בשגרת חיינו, אבל בשביל אותן משפחות החיים נעצרו.
    אותו רוצח לא רק רצח את יקירם, אלא רצח את נשמתם של כל אחד ואחת מבני המשפחה, הקורבנות שנותרו בחיים עם בור עצום בליבם.
    הסופרת מביאה את סיפורן, מכירה לנו את הדמויות, איך היו טרם הרצח ומה עבר עליהן מאז, את ההתמודדות שלהם מול מערכת המשפט כשקולם כמעט ולא נשמע, את הקלות הבלתי נתפסת בזילות חיי אדם.
    הספר גם מכיר לנו את הדמויות המאירות מעט על אותן משפחות. דמויות שגם להם סיפור חיים לא פשוט, אך הן תיעלו אותו להקמת ארגון משפחות נרצחים ונרצחות, העוזר למשפחות להתמודד ודואגות שיקבלו את זכויותייהן מהמדינה.
    ספר שהיה חייב להכתב וכולנו חייבים לקרוא אותו.

  • צביה גולן 1 באפריל 2017

    חובה לאומית

    "ופתאום בא החושך", גלי צבי ויס, הוצ' עם עובד


    "ובחמש אחר הצהריים, 31 במאי 2005, זהרה השמש ברקיע מעל המגרש הריק שמול בית משפחת רואס. "תראו את זה", זע'ה אחת המחפשות. "מה זה? מה מצאת?" ניגשו כולם אל המקום. "מראה! מראה נוצצת." מראת האיפור של רינת זהרה באור. תיק היד נמצא זרוק על החול....על צג הנייד של רינת הופיעו שלושים שיחות שלא נענו. אימא. אבא. אימא. אבא. אימא. אבא..."
    ברגש רב ובשפה עשירה וקולחת, מתארת גלי צבי ויס מקרים אמתיים "כי יש דברים שחייבים להיאמר." ויס מתארת ארבעה מקרים אמתיים שקרו כאן בארץ, בהם נרצחו ארבעה אנשים שהיו פשוט בזמן הלא – נכון ובמקום הלא – נכון. רצח ללא מניע. רצח נורא, שמשאיר אחריו חלל ענק בלב בני המשפחה, חלל שלא מתמלא לעולם.
    מסען של המשפחות מתואר דרך עיניה של הסופרת, אשר התנדבה שנים ארוכות בארגון נפגעי עבירה, וחוותה יחד עם הדמויות האמתיות בספרה את הדרך הקשה שהן עוברות, החל מהחושך הנורא עם גילוי הרצח, דרך מסע החקירה ועד למשפט ולקביעת גזר הדין לרוצח.
    הספר "ופתאום בא החושך", על אף שמו, הנו ספר שמביא אור גדול ואמירה נוקבת על מה ניתן לעשות כדי למזער את תופעת האלימות הקשה ואולי אף למנוע את הרצח הבא.

    "ופתאום בא החושך" איננו רומן עונתי. הוא ספר שאמור להדהד בראש כל הזמן!
    בכל שלושה ימים מתרחש רצח בישראל.
    על כן, ולדאבון הלב, זוהי חובה לאומית לקרוא ולזכור את "ופתאום בא החושך."

  • יקיר דסא 31 במרץ 2017

    ופתאום בא החושך - גלי צבי-ויס

    נכון, מדובר במקרי רצח אמיתיים שהתרחשו בארץ וגדשו את התקשורת הכתובה והמצולמת. בתקשורת תמיד התייחסו אל הרוצח. ניסו לנחש מה הסיבות שהביאו אותו לבצע את המעשה הנורא, את המניע, ואת "מחלת הנפש" ממנה הוא סובל, כי אחרת איך היה מסוגל לרצוח, אך גלי, מביאה את סיפורי הרצח האלה דווקא מהצד שבו התקשורת כמעט ואינה נוגעת, אם בכלל. במשפחות. במשפחות שנותרות עם הכאב והאובדן ולא היה מי שיצעד איתן, יחבק, יאמץ, ילווה.

    כתיבה סוחפת רווית מתח, אך בתוך המתח הזה, גלי מאפשרת לשאוף אוויר, לנשום, לעכל, להירגע ולהמשיך לקרוא.

    הכתיבה המתארת במקביל את מהלכיה של הנרצחת, תמר ברז במקרה זה, ומה עושה הרוצח בדיוק באותה עיר ובאותה שעה, מתחייבת ויוצרת אמון רב בין הקורא לסיפור והיא ממחישה את הרגעים האלה עד לרצח עצמו.
    גלי, שמתמסרת כולה לשמוע את כל הסיפורים האישיים מצד המשפחות עצמן, אשר חשות לפתע שמישהו מקשיב למה שמתחולל בכל רגע בחייהן מאז היוודע דבר הרצח, קונה גם את אמונה של אורה ברז אמהּ של תמר, ומתוך אמון זה, מצליחה גלי להגיע אל נפשה של אורה ומקרבת את הקורא באיטיות אך במתח רב אל האסון המתרחש לבוא...

    הנושא לא קל. צריך להתמודד עם כתיבה שבה גלי האדם מביאה את סיפוריי הרצח כפי שהתרחשו ומצד שני היא חייבת לתת ביטוי לסופרת שבה, על מנת להביא את הסיפורים הקשים האלה, לא כתיעוד ולא ככתבה עיתונאית, אלא היא מצליחה לרכך את הקושי של הקורא להתמודד עם הנושא הכאוב. היא משתמשת בתיאוריי נוף ואווירה המתקיימים, כמתחייב, אך הם נמצאים בסיפור כהכנה מותחת בדרך של הקורא אל מקרה הרצח עצמו. לפעמים היא מותירה את התיאורים בשולי הסיפור ומקפידה להישאר במסגרת הנושא, אבל מעבירה את הקורא לגוף אחר הקשור בו, כמו ארגון משפחות נרצחים ונרצחות.
    בהמשך, לאורך הספר, גולשת גלי גם אל ביתה, אל ילדותה, אל פרקי הרגעה, אשר ללא ספק, גם הם מעידים על הרגישות שלה כאדם וכסופרת.

    דוגמא: מכיוון שהיא עצמה נקלעה למצב בו הרציחות מילאו את כל חלל התנדבותה, והבינה עד כמה זה משפיע עליה, בחרה גלי לתת לקורא רגעיי רגיעה בספר. רגעים שגם היא הייתה זקוקה להם במהלך הכתיבה. לדוגמא, אחרי המפגש הראשון בינה לבין אורה ברז, גולשת הסופרת שבה אל תיאור מפגש ההיכרות שלה עם חברי הארגון והאנשים האחרים העושים למען הארגון, בין ואחרי כל פרק של סיפור אמיתי.

    במפגש הזה, גלי משתפת אותם, כנהוג במפגשי היכרות. מי היא, ילדים, משפחה, עיסוקים, והם משיבים לה: "אני אבא של..." "אני אמא של..."
    והיא ניצבת ובוהה... איך אכיר אותם כך? אין מקצוע? אין משפחה? אין תחביבים...?

    אין. מסתבר שאין, כי כל עולמם מצטמצם לרגע בו נרצח מי מיקיריהן. המשפט, הדיונים, הכאב, החסר, האובדן... ובזה מסתכם כל עולמם החדש שהפך להיות חשוך. ובעולם הזה החשוך, נוגעת גלי באומץ רב ופותחת לקורא חלון לעולם שלא הכיר, או שכמו שגלי כותבת, לא רוצה לדעת. מה זה נוגע לי...

    הנכונות להביא את האנשים בארגון למצב של כתיבה, על מנת להקל עליהם ולו במעט את הכאב האישי, ביקשה ללמדם להביע בכתב את מה שהם חווים ביום-יום, אך היא נתקלת בסוג של התרחקות שעלולה להיתפס אצלה כאטימות או אי אכפתיות. אך הם אומרים: "אין נחמה בכתיבה".
    (אמנם לא לכולם. לי דווקא היה מאוד קשה בכל פגישה בארגון להכיל את כל הסיפורים הכואבים, ובגלל מצב בריאותי, הספקתי להגיע רק לשתי פגישות, אבל כתבתי. הכתיבה הייתה עבורי חלק בלתי נפרד מהאבל הכבד שלי).

    האנשים בארגון... מבקשים רק לכאוב בדרך שהם מכירים. או מסוגלים.
    בסיפור ש"בעל פה".
    במצב כזה הסיפור "נכתב" מפיהם באופן שוטף והם לא צריכים לתקן דבר...

    וגלי לוקחת על עצמה לכתוב עבורם את הכאב הזה, הבוער בנפשם.

    לאט ובזהירות לומדת היא ומצליחה להיכנס לתחושות של המשפחות ולהכיל... להכיל, ואז היא בעצם לומדת להבין את הכאב הנורא, מניין הוא נובע ואת הצורך בהתעסקות המתמדת ברצח ובאובדן.

    גלי מצליחה לטלטל את הקורא, כאשר היא מניחה לו לפסוע בזירת הרצח ומותירה אותו קרוע ונאמן באותה עת, בין הכעס על הרוצח (שבא לידי ביטוי בתקשורת) לבין החמלה על המשפחות. (שאיש אינו מעז להתקרב ולגעת...).

    ההזדהות היא מיידית, ללא ספק, אבל כמו גלי, גם הקורא, הולך לאיבוד בחיפושיו אחר מניע לרצח.
    לכל רצח יש מניע, אך עבור משפחת הנרצח/ת גם אם יש מניע, הוא לא הגיוני! רצחו את מי מיקיריהן ובשום מקרה אסור לרצוח!
    מניע לרצח, הוא לא מניע לרצוח!

    לא אחת מודה גלי, שכמתנדבת, הצליחה להישאר במקום מרוחק, שהרי אחרת לא הייתה יכולה למלא תפקידה בארגון, למרות שכל מפגש שכזה וכל רצח חדש היו מנפצים את נפשה.
    הקורא אמור לשמוח שהיא הצליחה להישאר מרוחקת גם ככותבת, אחרת הספר לא היה מרתק וסוחף אותו כפי שהיא לבסוף הצליחה לעשות בחוכמת הכתיבה שלה. בתפקידה כסופרת, בהחלט מצליחה גלי להביא את הקורא להזדהות מלאה עם משפחות הנרצחים.

    היציאות האלה מן הסיפורים המסופרים, כפי שהתרחשו במציאות, אל אירועים שהתרחשו אצל גלי ככותבת ומסופרים כאן בין לבין, מעניקים לקורא ולה כאדם וכסופרת, מנוחה מן הטראומה וזה אקט שבהחלט מרכך ומתחייב.
    במעברים בהם גלי נוגעת בארגון, בהקמתו, בפעילותו, ושאינם נוגעים במקרי הרצח, היא יודעת היטב מתי הקורא נרגע ומסוגל לשוב לרצח הבא. היא יודעת מתי ואיך להשיב אותו לשם, אל הטלטלה.

    הכתיבה שלה. בשורות קצרות וחדות, שאינן דורשות תפאורת רקע כדי להסביר יתר על המידה, מיותרת ובכך היא מעניקה לקורא את כר הדמיון. את היכולת לדמיין מה היה בהמשך של משפט בן שתי מילים ונקודה. או שלוש מילים ונקודה. סוג של כתיבה שאומרת לקורא, בוא, תכתוב איתי בדמיונך את מה שיש בין שתי או השלוש מילים ואחרי כל נקודה. בוא תהיה שותף רגשי לסיפור.

    לסיכום, בספר זה, בדחילו, נוגעת גלי עמוק במשפחות - בנפשות הפצועות, ומצליחה דרכן להעלות מן המעמקים את "הקול השלישי, קולם של המתים", שלרוב, גם בבתי המשפט, לא נמצא לו, לקול הזה, מקום הוגן והגון להישמע ולהיזעק, גם לא מתוך הכאב המר שבליבן של המשפחות.

    כמי שהוא חלק מן הסיפור, אחד מאותן משפחות, היה לי מאוד קשה לקרוא אבל לא וויתרתי ולא הרשיתי לעצמי לרחם על הדמעות ובכיתי מהרגע שחברותיה של תמר ברז צעקו" זאת היא..." "זיהינו אותה..." דרך כל מקרי הרצח ועד סוף הספר...

כתוב את חוות הדעת שלך

איך תדרג מוצר זה?